שבעת האבודים 1 - אי המוות

הודעה ואזהרה

אני מדבר אליכם מהעתיד. אני נמצא כעת באי המוות (קר פה, לא מומלץ לביקור), ואני חייב למסור לכם את ההודעה הבאה:

אם אתם סתם בני תמותה שמפיקים הנאה מהספר (איך זה הגיוני? מה כיף בזה?) – בכיף! תמשיכו לקרוא.

אבל, אם אתם אחד מ – אוף, שנייה, אני צריך לחסל פה איזה צבא שלדים רמה א...

(קלינג, בום!)

רגע, אני נלחם פה...

בקיצור, תוך כדי שאני נלחם, מה רציתי?

אה, כן!

אם אתם קוראים, ובין דפי הספר אתם מרגישים משהו לא מהעולם הזה (לא בגלל שהספר כל כך טוב, כן? בגלל, טוב, נסיבות אחרות...) אז תסגרו את הספר ובואו לְהַ...

אח! שלד מעצבן...

ובואו להציל אותנו מאי המוות!!!

פרק 1.

מפגש מלכותי עם שד ירוק אפֵל

א. התכנסות

"אנחנו מוכרחים. אני מבקשת שתגיעו," אמר קול אחד.

"אני יכול לנסות..." נהם השני.

"השעות חולפות, אסד, אבל... הו, טוב שהגעת!" אמר שוב הקול הראשון.

היה זה חדר גדול ובו חמישה כיסאות שיצרו מעגל.

הכיסא הראשון היה קלוע מפרחים. ישבה עליו אישה בעלת כתר נוצץ ומבט נוקב, על גבה קשת ואשפת חיצים.

על הכיסא השני, שהיה עשוי מזהב טהור, ישב בחור שרירי ורחב, עוטה שריון זהב. על גבו –חרב ארוכה, נתונה בתוך נדן.

על הכיסא השלישי, שהיה מעט גדול יותר מהכיסאות האחרים – אבל מוזנח, ישב בחור גדול ממדים. למותניו חגורת כלים, על גבו – מקדחה עצומה בגודלה, מאיימת למראֶה.

הכיסא הרביעי היה עשוי מעצמות. עדיין ריק, חיכה שאסד יתיישב עליו.

הכיסא החמישי היה עשוי מחומר ורוד. ישבה עליו אישה. נראה שהיא מחכה למישהו.

"לְמה אתה מחכה? שב!" אמרה האישה שישבה על הכיסא החמישי.

אסד התיישב על הכיסא העשוי מעצמות, והוריד את הנשק מעל גבו. אי אפשר היה לדעת ממה עשוי הנשק מכיוון שנמצא כולו בתוך נדן.

האישה שישבה על הכיסא החמישי פתחה את פיה: "אז... איך בממלכוֹת? הכול הסתדר לַך בממלכתֵך, קֶ..."

אבל האישה שעל הכיסא הראשון קטעה אותה: "אל תבלבלי את המוח!"

היא הסתכלה עליה במבט נוקב, ואז צמצמה את עיניה: "מה את רוצה?"

"אני רק ניסיתי להגיד שלום," ענתה האישה שעל הכיסא החמישי. "לא, קרן צודקת, מה את רוצה, קלאריסה?" התערב הבחור שעל כיסא הזהב.

ושוב, כרגיל בפגישות האלה, תהה לעצמו מתי ואיך הצטרפה אליהם קלאריסה.

"אם ככה אתם רוצים לפתוח את הערב, אז בסדר!" רטנה קלאריסה, האישה שעל הכיסא הוורוד, "אני מקווה שאתם מוכנים."

"אפשר שלא?" אמר אסד וקולו קר כקרח, "הרי לפני ימים אחדים כלאנו את המפלצת."

"הוא צודק, אנחנו מוכנים יותר מאֵי פַּעַ..."

"זה שקר!" הזדעקה קלאריסה. ואז אמרה, מנסה לשמור על שלווה: "אני לא יודעת אם אתם רואים את זה, אבל צר לי להודיע לכם, אתם מזדקנים."

"את רוצה לבדוק את זה?" נעמד הבחור שישב על כיסא הזהב.

"אין צורך, לאקי," אמרה קלאריסה בעצבנות.

אבל לאקי כבר שלף מִנְּדָנָהּ את חרבו הרחבה, המחודדת והנוצצת.

אסד הרים את ראשו: "אני עדיין מריח את הדם," חייך.

לאקי הניף את חרבו, צעד קדימה, ובטעות רמס כמה פסלים. "אוקיי, זה מספיק!" צעקה קלאריסה.

"אני בסך הכול מראה לך שאנחנו מוכנים," חייך לאקי והחזיר את חרבו לנדנה.

"לא הראית לי כלום! לשבור פסלים זה לא מספיק כדי..."

"כדי מה?!" דרשה לדעת קרן, האישה שישבה על כיסא הפרחים.

קלאריסה לא ענתה.

שקט השתרר בחדר, ואז שאל אסד: "הוא כאן, נכון?"

"הוא לא כאן בזה הרגע, אבל כן, הוא ביקר אותי לפני כמה ימים, לכן אתם כאן."

הבחור הרחב שישב על הכיסא המוזנח פצה לראשונה את פיו.

"תחשוף את עצמך!" דרש, "אני יודע שאתה כאן."

שום דבר לא קרה.

"על מה אתה מדבר? אני אמרתי שהוא לא כאן," הזכירה קלאריסה. אבל בפינה החשוכה של החדר נחשפה דמות בעלת גלימה, צבע עורה ירוק, ועל פרצופה המון יבּלות, ירוקות אף הן.

"גוץ'!" סיננה בשקט קרן.

"זה לא היה ההסכם בינינו! הבטחתָ שלא תתקרב אליי יותר!" זעקה קלאריסה.

הדמות צחקקה: "לפני שעושים עסקאות איתי, צריך לדעת איך."

"אַת עשית עסקה עם גוץ'?!" נהם אסד.

"למה אתה כל כך מופתע? אתה הרי שלד שגר במקום שׁורץ קסם. אי המוות, אם אני לא טועֶה?"

גוץ' דיבר בשלווה, מתעסק עם ידיו ללא הרף.

"אין לכם מה לכעוס אחד על השני," אמר בפייסנות, והשמיע שוב צחקוק, "הרי יש לנו מכנה משותף."

לאקי הרים גבה: "אה, כן? ומה הוא?"

"שבעה ילדים," אמרו פה אחד גוץ' והאיש הגדול שישב על הכיסא המוזנח.

"מה?" תמה לאקי.

"אנחנו צריכים להעביר את הכוחות שלנו לדורות הצעירים יותר, שישמרו שהמפלצת תישאר כלואה," לחש אסד.

"אנחנו מה?!" הזדעק לאקי, "אני לא מעביר את היכולות שלי לילדים כפויי טובה! אתם אולי שכחתם, אבל אנחנו בני אלמוות, אנחנו לעולם לא נמו..."

גוץ' המשיך להתעסק בידיו והתקרב אל לאקי. "זה לא נכון," אמר בלי שום צחקוק, "המפלצת יכולה להרוג אתכם. כדאי לכם להעביר את הכוחות שלכם."

בניסיון לשכנע אותו, ליטף את סנטרו של לאקי בעזרת ציפורניו.

לאקי מצא שהציפורניים של גוץ' מגעילות מאוד. הוא שלף את חרבו מנדנה והניף אותה, עוצר כאשר הגיעה למרחק של סנטימטר מגרונו של גוץ'. גוץ' לא נראה מפוחד כלל וכלל.

"אתה לא באמת רוצה בכך," לחש גוץ', "אנחנו חתמנו על עסקה, אז למעשה, אתם מוכרחים להעביר את הכוחות שלכם אל הדורות הצעירים."

עכשיו הרשה לעצמו לצחקק שוב.

לאקי, מהסס, נראה כמו פסל קפוא של לוחם וחרבּוֹ.

אסד התערב.

"אל תריבו!" פקד, "אני לא חושב שיש בעיה עם זה, אבל למי נעביר את הכוחות שלנו?"

לאקי לא נראה מרוצה מהתשובה של אסד. נראה שהוא והחרב שלו עומדים לצאת מהקיפאון.

"זה לא ברור?" ענה גוץ' בשאלה לתשובתו של אסד. ליתר ביטחון נעלם, ומיד הופיע בפינה אחרת, הרחק מחרבו של לאקי. "תעבירו לנכדים שלכם."

"אתה צוחק? הנכדים שלי בני שנה," אמרה קרן.

"ולי אין נכד," נאנח אסד.

"האומנם?" חיוך עלה על פניו של גוץ' והוא זימן בידו מראה קטנה.

מתוך המראה נשקף ילד קטן, תינוק שנולד לפני מספר ימים.

"מתי?" אסד תקע בגוץ' מבט מהגיהינום.

"לפני שבוע," חייך גוץ' בְּרוֹך בלתי צפוי. ואז נעלמה המראה ובמקומה נפרשה מול עיניהם מגילה.

"זה החוזה, נותר לכם יום, השעון מתקתק," הוא צחקק.

אסד, קרן, לאקי והבחור האחרון הסתכלו בעצבנות על המגילה הפרוסה בין ידיו של גוץ'. דווקא לאקי ניגש ראשון וחתם במגילה, אבל לאחר מכן התיישב בעצבנות על כיסאו.

קרן ניגשה וחתמה. אחר כך חזרה והתיישבה, מתבוננת בכיסא הריק במבט נוקב. אסד נראה לא ממש נלהב, ובכל זאת חתם במגילה ושב והתיישב על כיסא העצמות. הוא תלש ברעש את אחת העצמות, והשתמש בה בתור קיסם לשיניו הענקיות והחדות. זה עזר לו להירגע.

קלאריסה ניגשה בזהירות רבה וחתמה במהירות, מתעלמת ממבטו של גוץ'.

גוץ' חיכה מעט, אבל עד מהרה איבד את סבלנותו.

"מה קרה רוני רון? מפַחד?" שאל, ותוך שבריר שנייה הופיע על יד רון.

רון נראה מודאג, אבל שתק.

"אל תדאג," אמר גוץ', "בסופו של דבר, כולם ימותו. אבל יודע מה? חלק ילכו ישר לשאול, ויעוּנו לנצח נצחים. וחלק ילכו לגן עדן, למנוחת עולם עם כל מיני הטבות. אז אל פחד... פשוט. תחתום. כאן."

הוא שם את אצבעו על יד החתימות, ציפורניו יוצרות רעש מצמרר.

רון לא השתכנע. הוא רק נגעל מאצבעו של גוץ'.

"לא..." אמר רון, "יום יבוא, ואתה תפתח את שערי השאול על כולנו, גם אלה שאמורים להגיע לגן עדן. רבים ימותו. יכול להיות שכולם ימותו, חוץ מאחד או שניים. אבל כך או כך, אתה שמעת והיית מקור ראשון לנבואה. אתה יודע היטב שנבואות אף פעם לא משקרות. ואתה יודע שיום יבוא, והילד הזה יהרוג אותך."

רון קם וחתם על המגילה במהירות. הוא רצה להתיישב אך גוץ' אחז בו ולחש: "לא יקירי, הפעם, אני הופך את חוקי המשחק. הפעם הנבואה תתנפץ לנגד עיני כולכם, והזן שלי יזכה לגדוּלה. ואני מבטיח לך: ברגע שהילד ואני נהיה ראש בראש, אתה תשמע את צרחותיו מהשאול."

אסד נע ברעש בכיסא שלו. "אין לי את כל היום," התקיף, "חתמנו, מה השלב הבא?"

רון התיישב, מנער מעליו את המגע של גוץ'. גוץ' צחקק בזמן שֶׁרון שאל את עצמו מה מגעיל יותר – האצבעות של גוץ', או הצחקוק שלו?

"השלב הבא," ענה גוץ', "זה לקוות שהדור הצעיר יהיה חכם יותר. אך, חשוב מכך – פשוט, לחכות."

ב. בממלכת חץ ורעם

"מלכתי! מלכתי!" השדון התעופף לו והמגילה כמעט עפה מידיו, למרות שהחזיק את המגילה כה חזק עד שהלבינו מִפְרְקֵי אצבעותיו.

השדון נמוך הקומה כרע ברך כאשר הגיע לשער הראשון. מתנשף, הציג בפני השומרים את המגילה. ברגע שראו את החותם, המוכר להם היטב, פתחו את השער והניחו לו לעבור מיד.

הוא עבר משער לשער. גם את השערים האחרים פתחו לפניו השומרים ברגע שהציג לפניהם את החותם.

השדון רץ עד אשר הגיע לגינת מלכתו, המקום שבו התאמנה יומם ולילה בקליעה בחץ וקשת. "מלכתי!" קרא, מרכין ראשו וכורע ברך. קרן הסתובבה אליו, עזבה מיד את עיסוקיה והחזירה את הקשת ואשפת החיצים אל גבה.

"תירגע דּוֹבִּי, הכול בסדר, ואתה יכול לקרוא לי בשמי הפרטי, אני מרגישה מגוחך עם ה'מַלְכָּתי' הזה."

היא ליטפה את השדון בחביבות.

"עכשיו, בוא נראה מה כל כך חשוב..."

דובי הגיש לה את המגילה. היא פתחה אותה במהירות. החיוך החביב נמחק מפרצופה כאשר ראתה את החותם. "טוב... זה באמת קורה," אמרה, מופתעת.

"מה קורה, מלכתי?" שאל השדון ושילב את אצבעותיו. אוזניו נטו מעט קדימה, סימן מובהק שהיה לחוץ.

"המושיעים שלנו, דובי, המושיעים שלנו נולדו," ענתה קרן.

"מה זה אומר, מלכתי?" שאל, וקולו צפצפני במקצת. עוד סימן שהוא לחוץ.

"זה אומר שצריך לחגוג, אבל צריך גם להיזהר הרבה יותר, דובי."

היא גללה את מגילת הקלף ונעצה בשדון מבט חביב, שיֵדע שהיא לא כועסת עליו. המבט הזה גרם לו להעז להרים את ראשו ולהסתכל בפניה.

"אני רוצה שתגיד לשומרים שתפגוש בדרך שיפקחו את עיניהם, ושיהיו זהירים פי כמה וכמה מכפי שהם עכשיו. ואני מבקשת גם ממך להיזהר."

השדון הנהן, פנה לכיוון השער והיה מוכן לצאת לדרכו.

"רגע, דובי!" צעקה אליו.

"כן?" הסתובב בחזרה אליה.

"רק עוד דבר אחד... בבקשה, קרא לבִתִי, בסדר?"

השדון היה מוכן למלא כל בקשה של המלכה, חוץ מהבקשה הזו.

"א... אבל... מַלְכָּ... קרן!" גמגם, "ילדתך, כבודה במקומו מונח, אבל היא לא שולטת בכוחות שלה, היא פרועה, ו... ו... ומסוכנת לציבור."

"או, אל תדאג דובי, אני שולחת אותה לדוד אסד. היא תפקח עין על המושיעים שלנו."

קרן חייכה קלות. חיוכה הרגיע אותו, והוא התעופף לדרכו, למלא את בקשותיה.

לאחר שנעלם מן העין, רצה במהירות אל חדרה ופתחה את מראת הכיס שלה.

"בּוֹגְרוֹב!" זעקה מבועתת אל מבעד למראה.

היא פחדה מאוד. נולדו המושיעים, אלה ימים מסוכנים ממש.

המראה התעוותה לרגע, ואז הופיע בה פרצוף ישנוני של גבר צעיר מאוד.

"בוגרוב!" חזרה קרן וצעקה.

האיש שבמראה מחה מעיניו את קורי השינה.

"מה קרה?" שאל, עדיין מנומנם.

"הם נולדו!" המשיכה לצעוק, "אנחנו נעשה הכול כדי לגרום לתוכנית של גוץ' להיכשל, ואתה חייב להיות ממוקד."

היא הנמיכה את קולה, ושאלה: "אתה מוכן?"

הפנים שבמראה נעשו ערניות לחלוטין.

"מלכה, הסירי דאגה מליבך. אני מוכן. אני אביא את הילדים הללו לאי המוות כאשר יגיעו לגיל הנכון. אנחנו נביס את גוץ'."

ג. בממלכת אבירי הזהב

שני האבירים הצעירים נאבקו ממושכות בצמחים. בתוך המבוך המכושף, העשבים סגרו עליהם, ניתרו, הצליפו וגרמו להם פציעות קשות.

האבירים לבשו בגדים מגוחכים למראה וחסרי תועלת, אך זה המנהג: כל נערה ונער שחיים בממלכה הזו, מחויבים להיכנס למבוך האפל והנורא ולהשתדל לצאת ממנו בחיים. זאת, כמובן, אך ורק כאשר הם מגיעים לגיל המתאים לכך – 15 שנים.

אם אתה לא מצליח לצאת מהמבוך, אתה ככל הנראה תמות, כי אתה לא ראוי וחזק מספיק, כך שבסופו של דבר הפורענויות ביער יהרגו אותך בקלות. אך אם אתה ראוי וחזק דייך, אתה תצא מהמבוך בשלום ותזכה בכסף רב, כבוד, וחרב מיוחדת שתשמש אותך בהמשך חייך. ללא החרב הזו, אין לך רשות לצאת מן הממלכה.

שני הנערים המסכנים לא היו חזקים דיים לצאת מן המבוך הארור; אף על פי שנותרו להם עשרה מטרים, רק עשרה מטרים – והם בחוץ.

"קדימה ג'ונסון!" צעק אחד מהם אל חברו.

הם נלחמו בצמחים באמצעות חרבות מברזל מחושל. אם יעברו בשלום את המבוך, הם יקבלו חרבות העשויות מחומר מיוחד, חזק פי כמה וכמה מברזל מחושל.

הם עקרו עוד ועוד עשבים, אך העשבים הלכו והתרבו.

"רוֹבִּי! אני לא מסוגל לסבול את זה יותר!" קרא ג'ונסון בייאוש. בכל זאת המשיך לנסות. הוא עקר עוד כמה עשבים, ואז נכנע. על פי המנהג, השליך את חרבו באוויר. כך עושה מי שאינו מסוגל לעבור את המבוך. ברגע שהאנשים העומדים מחוץ למבוך יראו את חרבך מתעופפת באוויר, הם יבואו לחלץ אותך.

משום מה, איש לא בא לחלץ אותם, והעשבים המשיכו לתקוף.

"ג'ונסון, לא!" זעק רובי, ממשיך להילחם בעשבים הסוגרים עליו, "אל תיכנע! תעזור לי!"

ג'ונסון שלח אליו מבט מתנצל.

"חכה, בוא נחשוב, למה העשבים ממשיכים לתקוף אותנו? למה אף אחד לא בא לחלץ אותנו?" צעק רובי, מתחמק מעוד ענף ערמומי, "משהו קורה בממלכה!"

ג'ונסון צחקק באומץ. "אל תהיה מגוחך. תכף יבואו לחלץ אותנו. ואתה תקבל את הכבוד והחרב."

חיוכו נעלם כאשר, בניגוד לצפוי, עשב קוצני התקדם אליו במהירות והותיר בידו פצע גדול ומדמם.

"איזו עוד סיבה יכולה להיות?!" צעק רובי, "זה אף פעם לא קרה! כל פעם שראינו חרב באוויר, ראינו מיד לאחר מכן שני נערים מחולצים מהמבוך. משהו חריג קורה בממלכה, בגלל זה אף אחד לא בא לעזור לנו."

רובי קפץ מעל עשב, אך העשב הטעה אותו והטיח אותו אל הרצפה.

ג'ונסון אחז בעוז בפצעו המדמם.

"איזה דבר נוראי יכול כבר לקרות?" תמה.

רובי, שכוב על הרצפה, נאנח מכאבים.

"יש שתי אפשרויות," ענה בין אנחה לאנחה, "או שמישהו מת, או..."

"או...?" דחק בו ג'ונסון.

הענפים חדלו מלנוע. אזעקה נשמעה ברחבי הממלכה. בתוך המבוך נשמע היטב הרעש המצלצל של שער הממלכה נסגר בחוזקה.

"או," המשיך רובי, נאנח אנחת רווחה וקם מרצפת המבוך, "או שהמושיעים סוף סוף נולדו."

ד. בממלכת סִיפּוּנְסֶה

"אחורה!", נבח השומר על שני הגנבים, שלא מיהרו להיענות לבקשתו.

"אני אומר בפעם האחרונה: לכו אחורה!"

ממלכת סיפונסה התברכה במכרות זהב ויהלומים ובאדמה פורייה. חקלאים רבים גידלו שם שפע מזון. הזהב והיהלומים הגיעו לעיבוד במפעל מרכזי, שממנו ניסו לגנוב לא מעט פעמים. למרבה המזל, השומר שהשגיח על המקום היה חזק, והיו לו עיניים של נץ, שמיעה של פיל ונחישות של אריה. ובכל זאת, הפעם נתקל בגנבים עקשנים במיוחד. הוא פתח את פיו כדי לזעוק שוב, ואז טפחה יד גדולה על כתפו. "זה בסדר," אמר קול מרגיע. השומר פנה לעֵבר הקול ומיד כרע ברך.

"מ... מ... מלכי. לא ידעתי שאתה מגיע לבקר אותי כאן. הייתי מתלבש כראוי לכבודך, אני מתנצל."

"די, קום על רגליך. אני מזכיר לך שביקשתי ממך להתייחס אליי כמו אל כל אדם רגיל." השומר קם ולחץ את יד של המלך. המלך רון הביט בגנבים והקשיח את הבעת פניו. הוא נעלם והופיע ליד הגנבים. הם ניסו לדקור אותו, אבל הוא נופף בידו והם התרוממו בקלילות באוויר. "אני שונא טלקינזיס!" מלמל אחד מהם בזעף.

פניהם היו מכוסות במסכה. על המסכה הראשונה היה מצויר פרצוף עצוב, ועל השנייה – פרצוף כועס. בחלק העליון של המסכה התנוסס מעין חוטם.

"המון זמן גוץ' לא שלח אליי את נתיניו," אמר רון בכעס, "מה הוא רוצה עכשיו?"

השומר התבונן בו בפליאה. בדרך כלל התייחס המלך בחמלה כלפי הגנבים, הסביר להם שהם פשוט התבלבלו, ושילח אותם לדרכם. אבל כאשר ראה את הגנבים העוטים מסכות עם חוטם בחלקן העליון, נהרס מצב הרוח האדיב והנדיב שלו.

הגנב בעל המסכה העצובה צחקק. "אתה אמור להיות שמח! המושיעים שלכם נולדו! זו לא סיבה לחגיגה?"

"מה לעשות איתם?" שאל השומר.

"שום דבר," פנה המלך אל השומר, "הם מעולם לא היו פה, הם רק פולוגרמה."

ואכן, שני הגנבים התעוותו לרגע ומיד נעלמו.

"יש לי רק פקודה אחת," אמר המלך, והשומר הנהן, "ותעביר אותה בבקשה לכל השומרים: תסגרו את העיר ותודיעו לאסד. המשחק התחיל. גוץ' עשה את הצעד הראשון. כעת, הגיע תורו של אסד."

ה. באי המוות

"אז הם פה?"

באי המוות, התיישב אסד על כיסא המלכות שלו וצפה במראה הקטנה. דרך המראה דיבר עם רון, המלך של סיפונסה.

"כן," ענה רון, "וכעת הגיע תורך. תעשה את המהלך הראשון בחכמה. המהלך הראשון הכי חשוב."

אסד רצה לענות לו, "ברור!"... אבל פרצופו של רון כבר היטשטש והמראה כבתה.

אסד התרווח לרגע בכיסאו. הוא קרא לשומרים, שלדים כמוהו עצמו, אך קטנים ממנו פי כמה וכמה.

"הם נולדו סוף סוף," אמר לשומרים, "הָבִיאו אותם אליי."