נתיב העכברושים

הקדמה

רומא, 13 ביולי 1949

מצבו של האיש במיטה תשע היה חמור. חום גבוה ובעיית כבד חריפה גרמו לכך שהוא לא היה מסוגל לא לאכול ולא להתמקד בשאיפות ובתשוקות שלו — דברים שהניעו אותו כל חייו.
הרישומים בתיק הרפואי שלו הכילו מידע דל, שחלק ניכר ממנו לא היה נכון. "ב־9 ביולי 1949 הובא חולה בשם ריינהרדט", נכתב שם. התאריך היה נכון, אך לא כך השם. שמו האמיתי של האיש היה וֵכטֶר, אך שימוש בו היה מסגיר לרשויות שהחולה מבוקש באשמת רצח המונים, שהוא נאצי בכיר. בעבר הוא היה סגנו של הַנס פרַנק, המושל הכללי של פולין הכבושה, שנתלה שלוש שנים קודם לכן בנירנברג באשמת רצח של ארבעה מיליון בני אדם. גם וכטר הואשם ב"רצח המונים": ירי והוצאה להורג של מאה אלף בני אדם. זאת היתה הערכה ממעיטה.
"ריינהרדט" היה אדם נמלט ברומא. הוא האמין שאמריקאים, פולנים, סובייטים ויהודים רודפים אחריו בשל "פשעים נגד האנושות" ו"רצח עם". הוא קיווה להגיע לאמריקה הדרומית.
ברישומי בית החולים נאמר ששם אביו הוא "יוזף" והפרט הזה היה נכון. המקום שנועד להכיל את שמו הפרטי היה ריק. "ריינהרדט" השתמש בשם אלפרדו, אך שמו האמיתי היה אוטו.
משלח ידו של החולה תואר במילה "כותב", מה שלא היה לגמרי לא נכון. אוטו וכטר כתב מכתבים לאשתו וניהל יומן, אם כי מיעט לכתוב בו, וכפי שהייתי עתיד ללמוד — הוא כתב בו בכתיבה מקוצרת או בקוד שגרם לכך שיהיה קשה לפענח את הדברים. הוא כתב גם שירים, ולאחרונה, כדי למלא את השעות הריקות של אדם שזקוק להסחת דעת, הוא גם כתב תסריט לסרט ומניפסט על עתידה של גרמניה. הכותרת שבחר למניפסט היתה Quo vadis Germania? ("לאן את הולכת, גרמניה?").
כאשר היה בעל כוח ואדם חופשי, צירף האיש את שמו למסמכים מהסוג שגרמו לכך שעתה מצא את עצמו ניצוד. שמו הופיע בתחתיתם של מכתבים חשובים ושל צווים למיניהם. בווינה הוא שם קץ לקריירה של אלפי אנשים, כולל של שניים ממוריו באוניברסיטה. בקרקוב הוא אישר את בנייתו של גטו. בלֶמבֶּרג — היא לביב של היום, המוכרת יותר בשמה הפולני לבוֹב — הוא אסר על יהודים לעבוד. לכן יהיה מדויק יותר לתאר את משלח ידו של החולה כעורך דין, מושל, ס"ס־גרופנפיהרר.¹ בארבע השנים האחרונות היו מעייניו נתונים להישרדות. הוא היה אדם שהסתתר וחיפש מפלט, והוא האמין שהדבר עלה בידו.
הרישומים ציינו שהוא בן ארבעים וחמש. הוא היה מבוגר יותר בשלוש שנים, ולאחרונה ציין את יום הולדתו.
הרישומים תיארו את מצבו המשפחתי כרווק. האמת היא שהוא היה נשוי לשרלוטה בלקמן, שכונתה במכתבים בשמות "לוֹטֶה" ו"לוֹ". היא קראה לו בשמות החיבה "הימשֶן" ו"הוּמי". היו להם שישה ילדים, אף שהמספר היה יכול להיות גדול יותר.
הרישומים לא ציינו כתובת ברומא. למעשה, הוא חי בסתר, בתא נזירים בקומה העליונה של מנזר וינייה פּייה (Vigna Pia), בשולי העיר, באחד מעיקולי נהר הטיבר. הוא אהב לשחות.
הרישומים לא ציינו שהחולה הובא לבית החולים בידי שני נזירים שחיו בווינייה פייה.
באשר למצבו, הרישומים ציינו:
החולה מציין שאין ביכולתו לאכול מיום 1 ביולי; שהוא פיתח חום גבוה ב־2 ביולי והראה סימני צהבת ב־7 ביולי. החולה סוכרתי, והבדיקה הקלינית גילתה בעיית כבד: צהבת חריפה עם פגיעה בכבד (icterus gravis).
ממקורות אחרים אנו למדים ש"ריינהרדט" קיבל שלושה מבקרים במהלך שהותו בבית החולים סנטו ספיריטו. אחד היה בישוף שהיה מקורב לאפיפיור פיוס ה־12. אחר היה רופא שעבד בשגרירות הגרמנית ברומא במהלך המלחמה. והשלישית היתה גברת פרוסית שהיתה נשואה למלומד איטלקי וילדה לו שני ילדים. היא ביקרה אותו בקביעות: פעם אחת ביום ראשון, שהיה היום שלאחר אשפוזו, פעמיים ביום שני ופעם אחת ביום שלישי.
היום, יום רביעי 13 ביולי, התקיים הביקור החמישי שלה. בכל ביקור היא הביאה מתנה קטנה, פרי, או מעט סוכר, לפי עצת הרופא.
בביקורה הראשון התקשתה הגברת הפרוסית להיכנס לסאלה בגליווי, האולם שבו שכב "ריינהרדט". השומר במקום חקר אותה בקפידה. "אין מספיק פרטים", הוא אמר לה. תהיי דיסקרטית, כך הזהירו אותה קודם, תגידי רק שאת חברה מהכנסייה. היא חזרה על המילים עד שהשומר התרצה. כעת זיהו אותה מיד עם בואה למקום.
המבקרת התרשמה מגודלו של סאלה בגליווי. "כמו כנסייה", כתבה כעבור זמן לאשתו של החולה, שלפי הרישומים לא היתה קיימת כלל. ובעת שהלכה ברגל אל בית החולים, חולפת על פני פיאצה דיי קוויריטי והמזרקה שגרמה למוסוליני להצהיר שאסור לארבע נשים עירומות להיות בפארק אחד לעולם, היא הוקירה את קרירותו של החלל העצום, שהציע מקלט מפני חומו של היום.
היא נכנסה לסאלה בגליווי, חלפה על פני בית תפילה קטן, פנתה ימינה, ניגשה למיטתו של החולה והתעכבה. היא בירכה אותו לשלום, אמרה מילים אחדות, ציננה אותו במטלית רטובה, החליפה את חולצתו. במיטה הסמוכה שכב חולה חדש, והדבר פגע כמובן בפרטיות, כך שהיא נזהרה בדבריה.
לחולה לא היה הרבה מה לומר. הוא קיבל פניצילין בעירוי כדי לטפל בזיהום, והתרופה הורידה את חומו אך גם גרמה לו לחולשה. נאמר לו לשתות רק מעט, קפה בחלב, כמה טיפות של מיץ תפוזים, כפית דֶקסטרוֹז. הרופאים הזהירו אותו שעליו להגן על קיבתו.
בכל ביקור הגברת הבחינה בשינוי. ביום שני הוא היה חלש ומיעט לדבר. ביום שלישי הוא נראה רענן יותר ונטה לדבר יותר. הוא שאל על מכתבים שציפה לקבל, וחלק איתה את תקוותו שבנו הבכור, שגם הוא נקרא אוטו, יוכל לבקר אצלו לפני תום הקיץ.
המילים שאמר היום היו מעודדות, אף שגופו נראה חלש יותר. "זה נעשה הרבה יותר טוב", אמר החולה. היא נתנה לו כפית של מיץ תפוזים. דעתו היתה צלולה. עיניו בהקו מאור.
החולה הצליח לנסח מחשבה ארוכה יותר: "אם לוֹ לא יכולה לבוא, זה לא נורא, כי בלילות הארוכים האחרונים הרגשתי כל כך קרוב אליה, ואני שמח שאנחנו מאוחדים וקרובים כל כך. היא מבינה אותי לחלוטין והכול התנהל כפי שהיה צריך להתנהל".
הוא בער בתוכו, אך לא חש כל כאב. הוא נראה רגוע, שכב בלי לזוז, ואחז בידה של הגברת. היא סיפרה לו על היום שלה, על החיים ברומא, על הילדים. לפני שעזבה ליטפה את מצחו, בעדינות.
הוא אמר לה כמה מילים אחרונות. "אני בידיים טובות, אראה אותך מחר".
בשעה חמש וחצי נפרדה הגברת הפרוסית מהחולה שנודע בשם "ריינהרדט". היא ידעה שהסוף קרוב. מאוחר יותר באותו ערב קיבל החולה את פניו של הבישוף. ברגע האחרון, כך לפי הדיווח של הבישוף, שנאמר כי החולה שכב בזרועותיו, אמר החולה את מילותיו האחרונות. הוא טען שמצבו נגרם בשל מעשה מכוון, וציין מי היה המרעיל. שנים רבות חלפו עד שהדברים שנטען שאמר לבישוף נודעו לאחרים.
החולה לא ראה את אורו של יום המחרת.
ימים אחדים לאחר מכן כתבה הגברת הפרוסית לשרלוטה וכטר, האלמנה. עשרה עמודים בכתב יד תיארו כיצד פגשה את וכטר שבועות אחדים קודם לכן, זמן קצר לאחר בואו לרומא. "ממנו למדתי עלייך, על הילדים, על כל מה שהיה לו יקר בחיים". "ריינהרדט" סיפר לגברת הפרוסית על עבודתו לפני המלחמה ובמהלכה, וכן בשנים שלאחר מכן, שנים שבילה בהרים הגבוהים. המכתב תיאר מצב של חוסר מנוחה, והזכיר נסיעה בסוף שבוע מחוץ לרומא. היא לא ציינה את המקום שביקר בו, וגם לא את מי.
המכתב הסתיים במילים אחדות על אודות האבחנה. הרופא סבר שהמוות נגרם בשל "אטרופיה חמורה של הכבד", צורה של "הרעלה פנימית" שנגרמה ככל הנראה בגלל מזון או מים. הגברת העלתה גם מחשבות באשר לעתיד, וציינה כמה ששרלוטה תתגעגע ל"חבר האופטימי והידידותי" שלה. חשבי רק על הילדים, היא הוסיפה, הם זקוקים לאמא אמיצה ושמחה.
"אותה רוח שמחה ואמיצה, שתי רגלייך העומדות יציבות על הקרקע, הן מה שבעלך אהב בך במיוחד". במילים אלה היא סיימה את המכתב, מכתב שעבר בשתיקה על שמו האמיתי של החולה.
התאריך על המכתב היה 25 ביולי 1949. הוא נשלח מרומא לזלצבורג, שם הוא נמסר לביתה של שרלוטה וכטר וששת ילדיה.
שרלוטה שמרה את המכתב 36 שנה. לאחר מותה ב־1985 הוא עבר לידי בנה הבכור, אוטו הבן, יחד עם מסמכים אישיים נוספים. לאחר מותו של אוטו ב־1997 עבר המכתב לידי הורסט, הבן הרביעי. הורסט התגורר בארמון גדול, מט לנפול וריק, בהַגֶנבֶּרג, כפר אוסטרי עתיק בין וינה לברנו. במשך שנים המכתב נותר עלום, בידיים פרטיות.
ואז, לאחר עוד שני עשורים, ביום קר באורח יוצא דופן, ביקרתי אצל הורסט בארמון. לאחר שהכירו לי אותו שנים אחדות קודם לכן, הייתי מודע לקיומם של אלפי עמודים, המסמכים האישיים של אמו. ברגע מסוים הוא שאל אותי אם ארצה לראות את המכתב המקורי של הגברת הפרוסית. כן. הוא עזב את המטבח, טיפס בגרם מדרגות אבן תלולות ונכנס לחדרו. כאן ניגש לארונית עץ ישנה בעלת חלונות זכוכית שניצבה ליד מיטתו, קרוב לתצלום של אביו במדי ס"ס. הוא שלף את המכתב, הביא אותו למטה למטבח, הניח אותו על שולחן עץ ישן והחל לקרוא בקול רם.
קולו נרעד, ולרגע הוא בכה.
"זה לא נכון".
"מה לא נכון?"
"שאבי מת ממחלה".
גזעי העץ בתנור השמיעו קולות נפץ. הבטתי באדי נשימתו. הכרתי את הורסט חמש שנים. הוא בחר ברגע הזה כדי לחלוק סוד, את האמונה שאביו נרצח.
"ומהי האמת?"
"מוטב להתחיל בהתחלה", אמר הורסט.
_{1 הדרגה המקבילה לגנרל־לויטננט בצבא היבשה של גרמניה (כל הערות השוליים הן של המתרגם).}

חלק א': 
אהבה

1. 
2012, הגנברג

ההתחלה היתה הביקור אצל הוֹרסט וֵכטֶר באביב 2012, כאשר הילד הרביעי של אוטו ושרלוטה וכטר קיבל אותי לראשונה בביתו. חציתי תעלת מגן שזה זמן רב לא היתה בשימוש, וחלפתי דרך דלתות העץ הגדולות של שלוֹס הַגֶנבֶּרג אל הריח העבש שעמד שם ואל ניחוח הקטורת של העץ הבוער שדבק בהורסט. שתינו תה ופגשתי את אשתו ז'קלין. הורסט סיפר לי על בתו מגדלנה ועל חמשת אחיו ואחיותיו. נודע לי גם על הניירות של אמו, אף שהיו עתידות לחלוף שנים לא מעטות עד שראיתי את כולם.
הביקור נולד במקרה. שנה וחצי קודם לכן נסעתי לעיר לביב באוקראינה כדי לשאת הרצאה על "פשעים נגד האנושות" ו"ג'נוסייד". הסיבה הפורמלית של הנסיעה היתה ביקור בפקולטה למשפטים, ואילו הסיבה האמיתית היתה הרצון שלי למצוא את הבית שבו נולד סבי ליאון בוכהולץ. בשנת 1904 נודעה עירו של ליאון בשם למברג, והיתה בירה אזורית באימפריה האוסטרית־הונגרית.
קיוויתי להשלים את החסרים בסיפור חייו של ליאון ולגלות מה קרה למשפחתו, שבכל הנוגע לה הוא שמר על שתיקה דיסקרטית. רציתי ללמוד על זהותו, ועל זהותי. מצאתי את ביתו של ליאון וגיליתי שהמושגים "ג'נוסייד" ו"פשעים נגד האנושות" — רעיונות משפטיים שהומצאו ב־1945 — מקורם למעשה בעיר הולדתו. המסע גרם לי לכתוב את הספר "רחוב מזרח מערב",² שמספר את סיפוריהם של ארבעה אנשים: ליאון בוכהולץ, שמשפחתו הגדולה בלמברג וסביבותיה הושמדה בשואה; הרש לאוטרפכט ורפאל למקין, גם הם בני העיר, שני משפטנים ששילבו את המושגים "פשעים נגד האנושות" ו"ג'נוסייד" במשפטי נירנברג ובמשפט הבינלאומי; והנס פרנק, המושל הכללי של פולין תחת הכיבוש הגרמני, שהגיע ללמברג באוגוסט 1942 ונשא נאום שאחריו גברה השמדת היהודים באזור גליציה. קורבנות המעשים של פרנק, שעליהם הוא נשפט, הורשע ונתלה בנירנברג, מונים ארבעה מיליון בני אדם; ובהם בני משפחותיהם של ליאון, של לאוטרפכט ושל למקין.
במהלך המחקר נתקלתי בספרו יוצא הדופן של ניקלאס פרנק, "האב", העוסק באביו הנס פרנק. יצרתי קשר עם ניקלאס, ובאחד הימים נפגשנו במרפסת של מלון מפואר בהמבורג. במהלך שיחתנו, מכיוון שהוא ידע על העניין שלי בלמברג, הזכיר ניקלאס את אוטו וכטר. הלה היה אחד מסגניו של אביו: וכטר שירת כמושל למברג בין 1942 ו־1944, וניקלאס הכיר את אחד מילדיו, הורסט. מכיוון שהיה לי עניין בעיר למברג, ומכיוון שבתקופתו של וכטר בעיר נספתה משפחתו של ליאון, ניקלאס הציע לערוך לי היכרות עם הורסט. להצעתו הוא צירף אזהרה מסוימת: בניגוד לניקלאס, שהיתה לו דעה שלילית על אביו שלו — "אני נגד עונש מוות, פרט למקרה של אבי", כך הוא אמר לי לפני תום שעה מרגע שנפגשנו — להורסט יש דעה חיובית על אביו. "אבל הוא ימצא חן בעיניך", אמר ניקלאס בחיוך.
הורסט הגיב בחיוב. טסתי מלונדון לווינה, שכרתי מכונית ונסעתי צפונה לאורך נהר הדנובה, חולף על פני כרמים וגבעות, עד שהגעתי לכפר הזעיר והעתיק הגנברג. "ארקוד איתך בווינה", שר הרדיו, "אקבור את נשמתי בספר זיכרונות". במהלך הנסיעה חשתי מידה של חרדה, שכן קרוב לוודאי שאוטו וכטר מילא תפקיד בגורלם של קרובי המשפחה של ליאון בלמברג ובסביבתה. כולם פרט לאחד נספו במהלך שלטונו. נראה כי שמו נמחק מן הסיפור ההיסטורי המתאר את התקופה ההיא. הבנתי שהוא היה אוסטרי, בן זוג ואב, עורך דין ונאצי בכיר. ב־1934 הוא היה מעורב ברצח הקנצלר האוסטרי אֶנגֶלבֶּרט דוֹלפוּס. לאחר שהנאצים הגיעו לאוסטריה במרס 1938, בעקבות האַנשלוּס, הוא מילא תפקיד בכיר בממשל החדש בווינה, שם התגוררו הסבים שלי. לאחר מכן הוא מונה למושל קרקוב תחת הנאצים, ואז, ב־1942, הוא מונה למושל למברג. לאחר המלחמה הוא נעלם מעל פני האדמה. רציתי לדעת מה עלה בגורלו, והאם נעשה צדק. ולשם כך, הייתי מוכן להפוך עולמות. המסע החל.
לא הייתי צריך לדאוג ביחס להורסט. הוא קיבל את פנַי בהתלהבות. גבר גבוה, נאה ומסביר פנים בחולצה ורודה ובכפכפי בירקנשטוק; עיניו נוצצות וקולו גרוני, מזמין, חם, מהוסס ונעים. הוא קרן משמחה בשל העובדה שנסעתי עד הארמון הברוקי המתפורר שהיה ביתו, ארמון שנבנה סביב חצר פנימית מרשימה וריבועית. הארמון עצמו מתנשא לגובה של ארבע קומות, קירותיו העבים עשויים אבן, וסביבו תעלת מגן מכוסה צמחיית פרא מלאת חיים.
הוא היה מלא התלהבות כאשר סיפר לי ששחקן קולנוע מפורסם ביקר במקום זה עתה עם במאי איטלקי. "שני זוכי אוסקר בארמון שלי!" הם צילמו את "ההצעה הטובה ביותר", סיפור על אהבה ופשע שמתרחש ברחבי אירופה — בווינה, בטרייסטה, בבולצנו וברומא. בשלב ההוא עוד לא ידעתי כמה המקומות הללו רלוונטיים לבני משפחת וכטר.
מלווים בחתול נכנסנו אל הארמון, בניין מוצק שראה ימים טובים יותר. חלפנו על פני סדנה, שהיתה מלאה כלי עבודה וציוד נוסף, וגם פירות ותפוחי אדמה וירקות אחרים שהיו בתהליך של ייבוש, ופגשנו את הכלב. הורסט גילה את הבניין בשנות השישים של המאה ה־20, כשהמקום אירח מושבה של אמנים. "מקום של חגיגות סודיות", הוא הסביר. שני עשורים לאחר מכן הוא קנה את הארמון תודות לירושה צנועה שנפלה בחלקו לאחר מותה של שרלוטה.
הוא חלק איתי את הפרטים הבסיסיים על חייו. הוא נולד בווינה ב־14 באפריל 1939 וקיבל את שמו בעקבות ההמנון הנאצי "שיר הורסט וֶסֶל". את שמו האמצעי, ארתור, העניקו לו הוריו כאות הוקרה לארתור זַייס־אינקוַורט, חברו לנשק וידידו של אביו וגם סדנקו של הורסט. זייס־אינקוורט היה עורך דין במשקפיים משריון של צב שישב בשולחן המקורבים ביותר של היטלר, ואשר לאחר האנשלוס שימש תקופה קצרה כקנצלר אוסטריה, ומונה לאחר מכן למושל אוסטמרק, הכינוי של אוסטריה ברייך השלישי. זמן קצר לאחר הולדתו של הורסט מונה זייס־איקוורט לשר ללא תיק בממשלה של היטלר, ומעט לאחר מכן הוטל עליו להיות המושל של הולנד. צוואתו האחרונה של היטלר, שנכתבה ב־1945, מינתה את זייס־אינקוורט לתפקיד שר החוץ של הרייך. חודשים מעטים לאחר מכן נלכד עורך הדין והסנדק. הוא נשפט בנירנברג ונתלה על הפשעים שביצע.
לכן הייתי מעט מופתע לראות תצלום שחור־לבן קטן של זייס־אינקוורט ליד מיטתו של הורסט. התצלום שולב במסגרת של תצלום של אביו, אוטו, ליד ציור שמן של סבו, הגנרל יוזף וכטר, איש צבא ששירת בצבא הקיסרי במלחמת העולם הראשונה. תצלום של שרלוטה מ־1942 היה על קיר אחר של חדר השינה. הורסט ישן קרוב למשפחה.
הורסט הציג אותי בפני אשתו השוודית ז'קלין (אולן). הם התגוררו בשני חדרים נעימים בקומת הקרקע של הארמון — חדרים שהוסקו בתנור עץ גדול — אם כי נראה שהיחסים ביניהם לא היו חמימים במיוחד. הוא הכין תה ודיבר בחיבה רבה על הוריו. היה ברור מיד שהוריו של הורסט ממשיכים למלא מקום חשוב בלבו. הוא נראה קרוב במיוחד לאמו. הורסט טיפל בה בשנים האחרונות לחייה. הייתי עתיד ללמוד ששרלוטה העדיפה את הורסט על פני שאר ילדיה. מערכת היחסים שלה עם ארבע אחיותיו של הורסט היתה מורכבת יותר, וכשהבנות גדלו עברו שלוש מהן לארצות אחרות.
במהלך אותו ביקור ראשון הורסט הבהיר לי שהוא בקושי הכיר את אביו, שנעדר לעתים קרובות במהלך שנות המלחמה ושהה במקומות רחוקים. בעוד משפחתו מתגוררת באוסטריה, האב היה עשוי להימצא בקרקוב, בלמברג, באיטליה או בברלין. למדתי מהורסט שהאב היה "גבר של נשים", ושהוא נעלם לאחר המלחמה ומת ברומא.
זה כל מה שהורסט אמר בביקורי הראשון אצלו. באיזשהו אופן עקיף, הוא הסביר, הארמון הוא מתנה מאוטו, מקום של מפלט ורוגע. "פרשתי מהנורמליות", הוא אמר, "בשנות השלושים לחיי". בגלל הסיפור של אביו, ובתקווה למצוא דרך חלופית, הוא הותיר מאחור את חייו הרגילים.
עבור הורסט הנורמליות באה אל קיצה בשנת 1945, כשהוא היה בן שש וגרמניה הובסה במלחמה. "גידלו אותי כילד נאצי, ואז יום אחד הכול נעלם". זאת היתה טראומה, לאומית וגם אישית: השלטון התמוטט והחיים סביב המשפחה קרסו. ילדות מאושרת עלתה על שרטון. הוא הזכיר את מסיבת יום ההולדת שלו באפריל 1945, וזכר את עצמו יושב ליד בית המשפחה בתומרסבאך, מביט אל מעבר לאגם צל (Zell). "הייתי לבד, וידעתי שאזכור את הרגע הזה כל ימי חיי". קולו הרך נשבר כאשר תיאר כיצד מטוסים בריטיים ואמריקאיים נפטרו מפצצות מיותרות בהשלכתן אל מימי האגם. "הבית התחיל לרעוד, כן, אני זוכר..." קולו נמוג, עיניו התלחלחו, וחשתי רעד. הוא בכה, יפחה שקטה, לרגע קט.
בהמשך הביקור ליווה אותי הורסט ברחבי הארמון, מבנה רב חדרים, גדולים כקטנים. התיישבנו בחדר השינה שלו, בקומה הראשונה, תחת מבטיהם של יוזף, אוטו, שרלוטה והסנדק ארתור. הורסט שלף את אלבומי התצלומים של שרלוטה, וישבנו יחד כשהתמונות מונחות על ברכינו. הוא הזכיר ארכיון משפחתי גדול, מכתבים רבים שהוריו שלחו זה לזה, יומנים שכתבה אמו וזיכרונות שנכתבו עבור הילדים, עבור הדורות הבאים. באותו יום לא ראיתי את החומרים הללו, אך הם הותירו בי זיכרון שהטריד אותי ועורר את סקרנותי.
כן ראיתי עמודים אחדים מיומן אחד משנת 1942, כרך זעיר שהיה מלא בכתב ידה הצפוף של אמו. התעניינתי ב־1 באוגוסט, היום שבו הנס פרנק ביקר אצל בני הזוג וכטר בלמברג כדי להודיע על יישום הפתרון הסופי ברחבי גליציה, הכרזה שגזרה מוות על מאות אלפי בני אדם. היומן מספר שבאותו יום פרנק שיחק שחמט עם שרלוטה.

חזרנו לתצלומים באלבומים. סיפור של חיי משפחה. ילדים וסבים, חגיגות משפחתיות וחופשות בהרים. בני משפחת וכטר יחד, משפחה שלווה. היו אגמים ותצלום של אוטו שוחה, היחיד שהייתי עתיד לראות אי־פעם. "אבי אהב לשחות", אמר הורסט. על דף אחר גבר מחייך אחז באזמל וחרט צלב קרס על קיר, שנת 1931. גבר אחר עמד מחוץ לבניין, ושורה של זרועות מתוחות במועל יד מברכת אותו. "ד"ר גבלס", אמר הכיתוב מתחת לתצלום. שלושה גברים משוחחים, בחצר מקורה. שתי אותיות מתחת לתצלום, A.H.. זה היה כתב ידו הזוויתי של אוטו. אדולף היטלר, הצלם שלו היינריך הופמן (כך הייתי עתיד לגלות), וכן אדם שלישי. "לא אבי", אמר הורסט, "אולי בלדור פון שיראך". ראש הנוער ההיטלראי, שגם הוא הורשע בנירנברג, ואשר נכדו פרדיננד היה סופר מעולה.
המשכנו לדפדף. וינה, סתיו 1938, אוטו במשרדו בארמון הופבורג, במדי ס"ס מובחנים. פולין, סתיו 1939, בניין שרוף, פליטים. רחוב הומה אדם, אנשים לבושים בבגדים לחורף הקר, אישה זקנה עם מטפחת ראש וסרט זרוע לבן. יהודי שצולם בידי שרלוטה בגטו ורשה. תצלום של הורסט עם שלוש מארבע אחיותיו. "מרס 1943, למברג", כתבה שרלוטה מתחת לתצלום. יום של שמש בהירה, צללים ארוכים. פתק מהורסט לאוטו. "אבא היקר, קטפתי לך כמה פרחים, נשיקות, שלך, הוסרטי־בורסטי". הוא היה אז בן חמש, ב־1944.
התהלכנו בזהירות סביב נושאים עדינים יותר. הוא שאל על סבי והקשיב בדממה לפרטים. אני שאלתי אותו על הוריו ועל היחסים ביניהם. "אמי היתה משוכנעת שאבי צודק, שהוא עשה את הדברים הנכונים". היא מעולם לא אמרה עליו מילה רעה, לא בנוכחותו של הורסט, אך הוא הבין שהיה צד אפל. "כמובן, הרגשתי אשם בנוגע לאבי". הוא ידע על "הדברים הנוראים" שהמשטר עשה, אם כי הם פרצו לחיי היומיום רק בשלב מאוחר יותר. תקופת המלחמה היתה זמן של דממה. איש באוסטריה לא רצה לדבר על האירועים, לא אז, לא עתה. הוא התייחס לקשיים במשפחה, עם אחייניו ואחייניותיו, אך לא פירט.

עברנו לנושאים אחרים. שרלוטה רצתה שהורסט יהיה עורך דין מצליח, כמו אביו, אך הוא בחר בחיים אחרים. די עם לימודים, הוא אמר לשרלוטה, הוא ייעלם ביערות. "שלום ולהתראות, אמא". היא היתה מאוכזבת מאוד מכך שהוא מצא את דרכו שלו. בווינה, בראשית שנות השבעים, הכירו לו צייר, פרידֶנסרַייך הוּנדֶרטוַוסֶר, והשניים התחברו. "ידעתי שהונדרטווסר יזדקק לי, שנסתדר, כי הוא היה אדם ביישן, כמוני". הורסט עבד כעוזרו האישי של האמן, והשיט את היאכטה שלו, ה־Regentag ("יום גשום"), מוונציה לניו זילנד, מלווה באשתו החדשה, ז'קלין. במהלך המסע נולדה בתם היחיד, מגדלנה. זה היה ב־1977.
"איכשהו, העובדה שהונדרטווסר היה יהודי עשתה לי טוב מבחינה רגשית", המשיך הורסט. "אולי גם איתך, פיליפ, כי אתה יהודי, איכשהו זה מושך מבחינתי". אמו של הצייר חששה מהורסט. "היא הכירה את שמו של אבי, ידעה מי הוא היה, ועם החוויות שלה מהמלחמה, כשהיא הסתובבה עם מגן דוד..." הוא דיבר ואצבעותיו ריקדו על זרועו, במקום שבו יכול היה להיות סרט זרוע.
עם זאת, הוא הסביר, האחריות ההיסטורית של אביו היא עניין מורכב. אוטו התנגד לתיאוריות הגזע, ולא ראה את הגרמנים כ"יצורי־על" ואת כל האחרים כ־Untermenschen ("תת־אדם"). "הוא רצה לעשות משהו טוב, להניע עניינים, למצוא פתרון לבעיות שהיו לאחר מלחמת העולם הראשונה".
זאת היתה דעתו של הורסט. הוא ראה באביו אדם הגון, אופטימיסט, שניסה לעשות טוב אך נלכד בזוועות שאחרים חוללו.
הקשבתי בסבלנות, נמנע מלפגוע באווירה הנעימה של פגישתנו הראשונה.
ימים אחדים לאחר מכן, כשהייתי שוב בלונדון, קיבלתי הודעה מהורסט. "הערכתי את העובדה שביקרת בהגנברג, ואת הסיפור הטרגי של משפחתו של סבך בלמברג". הוא מסר לי את כתובתו של אדם מלמברג, יהודי פולני, שניצל לטענתו בזכות אוטו וכטר. בימים ההם, הוא הוסיף, "מצבם הקשה של היהודים התקבל באופן כללי כ־Schicksal". פירושה של המילה הוא "גורל".
באשר למצבו שלו, הוא אמר שהביקור שלי הקל את בדידותו. הוא אמר שבני משפחה אחרים אינם רוצים לשוחח על העבר, ושהם ביקורתיים כלפי המאמצים שלו. הם לא מעוניינים לעורר תשומת לב באשר לחייו של אוטו פון וכטר.
יצאתי מהמפגש הראשון שלנו סקרן וגם מרותק. בעל כורחי, הורסט מצא חן בעינַי. הוא היה איש עדין ופתוח, שנראה שאין לו מה להסתיר. הוא היה בן שרצה לגלות את הטוב באביו. בה בעת, הוא לא היה מוכן לקבל את הרעיון שעל אוטו וכטר רובצת איזושהי אחריות לאירועים הנוראים שהתרחשו באזור שהוא משל עליו. רציתי לדעת עוד על הוריו. פרטים הם חשובים.
_{2 הספר, בתרגומו של עודד פלד, יצא בהוצאת כנרת זמורה־דביר בשנת 2019.}