מרפי 1 - הנערה עם המטבעות בעיניים

הילדה עם הכוחות
 
פעם אחת בערב קריר, קצת לפני שהשמש נבלעה על ידי הים והירח נאסף בשמלת הכוכבים,

הלכתי ברחוב שהיה לא ארוך ולא קצר.

הרוח הייתה קרירה בערב הזה בספטמבר, הסתכלתי על השמיים והתכוננתי לערב ארוך.

חיפשתי קיוסק פתוח בפייר סנטר כדי שאוכל לקנות לי טורטית. יש חטיפי שוקולד שפשוט אי אפשר להחליף.

הרחוב היה מלא בפוסטרים של הסרט "מכסחי השדים", חשבתי לעצמי 'מה הוליווד הולכת לעולל עכשיו לרוחות רפאים'.

באותו הזמן צעד לו ברחוב גבר מבוגר. מבטו היה מבולבל, שערו פזור ועיניו הביטו לכל עבר ואז הוא זיהה אותי: מרפי הילדה האתיופית שהופיעה בחדשות והייתה מפורסמת בסוף שנות השבעים.

הגבר בגיל העמידה הרכיב משקפיים שהיו מודבקים עם פלסטר, הוא התעטף קרדיגן בצבע ירוק זית. שמו היה אלברט או מאיר, כך או כך הוא התחנן שאדבר עם הילדה שלו.

הוא שאל אותי, "את באמת מדברת עם המתים? איך זה לדבר עם המתים? תוכלי לדבר עם המתים בשבילי?".

אני בציניות התעקשתי שהכל היה שקר, שאני לא מדברת עם המתים. זה מה שחסר לי, עוד מעריץ של החיים הקודמים שלי.

"בבקשה", הוא אחז במעיל הסגול שלי.

"הבת שלי באה אלי כל לילה כשאני ישן", עיניו היו מלאות חשש.

דחפתי את היד שלו הצידה, "אולי כדאי שתבקש מהבת שלך שתיתן לך לישון".

"היא מתה", ידו אחזה בי שוב. גם אני וגם הוא ידענו את העובדה הזו.

"לפני חודשיים. אך כל לילה, אני שומע אותה. תמיד אחרי שאני שוכב לישון, מכבה את האור, מתכסה בסדין. אז השקט מגיע. פעם הייתי מברך את השקט, כך יכולתי לבכות ולהתגעגע. לאחרונה אני לא נרדם. אני גר לבד בדירת שלושה חדרים, הילדה מתה בתאונה ואשתי עזבה יחד איתה, למה היא רודפת אחרי?", רוק נזל מצד פיו. "אני יודע שהיא שם, בצללים. זה תמיד מתחיל בלילה. אני יושב על הספה וצופה בטלוויזיה, לבד עם הצלילים. בהתחלה האור נכבה ונדלק, לאחר מכן הטמפרטורה יורדת. לפעמים יש נקישות בקירות, זמזום מוזר כזה או צחוק שלה ואז לפתע היא מושכת לי את הנעליים. היא מכבה לי את הטלוויזיה או מדליקה את הרדיו."

"אני נמצא לבד בדירה בבדידות שלי ואין דבר יותר נורא מאשר כוח המתעלל בך ואתה לא יכול לשלוט בו, אתה חסר אונים". ידו השניה אחזה בי גם, "אך מה שהיא הכי אוהבת, זה לחכות עד שיהיה שקט ואני נכנס למיטה. העיניים שלי נפקחו ואני בוהה אל הקיר, יודע שהיא שם מאחוריו, לא מעז להסתובב. זה מתחיל בצעדים מסביב לבית, נקישות קטנות של הרגליים שלה. בהתחלה חשבתי שאני הוזה, שאני מדמיין אותה מרוב געגועים, אבל אחר כך הדלתות החלו להיפתח ולהיטרק. אני שוכב כמו מת במיטה, מפחד לדעת מה יש שם".

האורות ברחוב החלו לרצד ואפילו לערב קריר זה, נהיה יותר קר.

אלברט המתין לתשובה ממני. "את מכירה את זה? אני נועל את הדלת ושומע אותה מטיילת ברחבי הבית. היא זזה באיטיות מתיישבת בסלון, אני יודע שהיא מתיישבת בגלל שאני שומע את הקפיצים של הספה. לרוב יש דממה ואז צעקה. צעקה נוראית, לא אנושית. השכנים לא שומעים כלום אך אני שומע אותה. אני מנסה לעטוף את הראש שלי בכרית, היא צועקת ואז ממשיכה ללכת. ככה כל הלילה. הדלתות של הארונות נטרקות, לפעמים האורות נדלקים. היא מחכה לי, מנסה שוב ושוב לפתוח את הדלת לחדר השינה" מבטו זז לצדדים כמחפש אותה, "אני יודע שהיא שם, בימים האחרונים היא מנסה לפתוח את הדלת שלי ללא הפסקה, והצעקות", הוא שם את ידו את על האוזניים, "השאול יוצא מהפה שלה, הרגליים הקטנות שלה זזות במהירות, אני שומע אותן ללא הפסקה מחוץ לדלת", אלברט היה נואש, "לאחרונה היא עוקבת אחרי לכל מקום".

דמיינתי את אלברט שוכב לו במיטה, עטוף מרגל עד ראש, עיניו לא רוצות להסתכל לעבר הקיר ומתפלל שזה יעבור, שהצל השחור הזה שזז בבית יעלם. הצעדים הללו שהולכים בתוך החדר בזמן שהוא ישן.

"אני לא יודעת מה לומר לך אדוני", רציתי לנחם אותו, אך כל פעם שניסיתי לעזור זה חזר אלי חזרה.

ידו רעדה ואז היא התקפלה כאילו הוא אוחז במישהו באותו הרגע.

"היא כאן", הוא רעד, לא מעז להביט מטה, "היא אוחזת לי את היד". היד שלו זזה למעלה ולמטה כמו שילדה קטנה בקניון מושכת את היד של ההורה שלה. "תעזרי לי בבקשה, היא שברה לי את המשקפיים. מה היא רוצה? ראיתי את התוכנית שלך כשהיית ילדה. את יודעת לנחם אותם ולשלוח אותם לעולם הבא".

חייכתי, "זה היה שקר, אני לא מדברת עם המתים. כך או כך אני גם לא מתעסקת בלשקר על כך שאני מדברת עם המתים"

אלברט נפל מהפחד. "בבקשה!" הוא התחנן "תעזרי לי! אני לא יכול לעבור עוד לילה עם הצעדים שלה, עם הצעקות שלה". הוא החל לבכות.

הסתכלתי על המבט שלו. מתחנן לעזרה, הוא היה אבוד. אני כבר לא הייתי בעולם הזה.

הוצאתי כדור גולף מהכיס שלי. כדורי הגולף הם במשקל של 44 גרם. רוח רפאים עם מספיק משקע יכולה להזיז אותו. אתה לא צריך יכולת לראות את המתים בשביל שזה יקרה.

הנחתי את הכדור על האספלט האפור. אלברט הביט בי ואז בכדור. לא לקח הרבה זמן עד שהכדור התגלגל במהירות מהאספלט לכביש ונעלם מתחת לאחת המכוניות.

לרגע חשבתי להסיר את הצמידים, אפילו שיחקתי עם האבזם והסתכלתי בתאורה מסביב.

שחררתי את האבזם אך עדיין השארתי את הצמידים על הזרוע שלי.

פנסי הרחוב ריצדו כמו שבדרך כלל הם מרצדים כשהם נמצאים. חסרי המנוחה, כך ננה הייתה קוראת להם. הבטתי לעבר המראה של חלון הרכב ושם ראיתי מהצד השני ילדה לבושה במעיל כתום, עיניה זהרו מתחת לקפוצ'ון. פניה מעוותות. במקום האף הופיע הפה, במקום העין שהייתה אמורה להיות היה חור שחור.

סגרתי במהירות את האבזם, נשמתי, לא יכולתי לעשות את זה.

"מצטערת אדוני, גם אם הייתי עושה את זה, כבר פרשתי מהעולם הזה".

"אז מה אני אמור לעשות?" הוא אחז בידי, הוא לא שחרר.

"לפעמים לבעיות של העולם הבא יש פתרונות בעולם הזה", אחזתי בידיים שלו.

"מה זה אומר?"

"אני מנחשת שאם היא רודפת אחריך", נזכרתי שוב בפנים המעוותות שלה "אתה היית חרא של אבא".

"אני יודע, אני יודע", הוא החל לבכות.

"אז תעשה תיקון", טפחתי לו על היד והמשכתי ללכת.

הוא אחז בי שוב, "מה אעשה?"

חייכתי "לא היית אבא טוב, אז תבקש ממנה סליחה".

פניו נפלו. "נכון נכון" הוא מלמל, "מה אני צריך לעשות? איך אני יכול לבקש ממנה סליחה?"

"להתפלל ולבקש סליחה, יש לך עוד ילדים?", הוא הנהן לאישור, "אתה בקשר איתם?", הוא לא ענה, אך הבנתי מהשתיקה והבושה.

"הגיע הזמן שתעשה תיקון, לפני שהיא…", הצבעתי למעלה ושרקתי. הוא הסתכל גם, מחפש אותה, "תתפוס אותך בצד השני ושם אני לא אהיה כדי לשמור עליך".

"איך אני אדע אם אני מדבר עם העולם הבא?", הוא הסתכל עליי במבט מלא רחמים.

הסתובבתי בזמן שהלכתי לאחור והשבתי לו.

"אם לדוגמא הייתי מדברת עם המתים, אבל אני לא, אז לתקשר עם העולם השני, עבורי זה מרגיש כאילו שכל הרחוב האדיר הזה לרגע התמלא במים. נחשול סוחף את המציאות הזו למציאות אחרת, שבה אני לא יכולה לנשום אך יכולה לתקשר ולדבר. אני מתרוממת באוויר, מזנקת לתוך המים וצוללת.

אני רואה את העולם השני מתוך המראה, כפי שקורה כאשר צוללים לתוך הים ומגלים את הדגים וכל מי מתגורר שם. הפחד שלי הוא לא להצליח למצוא את הדרך חזרה".

אלברט חייך חיוך מאולץ, עדיין מפחד מהילדה שהוא נטש וחזרה אליו לדרוש שיהיה האבא שלא היה. אני מקווה שהצלחתי להחזיר לה שלווה וללוות אותה לעולם הבא.

"מזל שאני לא באמת מדברת עם המתים", עמדנו במרחק קרוב מספיק שישמע אותי, מספיק כדי שאסתובב ואמשיך ללכת.

לאחר הפרידה מאלברט הרועד והדומע, המשכתי ללכת עם הרוח. לא רחוק מהמפגש מאלברט עמד לו טלפון ציבורי.

חיפשתי בכיס שלי מספר אסימונים. לאחר חיפוש מעמיק, אסימון אחד נגלה לי. נישקתי אותו למזל, השיחה אולי תהיה ארוכה טיפה יותר ממה שהיא אמורה.

הכפתורים היו קרים... חששתי לרגע.

קול צליל חיוג נשמע, קולו של ראיד קטע את הדממה. הוא היה באמצע לעיסה.

"חדר מתים", הוא לרגע נחנק. מתאים למקום חסר רגש אם באמת מישהו היה מתקשר לחפש את היקרים לו.

"זו מרפי", השבתי.

"מרפי", הוא צעק באושר, "את באה לבקר אותי?"

הוצאתי מהכיס חתיכת נייר עם כתובת ושעה, "האמת שיש לי עבודה. רציתי לדעת אם יש צורך שאגיע או שכולם ישנים בשלווה". מההיכרות שלי עם ראיד, הוא הביט לעבר שולחנות הברזל הקרים, בודק אם אחד מכדורי הגולף זזים. "אף אחד מהכדורים לא זז, כולם עדיין בעולם הבא. גם האחים מנדוזה", הוא השיב.

"רק שישארו ככה, הם שרפו את הפארק ויחד איתם עשרות אנשים", עניתי לו וחשבתי על כך שאין לי את הכוח הנפשי להוביל אנשים לעולם הבא.

ראיד המשיך ללעוס.

"הנשים המתות בפארקים ממשיכות להגיע?".

הנהנתי לאישור בידיעה שהוא לא יכול לראות אותי.

"כמה זה עד עכשיו?", חששתי לדעת.

"שתיים", ראיד ענה.

"אני אומרת לך כל העיר הזו הולכת להיות סדום ועמורה, מזל שיש כאן הרבה פארקים". ליטפתי את הצמידים שלי וחשבתי על כמה רוחות הייתי רואה עכשיו.

"מה עם הרוצח?", שאלתי.

ראיד התנשם, "עדיין לא תפסו אותו".

"העיר הזו היא גיהנום". הכפלתי את המילה הקודמת שלי.

"מה עם כדור הגולף האדום?", שתיקה הייתה בקולו של ראיד.

"כמו כל ערב", הוא השיב.

אחרי שמציינים את הכדור האדום אי אפשר לדבר על משהו אחר. "טוב אני חייבת להמשיך, נדבר מאוחר יותר".

סגרתי את הטלפון ואמרתי תודה לאל האסימונים שהשיחה התארכה.

צעדתי לכיוון החיפושית הצהובה שלי. מישהו הזמין אותי היום להסיע אותו ממקום למקום. בדרך כלל אלה הורים עם ילדים שרוצים לתת להם את החוויה של נסיעה בחיפושית כמו בסדרה עם הרובוטים.

הדלקתי את הרדיו וברקע שר לו מייקל ג'קסון את השיר Thriller. יש לי הרגשה שכך עומד להיות הערב הזה.