הבוקר שאחרי 4 - היום שאחרי חלק שני

1 
אדם

תבוא או לא תבוא?
שאלת מיליון הדולר, אבל איכשהו עם דני, זו תמיד אותה השאלה.
אני צועד מצד לצד במסדרון מאחורי הקלעים, עיניי מתגנבות אל הדלת שוב ושוב. התכוונתי לכל מילה כששרתי לה 'זאת הפעם האחרונה'. אם היא מוותרת עכשיו, אני מפסיק לנסות.
ותודה לאדם לוין על המילים המדויקות.
״איי־ג'יי, הופעה מעולה,״ קורא אדי, טכנאי הגיטרות שלנו, שעובר במסדרון.
״תודה, אחי.״
הדלת מאחוריי נפתחת, ואני מסתובב בלב הולם וגרון יבש.
רגע עובר, ועוד אחד.
ואז, דני נכנסת.
אלוהים! היא סקסית בטירוף. מהבמה ראיתי רק את השיער והפנים היפות שלה, אבל השמלה והסנדלים האלה... אצבעותיי משתוקקות לפרוט על גופה, לגעת, ללטף, להרגיש. אני מאגרף את כפות הידיים, מבליט את הלסת ונשאר במקומי. אני עשיתי את הצעד שלי. הצעד הבא חייב לבוא ממנה.
אנחנו עומדים קפואים, מביטים זה לזה בעיניים, והזמן כמו עוצר מלכת.
פעימת לב אחת, פניה משקפות את הגעגועים שבוערים בליבי.
פעימת לב שנייה, התקווה מתגנבת ומציפה כל נים בגופי.
פעימת לב שלישית, חיוך ענק נפרש על שפתיה.
היא רצה ומשליכה את עצמה לזרועותיי, והגוף שלי מגיב מייד למגעה. אני מוחץ אותה אליי, ואנחנו נאחזים זה בזה כמו טובעים בקנה סוף.
אני נושם את ניחוחה לתוכי וממאן לשחרר. התגעגעתי לריח שלה. לחיוך שלה. לנמשים החמודים בקצה אפה. אני לא מאמין שהיא פה, איתי. בשבועות שחלפו היו כל כך הרבה רגעים שבהם לא האמנתי שאראה אותה שוב.
דני, את אמיתית?
״היי.״ היא צועדת לאחור ומסתכלת אליי בביישנות.
פי מתרסק על שפתיה וסוחף את שנינו לנשיקה סוערת. במשך דקות ארוכות אני חוקר את פיה בלשוני וממשש את הגב והישבן שלה בידיי, בודק שכל איבריה המתוקים נשארו במקומם מאז שנגעתי בהם בפעם האחרונה.
בקושי רב אני מתנתק ממנה ומשעין את המצח שלי על מצחה. ״התגעגעתי אלייך.״
״גם אני התגעגעתי. מאוד. פשוט...״ היא משחררת נשימה נרעדת והלב שלי מחסיר פעימה. ״עברה עליי תקופה לא פשוטה. אני מצטערת. לא יכולתי להתמודד עם הכול.״
אני ממתין רגע ארוך. ״בגלל התמונה מהבר? אני יודע שגברים הפרו את האמון שלך בעבר, אבל לא נתת לי אפילו הזדמנות להסביר. לא היה לי שום קשר לבחורות האלה, הן פשוט קפצו עליי.״
היא מכווצת את המצח. ״איזו תמונה? איזה בחורות?״
עיניי מצטמצמות וראשי נוטה הצידה. ״דני —״
גל צרחות, מלווה בשריקות עולה מהאולם. הצעקות הולכות ומתגברות. ההופעה כנראה הסתיימה.
דני מתרחקת ונועצת בי מבט. ״תסביר.״
שנאיה והנגנים שלה מופיעים בקצה המסדרון ומתקרבים אלינו. אני עובר לאנגלית ולטון רשמי. ״דני, תכירי, זו שנאיה. שנאיה — דני.״
שנאיה מתנפלת על דני בחיבוק. ״תודה! תודה! תודה! בזכותך הייתה לי מתנת יום הולדת מדהימה. השירים האחרים שניסינו לא עבדו,״ היא מגלגלת עיניים. ״או יותר נכון איי־ג'יי לא עבד.״
הדרך העמומה בה הצגתי את דני לא עבדה על שנאיה.
לחייה של דני מסמיקות בוורוד מקסים. ״ההופעה הייתה ממש מרגשת, את מוכשרת מאוד, ומזל טוב, כמובן, ליום ההולדת.״
״תודה.״ שנאיה מחייכת לעברה בחמימות.
״היי דני, מה קורה?״ רון מופיע מאחורי שנאיה ומחבק את כתפה.
דני מעבירה את המבט בין שניהם ומחייכת. ״אצלי בסדר. מה שלומך?״
״עכשיו כשאת פה, נראה לי שיותר טוב, אצל כולם.״ רון מרים גבה, והנמשים בקצה אפה של דני נעלמים כשפניה נצבעות באדום כהה.
רון לא מפספס את ההזדמנות לטפוח לי על השכם, כשהוא ושנאיה עוקפים אותנו ומתקדמים לחדרי ההלבשה.
ברגע שהם נעלמים, דני מסתובבת אליי. ״איזו תמונה?״
״סם השתמשה בלהקה כדי לקדם את הבר החדש של החבר שלה. התפרסמו תמונות מערב הפתיחה עם כמה מהמלצריות שהיו חצי עירומות.״
דני מתכווצת ומחבקת את עצמה.
ידי נשלחת למשוך בשערי הקצר. ״חשבתי שבגלל זה את כועסת ולא מוכנה לדבר איתי, אבל אני מבין שלא ידעת מזה?״
״לא.״
אני נאנח. ״אמילי צודקת. הראש שלי באמת תקוע לפעמים בתחת. אבל חשוב לי שתדעי שלא היה לי שום קשר לבנות או לתמונות האלה, זה הכול סם.״
היא ממלמלת משהו בחצי פה שנשמע כמו, ״זה לא מפתיע אותי.״
אני בוחן אותה במבטי ומרים את קולי, ״בן!״ הוא תמיד בקרבת מקום.
״כן?״ בן מופיע מאחד החדרים הסמוכים.
״כמה מהר אתה יכול להוציא אותנו מפה?״
״אני על זה.״ הוא מצדיע קלות ונעלם.
אני פונה לדני. ״נדבר על הכול, אבל לא פה. בסדר?״
היא מהנהנת באיטיות.
כשבן חוזר הוא מוביל אותנו במסדרונות עד שאנחנו יוצאים לחניון האחורי, שם סטייג־הנד'ס מעמיסים את הציוד על משאיות. אני פותח לדני את דלת המוסטנג שלי, והיא מחליקה למושב הקדמי בחינניות.
״תודה על הערב. תראה אם רון עוד צריך אותך לפני שאתה פורש, על אף שלא נראה לי,״ אני קורץ לבן. ״מבחינתי אתה משוחרר.״
אני מתניע והרדיו נדלק. צלילים לא מוכרים נשמעים באוויר, ודני צוחקת ומטלטלת את ראשה מצד לצד, ״זה שיר של 'מארון 5'.״
״ומה מצחיק בזה?״
״כשאני לא בטוחה שמה שאני עומדת לעשות הוא הדבר הנכון, ובדיוק משמיעים שיר של 'מארון 5', אני רואה בזה סימן.״ היא לא מביטה בי.
אוקיי, אני יכול לעבוד עם זה. ״אז את מתלבטת לגבינו?״
״כבר לא. החלטתי ברגע שראיתי אותך עומד על הבמה ושר לי, אדם לוין רק מחזק את ההחלטה שלי.״
״אה. ברור.״ אני מחייך ומנצל רמזור אדום כדי להסתכל עליה.
״אז לאן אנחנו נוסעים?״ היא מרימה אליי את עיניה.
״לשלט.״
״של הוליווד? כמו בסרטים?״
אני מהנהן, לא מאמין שהיא מתרגשת מזה.
דני, את כזאת חמודה.
״אף פעם לא ראיתי את השלט במציאות.״
״הערב תראי.״
אני פונה לשביל עפר ממנו ניתן להגיע הכי קרוב לשלט בלי להיעצר בידי המשטרה, נקודה שהגענו אליה בעיקר למזמוזים כשהיינו נערים.
אני יוצא מהמכונית, מתיישב על מכסה המנוע ונשען לאחור על הזגוגית. דני עומדת ומביטה בי בהיסוס. עם השמלה והסנדלים האלה, יהיה לה קצת קשה לעלות.
אני מושיט לה יד, אבל היא ממקמת את הישבן על קצה המכונית, מושכת את עצמה למעלה ומתיישבת רחוק ממני.

דני

״את כועסת עליי?״
ראשי נשמט אל השמשה. ״לא.״
״אז תתקרבי.״ הוא מסמן לי באצבעו.
אני נצמדת אליו ומניחה את ראשי על כתפו.
אדם עוטף אותי בזרועותיו. ״את חייבת להבין שיכולים לקרות עוד מקרים כמו עם התמונה מהבר, זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, לצערי.״
״אני יודעת,״ גופו, שעד אותו הרגע היה דרוך, נרגע. ״וזאת בדיוק הבעיה.״ אני מוסיפה בלחש, אבל הוא שומע כי שריריו מתכווצים שוב וגבו מתיישר. ״אירועים כאלה הם טריגר ענק, עבורי. הם זורקים אותי בחזרה לתקופה שלי עם ליאו. זאת אחת הסיבות שאמרתי לך בלונדון שאני לא מתאימה לאורח החיים שלך.״
ידו קופאת על זרועי. ״את שוב זורקת אותי?״
אני מזדקפת ומרימה את מבטי לפגוש את עיניו. ״לא. רק מנסה להסביר את עצמי. לאחרונה נתקלתי בלא מעט טריגרים בלי שהיית בחיים שלי. קרו כל מיני דברים שערערו את השלווה שבניתי סביבי מאז שחזרתי מאיטליה.״
הוא מהדק אותי אל גופו. ״את רוצה לדבר על זה?״
״אולי יום אחד. לא כרגע. אבל מה שקרה גרם לי להבין שאני חייבת לטפל בעצמי ולא ידעתי כמה זמן זה ייקח. לא יכולתי לבקש ממך לחכות.״
הוא מרחיק את ראשו ומתבונן בי. ״כל מה שהיית צריכה לעשות זה לדבר איתי.״
לשוני נשלחת ללקק את שפתיי. ״אני מצטערת שנעלמתי ושדחקתי אותך החוצה מהחיים שלי. כשרע לי אני ננעלת בתוך עצמי. קשה לי לסמוך על אנשים.״
בריכות כחולות ננעצות בי. ״את יכולה לסמוך עליי.״
המילים, כמו חץ, פוגעות בנקודה הכי רגישה שלי. ״אני יודעת שאתה חושב ככה, אבל בהופעה בלונדון, זרקת אליי את החולצה בלי לחשוב על ההשלכות.״
בדממה שמשתררת נשמעת רק הלמות ליבי.
הוא משפיל את מבטו. ״את צודקת. זאת הייתה החלטה טיפשית. אבל באותו הרגע, פשוט לא יכולתי לשאת את המחשבה שהיא תהיה אצל אף אחת אחרת. רציתי להראות לך מה אני מרגיש כלפייך, ובסוף הברחתי אותך. איכשהו אני תמיד מפספס איתך, בענק.״
ושוב, מילותיו מפרקות את המגננות שלי. אני תופסת את כף ידו ולוחצת. ״גם אני נסחפתי עם ההתרגשות של הרגע כשזרקת לי את החולצה. רק אחר כך עצרתי לחשוב על הנזק, וזה מה שהפחיד אותי. בגלל זה עזבתי אותך ככה בלונדון. כעסתי עליך, אבל גם על עצמי.״
הוא זוקף גבה. ״אבל אחר כך פתרנו את זה.״
״לא, לא בדיוק. התגעגעתי אליך, אז נתתי לעצמי להיסחף שוב, מתוך הנחה שהקשר יהיה וירטואלי בלבד. חשבתי שאוכל לנצל את הזמן כדי לבנות את האמון בינינו לפני שאיקלע לסיטואציה הבאה שתעמיד את הפרטיות שלי בסכנה.״
״וזה מה שעשינו, לא? עד שפתאום התנתקת ממני.״ עיניו כמו חודרות לתוכי ומנסות לחלץ את פיסות האמת שאני נאבקת להסתיר.
״וגם אז לא הפסקתי לחשוב עליך. נזכרתי שוב ושוב איזה חיבור רגשי יש לנו, ואתה יודע מה הבנתי?״
הוא מנענע בראש לאט, מבטו מרוכז רק בי.
״שלא הסיטואציה היא שסוחפת אותי, אלא אתה. אני מאבדת את היכולת לחשוב בהיגיון כשאני איתך.״
מצחו מתכווץ. ״זה לא נשמע טוב.״
״לא, זה מצוין. זה אומר שאני מרגישה מספיק בטוחה כדי לכבות את המוח ולא לדאוג כל הזמן. לא הרגשתי כל כך משוחררת... כבר הרבה שנים. אז כן, זה מפחיד אותי נורא, אבל אני לא רוצה להיכנע יותר לפחד. אני רוצה לנצח אותו.״
״ואני אעזור לך,״ הוא מלטף את לחיי בקצות אצבעותיו. ״את רק צריכה לתת לי הנחיות מדויקות כדי שלא אפשל.״
״אסור שידעו עלינו.״ נשימה עמוקה. ״אתה זוכר שסיפרתי לך שאני חרדה מהרגע שיחשפו אותי בארץ ושאלת מה יהיה נורא כל כך? אז זה היה נורא בדיוק כמו שדמיינתי.״
״זה באמת היה נורא, בן הראה לי את הסרטון.״ הוא מתכופף ומנשק את מצחי בעדינות. ״רציתי להתקשר אלייך, כתבתי לך מיליון הודעות בימים האחרונים, פשוט לא העזתי לשלוח.״
פי מתעקם בעצבות. ״הרחקתי אותך שוב ושוב, כמה יכולתי עוד לצפות שתמשיך לנסות להתקרב?״
ראשו מזדקף. ״בתקופה שלא ענית לי השתגעתי מדאגה. כשפגשתי את קרן והיא אמרה שאת במצב לא טוב ולא הסכימה לפרט, השתגעתי אפילו יותר. אבל היא חזרה על מה ששני אמרה לי בטלפון וביקשה גם היא שאתן לך מרחב, אז ניסיתי. ובסוף, כשכבר ענית, חיפפת אותי.״ כתפיו נשמטות. ״חשבתי שאת לא מעוניינת בשום קשר איתי.״
״אז למה שרת לי היום?״
״לא סתם שרתי,״ חיוך שובב מופיע על שפתיו. ״הבאתי אותך במיוחד להופעה בשביל לשיר לך.״
הדופק שלי מאיץ. ״למה?״
״לא יכולתי לוותר. את כמו שיר בלי התחלה, אמצע או סוף שמתנגן בלב שלי. הייתי חייב למצוא דרך להגיע אלייך, וידעתי שהיחיד שיכול לעזור לי הוא אהובך — אדם לוין.״
עיניי צוחקות אליו. ״אתה לומד מהר.״
הוא מושיט יד ומעביר קווצת שיער אל מאחורי אוזני. ״יש לי בקשה. אם בעתיד אני אעשה משהו לא נכון — תדברי איתי. אל תיעלמי לי. יחד אנחנו יכולים להתמודד עם הכול.״
ליבי מחסיר פעימה. אין פלא שהשירים שלו הופכים ללהיטים. הוא יודע לומר את המילים הכי מתוקות בעולם. אבל... ״אני לא יודעת איך להתנהג אחרת.״
״אל תיסגרי ותשאירי אותי בחוץ.״
״אני אשתדל.״ אני מתכוונת לשתי המילים האלה יותר מתמיד.
הוא רוכן ומנשק ברפרוף את קצה אפי. ״בואי, אקח אותך הביתה, מתחיל להיות מאוחר.״
אדם יורד מהמכונית בקפיצה, מושיט יד ומושך אותי אליו. אני משלשלת את רגליי למטה ומקרבת את ישבני לקצה כשהוא נעמד בין ברכיי. מצחו פוגש את מצחי ואני עוצמת את עיניי ופשוט נושמת איתו.
״אני אוכיח לך שאת יכולה לסמוך עליי, דני.״ הוא לוחש, פיו מרחף מעל שפתיי, נוגע לא נוגע.
אני מטה את גופי קדימה וסוגרת את המרחק בינינו, משתוקקת לטעום אותו.
שפתיו מלטפות את שלי, לשונו מגיחה ומלקקת בעדינות, מבקשת רשות להיכנס. פי נפתח והוא מושך את גופי קרוב יותר אליו בעוד לשונו מתלטפת עם לשוני.
הנשיקה מתלהטת. אני גונחת קלות ונצמדת אליו, אבל הוא מתנתק ממני בחדות ומעביר יד בשיער. ״פאק.״
אני בוהה בו בפה פעור. מתנשפת.
״סליחה דני, אני אידיוט.״
מוחי מנסה להתאפס, מה פספסתי?
הוא מסובב אליי את הגב ונושם עמוק, חולפות כמה שניות עד שהוא חוזר להסתכל עליי. ״אנחנו נמצאים במקום ציבורי שמצולם עשרים וארבע שעות ביממה. הרגע הסברת לי שאת מאבדת את הראש כשאת איתי, אז התפקיד שלי הוא לשמור עלייך. אני לא אשקר לך. כל מה שאני יכול לחשוב עליו עכשיו הוא להשכיב אותך אחורה על מכסה המנוע, להזיז לך את התחתונים ולקבור את עצמי בתוכך! אבל...״ הוא נושף אוויר בקול, חזהו עולה ויורד. ״חשוב לי יותר להיות ראוי לאמון שלך, ובשביל זה אני צריך לחשוב מהראש ולא מהזין. אז בואי,״ הוא מושיט לי יד. ״אקח אותך הביתה ואלך לעשות מקלחת קרה.״
כף ידי נוגעת בידו ואני יודעת שבזה הרגע הפסדתי בקרב. ניסיתי לברוח, להתחמק, לדחות את הקץ ולהגן על הלב שלי, אבל נכשלתי. אני מתאהבת בו.