טרנטה דואה

1

מהתל בי הזיכרון? שוב? פלא גדול מתרחש כאשר אני מוצא בראש הארון את תיק הגב הצבאי, רב הרצועות והרוכסנים. צורתו מוארכת, וגבו המרופד מותאם לנשיאה ארוכת טווח במשקלים כבדים. נראה שהיה זה רק אתמול כשהצטלבו לראשונה מסילותינו, באותו יום קיץ לח שבו התגייסתי לצבא. אני גורר אותו למטה. הוא קל. נדמה לי שהוא מרחף כעלה. כעת שלכת בחדר המיטות.

בקצה המיטה מתגבהת ערמה של ביגוד שנועדה לשכון לבטח בבטן הלוויתן. התיק השֹבע מבליט בטן מחודדת כלפי המנורה החשופה המשתלשלת מהתקרה. בתוכו נחים כעת פרטי ביגוד, כפכפים ואבזרים, שחשבתי שיכולים לעזור לי לחצות את הדרך.

הבד המתוח מאותת שלא נעים לו ככה. עוד קצת, אני מתחנן. עוד דחיסה אחרונה של חולצה ארוכת שרוולים, והדילמה הסתיימה בחריקה — קרע ארוך נפער בחזית התיק. הבד המבוגר והסדוק לא עמד בהדף שנוצר מגרביים ומכנס, שביקשו את הנוחות הרגילה שלהם במייבש הכביסה. לחיצה מיותרת שלחצתי, ותם חלקו. כעת התיק נח על משכבו בשלום בפח הזבל.

יש ברשותי ראִייה רחבת גִזרה: אני רואה גם את השעה, וגם את הדאגות החדשות שנולדו. נותרו לי רק כמה שעות שינה בודדות. הילדוֹת הלכו כבר לישון, אך לגנוב חצי שעה של תנומה זו הרי בדיחה. עוד נותר משרוול הלילה מעט לקפל, וכבר יבוא האור הראשון, ואחריו הטיסה שלי תמריא לספרד.

ייתכן כי העניין נעוץ בשנתי החמישים. כמו שאומרים — שנים עגולות עושות מחשבות חתרניות, ונבראים בהן רעיונות שיש בהם כוח לפעולה. רעיונות שהם חריפים ודוקרים, רוקעים ברגליהם ומניעים את הראש לחפש ולפרוץ אפיקים אחרים. בשלושים התגרשתי מהשנייה, בארבעים שיפצתי את הדירה, בחמישים אני עוד לא יודע, אבל קצת מתחיל לנחש.

הייתי הולך לראות רופא, בעיקר עכשיו — לאחר שבמותו, הכלב הצולע שהוריש לי אבא ציווה לי הרבה יותר זמן פנוי — אבל אין בכוונתי ליפול דווקא לתוך לועה של הבת הסטודנטית שלי, שתביט בי בעיני התוכחה שלה ותאמר: "אמרתי לך! רופא היה יכול להגיד מה משובש אצלך, אבא."

ואולי אני צריך לעשות יותר התעמלות, ולא מספיקה ההליכה בשכונה. אני כבר יכול לדמיין את: "מר פִּיטַרוֹ, הגוף שלך חלש, אתה אינך צעיר יותר, מתי הפעם האחרונה שעברתָ בדיקות כלליות?"

לא צריך רופאים ודיאגנוזות. הרעדות האלה הן רק סימן לטיול. כזה שיפעיל את השרירים. לא משהו אתגרי, לא אקסטרים, אבל כזה שיקצה זמן לשידוך האיברים לגוף. והרי תמיד זזתי. והרי שלושים יום מילואים בשנה — פטרולים בבקעת הירדן, סיורים בשכם — תמיד החזירו אותי אל החיים רווּי בלחלוחית, מהודק, זריז וערני. וזה בעצם מה שחסר לי עכשיו, כי מהחמישים הכול הולך רק לכיוון השישים והשבעים, ואז יבואו שתי הבנות שלי ויניחו עליי אבן ענקית שלא נותנת לנשום.

אבל לפני שאני מכין צוואה — מסע. מסע נגד דפיקות הלב המואצות. מסע לחיזוק הגוף. גם אתנתק קצת מהבקבוק הסקוטי, זה שצורתו שמנמנה ושאין התרופה שבו אוזלת אף שכבר שלושה ימים ברציפות אני שואב את נוזליה בטעם אלון ושרי, טעם שקצותיו מעושנים והוא עשוי שכבות-שכבות כעוגה, ושממכר.

"בנות, אני נוסע לרונססוולס, שזה ככה ליד הרי הפירנאים המפרידים בין צרפת לספרד, או שאולי לפמפלונה, העיר והחג של השוורים שרצים ברחובות, ושאנשים באים להשתתף ולרוץ שם לפני החיות. או שאתחיל בכלל בסן ז'ן פיט דה פורט, בצד הצרפתי."

הגדולה ישר מקישה את השמות בגוגל ומתחילה לקרוא מהנייד על הקמינו דה סנטיאגו. "אבא, זה כאילו, אתה לא מתנצר, נכון?"

זו אחת הבעיות עם הגדולה. עודף שֹכל ומיקוד מייתרים אצל האדם את כל אפיקי המחשבה. קצת כמו מחשב שלא יכול לקחת בחשבון עולמות מורכבים שאינם מסודרים בינארית באפס ואחד.

"מתוקה, מה פתאום להמיר דת?"

"כי כתוב שזו דרך צליינית שהייתה אחת משלוש דרכי העלייה לרגל של העולם העתיק מתחילת הנצרות."

"נו, ומה כבר יכול להתרחש?" אני מציג שאלה שתמיד מנצחת.

אין בנמצא מה שיביא עליי מחסום או רסן — כי לא נעים, כי לא כדאי, כי לא שווה, כי זה מסע רחוק ותלול ומפרך ומייגע וסגפני ומבוּדד. חלק מהמילים שהגדולה מבודדת מתוך החומר על הדרך לסנטיאגו שהיא ממשיכה לאסוף ולעבד בנייד, הן רק מילים שאנשים כתבו ומציינות שכך הם הרגישו. אבל אני לא מתרשם מתחושות. ואז הקטנה הנחרצת אומרת, "ככה, אבא, אתה לא יכול לצאת."

ואני שואל, "מה זה 'ככה'?"

והיא מתנגשת איתי, עם מעט חמלה, "בלי שיבדוק אותך רופא, וכשאתה אולי בדיכאון, וקודם כל תטפל בעצמך לפני שאתה יוצא לטיולים של אנשים צעירים."

אז הראשונה מקריאה לי תקציר של דפי אינטרנט שהיא מעבדת כדי להבין לאן אבא שלה רוצה ללכת, והשנייה נעמדת על שתי רגליים ודורשת שמישהו אובייקטיבי — כי כבר עבר שבוע לפחות מאז ששמעתי על "מישהו אובייקטיבי" — נגיד, אובייקטיבי כמו רופא, אולי רופא פסיכיאטרי, יבחן את מצבי הרפואי הנוכחי ורק אז ימליץ באופן אובייקטיבי מה בכלל צריך לעשות כדי לצאת למין מסע כזה.

"כי גם להתכונן צריך, אבא."