מנויים בלבד 1 - המילים שלו

פרולוג

לפני שבע שנים

אמרסון

"אז אחזתי את השיער שלה באגרוף שלי ושנינו היינו בתוך זה כשהסתכלתי לה ישר בעיניים ואמרתי 'תמצצי לי את הזין כמו ילדה טובה'. הדבר הבא שקרה זה שהיא הרימה את היד, הזיזה אותה קצת אחורה ונתנה לי אגרוף בפרצוף."

"שיט!" מקלל גארט כשהוא מעווה את פניו.

"לעזאזל!" שואג האנטר.

מעבר לשולחן, מגי, האישה היחידה בחבורה, נראית מבוהלת.

אני מתכווץ כשאני נוגע בחבורה הסגולה והטרייה שמתפשטת סביב העין שלי.

"אני לא חושבת שהיא אהבה את זה," מגי מעירה בגיחוך קל לפני שהיא לוקחת לגימה מהיין הלבן שלה.

"נראה לך?" אני מתפרץ. אני אוחז בכוס הבירה ומצמיד את הזכוכית הקרה אל פניי, להשקיט את הכאב שפועם לי מסביב לעין. זה כואב הרבה פחות מגאוותי הפגועה. ההשפלה של לקבל את הפנס האמיתי הראשון שלי משחרחורת קטנה ויפה שאיתה פלרטטתי במשך שבועות, ושהייתי להוט כבר לתקוע את הזין שלי בתוכה, הייתה הגרועה בפציעות שספגתי.

"זאת אומרת... חשבתי שאנחנו מסתדרים נהדר. היה נדמה לי שהיא מספיק קינקית, והיא לגמרי נראתה בעניין, אבל כנראה טעיתי. מתברר שהיא לא בקטע של איזו השפלה קטנה וסקסית."

השולחן משתתק לרגע. שלושת חבריי לעבודה ואני הפכנו את שעות אחרי הצהריים האלה של יום חמישי בבר למסורת. כולנו שונאים את חברת הבידור שאנחנו עובדים בה. כשלקחנו את הג'ובים האלה עשינו את זה בגלל הריגוש והאהבה לתעשייה. עכשיו אנחנו נפגשים פעם בשבוע כדי לשתות ולקטר איך היינו מנהלים את החברה בצורה אחרת, ואיך היינו מצליחים יותר לבדנו. אבל זה רק דיבורים. אף אחד מאיתנו לא מוכן לעזוב משרה קבועה כדי להתחיל מחדש.

ולעיתים קרובות מאוד אנחנו מדברים על סקס, כשכל אחד מאיתנו מגלה את הסודות הכי מלוכלכים שלו מחדר המיטות, כמו חבורה של זקנים שחולקים סיפורי קרבות אדירים. אפילו מגי הצנועה שלנו מצטרפת. חוץ מהאנטר והחברה הקבועה שלו, איזבל, כולנו פנויים, וכולנו מתכוונים להישאר כך. אחד היתרונות של עבודה בתעשיית הבידור הוא שאנחנו עובדים בלילות, באירועים ובמסיבות שיכורים, מה שאומר שאנחנו תופסים זיונים באופן די קבוע. זה נותן לנו שפע של נושאים לשיחה, כך שאנחנו לא צריכים לבלות את כל הזמן המשותף שלנו רק בקיטורים על החברה שאנחנו עובדים בה.

"איזה זין, גבר," משיב גארט במבט מהורהר. "זה ממש חרא שאין דרך לשדך בין אנשים לפי הדברים הקינקיים שהם אוהבים לעשות בחדר השינה."

מייד השולחן כולו פורץ בצחוק. כי זה מה שגארט עושה. הוא ממציא בדיחות ומצפה לגל של תגובות משועשעות אחרי כל משפט שיוצא לו מהפה, כבר למדנו להכיר את זה.

"אני רציני, לעזאזל. זה לא היה נחמד אם היית יכול להיפגש עם מישהי שנהנית מאותן סטיות כמוך? לא היית צריך להסתתר או להתבייש בדברים הקינקיים שגורמים לתחתונים שלך להירטב."

"גארט, אתה משוגע," משיב האנטר, אבל עד שאני מניח את הכוס הריקה שלי על השולחן, המחשבה הזו כבר נתקעת במוחי. למה אפליקציות היכרויות לא משדכות בין אנשים לפי הנטיות הקינקיות שלהם? הו, אפילו יותר טוב... מה אם היה אפשר לשכור מישהו שימלא את התשוקות האלו?

ומקום בטוח ליהנות מהן.

באותו רגע נוחתת עליי ההבנה שלקבוצה של אנשים עם ניסיון בתעשיית הבידור יכולים להיות הכישורים הדרושים כדי להוציא דבר כזה לפועל. אם רק היה לנו אומץ לעשות את הצעד. זה יכול להתחיל עם שירות היכרויות, ליותר מאשר סתם זיונים ללילה והודעות 'ערה?' אלא משהו רציני, שבו אנשים לא חייבים להתבייש כל כך בגלל הדברים שגורמים להם הנאה.

משם זה יכול רק לגדול. אפליקציה של השירות... ואז, יום אחד, 'מועדון־מוּזרויות' אמיתי. 'קלאב קינקי'.

"אני לא משוגע," מתווכח גארט. "למי כאן אין תשוקות מיניות ביזאריות שתמיד רציתם להגשים אבל פחדתם מדי לבקש? זאת אומרת, כמובן, אמרסון לא פוחד לבקש."

הם צוחקים שוב, והאנטר תוקע לי מרפק בצלעות, אבל אני לא עונה כי אני עדיין חושב על הרעיון ההוא.

"קדימה, נו. אני רציני," אומר גארט. "מתוך כל הדברים שעשיתם, מה הדבר האחד שאתם ממש משתוקקים להיות מסוגלים לבקש? אתם יודעים שיש לכם משהו כזה. אז בואו נשמע."

"אתה ראשון," עונה מגי בגיחוך של שביעות רצון. בתור האישה היחידה, שהיא גם מעט עצורה ומאופקת, מגי התמחתה באומנות של סיבוב השיחה בחזרה אלינו והסטת תשומת הלב מעצמה ככל שניתן.

"בסדר," הוא אומר.

אני כאילו מתנתק מהם לרגע בזמן שהם חולקים, כל אחד מהם, את הפנטזיות המיניות העמוקות והאפלות ביותר שלהם, כי כמו שגארט חזה, לכל אחד יש פנטזיה כזו. ולא כולן מוזרות כל כך, למען האמת.

זה גורם לי לחשוב... אם לכל אחד בשולחן הזה יש את המוּזרוּת המינית הפרטית שהוא פוחד לדבר עליה... אז אולי גם לכל אחד בבר? לכל אחד בעיר? בארץ? בעולם?

"בסדר, אמרסון," האנטר אומר כשהוא תוקע לי אצבע בכתף. "תורך."

"אה, זה קל," גארט חותך אותי. "לא שמעת את הסיפור שלו? אמרסון אוהב להשפיל, ולחטוף על זה אגרוף בפרצוף."

כולם פורצים בצחוק, ואני מצטרף, אבל אני לא עונה. אני לוקח לעצמי עוד משקה, אבל לא מגלה יותר כלום. כי הם יכולים לחשוב שהַשפּלה זה הסגנון שלי, אבל זה ממש לא.

בבוקר שלמחרת אנחנו מקבלים את ההודעה שהחברה שאנחנו עובדים בה התמוטטה. הם הגישו בקשה לפשיטת רגל וכולנו עכשיו מחוסרי עבודה, אבל לפני שמישהו מאיתנו מספיק לפנות לקבלת דמי אבטלה, יש לנו תוכנית עסקית. אני עומד בראש החברה. גארט מטפל בלקוחות. האנטר אחראי על הפיתוח. ומגי מנהלת את כולנו. זה עד כדי כך פשוט.

מועדון מנויים ארוטי נולד.

פרק 1

חוק מס' 1: אף פעם אל תסכימי לסבול חבר דושבג — תעיפי את האפס.

צ'רלי

"מה לעזאזל הבעיה שלך, צ'רלי?" בּוֹ מתפרץ כשהוא רואה אותי נכנסת לחניה בחלונות פתוחים. הלסת שלי מתהדקת כשאני יוצאת מהמכונית וטורקת את הדלת אחריי. אני מציצה אחורה אל אחותי, שמביטה בנו מהמושב שליד הנהג, ובולעת את ההשפלה בכך שהיא שומעת את האקס המטומטם שלי נוזף בי על המדשאה הקדמית של הבית החדש שלו. אני אפילו לא שואלת מה עשיתי, כי איתו, איכשהו תמיד יוצא שזאת אשמתי.

"לך תזדיין, בּוֹ," אני מסננת מבעד לשיניים מהודקות. "רק תן לי את החצי שלי מהפיקדון, כדי שאני אוכל לעוף מכאן."

הוא עוצר באמצע הדרך בין הטנדר לדלת הקדמית של הבית, כשאחד מהקרטונים של מעבר הדירה בזרועותיו. "הלוואי שיכולתי, אבל את לא היית בפגישה המסכמת עם בעל הבית, אז הם שלחו את הכסף לאבא שלי. תצטרכי לקחת את זה ממנו."

"אבא שלך? מה? למה?"

בּוֹ נושא את הקרטון שעליו כתוב 'דברים של אקס בוקס' לתוך הבית ומניח אותו על הרצפה ליד הטלוויזיה, לפני שהוא חוזר בחזרה אל הטנדר. הוא שוכר בית חדש עם החבר הכי טוב שלו, ונראה שהוא עדיין חש עוינות כלפיי בגלל שעזבתי אותו. בּוֹ ואני יצאנו במשך חמישה־עשר חודשים, ובמשך שישה מתוכם גרנו יחד בדירה שכורה איומה שבה הבנו די מהר שאנחנו בעצם שונאים זה את זה. התברר שאנחנו יכולים לצאת יחד ולעשות סקס מדי פעם, אבל להיות במערכת יחסים בוגרת עם מגורים משותפים, זה לא בשבילנו.

לקח לו רק שלושה חודשים מהרגע שעברנו לגור יחד עד שהוא בגד בי. או עד שהוא נתפס, למען הדיוק.

"כן, צ'רלי. אבא שלי. הוא היה רשום בחוזה השכירות בתור העֲרֵב שלנו, וכשלא היית בפגישה כדי לקחת את הפיקדון, הם שלחו אותו אליו."

"זין," אני ממלמלת. "טוב, אני מצטערת שלא הייתי כאן, בּוֹ, אבל הייתי בעבודה." אני מקפידה להדגיש את המילה, כי אני זו שעבדתי בשתי משרות בזמן שהוא בקושי הצליח להחזיק בעבודה אחת למשך יותר מחודש.

"לטגן נקניקיות בזירת ההחלקה לא בדיוק הופך אותָך למבוגר האחראי ביחסים האלה."

"אני, לפחות, יכולתי לשלם את החשבונות."

"בואי לא ניכנס לזה שוב," הוא צועק כשהוא טורק את הדלת האחורית של הטנדר. זה לא שיש לו בעיות של ניהול כעסים, הוא פשוט דפוק.

"אתה התחלת."

אני מציצה אחורה אל סופי, שצופה בנו מהמכונית. יש לה הבעה קפוצת שפתיים, כשגבותיה מתקרבות זו אל זו. הבעה שאומרת בבירור שהיא שונאת את חילופי הדברים ביני לבין האקס שלי.

אני חייבת לומר לזכותה. מההתחלה, אחותי בת הארבע־עשרה הייתה המבקרת החריפה ביותר של בּוֹ. ברור, באותה תקופה היו לי כוכבים בעיניים, והאהבה סנוורה אותי. ולמרות שהיא בת ארבע־עשרה בלבד, היא חסינה בפני הקסם של בחורים בגובה מטר שמונים, תלתלים בצבע חול, עיניים כחולות חודרות, ושרירי בטן שלא נגמרים.

"אז מה אני אמורה לעשות?" אני שואלת כאשר בּוֹ ממשיך לפרוק את הקרטונים, מתעלם מנוכחותי.

"טוב, אם את רוצה את החצי שלך בפיקדון, כנראה תצטרכי לקחת את זה מאבא שלי."

"אתה לא יכול פשוט לקחת את זה ממנו?"

מאיזושהי סיבה טיפשית, אני מרגישה כאילו אני זו שמתנהגת כמו קוץ בתחת. בּוֹ תמיד היה כזה. הוא פשוט יודע לגרום לי להרגיש חסרת ערך ונואשת לכל סוג של תשומת לב אוהדת מצידו, עד כדי כך שבזבזתי יותר זמן בניסיון לרַצות אותו מאשר להיות מאושרת. מה שנעשה לי ברור לגמרי אחרי שנפרדנו. לפעמים, מרוב עצים אנחנו באמת לא יכולים לראות את היער, כמו שאומרים.

"את יודעת שאני לא מדבר יותר עם החרא הזה."

"אז אתה לא מתכוון לקחת בחזרה את החלק שלך בפיקדון?"

"זה לא שווה את זה," הוא נוהם. אני הולכת אחריו בחזרה אל הבית.

"אני לא יכולה להרשות לעצמי להפסיד את הכסף הזה, בּוֹ."

באנחה ארוכה ומעצבנת, הוא מסתובב לעברי ומגלגל את עיניו. "בסדר. הנה." הוא שולף את הטלפון שלו מכיסו האחורי ומקליד משהו במהירות, בגבות זעופות. דקה לאחר מכן, הטלפון שלי רוטט בתוך הארנק שלי. "זאת הכתובת שלו. תפתרי את זה איתו."

ואז הוא פשוט מתרחק, משאיר אותי עומדת בפה פעור. "אתה רציני? זהו זה?"

"אם באמת היית רוצה את הכסף, היית צריכה להיפגש אתמול עם בעל הבית."

"אתה דפוק בשכל," אני ממלמלת, לפני שאני מסתובבת ומשאירה אותו לפרוק את החפצים בבית החדש שלו. אני צועדת במורד שביל הגישה לעבר המכונית, שם יושבת אחותי עם האיירפודס שלה בתוך האוזניים, ומנסה כמיטב יכולתי לא להיראות מודאגת כפי שאני באמת. אבל כשאני מתיישבת במושב הנהג וסוגרת אחריי את הדלת, אני מרגישה את עוצמתו של המבט המרוכז והאוהד בעיניה. מצחי נשמט על ההגה, ואני נאבקת בדחף לבכות.

"בּוֹ הוא חתיכת זין," היא אומרת בשקט, ואני צוחקת. זה חלק מהקטע של להיות אחות גדולה, לתת לסופי לקלל לידי. אימא שלי חוטפת התקף כשהיא שומעת מישהי מאיתנו מקללת, אז אני מרשה לה לעשות את זה כשאנחנו לבד. ובמקרה הזה, אני לא ממש יכולה להתווכח איתה.

"אני יודעת."

"לפחות נפרדת ממנו."

"כן. רק חבל שעוד לא קיבלתי את הכסף שלי." אני מוציאה את הטלפון שלי מתוך התיק ופותחת את ההודעה של בּוֹ.

"למה לא?"

"כי פישלתי ואני אידיוטית. אז עכשיו אני צריכה ללכת לקחת את הכסף מאבא שלו, ואני מוכנה להתערב שהאידיוט הזה לא נפל רחוק מהעץ שעליו צומחים שאר האידיוטים."

"אז בואי נלך לקחת את זה," היא עונה, ונראית קצת יותר מדי נלהבת לנסוע לקחת כסף מזר גמור.

"אין לי מושג איפה האיש הזה גר בכלל. אני לא לוקחת אותך ל'גטו'." כשאני נוגעת בכתובת שבהודעה, נפתחת אפליקציה של מפה ומראה סיכה אדומה נעוצה ברחוב שנמצא היישר מול שפת האוקיינוס. "זה לא יכול להיות נכון."

"מה זה?" היא שואלת, רוכנת מעבר לכתפי.

"זה אומר שהבית שלו נמצא ברובע שמשקיף על האוקיינוס."

"בואי ניסעעעעעע."

אני צוחקת שוב ופורעת את שערה הקצר, הכחול דהוי. הוא עדיין צומח מהתספורת הקצוצה שהיא עשתה לעצמה בקיץ האחרון, כך שעכשיו הוא מגיע בדיוק מתחת לאוזניה.

"ניסיון נחמד, דרדסית קטנה. אבל יש לך שיעור פסנתר, וגברת וילקוקס תוריד לי את הראש אם תאחרי שוב."

סופי מגלגלת את עיניה ומבצעת מולי הזעפת פנים תיאטרלית בזמן שאנחנו יוצאות מכביש הגישה של בּוֹ ומתחילות לחצות את העיר לכיוון בית הספר התיכון שבו מתקיימים שיעורי הפסנתר שלה. במהלך הדרך אני משחזרת כל רגע בוויכוח עם בּוֹ, כשנימה קשה וצורמנית נלווית אל הזיכרון. ותחושה של אימה מתיישבת בקרקעית בטני כשאני חושבת על כך שעליי להתעמת עם אבא שלו.

כשהיינו ביחד, בּוֹ דיבר רק לעיתים נדירות על משפחתו, ובכל פעם ששאלתי עליהם הוא שינה את הנושא, כאילו הוא התבייש או היה נבוך. היה קשה מספיק לשכנע את אבא שלו לחתום לנו על ערבות בשנה שעברה, אבל זמן קצר לאחר מכן חל ביניהם נתק, ובּוֹ הפסיק בכלל לדבר איתו. בהתחלה התקרבנו זה לזה בזכות השנאה המשותפת שלנו לאבות שלנו. ואם אבא של בּוֹ דומה במשהו לאבא שלי, הפגישה איתו בטוח תהיה פיצוץ.