החיפוש אחר האושר

פרק 1

דֵרְטִיאַן

"אני לא חמוד!!!”

"סליחה דרטי, תירגע, התנצלתי.”

"פשוט תפסיקי לקרוא לי חמוד או דרטי, אני דֵרְטִיאַן ואת יודעת את זה!!!” צרחתי עליה במלוא גרון.

"בסדר, נתראה בארוחת הערב, דרטיאן." היא אמרה את שמי המלא בקור ובחדות.

זוהר הסתלקה משם במהירות, בחן ובראש מורם, דרך המסדרון בעל התקרה הקמורה והזהובה, המאובטח היטב על ידי השומרים.

הסתובבתי תוך אנחה אל החלון בעל המסגרת, שלה פיתוחים עדינים רבים, הניצב מאחוריי.

ניסיתי להירגע. אני דרטיאן, הזכרתי לעצמי פעם נוספת, יהיה בסדר, תחשוב על דברים אחרים.

תנשום.

כך התחיל הסיפור שלי, מריבה עם אחותי ששינתה את הכול. למרות שניתן לומר שהסיפור שלי התחיל לפני אלפי שנים, כאן כדור השלג החל להתגלגל, ובמהירות. קשה לי לדמיין כמה השתנה בימים האחרונים הילד שהייתי אז.

הבטתי אל הנוף למטה. הפרחים בגינת הארמון זהרו כתמיד כשפיות עופפו מעליהם, מפזרות קסם. הכול היה כרגיל, שקט ומושלם. משכתי במסגרת החלון בחוזקה, אבל הוא היה מחוזק בקסם ולא זז ממקומו. לא הייתה דרך החוצה מכאן. ניסיתי לדמיין קסם זורם בי ועוזר לי לנפץ את החלון, אבל האגרוף שלי לא גרם לסדק הקל ביותר בו.

חזרתי להביט בנוף, שהיה יפה ומושלם מִדַי, בניגוד גדול להרגשתי. אני תמיד הורס הכל, חשבתי. כעת הצטערתי שהתעצבנתי במהירות כזאת, אבל היה מאוחר מִדַי. הרמתי את ראשי והבטתי מעבר לגינת הארמון היפיפייה, מעבר ליער השלווה ומעבר לממלכות.

הבטתי ישירות אל החלק האפל של פלא. החלק של כוכב הלכת ששקע ברוע. כעת נח מבטי על יער הרוחות. צמרות העצים הסבוכות, הקודרות, לא איפשרו לראות מה מתחתיהן, כמו היו מגינות על סודות אפלים, שנועדו להחדיר פחד ללב היצורים. סודות שיעשו הכול כדי להישאר חבויים.

סודות, גנחתי בליבי. סודות נועדו כדי להגן עליך, אמרו כולם וגם הכחישו שקיימים כאלה בכלל. ידעתי שמסתירים ממני סודות, ידעתי שיש שאלות שאם אשאל לא אקבל תשובה. וידעתי גם את הסיבה. הוריי דאגו.

"דרטיאן." קול רך ומעט לחוץ נשמע מאחוריי, "הכול בסדר? חשבתי ששמעתי צעקות."

נשמתי עמוק בלי להסתובב. "הכול בסדר, אמא. אני וזוהר רק... התווכחנו."

אמא שלי והמלכה של הכוכב עמדה מאחוריי. בדימיוני ראיתי את המבט שבוודאי היה נסוך על פניה.

"הו." נשמעה אכזבה בקולה.

לא הייתי בטוח אם היא מאוכזבת ממני או מזוהר. כך או כך, ליבי התכווץ.

"דרטיאן, אתם אח ואחות. אתם החברים הכי טובים. אתם..." היא עמדה להוסיף משהו נוסף כשקול רציני נשמע מאחורינו.

"הכול בסדר כאן, קסם?" שאל אבי בקולו המודאג.

"כמובן, ג'ק." נאנחה אמא. "אני מניחה שכל האחיות מחכות לי בשביל הפגישה?"

ראיתי בזווית עיני איך אבי הנהן באיטיות ואז סימן בראשו לכיווני. אמא הנהנה ורצה בעדינות לאולם הגדול.

ניסיתי להכות בחלון, שסרב לזוז פעם נוספת.

"דרטיאן?" הסתובבתי אל אבי במבט מאשים.

הוא ראה את מבטי והנהן בהבנה עצובה. "דרטיאן," אמר ורכן על ברכיו תוך שהוא מעביר את ידו בשערי, "אתה יודע שאנחנו רק מנסים להגן עליך מהאפילה. אתה עדיין ילד, ולי וגם לך פשוט אין.."

"קסם." אמרתי בכעס.

אבא נאנח והוסיף: "כן, אבל זה עושה אותך מיוחד, דרטיאן. באת לעולם ביום בו הסתיימה המלחמה, יום הסכם השלום. ואין זה משנה דבר שהיה זה יום ללא קסם."

"זה משנה הרבה." הבטתי בו בנחישות. "אני חושב שאני מעדיף להיות ויליה או טיליה מאשר להיות אני."

אבי הניד בראשו בחדות, "אל תגיד זאת, דרטיאן. אחיותיך הגדולות מתמודדות עם קשיים כמו שלך וקשים יותר, במיוחד זוהר. אני משער שנלך מחר לבקר במושבת הארציים, כדי שתבין זאת."

מושבת הארציים היא מושבת היצורים שעברו מארץ לפלא, יצורים חסרי כוחות. מקום בו הייתי מיוחד, למרות שהרגשתי רגיל, במקרה הטוב.

"רק שנינו?" שאלתי בספק.

"רק שנינו." אבי חייך ופנה משם.

חזרתי להביט על החלון. זה לא תירוץ. אבא, זו לא סיבה להסתיר ממני דברים, לשקר לי, ולשמור ממני סודות, הרהרתי לעצמי.

לא ביקשתי להיווצר ביום ללא קסם. לא ביקשתי שהסכנה תהיה קרובה כל כך. שלפתי דף מקופל מכיסי- מערכת בית הספר למחר. הבטתי בה בייאוש. אפילו שני שיעורי הסיף והלחימה לא עודדו אותי. אסור היה לי לעשות שום דבר מסוכן, ולכן אסור היה לי לעשות שום דבר מעניין.

הבטתי בשעמום אל היער וראיתי אור מהבהב בחוזקה בדרך מבשרת רעות. נראה שערפל משונה עולה מן היער, ונעלם במהרה. הייתה לי תחושה מוזרה שדמיינתי זאת, אך בטני עדיין התהפכה בחשש.

זוהר. חשבתי. תחושה מעיקה עלתה בבטני. קפצתי על רגליי. זוהר.