השתחררתי! מה עכשיו?

הקדמה

נולדתי בשכונת ג'סי כהן בחולון, הבן הצעיר מתוך שלושה. אחותי היא הבכורה מבין האחים, גדולה ממני בשבע שנים, אחי נולד שנה אחריה. כשאחותי השתחררה מהצבא, אני חגגתי בר מצווה — גיל מספיק בוגר כדי להבין דברים, אבל עדיין צעיר מדי כדי לא לדעת הכול ולכן להיות סקרן ולשאול שאלות. השיחות בינה לבין חברותיה עסקו בשאלה: "חיינו לאן?" התקופה שלאחר השחרור מהצבא היא תקופה נטולת מסגרת — איש לא 'יושב לך על הראש', אולי לפעמים קצת ההורים, יש מרחב גדול להזדמנויות אבל גם סיכויים רבים לטעויות. על אף שהייתי צעיר, זיהיתי את הבלבול שאפף אותן ואת התקווה שזה יעבור מתישהו. משום מה זה הטריד גם אותי. האם גם אני אגיע לגיל הזה עם כזה בלבול וחוסר ודאות? האם יש דרך לבוא מוכן יותר לתקופה שלאחר השחרור מהצבא? התחלתי להרהר בשאלות האלה וחיפשתי את מי לשאול. לא היה לי הרבה את מי. בכל זאת, הייתי תלמיד בחטיבה, לא הסתובבתי הרבה בחברת חיילים משוחררים ולא היו לי הרבה הזדמנויות לשאול אותם מה הם עושים. לכן השתדלתי לנצל כל מפגש עם צעירים בני עשרים כדי לשאול אותם על החיים שאחרי הצבא. זה היה יכול להיות מורה מחליף שהגיע לבית הספר, אחד החברים של האחים שלי, משפחה או כל הזדמנות אחרת. התמונה לא הייתה אופטימית. הבנתי שהשנים הקרובות — חטיבת ביניים, תיכון וצבא הן פחות או יותר ברורות ומתנהלות לפי סדר ידוע מראש, אבל אז... מתחיל המסע האמיתי.
רציתי להגיע מוכן לגיל הזה, אומנם זה היה מוקדם בשבילי להתעסק בזה, בכל זאת, הרגע הזה יפגוש אותי רק בעוד שמונה שנים, אבל העדפתי להתעסק בזה מוקדם מדי ולא מאוחר מדי. לא היה לי מושג לכמה זמן אזדקק כדי להגיע מוכן לגיל הזה, יכולתי לחשוב שאולי אוכל להבין את העתיד שלי בתוך ימים בודדים, אבל אם כך היה המצב, כל אותם אנשים שפגשתי היו יוצאים מהבלבול כבר בשבוע שלאחר השחרור. זה לא מה שראיתי — אחותי ובעיקר חברותיה התמודדו עם בלבול, מבוכה וחוסר ודאות בנוגע לעתידן לאורך זמן. ככל שראיתי אותן יותר אובדות עצות, התחזקה אצלי ההחלטה שאני רוצה להגיע מיושב יותר לגיל הזה, עם הרבה יותר תובנות משהיו להן. רק שאז לא ידעתי כמה צריך לעבוד כדי להגיע לוודאות הזאת וכמה ארוכה היא הדרך.. האם זה עניין של כמה חודשים? שנים בודדות? אולי אני צריך את כל שמונה השנים? אולי אפילו יותר?
תהיתי איפה בכלל לומדים את זה? יש מוסדות לימוד לבניית העתיד? יש שיעורים כאלה בבית הספר? בצבא? מישהו בכלל מלמד את זה? האם יש ספרים בנושא? לצערי, באותה תקופה התשובה לכל השאלות האלה הייתה שלילית. לא לימדו את הנושא בשום מסגרת ולא מצאתי ספרים או תוכן יעיל בנושא. עד היום המצב לא ממש השתנה, זה גם הגיוני, כי מי יוכל ללמד אותי את זה? תיארתי לעצמי שזה לא יכול להיות אחד ההורים שלי. אולי הם אוהבים אותי ורוצים בטובתי אבל הם גדלו בתקופה אחרת, המקצועות היו שונים ועקרונות ההצלחה היו שונים. העולם השתנה מאז, מה שהיה נכון לפעם לא נכון להיום. ההבנה הזאת הציפה אצלי שאלה חדשה. האם יש מישהו שיוכל ללמד אותי לבנות נכון את העתיד? כי אם העולם משתנה, המשמעות היא, שמי שהצליח לבנות נכון את חייו לפני עשרים שנה, ייתכן והיה הולך לאיבוד בעידן הנוכחי. יתרה מכך, כדי לדעת למי להקשיב, אני צריך לדעת שהוא בנה נכון את העתיד, אם כך, אוכל לזהות אותו רק אחרי מספר רב של שנים, שבהן אוכל לראות באופן מובהק שהחיים שלו נבנו נכון בכל ההיבטים. בכל זאת, הצלחה מודדים בסוף. כך הבנתי בגיל צעיר מאוד, כמה הנושא מורכב ובעייתי וכמה אני זקוק לעזרה.
ישבתי בבית עם עצמי וניסיתי לחשוב מי יוכל לעזור לי להתמודד עם הנושא הזה. התחלתי בשיטת האלימינציה, פסלתי אפשרויות לא טובות. ראשית פסלתי את המשפחה שלי, הבלבול של אחותי הבהיר לי שהיא לא תהיה מורת הדרך שלי בשלב הזה של חייה. גם הוריי לא היו עדיין בשלב שיכלו ליהנות מפרי עמלם ולכן לא היו מועמדים מתאימים ללמידה. הסתכלתי עליהם והבנתי שאם אחיה כמותם לא ארגיש שבניתי נכון את החיים. במשפחתי יש אנשים שאוהבים אותי, אבל זה לא אומר שהם ידעו להכווין אותי נכון, לא קיבלתי השראה מהדרך שבה הם ניווטו את עצמם. כך פסלתי גם את בני המשפחה הרחוקים, החברים שלהם, החברים שלי ואת כל האנשים שהכרתי. נותרתי ללא מדריכי דרך, אבל לא הרמתי ידיים. עמדתי על כך שחייב להיות מקור ללמוד ממנו איך לבנות נכון את העתיד. לאחר שהרהרתי בשאלה מספר חודשים, הגיעה התשובה. לילה אחד לפני השינה הבליחה בי הברקה. זה היה רעיון שהקסים אותי, מרוב התלהבות התקשיתי להירדם. חשבתי לעצמי, 'רגע, אם אני לא יכול למצוא מנטור, למה לא להמציא מנטור כזה? הרי זה מה ששחקנים עושים, הם ממציאים דמויות ומדברים מתוך תפיסת העולם שלהם. כל אדם יכול להיכנס רגע לראשו של אדם אחר כדי לדבר ולחשוב מתוך תפיסת עולם אחרת. אם אני לא מוצא אדם שיהיה המנטור שלי, אפשר להמציא אותו. זה יהיה האדם שמייצג עבורי את האדם שאני רוצה להיות בעוד עשר או עשרים שנה. אני איכנס לראש שלו ואנסה לנחש מה הוא היה אומר לי. פתאום השאלה שלי השתנתה לחלוטין. במקום השאלה, "איך לא להיות מבולבל אחרי הצבא?" התחלתי להרהר בשאלה, "מי אני רוצה להיות בעוד עשר או עשרים שנה?" וכך התחלתי לבנות את המנטור הפרטי שלי, שידריך אותי צעד אחר צעד לעבר העתיד שאני רוצה והאדם שאני רוצה להיות.
הספר מתאר את הדיאלוגים שהיו לי איתו לאורך כמה שנים. קיבלתי הרבה תשובות מאירות עיניים שעזרו לי לבנות נכון את העתיד, להגיע לוודאות ולביטחון בדרך שלי ולהימנע מטעויות רבות שאנשים אחרים עשו. התאמתי את התשובות לתקופה שבה הספר יצא לאור, הוספתי נתונים מעודכנים וביססתי את הטיעונים על סמך ידע נגיש, כך שייתכן שחלק מהמידע והדוגמאות לא יכלו להיאמר כשהייתי צעיר, אבל העיקר שהם יעזרו לכם לפחות כמו שהם עזרו לי. הדוגמאות שהמנטור מציג הן הדוגמאות שפגשתי בחיי, והייתי שמח לו שמעתי אותן כשהייתי צעיר. האמת היא שהשיחות איתו לא הסתיימו בסוף הספר, המנטור הזה ממשיך ללוות אותי עד היום. מה שכן, אם הייתי עושה איתו את השיחות היום, הן היו נראות בערך כמו הספר. יכול להיות שחלק מהדיאלוגים יהיו שימושיים מאוד עבורכם וחלקם לא. לי אישית הם עזרו מאוד, הם השליטו סדר בחיי ובהסתכלות שלי קדימה אל העתיד. הגעתי למצב שיש לי תוכנית סדורה וברורה והבנה מעמיקה באשר לבנייה נכונה של העתיד והחיים. הגעתי מוכן לסיטואציות שבהן אנשים אחרים חטפו רגליים קרות, למדתי להסתכל קדימה ולמנוע את הבעיות לפני שהן קורות, בזמן שאנשים אחרים עסקו בכיבוי שריפות של בעיות שהם לא צפו. הדיאלוגים שלנו עסקו בשאלות בוערות כמו: איך לבחור מקצוע? האם ללכת למקצוע שאוהבים או מקצוע שמכניס כסף? האם לעשות תואר? האם כדאי לעשות טיול אחרי צבא או מה בכלל לעשות מייד אחרי השחרור?
אם הדיאלוגים שהיו לי עם המנטור שהמצאתי בכל זאת לא יעזרו לכם, תמיד תוכלו, על סמך הדגם הזה, להמציא לכם מנטור משלכם, לחשוב מה הוא היה מייעץ לכם ולהתחיל לבנות לעצמכם את העתיד.
בהצלחה וקריאה מהנה!

מי אני רוצה להיות?

מאחר שבניתי את המנטור בדמיוני ויכולתי לבנות אותו איך שאני רוצה, החלטתי להתפרע. ללכת על כל הקופה ולבנות אותו בסטנדרט אלוהי. לא 'נחמד', לא 'סביר' ולא רק 'בסדר. אלא ברמה הגבוהה ביותר שאוכל לחשוב עליה. דמות שאני אוכל להעריץ. בניתי דמות כריזמטית וכובשת, מלאת ביטחון עצמי מצד אחד, ושניחנה ברגישות לזולת ובפתיחות מצד אחר. דמות שבחרה מקצוע מהנה, מספק ומתגמל. דמות שמקיצה כל בוקר מלאת שמחת חיים וחיוך אמיתי מצטייר על פניה, דמות כזו שמצפה בהתלהבות לעוד יום חדש. דמות שחמושה בהרבה חברים אוהבים ותומכים ונהנית מזוגיות מאושרת. דמות יציבה ומבוססת כלכלית שיכולה להרשות לעצמה לטייל בעולם ולעשות חיים וגם לתרום ולהעניק לזולת כאוות נפשה. עיצבתי לה סגנון דיבור ישיר וברור, שכל מילה שלה תהלום באופן מדויק את המצב ואת אופי השיחה, כדי שתדריך אותי 'תכלס' מה לעשות ולא תלך איתי סחור סחור. דמות חדה כתער, שתשובותיה ממוקדות, ענייניות וחכמות.
כך המשכתי לשפוך על הדף רשימה ארוכה של תכונות ומאפיינים שהייתי רוצה לראות במנטור המושלם שלי. בניתי את הדמות בהדרגה, תכונה אחר תכונה, בניתי לדמות סגנון דיבור ושפת גוף, עד שאוכל לדמיין אותה בבירור ואפילו להיכנס לנעליה ולדבר במקומה. זה לא היה פשוט. לעיתים נעזרתי בדמויות שראיתי בסרטים או באנשים שהכרתי כדי להמחיש אותה תפיסה ואז לצרף את התכונה לדמות שבניתי. לאחר שלושה עמודים מפורטים, התחלתי לגבש את כל המאפיינים והפכתי את המידע הכתוב לאישיות בעלת אופי. הרגשתי שהדמות כל כך מושלמת עד שלא סביר שקיים אדם כזה, ולכן קשה לדמיין מישהו שלא קיים. אבל אם בסרטים מצליחים ליצור דמויות כאלה, למה שאני לא אצליח? בשונה מהסרטים שראיתי, לא יצרתי גיבור על בעל יכולות על־טבעיות, אלא בן אנוש בעל תפיסה פורצת דרך. פשוט ייבאתי לתוכו ערכים ודעות שתאמו את האופי שגיבשתי לו.
התהליך הזה לא ארך כמה דקות. הרהרתי בו באינטנסיביות שעות ארוכות בכל יום. ולאחר כעשרה ימים, הסתכלתי על הדמות שבניתי לי בראשי והתרגשתי. בלי לדעת מה היא תגיד, ידעתי שהיא תוביל אותי נכון למקום עוצמתי לפחות כמותה.
הדבר היחיד שהיה חסר לאדם הזה, זה שם. איך לקרוא לו? מצד אחד רציתי להאמין שזה פז העתידי שאני אהיה בעוד עשר, עשרים שנה, מצד אחר, זה עדיין לא פז, אז לתת לו שם אחר? זה אומנם חשוב עבור השיחה אבל שולי עבור המטרה, כי לא משנה איך קוראים לדמות הזאת כל עוד היא תדע להדריך אותי נכון. לכן בסופו של דבר החלטתי להסתפק בתואר שלו וקראתי לו 'מנטור'. החלטתי שהוא יהיה המנטור שלי. יכול להיות שזה פז, יכול להיות שלא, זה לא משנה. באותה תקופה אמרו לי שבצבא לא תמיד יודעים מה שם המפקד, פשוט קוראים לו 'המפקד'. אז מה איכפת לי לכנות אותו על פי תפקידו?
וכך, אחרי שגיבשתי לעצמי את אופי המנטור שלי, הרגשתי מוכן לשיחה איתו. לא באמת ידעתי לאן השיחה תוביל ואלו תשובות הוא מסוגל להפיק, אבל חשבתי שאין לי מה להפסיד, אם התשובות לא יספקו אותי, תמיד אוכל לחפש לעצמי דרך אחרת או מנטור אחר. שיחה עם המודל שלי לחיקוי חייבת להיות מעניינת, ולכן החלטתי להתמסר לתהליך ולתת למנטור לדבר בחופשיות, סך הכול יכול להיות מעניין לקחת חלק בדו־שיח שבו מככבות שתי תפיסות עולם. דו־השיח התנהל אצלי בראש וחלק מהמשפטים והמידע העברתי למחברת שמצאתי בחדר. ידעתי שזה טריוויאלי, כולם מדברים לעצמם בראש, כולם גם יכולים לנחש מה אדם אחר היה אומר, אבל לא תיארתי לעצמי שליכולת הפשוטה הזאת, שכולם חולקים, יש פוטנציאל להפיק מרגליות. משפטים, שהדהדו בי חזק וריגשו אותי, עברו למחברת שליוותה אותי שנים. אם גם אתם מוצאים משפטים כאלה, אתם מוזמנים למרקר או לכתוב אותם במקום נפרד.
זכרו, אפשרו לעצמכם לפעול עם מה שחשוב בעיניכם. קדימה בואו נתחיל.