ירושלים של שיק

פרולוג

פרדריקה הניחה את התה והעוגיות על שולחנו של בעלה. ״על מה אתה עובד עכשיו?״ שאלה וליטפה את שערו הלבן של שיק.

״באיחור של עשר שנים, סוף־סוף אני מקיים הבטחה.״

״למי?״ שאלה פרדריקה בזעזוע. בעלה היה דייקן ותמיד קיים את מה שהבטיח.

״תיאודור סרסין מבאזל. את בטח זוכרת אותו, הוא ביקר כאן והדרכתי אותו בכל העיר. הוא התלהב כל כך ממה שסיפרתי, שביקש ממני לכתוב את קורות החיים שלי ולפרסם אותם בעיתון של באזל. את יודעת, הייתי עסוק, ובכלל, לא נעים לי לכתוב על עצמי, 'יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ, נָכְרִי וְאַל שְׂפָתֶיך', אבל חשבתי לעצמי שלקראת סוף העשור השביעי לחיי יהיה דווקא נחמד לכתוב איך עברה עליי ילדותי ואיך הגעתי לירושלים. מי יודע, אולי יום אחד זה ישמש את הנכדים שלנו.״

פרדריקה הביטה בחדר שהיה עמוס לעייפה בספרים, מפות וסרטוטים. ״תוהו ובוהו״, אמרה בחיוך ויצאה.

״בדיוק ככה אני אוהב את זה״, מלמל שיק לעצמו. הוא נשען אחורה, חזר בזיכרונו לשנות ילדותו ותהה אילו מחוויותיו ראויות לעלות על הכתב. שיק נזכר בחוויה דתית מיוחדת שחווה לאחר שקרא את הפסוק ״הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ״. הוא לקח את העט הנובע שקיבל במתנה כאשר פרש מעבודתו במיסיון הבריטי, וכתב:

התעורר בי הרצון לראות את כבוד האל. אם הוא הראה את עצמו לעבדו משה, הוא יכול להראות את עצמו גם לי, כך סברתי. לכן התפללתי ובילדותיות חשבתי: מחר בבוקר יראה לי האל את כבודו. נרדמתי בלילה שמח וטוב לב, וכאשר קמתי בבוקר ציפיתי בקוצר רוח למופע; התלבשתי ומיהרתי לבית הגן הקטן שבחצר, המקום שבו התפללתי בדרך כלל. השמש זרחה וקרני האור זהרו בבהירות כזאת דרך החלון, שהתרגשתי והתמלאתי השתאות. אמרתי לעצמי: בוודאי, זה כבוד האל! האור הוא הבגד שהוא לובש!

החושים שלי לבטח ראו יותר ממה שהעין האנושית יכלה לתפוס, אולם המעמד הזה הרשים אותי ונטמע בזיכרוני לכל חיי. נשארתי משוכנע שזכיתי להצצה בכבוד האל.

התה התקרר בינתיים במידה שהוא אהב ושיק לגם ממנו. כמה התענג על הזיכרון הזה. מאז ידע עוד חוויות דתיות עמוקות רבות, אבל את הרושם שעשו עליו קרני השמש — אותו לא ישכח לעולם, כאילו הדבר אירע אתמול.

הוא אכל מהעוגייה ושיבח בליבו את אשתו שידעה תמיד לפנק אותו. תודה לך אלוהים על פרדריקה, ריקלה שלי.

בהנאה סרק במבטו את הספרייה שבנה לעצמו ואת פינת המפות האהובה, ואז צדו עיניו מחוגה קטנה, מחוגה שלא השתמש בה שנים רבות אך הייתה יקרה מאוד לליבו. שיק הקשיש נזכר בפעם הראשונה שקיבל כסף משלו. הוא נטל שוב את העט וכתב:

כאשר אמרו לי הוריי שאוכל לקנות מה שאני רוצה בכסף שקיבלתי, ביקשתי לרכוש לי דפים, צבעים, מכחולים, עפרונות, סרגל ומחוגה. הם קנו לי אותם ביום השוק הבא... סידרתי לעצמי פינת עבודה קטנה. שם התחלתי לצייר, לרשום ולקרוא בביבליה. באופן מוזר אהבתי לסרטט בתים, כנסיות וטירות. עד מהרה שמתי לב שיש לי מעט כישרון לציורים של אנשים וחיות, ואפילו עוד פחות כישרון לצייר פרחים וחפצים דוממים.

בעוד שאחי ונערים אחרים בגילי שיחקו ברחובות או טיילו ביערות, אני נשארתי לשבת בפינה שלי, רשמתי, ציירתי או קראתי, וניסיתי לכתוב כרונולוגיה של האבות ולחשב את השנים בתנ״ך, דבר שהסב לי הנאה רבה.

נראה שתכונות אופי אלו נשמרו לי מילדות ועד זקנה, חייך לעצמו, הניח את העט ופתח את הביבליה.

חלק 1

קונרד שיק
1846-1855

פרק 1

ברגעים הראשונים לאחר שהתעורר מעלפונו לא זכר שיק היכן הוא נמצא. ריח טחב ולחות הקשו על נשימתו, והוא הבחין בתקרה המקומרת שמעליו לפני ששוב איבד את הכרתו. בעלפונו ראה את הגבעות הירוקות של סנט קרישונה, הרגיש את הדשא הירוק תחת רגליו היחפות ונשם את האוויר הצח שנשא איתו ריח של עצי אורן. כאבי שרירים והמטלית הקרה שהונחה על מצחו החזירו אותו למציאות. הוא פקח את עיניו וראה במטושטש את האיש שפגש ביומו הראשון בירושלים, את ד״ר פרנקל. עכשיו נרדם ושקע במערבולת תמונות של בית ילדותו בכפר הקטן ביץ שבדרום גרמניה, של ספינה השטה בים התיכון ושל הסוס שעליו רכב בדרך העפר לירושלים.

החום של שיק ירד וסוף־סוף, אחרי חמישה ימים שבהם עבר לסירוגין משינה טרופה לערנות חלקית, הוא התעורר לחלוטין לקול שותפו למסע, המיסיונר פלמר שישב לידו. קרני השמש חדרו מבעד לחלון המוגף בתריסי עץ רקובים למחצה והאירו את עליבותו של החדר; תקרה מקומרת מעל קירות עשויים אבנים קטנות וגסות ורצפה אפורה וקרה, שני מזרני קש פשוטים, ארון עץ ישן, שלושה כיסאות, ושולחן ועליו כד, קערת חרסינה וכוסות. שיק נזכר היכן הוא וניסה להתיישב במיטתו ללא הצלחה.

פלמר הגיש לו כוס מים, ״החלטת לחזור אלינו, קונרד היקר? קצת הבהלת אותנו. לא צריך להיות כל כך דרמטי, אתה יודע. עד ששפיטלר שלח אותך לכאן אתה רוצה לחזור לסנט קרישונה?״ כך אמר שותפו הבוגר ולחץ בלבביות את ידו של שיק.

שיק חיכך בגרונו, ״לחזור לסנט קרישונה?״

״במשך ימים ולילות מלמלת, והמילים היחידות שהצלחתי להבין היו 'אני רוצה לחזור לסנט קרישונה'״.

שיק החל נזכר במסע המפרך שנמשך שמונה שבועות, כל הדרך משוויצריה לכאן, ונענע בראשו: ״אני לא זז מירושלים עד שלא בונים פה רכבת״.

פלמר פרץ בצחוק: ״רכבת לירושלים? אפילו דרך סלולה לעגלות אין כאן. לא, קונרד, איני מאמין שנזכה לראות רכבת מגיעה לירושלים״.

שיק חזר לאיתנו רק שלושה שבועות לאחר מכן, ודבר ראשון, התיישב לכתוב מכתב ארוך למשפחתו:

נובמבר 1846

ירושלים.

'בית האחים' בקרבת שער שכם, הרובע היווני.

משפחתי היקרה עד מאוד,

רק בחסד האל הגענו לירושלים. הנסיעה הייתה רצופה תלאות, ובכל תחנה נתקלנו באתגרים נוספים; בנמל טריאסטה נאלצנו לחכות כיוון שאיחרנו לאוניית הקיטור ביום אחד, איזה ביש מזל. בעיר הנמל דווקא נהנינו ממזג אוויר חמים ונעים, אבל כספנו אזל. בדרך נס, שומרוני טוב בשם יוהן שמע שאנחנו נוסעים לירושלים, ושילם במקומנו את הוצאות הנסיעה. בכלל, האנשים התרגשו כאשר גילו לאן פנינו מועדות. על הספינה לאיזמיר ראיתי בפעם הראשונה בחיי יהודים שחומי עור. הם אינם דומים כלל ליהודים שראיתי בבאזל — בגדיהם היו צבעוניים והנשים היו מקושטות בשרשראות חרוזים אדומים וכחולים, וכיסו את ראשן ומחצית מפניהן, מנהג שמקובל גם כאן בירושלים אצל הנשים המוסלמיות. הגברים היהודים ידעו טורקית וערבית ושוחחו ביניהם בשפה הדומה לספרדית, או כך לפחות אמר לי פלמר, שלמזלנו, יודע שפות רבות. אומנם מנהל המיסיון בסנט קרישונה עמד על כך שהשליחים ילמדו אנגלית, אולם האנגלית שבפי עדיין רחוקה מלהתקבל על הדעת.

בנמל איזמיר היינו אמורים לעבור לאונייה ששטה לביירות ושם לעלות על ספינת מפרש ליפו, אך גילינו לחרדתנו שהאדם שאמור לממן את ההפלגה שלנו מת כשלושה חודשים לפני בואנו. גם במקרה זה האל הטוב שלח לנו עזרה ממקום לא צפוי: יהודי שחום עור שהגיע איתנו מטריאסטה ראה אותנו עומדים אובדי עצות ושלח את המתורגמן שלו לשאול מה הבעיה. כאשר סיפרנו לו את שאירע, ניגש אלינו עם המתורגמן ואמר שישלם את מחיר הכרטיסים, ובתמורה הוא מבקש שכאשר נגיע לירושלים, נחפש יהודי בשם יהושע בכר ונעביר לו חבילה ובה אריגים יקרים. מובן שפלמר ואני הסכמנו מיד. הודינו לו על העזרה, וכך הגענו לבסוף לארץ הקודש.

שער הכניסה לארץ הקודש הוא יפו, עיר נמל עתיקה הקיימת עוד מימי יונה הנביא.

כאשר הפלגנו בים חשבתי לתומי שיפו תהיה כמו טריאסטה וערי הנמל האחרות שראיתי בחיי, ערי נמל שיש בהן אכסניות ופונדקים. כמה מרה הייתה טעותי... כבר מרחוק נראתה העיר כמו בליל של בתי אבן קטנים, ולא כמקום שנזכה בו לקבלת פנים מכובדת. בשל מי הנמל הרדודים, האונייה נאלצה לעגון הרחק וכולנו הועברנו לחוף בסירות קטנות עם ארגזי המסע שלנו. המעבר היה מלווה בצעקות מלחים, בדחיפות ובאווירה מאוד לא נעימה. שני אנשים נפלו למים, ואחד מהם, שכנראה לא ידע לשחות, כמעט קיפח את חייו.

לאחר הדרמה הזאת עמדנו פלמר ואני על שפת הים, מודים לאלוהים שהגענו לקרקע מוצקה. נשמתי עמוק את האוויר המלוח. מהטעם המלוח שעל לשוני דווקא למדתי ליהנות בזמן ההפלגה, אבל נוסף עליו ריח לא נעים, אפשר לומר סירחון אפילו, שהתחזק ככל שהתקרבנו לשער העיר. הלכנו קצת בחול ובשבילי עפר, המטען קשור לחמורים שראו ימים טובים יותר, וכשנכנסנו לעיר מצאנו אסם קטן ודחוק ללון בו אצל סוחר ארמני. תמורת האכסניה המפוקפקת הזאת, לא יותר מרצפה מכוסה חציר וכד מים, שילמנו בהחלט יותר מדי, אולם היה לנו גג מעל הראש וזה העיקר.

קשה לתאר את העוני, הדוחק והסירחון שפגשנו ביפו. עודני מזועזע שכך נראית הכניסה לארץ הקודש. עליבות הבתים, הצחנה ברחובות ומוקשי הזבל שנזהרתי לא לדרוך בהם הזכירו לי את רובע עלובי החיים בשטוטגרט. מכל מה שראינו, דבר אחד בלבד מצא חן בעיניי: פרי כתום בעל קליפה עבה, עסיסי, מתוק־חמצמץ ומלא מיץ. המקומיים מכנים אותו תפוז, או שמוטי.

אחרי יומיים בארץ הקודש הבנתי למה השליחות שלנו חשובה כל כך; מישהו חייב ללמד את המקומיים שניקיון, חריצות ויושרה הם ערכים שצריך לשאוף אליהם ושאפשר לממש אותם.

רק אחרי שלושה ימים יצאה שיירת רוכבים לירושלים. שמחתי מאוד לעזוב את יפו המוזנחת, אף שהרכיבה על גבי סוס הייתה עינוי. לאורך המסע הייתי כל הזמן בין הרוכבים האחרונים, ופי התמלא אבק. אף על פי שלא היה חם מאוד, הייתי צמא כל הזמן ושפתיי נסדקו מהיובש, אולם היה עלינו לשמור על מעט המים שהיו לנו.

בלילה עצרנו ברמלה וישנו במנזר קטן, ומשם המשכנו השכם בבוקר. הייתי מלא ציפיות להגיע כבר לירושלים, העיר הקדושה והעתיקה כל כך, העיר שבה עמד בית המקדש ושישו ביקר בו, והעיר שבה הוא נקבר וקם לתחייה. הייתי בטוח שהאנשים בני המזל שגרים בירושלים שומרים עליה, מטפחים אותה ומכבדים אותה. כל גופי כאב מהרכיבה, ולמרות זאת דמיינתי בעיני רוחי את בנייני העיר, את החומה, את שרידי ארמונות דוד, שלמה והורדוס, ואת העיר השוקקת סוחרים ועולי רגל, ממש כפי שראיתי באיורים בספרים שמצאתי בבאזל. כמה התרגשתי לקראת המפגש הצפוי.

לקראת ערב היום השני למסע התקרבה השיירה סוף־סוף לעיר. נשאתי את עיניי בציפייה, ״עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ, יְרוּשָׁלִָם״, אמרתי בליבי, אך כאשר חומות העיר הופיעו מול עינינו חדרה אכזבה לליבי. בודדה ושוממה ומוקפת מדבר עמדה החומה האפורה, כאילו הגענו לסוף העולם. כאשר נעמדנו ברחבה שלפני שער יפו הבטתי סביבי בעצב. ירושלים, עיר חלומותיי, העיר הקדושה, היא לא־כלום — חומות אפורות מוקפות חול, קוצים ודרדר.

קיוויתי שפנים העיר יכבד את מעמדה של העיר הקדושה, אולם האכזבה נמשכה גם שם: שער יפו בנוי כשער הפונה תשעים מעלות שמאלה, ובעוברי בבניין השער הצר, שני חמורים עמוסים בארגזים וחבילות שהיו בדרכם החוצה אילצו אותי להיצמד לקיר, ורגלי האחת נמחצה בכאב. כשיצאנו מהשער ונעצרנו ליד החפיר המקיף את חומות המצודה, התקשיתי לרדת מהסוס. כאשר הצלחתי לבסוף לפקוד על גופי המאובן לזוז ונעמדתי על אדמה מוצקה, רגליי רעדו וריח ריקבון של בשר צרב באפי. מיצי הקיבה שלי השתוללו ואיימו לפרוץ החוצה, ואפילו לגימה קטנה מהמים החמימים לא עזרה. קולות וצעקות בשפות לא מוכרות הדהדו מכל הכיוונים, ונביחות הכלבים הבהילו אותי. העיר נראתה שונה לחלוטין ממה שדמיינתי, ולנגד עיניי ראיתי עיר שאין בה לא הדר ולא כבוד. נבהלתי כאשר קבוצה של קבצנים מצורעים התקרבו והושיטו את ידם לנדבה. פשפשתי בכיסי וזרקתי להם כמה מטבעות, והקבצנים נסוגו במריבה על הכסף.

ניגשתי לבדוק את המטען שלי והזדעזעתי, ״הקופסה״, מלמלתי לעצמי בחוסר אמון. בקופסה היה טמון כובע יקר שהקפדתי לשמור עליו לאורך כל המסע, כובע צילינדר מכובד שרכשתי במיוחד לכבוד הנסיעה לירושלים, כי לפני שיצאנו למסע הורה לנו שפיטלר: ״כל האחים במיסיון חייבים לחבוש כובע צילינדר כשהם מבקרים את הילידים״. עתה הייתה הקופסה מחוצה ושבורה. התרתי את הקשר שחיבר את הקופסה ליתר המטען ופתחתי אותה בזהירות בל ייגרם נזק נוסף, אבל לא נותר דבר להציל — הכובע היקר היה מחוץ ושבור. מה אעשה בלא הצילינדר? איך אבצע את תפקידי כראוי?

הבטתי בשמי הערב. הם התכהו במקצת בינתיים, וכחול השמיים התמזג בשיני החומה שנצצו בכתום בקרני השמש השוקעת. כתר מזהב, חשבתי. הלילה לא ירד עדיין, אבל הירח כבר זרח וחייך אליי בעדינות. כמה יפה הפשטות. באותו רגע חשתי שמדובר במסר מאלוהים, חשבתי שהוא רוצה ללמד אותי על חטא הגאווה ולהזכיר לי שלירושלים יש להיכנס כעולה רגל פשוט ולא כאדון החובש צילינדר לראשו.

נראה שתלאות המסע היו יותר מדי בשביל גופי, כי אחרי מספר ימים חליתי. רק בזכות טיפולו המסור של פלמר אני זוכה לכתוב לכם את השורות הללו. היה לי חום גבוה ועיקש שלא רצה לעזוב אותי, אולם עכשיו הבראתי ואני מודה לאלוהים על כך.

משפחתי היקרה, ירושלים מלאה עיי חורבות שאיש אינו מפנה — פגרי חיות זרועים פה ושם וכלבים פראיים נוגסים בהם ללא הפרעה, ועוני ולכלוך ניבטים מכל פינה. אבל למרות התלאות שבדרך, ולמרות האכזבה הראשונית מהעיר ומחלתי בשבועות הראשונים, אני שמח שהגעתי לירושלים, ואני מחכה בכיליון עיניים להיות דוגמה נוצרית טובה וצנועה ולהשפיע על המקומיים. אני מתפלל בכל ליבי לעמוד במשימה הקשה.

לשמחתי, יש כבר שמונה דוברי גרמנית בעיר, ואני מקווה להיות חלק מבוני הקהילה הזאת.

באהבה,

        בנכם, קונרד.