ג'פנטאון

פרק 1

סן פרנסיסקו

שני גוונים של אדום הכהו את הרחבה בגַ'פּנטַאוּן כשהגעתי. הראשון היה שמלה ארגמנית חגיגית של ילדה. השני היה נוזלי ואנושי מדי. פרצופיהם של פרנסי העיר יציגו גוון שלישי ברגע שהדיווחים על הטֶבח יסתערו על גלי האתר.

אבל הרבה לפני שפטפטני־החדשות החלו להתמודד עם הטבח בג'פנטאון, נחתה הבעיה על סף ביתי.

דקות ספורות אחרי שקיבלתי את הקריאה הבהולה דהרתי ברחוב פילמוֹר במכונית קאטלֶס קלאסית, חומה־אדמדמה עם גג נפתח. לפני צלצול הטלפון שקטע את עבודתי בחצות הלילה, הייתי עסוק בתיקון קערית תה יפנית מהמאה השמונה־עשרה, מיומנות שרכשתי בעיר הקדרוּת שיגארַקי, מרחק שעה נסיעה מקיוֹטוֹ. עכשיו, למרות הגג הפתוח של הקאטלס, עדיין הרחתי את ריח הלכּה החריפה שהשתמשתי בה לתיקון שבר בגודל ציפורן בשולי הקערה. כשהלכּה תתייבש, אוסיף את העיטור של הגימור - פס של אבקת זהב נוזלית. תיקון נשאר תיקון, אבל אם עושים אותו כהלכה, הוא משיב לכלי את כבודו.

פניתי שמאלה לרחוב פּוֹסט בפנייה חדה שהותירה עקבות צמיגים, וחתכתי בעלייה שני חוליגנים שנסעו במאזדה מיאטָה אדומה־אש. רוח לילית צובטת הסתחררה סביב פני ושערי ומחתה כל זכר לתחושת נמנום. גם החוליגנים נסעו בגג פתוח, מן הסתם כדי לוודא שהשטח פנוי לירי.

הם השתלבו מאחורי בגידופים קולניים, שהגיעו לאוזני למרות חריקות הצמיגים שלהם. במראה הפנימית שלי התנופפו באוויר אגרופים כעוסים, ומכונית הספורט המבריקה נצמדה לפגוש האחורי שלי.

ואז צץ אקדח ואחריו פלג גוף עליון של גבר, ושניהם נחרתו כצל מבשר רעות על רקע שמי הלילה. אבל אז הבחין הנהג במחסום משטרה מלפנים, בלם בפתאומיות והתפתל בפניית פרסה. שינוי הכיוון החד הטיל את היורה אל דופן המכונית וכמעט העיף אותו לרחוב. זרועותיו התנופפו אבל הוא הצליח בכל זאת להיאחז במסגרת השמשה הקדמית ולצנוח בחזרה אל המושב המרופד של המיאטה, והמכונית התרחקה בנהמת תסכול שנוקה.

הבנתי ללבם. לולא קיבלתי הזמנה אישית, הייתי עושה כמותם. אבל לא היתה לי ברֵרה. הייתי חייב טובה, והגיע מועד הפירעון.

***

כשהטלפון צלצל, קילפתי מידַי בזהירות את כפפות הגומי כדי ששאריות הלכה הרעילה לא ייגעו בעורי. כיוון שבחנות הייתי עסוק מעל לראש, טיפלתי בתיקונים בשעות החושך, אחרי שהשכבתי את בתי לישון. הערב הגיע תורה של קערית התה.

לוּטֶנֶנט פרנק רֶנָה ממשטרת סן פרנסיסקו לא בזבז זמן על הקדמות מנומסות. "אני צריך טובה. וגדולה הפעם."

העפתי מבט בספרות הירוקות של השעון. 12:24 אחרי חצות. "ועוד בשעה טובה הפעם."

רֶנה, מהקצה השני של הקו, השמיע רטינת התנצלות. "תקבל את שכר הייעוץ הרגיל שלך. אבל אולי זה לא יספיק."

"נחזיק מעמד."

"תמשיך בחשיבה חיובית. אני צריך שתבוא לראות משהו. יש לך כובע בייסבול?"

"כן."

"תחבוש אותו נמוך מעל העיניים. כובע, נעלי ספורט, ג'ינס. ותגיע הנה צ'יק צ'ק."

"הנה לאן?"

"לג'פּנטאון. לקניון הפתוח."

שתקתי, ידעתי שחוץ מכמה ברים וממסעדה של רשת דֶני'ז, הקניון סגור בלילה.

רֶנה אמר, "כמה זמן ייקח לך להגיע הנה?"

"רבע שעה, אם אני עובר על כמה חוקים."

"תגיע בעשר דקות."

כעבור תשע דקות כבר דהרתי לכיוון המחסום, גיבוב של גדרות מתכת משטרתיות שהונחו כלאחר יד לרוחב רחוב פוסט, במקום שבו הסתיים בבת־אחת המדרחוב של רחוב בּיוּקֶנֶן. מעבר למחסום ראיתי ניידת של חוקר מקרי מוות ושלושה אמבולנסים שדלתותיהם פתוחות לרווחה ותוכם חשוך כלוע של מערה.

מאה מטרים לפני המחסום נעצרתי מול קניון "גַ'פָּן סנטר" וכיביתי את המנוע. החלקתי החוצה ממושב העור השחור והמתוח וצעדתי לעבר המהומה. פרנק רֶנה, חמור סבר ולא מגולח, ניתק מחבורה של שוטרים ממשטרת סן פרנסיסקו ובלם אותי באמצע הדרך. האורות האדומים והכחולים שהבהבו מהניידות מאחורי הגוף גדול־הממדים המתקרב התוו את דמותו על רקע הלילה.

"מה זה, כל המשטרה פה הלילה?"

הוא הזעיף פנים. "יכול להיות."

***

שימשתי למשטרת סן פרנסיסקו כתובת בכל מה שקשור ליפן, אף על פי ששמי ג'ים בּרוֹדי, גובה 1.86 מטר, משקל 86 קילוגרם, יש לי שיער שחור ועיניים כחולות, ואני לבן.

הקֶשר? שבע־עשרה שנות חיי הראשונות עברו עלי בטוקיו, שבה נולדתי לאב אירי־אמריקאי מחוספס שכל חייו סבבו סביב חוק וסדר, ולאם אמריקאית עדינה וחובבת אמנות. כסף היה בצמצום, לכן לא למדתי בבית ספר אמריקאי בינלאומי ויקר להחריד אלא בבית ספר מקומי, וספגתי כמו ספוג את השפה והתרבות.

במקביל למדתי גם קראטה וג'ודו משניים מהמורים הטובים ביותר בבירת יפן, והודות לאמי גם זכיתי לראשונה להציץ לעולם המרתק של האמנות היפנית.

הצבא האמריקאי הוא שמשך את הורי לצד השני של האוקיינוס השקט. ג'ייק, אבא שלי, פיקד על יחידת משטרה צבאית שהופקדה על הביטחון במערב טוקיו, ולאחר מכן שירת במשטרת לוס אנג'לס. אבל הוא לא ידע לקבל פקודות, ולכן חזר בסופו של דבר לטוקיו והקים משרד לשירותי אבטחה וחקירות פרטיות על פי הדגם האמריקאי, הראשון מסוגו בעיר.

ג'ייק החל לטפח אותי לקראת השתלבות במשרד "ברודי אבטחה" שבוע אחרי יום הולדתי השנים־עשר. התלוויתי אליו ואל חוקרים אחרים כצופה מן הצד בשיחות עם מעורבים, במארבים ובנסיעות גישוש. במשרד חיטטתי בתיקים ישנים או הקשבתי לדיוני הצוות על חקירות של מעשי סחיטה, ניאוף, חטיפה וכדומה. שיחותיהם היו מחוספסות ומעשיות ומעניינות פי אלף מבילוי ערב בדיסקו ברוֹפּוֹנגי או בשתיית איזאקָיָה זולה מאוד בהַראג'וּקוּ, אף על פי שהצלחתי לשלב גם את שני אלה כעבור ארבע שנים, בעזרת תעודת זהות מזויפת.

שלושה שבועות אחרי יום הולדתי השבעה־עשר לקח אותי שיג נַראזָקי - שותפו של ג'ייק ו"דוד שיג" כשהוזמן אלינו הביתה לארוחת ערב - "לראות וללמוד". זה היה מארב פשוט לאיסוף ידיעות בחקירה של סחיטה שהיו מעורבים בה סמנכ"ל של חברת אלקטרוניקה חשובה וכנופיה מקומית של יאקוּזָה־צעצוע. סיור גישוש ראשוני פשוט. בלי אקשן, בלי יצירת מגע. כבר הייתי בעשרות סיורים כאלה.

ישבנו שעה במכונית מוסתרת בסמטה וצפינו על מזנון יַקיטוֹרי שכונתי הרבה אחרי שעת הסגירה.

"אני לא יודע," אמר שיג. "יכול להיות שטעיתי במקום." והוא יצא להעיף מבט.

הוא הקיף את המסעדה פעם אחת והיה בדרכו בחזרה, אבל אז זינק בריון רחוב מדלת צדדית וחבט בו במקל לחימה יפני, ובינתיים נמלטה יתר הכנופיה מיציאה אחרת.

שיג התמוטט, ואני קפצתי מהמכונית וצעקתי. התוקף התביית עלי ונופף לעברי במקל כמו במחבט בייסבול, ומכאן הסקתי שאין לו הכשרה באמנות הבּוֹג'וּטסוּ. ואז הוא הסתער. למזלי המקל היה בגרסתו הקצרה, לכן ברגע שרגלו הקדמית זזה, נגחתי בנעלי בפיקת הברך שלו. הוא נפל ארצה ביללה - ובינתיים הספיק שיג להתאושש, להתקיל את הבחור ולקחת אותי הביתה עם סיפור שמילא את אבי גאווה.

למרבה הצער מוטטה התקרית את מה שנותר מחיי הנישואים המעורערים של הורי. בניגוד לג'ייק, שאהב את ארצו המאומצת, אמי מעודה לא נטתה לה חיבה מיוחדת. היא היתה לבנה חיוורת פנים במידה 44, מוקפת בים של מידות 36 נצחיות ותמיד הרגישה זרה. "חשיפתי לסכנה" היתה הקש ששבר את גב הגמל, שכבר היה עמוס לעייפה בערמת קש גבוהה ולא יציבה. אמי ואני טסנו ללוס אנג'לס, וג'ייק נשאר בטוקיו. ההסדר נעשה קבוע.

אבל מאז חלפו חמש־עשרה שנים. בין אז לעכשיו קרו הרבה דברים: אמי נפטרה, עברתי לסן פרנסיסקו ומצאתי את מקומי במסחר באמנות - עבודה רכרוכית לטעמו של ג'ייק, אבל עולם שריתק אותי לא פחות מאשר את אמי, אף על פי שגם הוא שורץ כרישים מהזן המיוחד לו.

והנה לפני תשעה חודשים, בלי שהחלפנו מילה שנים רבות, ג'ייק מת פתאום, וכשטסתי ליפן ללוויה נקריתי בדרכם של אנשי יאקוזה, אמיתיים הפעם, לא אפסים שחולמים להיות יאקוזה כמו אז עם דוד שיג. הצלחתי להחזיק מעמד נגדם - בקושי - במהלך מאמצי להתחקות אחרי קערית תה אבודה שהיתה שייכת לאמן התה האגדי סֶן נוֹ ריקיוּ. האירועים הגיעו לכותרות, והפכתי למעין גיבור מקומי.

גם מסיבה זו נקראתי לג'פנטאון. ויש להוסיף לכך את העובדה שעמדו לרשותי משאבים שלא היו למשטרת סן פרנסיסקו: ג'ייק הוריש לי את המחצית שלו במשרד, למרות הניתוק בינינו.

שני הורי לא היו בחיים, ואילו אני נשאבתי לחיים שהפרידו ביניהם. וכך, בגיל שלושים ושתיים מצאתי את עצמי מתמרן בין חנות לחפצי אמנות ובין משרד חקירות. ובין שני קטבים, מעודן וקשוח.

בקיצור, הייתי פיל בחנות חרסינה - אלא שאני הייתי הבעלים של החנות.

והלילה ניבא לי לבי רעות על הכיוון שאליו כל זה מוליך אותי.