מקדש מעט

מבוא

הגדרתי את המחקר הזה 'מבוא ביקורתי' כדי לציין את שתי המטרות שהוא מבקש להשיג. הוא מבוא מכוחו של צורך גרדא. עצם קיומו של קורפוס גדול של ספרות עברית באמריקה, לא כל שכן שירה, אינו ידוע לרוב יהודי ארצות הברית, לקוראים ישראלים ולתלמידים ללימודים אמריקניים ולספרות יהודית אמריקנית ככלל. וגם אם קיומה של תופעה זו מוכר לכמה מומחים לספרות עברית באמריקה ובישראל, הרי פרטיה ידועים רק למתי מעט (הסיבות לשכחה התרבותית הזאת ייבחנו בבוא העת). מכאן הצורך במבוא. חיבור זה מנסה אפוא לשרטט את הרקע להופעת התנועה ההבראיסטית (תנועת התרבות העברית) באמריקה, לבחון את עולמן הפנימי של הנפשות הפועלות ואת המניעים להמשך קיומה של יצירה עברית בסביבה זרה, לתאר את הקריירה הספרותית של המשוררים העברים האמריקנים החשובים ולדון בשירים המרכזיים העוסקים בהיסטוריה ובחברה של ארצות הברית (הסיבות שבגללן המחקר עוסק רק בשירה העברית באמריקה ולא בסיפורת ובדרמה יידונו בפרק 1).
בה בעת, מדובר במבוא ביקורתי. גם אם לא הייתה לי כוונה כזאת, אין שום דרך להפריד בין תיאור לשיפוט. לפיכך ניגשתי למלאכת הביקורת במרב האחריות והמודעות העצמית האפשריות. לא היססתי להצביע על היצירות החזקות ביותר בעיניי במכלול השירה העברית האמריקנית ולנמק את קביעותיי. במסות הסוקרות את הקריירה הספרותית של כל אחד משנים־עשר המשוררים הנדונים במחקר זה אני מפרש במונחים אומנותיים את דמותה של קריירה זו ומעריך את הצלחותיה וכישלונותיה. ואף על פי שהשיח הביקורתי של המחקר נשאר במידה רבה בתחום התיאור הפרשני הכללי, ננקטת לעיתים קרובות גם קריאה צמודה. דיוקנו של כל משורר מסתיים בקריאה צמודה של שיר לירי כדי לזמן לקורא התנסות מוחשית ביצירתו. הן בפרקי הדיוקנים הן בפרקים התמטיים אני מציע פירושים ביקורתיים לכמה טקסטים חשובים.
הכרך אומנם כולל מספר רב של שירים, אבל אין הוא אנתולוגיה של שירה עברית אמריקנית. אני מקווה שאת התפקיד הזה ימלאו בעבור קוראי האנגלית וקוראי העברית כאחד פרויקטים אחדים שהם כעת בשלבי הכנה. כרך זה גם אינו היסטוריה ספרותית. במונח זה אני מתכוון לפואטיקה היסטורית שמבקשת להתחקות על ההתפתחות של שפה ספרותית, סוגות ספרותיות ואסטרטגיות פואטיות לטיפול בתחומי עניין משתנים מראשיתן עד אחריתן. אני מקווה שבמהלך הקריאה בספר ימצא הקורא מידע רב על נושאים אלו, אך כתיבה של היסטוריה ספרותית מלאה לא נראתה לי בגדר האפשר. הסיבה לכך פשוטה. כשרק התחלתי לחקור את השירה העברית האמריקנית לא עלה בידי למצוא — מלבד המסות פורצות הדרך של אברהם אפשטיין — חיבורים שיסייעו לי למצוא את דרכי במכלול החומרים, שהתברר שהוא עצום להפליא.¹ לא הייתה דרך קלה לסקור את הנוף ולראות את היער מבעד לעצים. נאלצתי להתחיל במשורר אחד, לקרוא את כל מה שכתב וכתבו עליו ואחר כך לעבור למשורר הבא. המתווה של הספר משחזר במידה מסוימת את המסע הזה.
המפגש שלי עם כל משורר חדש היה רצוף תהפוכות. רבים מן המשוררים האמריקנים כתבו בסגנון עברי מעורר התפעלות, שהיה גבוה וקשה. בהיעדר תרגומים וספרות ביקורתית של ממש, שני סימנים להזנחה רבת שנים של הנושא, התקשיתי אפילו לקרוא את החומר ולחלץ ממנו מפה כללית של יצירת המשורר. הדבר היה דומה, אם למתוח את המטפורה, לפילוס דרך ביער בתולי. למען האמת, כשהתוודעתי לשירים לראשונה הם נראו לי לא פעם מרתיעים ולא־מזמינים. ואולם מכוח ההתמדה היה מעטה הקושי מתפוגג מעט והשירה הייתה נעשית מובחנת ונגישה. לבסוף, כשכבר התמצאתי בשירה, יכולתי לאתר את השירים שדיברו ללבי ולשקוע בהם כל כולי. וכך, עם חלוף הזמן ובאופן מעט בלתי צפוי, כמעט תמיד הייתי מתאהב אט־אט במשורר שחקרתי באותה עת. הייתי נשאר במחיצתו די זמן — נאמנותי אליו נמשכה זמן לא מבוטל — לשרטט את דיוקנו ולמקם אותו במכלול. או אז הגיע הזמן לעבור לדמות הבאה משתים־עשרה הדמויות שלי. וכך, ברצף מתמשך של מונוגמיה סדרתית, התקדמתי לעבר השלמתו של הפרויקט. האפיזודות העוקבות של היכרות, התלהבות ופרֵדה סיפקו לי תובנות רבות בנוגע לתמונה הרחבה יותר של השירה העברית האמריקנית, אך בתום התהליך הזה חשבתי שעצם הניסיון להציג את מה שלמדתי עד כה יהיה מאתגר למדי ומכאן מעמדו של ספר זה כמבוא ביקורתי ותו לא. אני מקווה שבעתיד תיכתב היסטוריה ספרותית אינטגרטיבית, ולצדה מחקרים ייחודיים — ככל הנראה בידי אחרים.
מחקר זה מתאר את היצירה של שנים־עשר משוררים עברים אמריקנים שפרסמו מכלולי שירה גדולים. ייתכן שדי במספר זה להפתיע את מי שלא היו ערים כלל לקיומם של משוררים עברים אמריקנים כלשהם, אך למען האמת יש הרבה יותר משנים־עשר וראוי להסביר אפוא מדוע נכללו בספר משוררים מסוימים ולא אחרים. ישנם כמה משוררים שיצירתם אומנם פורסמה והיא ראויה לתשומת לב, אך לא הייתה להם קריירה משפיעה דיה להצדיק מקום בְּמחקר שמתמקד בדמויות מפתח; עם אלה נמנים ברוך כצנלסון, אליעזר ד' פרידלנד ומ"ש בן מאיר.² לא הכנסתי לספר, למשל, כמה משוררים — בהם ראובן אבינעם־גרוסמן, נוח שטרן, ראובן בן־יוסף וט' כרמי — שנולדו או התחנכו בארצות הברית אך עלו לישראל והמשיכו בה את הקריירות הספרותיות שלהם. כשהדברים אמורים בזיקה ספרותית, אבינעם־גרוסמן (1974-1905), שנולד בשיקגו והיגר לארץ ישראל ב-1928, עמד בקשרים הדוקים עם עמיתיו באמריקה; הוא הרבה לתרגם ספרות אמריקנית והשתתף בפרויקט המשותף שקיבלו עליהם המשוררים העברים האמריקנים לתרגם את שקספיר לעברית.³ אף על פי כן, מאחר שהקריירה שלו התנהלה בארץ ישראל, הוא לא נכלל בספר (הנושא של התקבלות הספרות האנגלית והאמריקנית במערכת הספרותית בארץ ישראל ובמדינת ישראל, שהמשוררים העברים האמריקנים מילאו בה תפקיד משמעותי, הוא תחום מחקר חשוב אך נבדל).
היעדרן של נשים בקרב שנים־עשר המשוררים הנחקרים כאן בולט לעין. הדבר משקף את מצב העניינים הכללי בתרבות הכללית של הספרות העברית האמריקנית, בייחוד במערכות של כתבי עת וקבצים ובפרסום אנתולוגיות. אין פירוש הדבר שנשים לא היו מעורבות בפעילות ההבראיסטית בארצות הברית, כל שכן בתחום החינוך היהודי, ובכתבי העת העבריים פזורים שירים מאת נשים.⁴ רק עכשיו מתחיל תפקידן המכריע של מחנכות הבראיסטיות לקבל את תשומת הלב הראויה לו.⁵ נושא זה ראוי אל נכון לחקירה נוספת. התרגשתי לגלות, בשלב מאוחר של העבודה על הספר, את דבר קיומה של קלייר (חיה) לוי, שפרסמה ב-1941 אוסף שירה ששמו 'כִּסוּפים', שהיה למיטב ידיעתי הפרסום הראשון מסוגו מאת אישה באמריקה. המשוררת חנה קליימן משיקגו פרסמה ב-1947 ספר שירה דק ששמו 'נְטָפים', שראה אור זה לא כבר במהדורה דו־לשונית חדשה. אליה מצטרפת חנה (אנאבל) פרמלנט, שפרסמה שני כרכים: 'איים בודדים' (1960) ו'פרחי זהות' (1961).⁶ יש לשער שסריקה קפדנית של כתבי העת העבריים מן התקופה תגלה נשים אחדות שכתבו שירה ופרסמו שירים יחידים אבל לא הוציאו ספר שירה. יהיה מרתק לצרף זה לזה את חלקי סיפור השתתפותן של נשים בספרות העברית האמריקנית.
בשלב מאוחר מאוד במחקרי זה נתקלתי בשירה הלא שגרתית והמרשימה של אברהם צבי הלוי (1966-1907), שלשיריו האמיצים והרוגזים על העיר ניו יורק אין אח ורע בקורפוס של השירה העברית האמריקנית. אף שלא עלה בידי לייחד לו פרק משל עצמו — תפוקתו הייתה מועטה ולכן קשה להגדירו משורר מרכזי — הצלחתי לייחד תשומת לב לשירתו המרתקת בסוף חלק ג, במסגרת הדיון בתמה הפרובלמטית של החיים האורבניים.
לבסוף ראוי לדון בשאלת התקופה. מחקר זה משרטט את מסלולה של השירה העברית, שעלייתה ונפילתה היו כרוכות בגורלה של התנועה ההבראיסטית באמריקה: תחילתה בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, תור הזהב שלה בשנים שבין שתי מלחמות העולם, ודעיכתה — מלבד תחייה קצרה ונמרצת — בשנים שלאחר המלחמה. מותו של גבריאל פרייל ב-1993 משמש נקודת סיום סמלית. אבל גם אם התקופה הלכידה הזאת באה אל סופה, אין פירוש הדבר שלאחר השנים הראשונות של שנות התשעים של המאה העשרים לא נכתבה באמריקה שירה עברית. ישנו המקרה הבלתי סביר אך המרנין של רוברט וייטהיל, שנולד למשפחה יהודית מתבוללת וגדל בלוּבּוֹק, טקסס. וייטהיל, המפרסם עכשיו בַּשם שמואל וייטהיל־בשן, לימד את עצמו עברית ובסופו של דבר השתלט על מלאכת הכתיבה של שירה עברית ופרסם בישראל כמה כרכי שירה.⁷ ישנו גם המקרה של ג'ורג' (חביב) גוֹרין (1988-1909), בוגר הגימנסיה העברית של ביאליסטוק, שהגיע לאמריקה ב-1939 ועסק ברפואת עיניים באפר וסט סייד של מנהטן; בארבע השנים שקדמו למותו כתב שישה ספרים של שירה עברית והם ראו אור בישראל.⁸ בקרב הקהילה הדתית אפשר אולי למצוא עוד סופרים עברים שאינם מוכרים בקהילה הספרותית. צבי מאיר שטיינמץ (2005-1915), ששם העט שלו היה צבי יאיר, פרסם כמה ספרים של שירה דתית. מהדורה של כל שיריו בשלושה כרכים ראתה אור ב-1997.⁹ שטיינמץ נולד בבודפשט, במלחמה הסתתר בבית חולים לחולי רוח ושרד והוא הגיע לארצות הברית ב-1952. הוא היה קרוב לרבי מלובביץ', שעודד אותו להמשיך לכתוב שירה. עוד קטגוריה כוללת ישראלים שחיים באמריקה, כמו מאיה ערד, מרצה באוניברסיטת סטנפורד שפרסמה בעברית רומן בחרוזים. לקטגוריה זו משתייכים גם רנה לי ולב חקק, מבקרים־משוררים מוכרים. הישראלים הרבים שהיגרו לצפון אמריקה או חיו בה תקופות ממושכות לא הפיקו למרבה הצער יצירות ספרות חשובות רבות בעברית.
לסיכום, הסיפור עדיין לא תם. את השמועה על מותה של השירה העברית באמריקה — שכונתה היעלמותו של אחרון המוהיקנים — מוסיפים להפריך מקרים חריגים ויוצאי דופן. אומנם השתדלתי להציג את המשוררים העיקריים בתקופה העיקרית, אבל אין לי שום רצון להציג את השירה העברית האמריקנית כקנון סגור. אין דבר שישמח אותי יותר מערעור הקנון הזה וחידושו.
למחקר שלושה חלקים. חלק א נפתח במבוא היסטורי לתנועה ההבראיסטית בכללותה, רקע לעיון בַּשירה. המבוא דן ביחסים שבין סיפורת לשירה, בשלבים בהתפתחותה של הספרות היפה העברית, בהערכה השלילית של הממסד הביקורתי בארץ ישראל ובמדינת ישראל לספרות העברית האמריקנית, בזהות הסגנונית של השירה העברית האמריקנית וכן בתמות ובסוגות העיקריות שלה. אחרי המבוא מופיע הפרק 'ההאלהה של העברית', המתמקד בהמנון האדיר לשפה העברית שפרסם אברהם רגלסון ב-1945. הפואמה המדהימה הזאת משמשת אבן בוחן לעיון בחוויה הפנימית של ההבראיסטים האמריקנים ובאופי האינטימי והדתי של זיקתם לשפה. ההמנון של רגלסון משמש שער לעולמו הפנימי של ההבראיזם ושופך אור על המניעים שביסוד העשייה הפואטית הנבחנת במחקר.
בחלק ב, לבו של הספר, שנים־עשר פרקים — פרק לכל משורר. במבנה זה מנסה הספר לצאת ידי חובתו כמבוא. כל מסה ממקמת את מושא התייחסותה בהקשר הרחב יותר של הספרות העברית והזירה ההבראיסטית האמריקנית, מציעה נגיעות ביוגרפיות קלות ומבליטה את המאפיינים המייחדים את יצירת המשורר. לרוב אני מנסה לשרטט בקווים כלליים את כל מהלך הקריירה הספרותית של המשורר; כמה משוררים היגרו לישראל, ואצלם הדגשתי את השלבים האמריקניים בחייהם. התעכבתי רבות על דיון ביצירות מסוימות המשקפות את עבודת המשורר במיטבה, והרבה פחות מכך על יצירות שלא נראה ששמרו על ערכן. המסות שונות באורכן; מסות על משוררים חשובים כגון סילקינר, אפרת וליסיצקי קצרות מן המסות על זילברשלג והלקין משום שכמה מן הפואמות שלהם, שאורכן כאורך ספר, נידונות בחלק ג. כפי שצוין לעיל, כל מסה נחתמת בניתוח טקסטואלי עצמאי של שיר לירי אחד (הסיבה לדגש על הלירי תידון במבוא). אני מקווה שהקריאות הצמודות הקצרות האלה יעניקו לקורא חוויה מוחשית של השירה, חוויה מהסוג שהשיח המכליל בהכרח של המסות עצמן אינו יכול להעניק.
חלק ג ('נופים אמריקניים') מייחד תשומת לב רבה יותר למספר מצומצם של שירים, רובם באורך ספר שלם, שעוסקים בהיסטוריה של אמריקה ובנופיה. עם השירים האלה נמנים שלושה שירים אפיים על אמריקנים ילידים (מאת סילקינר, אפרת וליסיצקי), שירים ארוכים על האזורים הכפריים ניו אינגלנד ואפסטייט ניו יורק הכפריות במאה התשע־עשרה (בבלי ופרייל), סאגה נרטיבית על הבהלה לזהב בקליפורניה (אפרת), אוסף שירים המבוסס על שירי עם ודרשות אמריקניים־אפריקניים (ליסיצקי) ומחזור שירים על העיר ניו יורק (הלוי). ביצירות החשובות האלה נענו משוררים עברים אמריקנים — בדרכם שלהם, בתנאים שלהם ובוודאי בקצב שלהם — לדרישה שהשמיע מרכזה של הספרות העברית בארץ ישראל בראשית המאה העשרים, שהאמריקנים יספקו 'אמריקאיות', צבע מקומי אמריקני. המענה לדרישה זו, אם אפשר לראות בו מענה, הגיע כמה עשורים לאחר מכן בדרכים מתוחכמות ומגוּונות. הקנון האמריקני של השירה העברית האמריקנית מורכב במידה רבה מן היצירות הנידונות בחלק זה.
כרך זה, כפי שתיארתי לעיל, הוא בן כלאים: מבוא ביקורתי לספרות העברית האמריקנית. הוא שם לו למטרה הן לספק את המידע הבסיסי, כמקובל בסקירות כלליות, הן להציע פירושים ביקורתיים לשירים מסוימים ולקריירות ספרותיות שלמות. כיוון שכך, אני צופה שיהיו כמה סוגים של קוראים שיפיקו תועלת מן הספר ומכאן שייעשו בו שימושים שונים. אומנם אשמח אם תלמידים לספרות עברית יקראו את הספר מראשיתו ועד סופו, אבל אני יודע היטב שאחרים יפיקו תועלת רבה יותר מקריאה מודולרית. אפשר שקורא מן הסוג השני, לאחר שיספוג את התכנים המבואיים של חלק א, יטבול טבילה סלקטיבית בדיוקנים שמוצגים בחלק ב ואחר כך יבחן את האמריקנה הססגונית שבחלק ג.
השירה העברית האמריקנית מזמנת כמובן נושאים מרתקים לא פחות הראויים לחקירה. ביצירתם של מקצת המשוררים יש למשל תגובות חשובות לשואה. בגלל הרקע האידאולוגי של אנשי היישוב ביטאו התגובות הספרותיות שלהם לרצח יהודי אירופה רגשות מנוגדים ומעורבים, ואילו כותבים עברים אמריקנים הצליחו לטפל בנושא באופן ישיר יותר. הקשר של האמריקנים לציון, לארץ ישראל ולמדינת ישראל, גם הוא נושא מרתק. הם אומנם הקדישו את חייהם לכתיבה בעברית, אבל בגלל ישיבתם באמריקה התקשו לזכות בהכרה ולמלא תפקיד במרכז החיים של העברית; יתר על כן, הקמתה של מדינת ישראל החישה את דחיקתם לשוליים. זאת ועוד: השפה העברית הדבורה בפי הישראלים לא תמיד עמדה בציפיות שלהם. זו הייתה מערכת יחסים מורכבת וטעונה. מי שיחקור בעתיד את שני הנושאים, השואה וישראל, שלא עסקתי בהם בכרך זה, יצא נשכר.

חלק א 
העולם ההבראיסטי

פרק 1: אבירי העברית בארץ חדשה

כהקדמה לנושא המחקר אציג כאן בקצרה שני דיוקנים קולקטיביים של ההבראיסטים האמריקנים, משתי תקופות שונות.
הראשון הוא פרי עטו של זלמן שזר, היסטוריון ואיש ספר שהיה לנשיאה השלישי של מדינת ישראל. בביקורו הראשון באמריקה, בשנות השלושים המוקדמות של המאה העשרים, ציפתה לשזר תגלית מפתיעה: חבורת משוררים עברים שעל קיומה לא ידע דבר.

חבר לאו דוקא, כי לא היו הם כלל מחוברים זה לזה, כי אם קומץ מפוזר של יוצרים יחידים, בודדים וגאים, מתנבאים כאילו לעצמם, באצילות מבודדת, וקשורים רק 'למוחלט' שבאומה, שאינו נראה ואינו נתפס. הם היו שליטים בעברית לכל עומקה וחיוניותה, כאילו היו יושבים בארץ, ואינם מסתגלים כלל לסביבתם שכאילו מסיחה דעת מקיומם. היה איזה עצב של בחירים פרוש על בדידותם, והיתה איזו גאוה לא מבוטאת פרושה על עצבם; וכשם שהיו תלושים מן האוירה אשר אופפת אותם, כמעט כך היו הם גם נתוקים זה מזה, 'ככוכב לכוכב במרום'. היו רובם פזורים על פני כרכים שונים, אחד בכרך ושנים במדינה, כאילו אין עיר יהודית באמריקה יכולה לשאת יותר מהם בצותא. וכולם כעין מסדר של אבירים נאמנים לעברית, הגאים מדי מכדי לרמוז על כך לאיש ארץ ישראל ולו ברמז קל, ונאמנים מדי מבלי שיוכל להם כל פיתוי של לעז בנכר [...] וגם בויתור הזה מדעת על פופולריות היה מעין גמול של יוצרים גאים, וכעין רגש־עליונות של נזירים, המשמשים את הנסיכה העבריה שלא על מנת לקבל פרס, לא בזה ולא בבא, לא בגולה ולא בארץ.¹⁰

הערות:

_{אברהם אפשטיין, סופרים עברים באמריקה, תל אביב: דביר, תשי"ג.
 משה ברינד, אברהם סולודר וא' דומניץ הם שלושה משוררים שלא התפתחו לכדי אישים בולטים. הם נכללים אצל מנחם ריבולוב, אנתולוגיה של השירה העברית באמריקה, ניו יורק: עגן, תרצ"ח.
 תרגומיו למחזות 'אנטוניוס וקליאופטרה', 'המלך ליר' ו'רומיאו ויוליה' נמצאים בתוך: ויליים שקספיר, טרגדיות, תל אביב: עם הספר, 1959.
 הקולג'ים העבריים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, ובפרט בית המדרש למורים שעל יד הסמינר התאולוגי היהודי, היו מקומות שבהם בחורים ובחורות צעירים התערבבו בחופשיות (בית המדרש לרבנים שלצדו פעל היה מיועד לגברים בלבד). התרבות היצירתית של המוסדות הללו בתור הזהב שלהם טרם זכתה לתשומת הלב הראויה לה.
 התחלה חשובה היא: Carol K. Ingall, The Women who Reconstructed American Jewish Education, 1910-1965, Waltham MA: Brandeis University Press, 2010
 Shachar Pinsker (ed.), Women’s Hebrew Poetry on American Shores: Poems by Anne Kleiman and Annabelle Farmelant, English transl. by Adriana X. Jacobs & Yosefa Raz, Detroit: Wayne State University Press, 2016. לקליימן מלאו 99 שנים ב-2008.
 על וייטהיל ראו: Michael Weingrad, ‘The Last of the (Hebrew) Mohicans’, Commentary (March 2006), pp. 45-50
 על יצירתו נודע לי רק במקרה כאשר בתו אורה קורלנד, מחנכת יהודייה, השתתפה בתוכנית קיץ ב-JTS. אני מודה לה ולאחותה על שהציגו לי את יצירתו. הוא פרסם גם כמה קובצי שירה באנגלית.
 כל שירי צבי יאיר, ירושלים: היכל מנחם, תשנ"ח.
 מתוך המבוא שכתב שזר לא"ש שווארץ, שירים, תל אביב וירושלים: מ' נוימן, תשי"ט, עמ' ז. שווארץ היה רופא בברוקלין ומשורר עברי. הוא ושזר היו שכנים ונעשו מכרים קרובים יותר במהלך שהות קצרה של שווארץ בירושלים לפני מותו. ראו פרק 6.}

*המשך בספר המלא*