משפטים ומילים

ערכים במשפט והשתקפותם בספרות

שקספיר משרטט גבולות למשפט

סדר הדברים

"מועדון משפט וספר" ומגפות

ערכים במשפט והשתקפותם בספרות

כחובבת ספרות וכמי שהתוודעה למשפט במשך עשרות שנים של חיים מקצועיים, נוכחתי לדעת שהתרבויות של משפט וספרות כה מוטבעות זו בזו, עד כי כמעט שאין יצירה ספרותית שאין בה יסודות משפטיים. ובכלל - החיים המשותפים של משפט וספרות נובעים מכך ששניהם משוקעים בחיים עצמם ונחשפים לעינינו בראש ובראשונה באופן מילולי. הספרות והמשפט מבטאים את הדרמה האנושית, את הפקעת המסובכת שהחיים מזמנים לנו לא פעם, וכמו במשפט, כך בספרות, כך בחיים, כולנו אחוזים במתח עצום הנובע מהשאלה האם ניתן יהיה להתיר את הפקעת.¹

יש הטוענים שספרות, אף שהיא בדיונית, מתארת את התופעות החברתיות של תקופתה ביתר דיוק מכִּתבי ההיסטוריה,² ולעתים היא גם מקדימה את ההתרחשות ההיסטורית. ביצירתו המשפט³ צפה פרנץ קפקא את הברוטליות, השרירותיות והניכור הביורוקרטי במשפט המודרני, עוד לפני שנתגלו לנו מוראות המשפטים המבוימים הסטליניסטיים וזוועות המשפט הנאצי. כי יצירות ספרותיות הן יותר מאשר טקסטים המספרים סיפור. הן מייצגות את המציאות החברתית־פוליטית המתוארת בהן; הן חושפות את מבני העומק של החברה שבה נוצרו, ובו בזמן הן חותרות תחת מבני עומק אלו, מאתגרות אותם ואף מכוננות אותם בעצמן. ומובן שכמו האמנות, השירה והספרות, גם התיאטרון והקולנוע הם ראי התקופה. המילים, התמונות והמופע משולים למראות באולם שבו אינסוף השתקפויות; חלקן מגדילות, חלקן מקטינות, חלקן מעוותות, וכולן יחד מספרות את הסיפור שהקבוצה שבה נוצר הסיפור ואשר בה הוא מועלה, בוחרת לספר על עצמה. המשפט, המורכב גם הוא ממילים, מראות ומופע, משתקף במראות אלו, ויוצר השתקפויות חדשות, המשתלבות באותה תמונת מציאות.⁴

בשנים הרבות שבהן עסקתי במחקר המשפט ובהוראתו, בעיקר בתחום של דיני חוזים, התעניינתי במיוחד בניגודים המפעילים את עולם המשפט, כמו גם באזורי הסְפָר של המרחב המשפטי, ובהשתקפויות של כל אלה בעולם הספרות. המשפט הוא מערכת חברתית המיועדת להשכין סדר חברתי. הוא מושתת על אמת, צדק ושלום. הוא מניח כי הפרטים הפועלים במסגרתו מפעילים חופש בחירה, והוא מבקש לתמרצם באופן שפעולתם תהיה תואמת את ערכיו. אך האם ברור מאליו כי ההנחות התבוניות שעל סמכן פועל המשפט מוצדקות? ואולי במשפט, כמו בחיים, למקריות ולגורל נועד תפקיד? סוגיית הבחירה החופשית עדיין נותרת חידה, אך היא הנחת עבודה ברורה של המשפט. ומה לגבי האמת? השאיפה להגיע לאמת כדי להכריע בשאלה מה היה, ברורה מאליה, אך ככל ערכי המשפט גם במקרה זה אין מדובר בערך מוחלט. ומכאן ההתלבטויות הבאות: עד כמה הציווי להגיע לחקר האמת מחייב את המשפט "לזכור" הכול? מה היחס בין האמת שהמשפט אמור לחשוף לבין הסדר החברתי שאותו אמור המשפט להבטיח? האם כללי הטקס המשפטי עשויים להבטיח את האמת או לגבור עליה? האם אפשר שהסדר החברתי יטיל על המשפט לעתים גם ציווי לשכוח, ואפילו יורה עליו לכסות את פני המציאות? וכך הולכות וניצבות לנגד עינינו הדילמות הקלאסיות של בחירה מול גורל; אמת מול יציב; סופיות, שעמה לעתים שכחה או השכחה, מול הכרעת אמת שעמה זיכרון נצחי; טקס, היוצר לעתים מציאות מדומה, מול מהות שחושפת אמת.

שאלות מורכבות אלה, בעלות תפקיד חיוני במשפט, באות לידי ביטוי גם בספרות. ולכן אנו מרותקים לסיפורו של אדיפוס שאינו יכול להימלט מגורלו, כמו גם לזה של המשרת מבגדד החש לפגישה בסמארה כדי לפגוש שם את גורלו; אנו תוהים מדוע עיני אלת הצדק, האמורה לראות הכול, מכוסות; אנו מתלבטים בשאלה ששואל חורחה לואיס בורחס את קוראיו, האם עדיפים חיים גדושי זיכרון כמו אלה של פונס הזכרן, או שמא טובים מהם חייהם של בני השבט יאהו שזוכרים רק מה שאירע יממה קודם? ועוד אנו שואלים מדוע הגיבורים החיים של עגנון בוהיה העקוב למישור ושל בלזק בהקולונל שאבר משולים כמתים בשל כללים משפטיים שלא יכלו להתמודד עם חשיפת האמת העובדתית?

הפקעת המשפטית סבוכה לא רק בגלל הניגודים המוטבעים במשפט אלא גם בשל הגבולות המטושטשים בין המשפט ומה שמחוצה לו. אזורי הסְפָר המשפטיים הם אלה שבהם עולה השאלה מהו היקף שליטתו של המשפט, אם בכלל. שליטת המשפט משמעה כפיפות לכוחו הכופה. היעדר שליטה של המשפט משמעה חופש פעולה מלא לפרט בלא איום בסנקציה משפטית או חופש פעולה מופחת המותיר חירות מסוימת, בכפוף לסנקציות מוגבלות. מובן שהיקף השליטה של המשפט תלוי בתרבות בתקופה הרלוונטית. באספקלריה של התרבות המשפטית בת ימינו אנו נחשפים למסרים סותרים הנובעים מהניגוד בין התפיסה המצמצמת את תחולת המשפט לגזרות הכרחיות, לבין העמדה כי "הכול שפיט", שלפיה ידו הכופה של המשפט בכול.⁵ הדבר בא לביטוי בוויכוח הפוליטי־משפטי בין אקטיביזם שיפוטי לריסון משפטי.⁶ אלא שמעבר לוויכוח הפוליטי־משפטי קיימים אזורי סְפָר טבעיים, שבהם שליטתו של המשפט רופפת יותר,⁷ ואליהם אתייחס עתה.

שקספיר משרטט גבולות למשפט

ויליאם שקספיר הבין את אופן פעולתו ודרכו של המשפט. אלה שמבקשים אולי להעצים את המוניטין של התחום, מרחיקים לכת ואף טוענים כי היה משפטן,⁸ ומכל מקום, ההתייחסויות שלו למשפט רבות ומגוונות.⁹ ב-2016 ציינה ונציה שני מאורעות הכרוכים זה בזה: 400 שנה למותו של שקספיר, ו-500 שנה לכינונו של הגטו בוונציה, שהיה הראשון שנשא את השם "גטו", ואשר בו לראשונה רוכזו היהודים באזור עירוני אחד, כשהם כפופים להגבלות תנועה ביציאה מן הגטו ובכניסה אליו. ביוזמת כמה מוסדות בוונציה,¹⁰ נערך סמינר לתלמידי מחקר, שכותרתו "The Shylock Project". הסמינר יוחד להיבטים מגוונים במחזה הסוחר מוונציה,¹¹ ושמחתי להרצות בו על מאפייניו המשפטיים של המחזה. המחזה עצמו, שזכה לשם המחודש "הסוחר בוונציה", עובד על ידי להקת התיאטרון Compagnia de' Colombari, והועלה במסגרת זו לראשונה במרחב הפתוח בכיכר הגטו בוונציה, כשדיירי הגטו, המאוכלס חלקו עדיין ביהודים, צופים בו מחלונות בתיהם. למחרת התקיים במבנה המרהיב של ה-Scuola Grande di San Rocco משפט פומבי שבו עמדו לדין גיבורי המחזה, שיילוק, אנטוניו ופורציה, כשבראש המותב כיהנה שופטת בית המשפט העליון האמריקאי, רות ביידר גינזבורג. היה לה עניין מיוחד בהתרחשות - נכדה פול ספרה (Paul Spera) גילם במחזה את לורנצו, ארוסה הנוצרי של ג'סיקה, בתו של שיילוק.

הסוחר מוונציה, היצירה המשפטית הנודעת ביותר של שקספיר, ואחת הנודעות בספרות בכלל, היא אורחת של קבע בדיונים על משפט וספרות, ולא בכדי. המחזה מבהיר הן את תחומי שליטתו של המשפט, הן את חמקמקותו של מושג הצדק. במוקד העלילה ניצב בסאניו, אציל ונציאני צעיר, הרוצה לבקש את ידה של היורשת היפה, החכמה והעשירה פורציה, שלה מחזרים רבים. לשם כך עליו להשיג 3,000 דוקטים. הסוחר אנטוניו, ידידו של בסאניו, רוצה לסייע לחברו. הכסף הדרוש אינו מצוי כרגע בידיו של אנטוניו, אבל הוא מחכה למטען שצריך להגיע לוונציה תוך זמן קצר בספינות אחדות. אנטוניו הוא סוחר ידוע ומוכר בוונציה, ושיילוק, יהודי מלווה בריבית, מוכן לתת לבסאניו את הכסף, בתנאי שאנטוניו יערוב לפירעונו.

שיילוק ואנטוניו חותמים על שטר חוב - זה החוזה - שלפיו אם לא יפרע אנטוניו את החוב לאחר שלושה חודשים, שיילוק יהיה זכאי לליטרת בשר מבשרו של אנטוניו. לאחר זמן־מה מסתבר שאוניותיו של אנטוניו טבעו בים, וכל המטען שקע במצולות. אנטוניו אינו מסוגל לפרוע את החוב במועד, ושיילוק דורש את ליטרת הבשר.

חוזה הקובע שהנושה זכאי לליטרת בשר מבשרו של החייב, אם לא יפרע החייב את ההלוואה במועד, מעורר תמיהה מלכתחילה, ונראה שמטרתו היא להשחיר את שמם של היהודים ולחזק את תדמיתם כמלווים בריבית מוצצי דם. אך מסתבר, שלפחות היסטורית, החוזה משקף נוהג כללי שהיה קיים בעבר, ואשר לפיו חייב שאינו פורע חובו למלווה, הופך לקניינו של המלווה, וממילא רשאי המלווה לעשות בו כרצונו. במשלי כ"ב, ז נאמר: "עבד לווה לאיש מלווה", כלומר, בדומה לעבד, גם הלווה הוא קניינו של המלווה. הנוהג באשר לזכותו הקניינית של המלווה בלווה שלא פרע חוב, עמד בעינו בימי הביניים: כאשר חייב לא פרע חובו, הוא היה כפוף לעינויים פיזיים, ביניהם כריתת אברים מגופו.¹² תפיסה זו התמתנה ברבות הימים, ואף החוק הוונציאני הסתייג מחוק זה, לפחות מבחינה פלילית, כי על פי חוקי ונציה חוזה העלול לגרום למותו של נוצרי על ידי זר הוא חוזה הכרוך בביצוע עבירה פלילית, שדינה מוות לזר והחרמת רכושו. מכל מקום, החוק הוונציאני קִיים הפרדה חדה בין המשפט הפלילי לאזרחי, והוא התייחס לחוזה מלכתחילה כאל שריר וקיים.

הבעיה מתחדדת במקרה שלנו, שכן אף שבסאניו, שבינתיים נשא לאישה את פורציה, היה מוכן להציע לשיילוק לאחר זמן־מה פירעון סכום כפול ומשולש מסכום החוב, שיילוק עמד על זכותו החוזית לליטרת הבשר, בעצם כנקמה באנטוניו שנהג לבזותו לעיני כול בשוק הוונציאני ההומה על גשר הריאלטו. וכאן אנו מגיעים להתרת הסבך: פורציה, שניהלה את המשפט, מנעה בתבונתה את התוצאה האיומה, שהרי שיילוק, לפי פרשנותה, היה זכאי על פי החוזה לליטרת בשר בדיוק ואף לא לטיפת דם אחת, וביצוע החוזה היה מעניק לו מה שעל פי החוזה הוא לא היה זכאי לו. לכן לא ניתן לבצע את החוזה, וההתניה בטלה ומבוטלת.

שקספיר מעמיד שתי פרשנויות לתוכן החוזה בין שיילוק לאנטוניו: פרשנותו של שיילוק העומד בתוקף על זכותו לליטרת הבשר, כי כך נקבע בחוזה; ולעומתו, פרשנותה של פורציה שלפיה שיילוק זכאי לליטרת בשר אך לא לטיפת דם, כי רק כך נקבע בחוזה. ובכן, מה בדיוק נקבע בחוזה? ברור שבחוזה נקבע ששיילוק זכאי לליטרת בשר. אך האם נקבע בחוזה ששיילוק אינו זכאי אף לא לטיפת דם אחת? נכון שמילולית פורציה צודקת. אבל האם באמת ניתן להעלות על הדעת שאנטוניו או פורציה, או כל אחד אחר, יכולים לסבור שאפשר להוציא אל הפועל את החוזה ללא שפיכת דם? פרשנות אינה מתמצית בפירוש המילוני של המילים, אלא היא כרוכה במטען שאנו מייחסים לתוכן הדברים. אמנם לא נאמר בחוזה דבר על זכותו של שיילוק לדם, אך הדבר טמון בעצם ההסכמה, והוא נובע ומשתמע מכוונתם המפורשת של הצדדים.

המסקנה היא שאם שיילוק המתעקש על זכותו החוזית נחשב פורמליסט, הרי שפרשנותה של פורציה, המתעקשת על היעדר זכותו החוזית של שיילוק, היא פורמליסטית מאין כמוה, והיא נושאת אופי מגוחך, העומד בניגוד למשמעות החוזה ולתוכנו. המתח במחזה נוצר אפוא לא בין שתי הפרשנויות הפורמליות של הצדדים, אלא בין דבקות כנה ואכזרית בחוזה (של שיילוק) לבין דבקות צבועה ובלתי־כנה במילות החוזה (של פורציה), כדי להשיג תוצאה צודקת מבחינה מהותית, המיועדת למנוע שפיכות דמים.

ובעניין זה החסד והרחמים גברו בצדק על חומרת הדין, שהופעל מכוחה של שאיפת נקם, נקמתו של הצד החלש, היהודי המדוכא, בן לקבוצת מיעוט נרדפת, בצד החזק, הסוחר מוונציה, שמעמדו ההתחלתי־החוקי משופר לאין ערוך, ואחריתו רק מהווה עדות נוספת לכך.

בסוף המשפט מבהירה פורציה לשיילוק שהואיל ושטר ליטרת הבשר עשוי לגרום למותו של נוצרי על ידי זר, כפוף היהודי, שהוא זר מעצם היותו, הן להחרמת רכושו (לטובת מי שכנגדו זמם), הן לגזר דין מוות, אך לדוכס סמכות למתן את פסק הדין. אכן דוכס ונציה חס על חיי שיילוק, ואילו אנטוניו, שזכאי היה על פי דין למחצית מרכושו של שיילוק, ויתר על חלקו. זאת, בתנאי ששיילוק יעביר חלק זה לאחר מותו לבתו שהעדיפה לנטוש את אביה ואמונתה, ולחתנו הנוצרי, ובתנאי ששיילוק יתנצר.

שקספיר מבקש ליצור הנגדה בולטת בין האכזריות והעקשנות היהודית לבין החסד והרחמים הנוצריים, והתחושה שלנו מתסכלת וקשה. בסוף המשפט פורציה מאלצת את שיילוק להודות שהוא מרוצה, ואנו מבינים שכל זה הוא מן השפה ולחוץ. שיילוק איבד את כל עולמו - את בתו, את אמונתו, את כספו - כדי לא לאבד את חייו. אך האם נותרו לו חיים של ממש?

יחסנו לאירוע אמביוולנטי. שיילוק זועק את זעקת העוול האישי כלפיו וכלפי האחרוּת המופלית לרעה באשר היא. ובאולם המרהיב של סאן רוקו, משמיע השחקן פ' מורי אברהם (F. Murray Abraham), את המונולוג קורע הלב של שיילוק:

ואין ליהודי עיניים?... אם תדקרו אותנו - לא נזוב דם?... אם תרעילו אותנו - לא נמות? ואם תתעללו בנו - האם לא נתנקם?¹³

ומה פסק חבר השופטים בראשותה של השופטת רות ביידר גינזבורג בוונציה של 2016? פסק הדין המקורי בוטל בשל אי הצדק החריף הטבוע בו. שיילוק זכה להשבת רכושו, לביטול המרת הדת (שלמעשה נכפתה עליו והיא בגדר פעולה להצלת נפשו), ולפירעון החוב, אך הוא נדרש לוותר על ליטרת הבשר; אנטוניו חויב להחזיר את ההלוואה; ופורציה, שרות ביידר גינזבורג האשימה אותה בצביעות, שכן תביעתה כלפי שיילוק לרחמים עמדה בניגוד מוחץ לחוסר הרחמים שהיא הפגינה כלפיו, חויבה להשלים את השכלתה המשפטית באוניברסיטה של פדובה...

באולם המלכותי, כשכל יושביו מוקפים בציוריו המפעימים של טינטורטו המגלמים את רעיון הצדק, נפסק משפט צדק. הקהל הריע. ועם תום האירוע, בעודי פוסעת נרגשת בנתיביה של ונציה היפה ושוקקת החיים בין הגטו לריאלטו, לאורך מסלול חייו האומלל של שיילוק, הזדהיתי עם הגורל המר שזומן ליהדות ונציה, נהניתי מהמפגש המרתק בין המשפט והספרות, וחזרתי להתפעם משקספיר המציג בגאוניותו את גבולות הגזרה המשפטית ומגבלותיה. וכך מייעץ אנטוניו לשיילוק במהלך המשא ומתן ביניהם:

וְאִם תַּלְוֶה בְּכָל זֹאת אֶת הַכֶּסֶף

אַל נָא תַּלְוֶה אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ יְדִידִים:

----

הַלְוֵה רַק לָאוֹיֵב, שֶׁאִם יֹאבַד כַּסְפּוֹ תּוּכַל

לִתְבֹּעַ אֶת הַקְּנָס מִמֶּנּוּ בְּעַזּוּת פָּנִים.¹⁴

שקספיר מבחין בין השוק, שבו שוררים יחסים בין זרים בעלי אופי מנוכר לבין הבית, שבו נרקמים יחסים בין ידידים, והוא מבהיר כי המשפט זר לזירת הידידות, אך פועל היטב בזירת הניכור. הסוחר מוונציה כולו עומד על הניגוד בין אחוות הידידות והמשפחה המאגדת את אנטוניו, פורציה ובסאניו, לבין השוק, זירת המסחר המנוכרת, שבה פועלים שיילוק ואנטוניו.

על המתח בין משפחה, אהבה ומשפט עמד שקספיר בהקשר אחר, בהמלך ליר, שבו נדון בפירוט בהמשך,¹⁵ וגם במחזה הנרי השישי. כאשר הנרי השישי עומד לשאת את מרגרט מאנג'ו לאישה, והיא אינה יכולה לספק נדוניה, אומר לו ספולק (Suffolk), כי אין לסחור בנישואין כשם שסוחרים בבקר, שהרי עיקרם של נישואין הוא אהבה, ובמילים אחרות, נישואין אינם מעניינם של עורכי דין:

Marriage is a matter of more worth

Than to be dealt in by attorneyship.¹⁶

שקספיר מתאר מצב אידיאלי הן של המשפט, הן של הנישואין. בפועל, מצב הדברים היה שונה. השאלה מה מביא כל צד לנישואין היתה קריטית, ודאי בתקופת שקספיר וגם בתקופות קדומות ומאוחרות יותר, ושיקפה נוהג ברור ומגובש.¹⁷ אהבה לא היתה מרכיב הכרחי בקשר זה.¹⁸ אבל המתח בין רגש ואהבה לבין המשטור המשפטי ברור מאליו, ובשיר מפורסם שבו משווה ויסטן יו אודן בין החוק לאהבה, הוא מציין כך:¹⁹

Like love we don't know where or why,

Like love we can't compel or fly,

Like love we often weep,

Like love we seldom keep.

אודן המודע בכאב לשרירות האהבה ולשחרורה מכבלים כלשהם, מצביע על קווים מקבילים בתפיסתו את החוק: הוא מציג את החוק כבלתי־ידוע, כשרירותי, ככואב, וכחמקמק מעצם טבעו ומבחינת הנכונות של נמעניו לציית לו. בהקשר הנוכחי אצמצם את ההשוואה. תפקידו של המשפט נראה על פני הדברים מוגבל בהקשר האישי, וגם אם קשה לא אחת לעמוד על טיבו ולקבל את פגיעתו השרירותית, בכל זאת, יש לחוק משמעות ברורה מאליה בהקשר המסחרי. אמת, הנחיה אינטואיטיבית זו אינה יכולה לספק תשובה הולמת לשאלת מקומו של המשפט בשורה של הקשרים המתעוררים בתחום האינטימי של חיי המשפחה והאהבה, הפנאי והיצירה האמנותית בכלל, ולכמה מהסוגיות האלה בכוונתי להתייחס בהרחבה.

סדר הדברים

אחדות מהסוגיות הנחשפות מבעד לדילמות הכרוכות במאבק בין ערכי המשפט המתחרים, כמו גם בשרטוט הגזרה המשפטית בין השוק לבית, יוצגו בסדרת רשימות שכתבתי במשך השנים ושחלקן נכתב מחדש לצורך ספר זה. כל הרשימות נפרדות זו מזו, וניתן לקוראן בנפרד, אך נטווה ביניהן חוט מקשר. הן שזורות זו בזו מבחינה רעיונית ומבחינת המקורות, כך שהקריאה בהן משתלבת, ומציעה תמונה מורכבת של המשפט בעיקר בתחומי הסְפָר, שבהם אחיזתו רכה או כמעט שאינה קיימת.

לאחר מבוא, שיתייחס לגבולות בין משפט וספרות, יוצג המאבק הפנימי בין ערכי המשפט המתחרים בארבע רשימות. הראשונה תדון ביחס בין גורל ומשפט או בין חופש הרצון ותפיסות אחרות, ובה התייחסות ליצירות ספרות אחדות, ביניהן אדיפוס המלך ופגישה בסמארה; השנייה תדון בהיבטים אחדים הקשורים למתח בין זיכרון ושכחה במשפט, שעיקרם טמון בדילמה הבאה - הזיכרון אמנם משחרר מהשכחה, אך מי ישחרר אותנו מהזיכרון?²⁰ יצירותיו של בורחס פונס הזכרן והדוח של דוקטור ברודי ישמשו ציר מקשר בין הסוגיות. הרשימה השלישית תתייחס למתח הכללי שבין טקס ואמת במשפט, ותתמקד בנובלה של עגנון והיה העקוב למישור ובסיפורו של אונורה בלזק הגנרל שאבר; ואילו הרביעית תעסוק בניגוד בין ראייה ועיוורון בדימויי המשפט וביצירות אחדות, ביניהן על העיוורון של סאראמאגו. הראשונה מבין הרשימות, "גורל ומשפט", עוסקת בהרהור על הנחת היסוד החברתית העומדת ביסוד התפיסה הליברלית, והיא חירותו או חופש הבחירה של הפרט, ואילו שלוש האחרות מרוכזות ביסוד האמת, כרכיב מרכזי במשפט. אמת היא יסוד הכרחי גם במשפט וגם בספרות. לכאורה, מי שיוצא למסע מן המשפט אל הספרות מבצע מהפך מסוים בתפיסתה של האמת וביכולת לחיות עם הספק. אך מסתבר שזרעי הספק טמונים גם במשפט. שלוש הרשימות הללו עוסקות במכשלות או במגבלות המוצבות בדרך לחשיפת האמת - שכחה (או השכחה), פורמליזם ועיוורון - מגבלות שבחלקן חושפות את פגמי המשפט, ובחלקן מקדמות ערכים נוגדים המתחרים עם זה של גילוי האמת.

לאחר מכן אבחן את גבולות המשפט בשלושה צירים. הראשון, ציר המשפחה והאהבה יכלול את הרשימות הבאות: הראשונה תציג את משפחת המלך ליר של שקספיר; השנייה תדון בספרו של א.ב. יהושע הכלה המשחררת, שבו נחשפים היחסים בין בני משפחת ריבלין לבין כלתם ומשפחתה, כמו גם היחס בין משפט להיסטוריה; השלישית נוגעת למעמדה של הבטחת נישואין ותדון בין השאר בתהילה של עגנון. בשלוש הרשימות בציר זה, כמו גם ברשימה הבאה בציר הצוואות, מובלטת הבעיה של מעמד הנשים והמהפך החברתי של זכויות הפרט והשוויון המגדרי, שבמהלכו אנו מצויים עדיין.

החלק השני, ציר הצוואות, יבחן את מעמדן של שלוש צוואות שלא זכו למימוש, ויתבטא בשתי רשימות: הראשונה, גורל צוואתה של ג'יזל כהן שבעלה לא יירש אותה. גם כאן ישחק תפקיד מרכזי המתח בין טקס ומהות; והשנייה קושרת שתי צוואות - האחת, צוואתו של קפקא לשרוף את כתבי היד שלו, והאחרת, כתבי המתנה וצוואתו של ידידו ברוד להעניק את כתבי היד שלו למזכירתו ואשת סודו אילזה הופה - ודנה בגורל המשותף לכאורה של שתיהן.

הציר השלישי עניינו החירות האמנותית בזמנים משתנים, ובו אתייחס למגבלות על חופש היצירה, תחילה דרך סיפורו של יוצר, יוסף ברודסקי; לאחר מכן, באמצעות פסק דין שהגביל את חופש היצירה; ולבסוף, באמצעות יצירתו של אלתרמן פונדק הרוחות, הבוחנת את החירות האמנותית מול המחויבות לבית. הרשימה הראשונה מתייחסת למגבלות הרשע שהוטלו על החירות האמנותית כפי שבאו לביטוי בסיפורו של המשורר יוסף ברודסקי. חרף המשוכות פרץ ברודסקי בתעוזה את המחסום המשפטי שאסר עליו ליצור, כמו גם את המחסום התרבותי שהיה שרוי בו, פרש כנפיים בעולם כולו, והפך לגילום רוחו העז של האמן.

הרשימה השנייה תעסוק ביחס בין משפט וספרות על רקע גבולותיו המטושטשים של המשפט בתחומי הרגש. במוקד הרשימה יעמדו היקף החירות לאהוב, כמו גם היקף החירות האמנותית כאשר זו באה לספר סיפור אהבה שהתרחש במציאות. כל אלה יוצגו באמצעות פסק דין של בית המשפט העליון שמנע פרסומו של ספר העוסק בחיי האהבה של זוג, ודרכו תזומן לנו אספקלריה היסטורית־משפטית־ספרותית על אודות האהבה והיכולת לספר אותה. גם כאן, כמו ברשימה הבאה המתרכזת בפונדק הרוחות, יוצג, וביתר פירוט, הניגוד בין עולמות העבר למהפכה הליברלית של זכויות האדם, במיוחד זו הנוגעת לשוויון המגדרי.

הרשימה החותמת תתייחס לגבולות המשפט אגב מחזהו של נתן אלתרמן פונדק הרוחות. אלתרמן מציג את תביעתו של האמן להגשים את רוחו היוצר ללא כל מגבלות, כמו גם את הדילמות הכרוכות בחירות האמנותית הניצבת מול המחויבות כלפי הבית וכלפי המדינה.

"מועדון משפט וספר" ומגפות

במשך 16 השנים האחרונות שמחתי לערוך בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב את הסדרה "מועדון משפט וספר", פרי יוזמתו של פרופ' עופר גרוסקופף, אז חבר סגל בפקולטה, היום שופט בית המשפט העליון. הסדרה הפגישה סופרים, אמנים, חוקרי ספרות, משפטנים, היסטוריונים, שדנו בסוגיות שונות הקושרות בין עולמות היצירה והידע המגוונים. רבים מהמאמרים המופיעים בקובץ זה הם תוצר של הערבים המרתקים הללו. הקהל שגדש את האולם במשך השנים, היה מקבץ של שוחרי ספר ותרבות, חלקו בא מעולם המשפט, וחלקו האחר התעניין בפן המשפטי. גם הספר המוצע עתה לקורא מיועד לקהל הרחב. אינני חוקרת ספרות, ומטבע הדברים הדיון המשפטי נוכח ומובלט בספר, אך אני מקווה שהוא נעשה במינון מאוזן.

התחלתי בעבודה על הספר בימי הקורונה באביב 2020, בשנת המגפה. המגפה עצרה את הפעילות הכלכלית, התרבותית, ומובן שגם לא אפשרה לנו לקיים באותה תקופה את הערבים של "מועדון משפט וספר". היא בודדה חלק גדול מאיתנו, והעצימה עד למאוד את השימוש בטכנולוגיה של התוועדות מרחוק, שחשפה במלוא עוצמתו את הצורך בקרבה. כולנו עטינו מסכות, התקשינו להכיר את שכנינו וחברינו, משל היינו בנשף מסיכות, שבו, כמו בעולם המשפט, מיטשטש לא אחת היחס בין מציאות ובדיון.

מגפה זו, ששינתה את חיי העולם כולו והציבה בפנינו אתגרים מדעיים קשים, ויותר מכך, אתגרים בריאותיים, כלכליים, חברתיים, תעצב, מן הסתם, מחדש את חיינו. אפשרות קיומה לא היתה חלק מתודעתנו, למרות שבעבר ידעה האנושות מגפות קשות מזו שפגעה בנו.²¹ והנה באחת חזרנו לעידן אחר, לתקופות קודמות של מגפות, לכאורה, מיתולוגיות, מדומיינות, למעשה, ממשיות. מגפות גם הולידו התרחשויות ספרותיות מכריעות. די אם אזכיר את דקמרון של בוקאצ'יו שנכתב בעקבות מגפת הדבר שפקדה את איטליה ואת אירופה כולה במאה ה-14;²² את יומן שנת המגפה, שבו מתאר דניאל דפו בדייקנות היסטורית את מגפת הדבר בלונדון בשנת 1665, תיאור המחזיר אותנו בחיוניות לימינו אלה; ²³ ואת הדבר של אלבר קאמי, המתאר אף הוא בידוד דומה לזה שחווינו בימי הקורונה.²⁴ גם באהבה בימי כולרה של גבריאל גרסיה מארקס מתוארת התמודדות עם מגפה וניסיון לבער אותה (כאלגוריה לאהבה ולאופי הגיבורים).²⁵

במסגרת הנוכחית אדון בשתי יצירות גדולות אחרות שבהן נשמר למגפה תפקיד מכריע, וביצירה נוספת שבה יש אזכור למגפה. הראשונה, אדיפוס המלך²⁶ של סופוקלס, שבה כדי למגר את המגפה הנוראה הפורצת בתבאי, יש לגלות את החוטא היושב בתבאי ולהענישו. לקראת סיום המחזה מתגלה האמת המרה: אדיפוס הוא החוטא. אשתו־אמו מתאבדת, ואילו אדיפוס עוקר את שתי עיניו, והוא שהיה זר בעירו, יוצא לגלות מעצמו ומתבאי. ביצירה השנייה, על העיוורון²⁷ של סאראמאגו, משחקת המגפה תפקיד עיקרי. זו מגפת עיוורון, העובר מאדם לאדם, כאשר עיוור (נשא) "מביט" באדם אחר. מה מקור המגפה, איש אינו יודע. עם התפשטותה המהירה של המגפה מכריזים השלטונות על מצב חירום, וכולאים בהסגר את כל העיוורים, לרבות רופא עיניים שלא רק שלא הצליח לרפא את המחלה, אלא הפך עיוור לאחר שנדבק מחוליו. אשתו שנשארה רואה, מתחזה לעיוורת ומצטרפת לבעלה להסגר. כאשר כנופיה של עיוורים משתלטת באלימות על המקום ועל אנשיו ומתאכזרת ליושבים בו, הורגת אשת הרופא את ראש הכנופיה ומצליחה להימלט עם בעלה וקומץ עיוורים נוסף. הראייה חוזרת אליהם לאחר שכל עיניהם של דיוקנאות הקדושים בכנסייה כוסו באופן מפתיע, ומאור עיניהם הואצל לעיוורים.

היצירה הנוספת שבה נזכרת מגפה היא המסה המבריקה של יוסף ברודסקי חותם מים.²⁸ בעיני, ביצירה זו מופיע התיאור היפה ביותר שנכתב על ונציה, שתורגם לאיטלקית בשם "Fondamenta degli incurabili", כלומר טיילת חשוכי המרפא. ונציה הנציחה את זכרו של ברודסקי, אחד מאוהביה הדגולים, בשלט בולט ברציף המכונה Fondamenta degli incurabili, שאליו היו מובלים בשעתם המתים ממגפת הדבר, מוצאים על גבי מריצות מחוץ לוונציה. ונציה, כידוע, היא לא רק מטפורה ליופי, אלא גם לניוון, למחלה, לגסיסה, כפי שהם מוצגים במוות בוונציה של תומאס מאן.²⁹ "שמו של הרציף" - מציין ברודסקי - "מודיעך את האבחנה הסופית, יהא אשר יהא טבע מחלתך".³⁰ מקומות, בניגוד לאנשים, אינם חשוכי מרפא. הם יכולים לחיות זמן בלתי־מוגבל. אלא שגורלה של ונציה היפה נתון בידי המים הנפלאים המקיפים אותה והמאיימים להשקיעה במצולות. ובחודשים שקדמו למגפת הקורונה ספגה ונציה מכת מים כמעט אנושה, ובלבנו מקנן חשש: האם תהפוך ונציה הגוססת לאטלנטיס? והחשש מלווה במחשבות: האם חטאה ונציה בנסותה לברוא מחדש את הסביבה המרהיבה שבו היא נטועה? האם תוכל התרבות לכוחות הטבע?

המאבק בין היומרה האנושית לכוחות עליון משתקף גם באדיפוס המלך. המגפה שם היא ביטוי לעונש קולקטיבי המוטל בגין חטאו של אדיפוס העיוור למהות חייו ולגורלו בשל מעשה שנגזר עליו מראש לעשות; היא חלק מהשרשרת הסיבתית הגורלית, והיא זו שמביאה בסופו של דבר לפיצוח התעלומה ולעיוורונו מרצון של אדיפוס. במילים אחרות, המגפה משמשת מכשיר לגילוי האמת, ולהתפכחותם של בני אנוש מהיומרה להתגרות בגורל. המגפה בעל העיוורון אינה תגובה עונשית ליומרה אנושית המתגרה בכוחות הטבע או בכוחות עליון. היא אלגוריה חברתית, הבוחנת את גבולות החוק והמוסר בחברה מוכה, עיוורת באופן מוחשי ומופשט. עיוורון משחק תפקיד הן בהמלך אדיפוס, הן בעל העיוורון. אך בעוד שבהמלך אדיפוס נסוגה המגפה עם גילוי האמת, עם חשיפת החוטא, והמיטה עליו, מבחירתו, עיוורון פיזי, הרי שבעל העיוורון נכחדת המגפה ועמה העיוורון עם השחרור מכבלי הדיכוי ומכבלי הממסד הכנסייתי.

ומה על המגפה הנוכחית? ניתן להניח שהמדע יציע הסברים לקיומה, ואף יגרום לנסיגתה, באמצעות דרכי ריפוי וחיסון יעיל, כפי שאכן מסתמן. אך אולי ברוחם של סופוקלס, סאראמאגו וברודסקי ניתן לתהות איזו אמת תתגלה לנו בעקבותיה. האם המגפה שפקדה אותנו היא פרי גורל מוכתב מראש בשל חטאו של פרט או כלל, או שמא היא ביטוי לעיוורון, ניוון מוסרי וחברתי של הפרט או הכלל וכישלון של הממסד השליט לענפיו השונים? האם גם היא מסמנת מאבק בין התרבות וחידושי המדע והטכנולוגיה לבין הטבע? ואולי היא בכלל תזכורת חיה למותנו, לצורך לקבלו ולאילוץ להשלים עמו?

הרהורים אלה ואחרים ייבחנו לעייפה בשנים הבאות. יש גם להניח שהיבול הספרותי בעקבותיה ילך וישגשג. וכך כתב דוד גרוסמן בעיצומה של המגפה הנוכחית:

אולי פעם במאה שנה מתרחש אירוע כמו הקורונה. רצה הגורל והיא קרתה במשמרת שלנו. והיא איומה וקטלנית, ורובנו מרגישים חסרי אונים מולה. להישיר מבט אליה, על כל השלכותיה, זה כמעט כמו להביט לתוך השמש. אבל רבים מאתנו כבר הביטו לא פעם הישֵר לתוך שמש זו או אחרת, וחזרו כדי לספר. זה טיבו של המקצוע המוזר שלנו. אנחנו רוצים להביט לתוך שמשות. לתוך אנשים ותהליכים ויחסים ופצעים. אנחנו רוצים להביט לתוך הקורונה ולזכור איך היינו בה. איך עמדנו בה, או לא עמדנו. איפה התגלו קווי השבר שלנו, כיחידים וכחברה, באילו רגעים גילינו שאנחנו חלשים משחשבנו ואיפה היינו חזקים משהאמנו.³¹

כשם שסביר שנחזור ונספר במגפה, אפשר גם שרקעה התרבותי והחברתי, כמו גם היבול הספרותי שתניב, ישמשו כר פורה לדיונים ב"מועדון משפט וספר" בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. וזה המקום להודות לפקולטה למשפטים על תמיכתה הנמשכת ב"מועדון משפט וספר", ועל סיועה בהתגבשות הספר הזה במהלך כל השנים, כמו גם לעוזרי המחקר המצוינים איתמר בכר, נועה אדיבי, אלמה גלבוע שכטמן ועומר רוזנוקס וכן לידידי אלי שאלתיאל על העריכה הלשונית ועל המסירות, המחויבות והמקצועיות. תודה מיוחדת שלוחה לאומנית פרופ' מיכל נאמן על יצירתה המעטרת את שער הספר, ולפרופ' טרי שרויאר על עיצוב העטיפה. עוד אני מבקשת להודות לצוות הוצאת ידיעות אחרונות, לדובי איכנולד ולקותי טפר על העבודה המשותפת, המעולה והנעימה.

אני מבקשת להקדיש את הספר לפקולטה למשפטים, ביתי המקצועי משך שנים, וכן לכל הקהל הטוב, לצוות, עו"ד יעל שחף ויעל זוהר, ולמשתתפים ב"מועדון משפט וספר" שהעשירו את חיי הרוח במדינה, כשם שהעשירו גם את חיי שלי.

הערות