מארז היום שאחרי

פרולוג
שַני
מילאנו, פברואר 2012

אלוהים אדירים!

עיניי מתרחבות למראה האגן העירום של ליאו שנע קדימה ואחורה.

״NOOOOO!״ דניאל צורחת שוב, והצעקה מהדהדת בחדר הקטן וחוזרת מהקירות בעוצמה, בכייה הופך צרוד יותר ויותר.

בצעד מהיר אחד אני סוגרת את המרחק בינינו, כורכת את זרועותיי סביב גופו המבחיל והרטוב של ליאו ומושכת בכל הכוח. ״תעזוב אותה!״

הוא מביט בי מופתע.

לא ציפית לראות אותי, יא חתיכת -

פי נפער ודמי מתלהט בעורקיי לנוכח המראה שנגלה אליי מעבר לכתפו.

ידו מצמידה את פניה של דניאל לקיר המקלחת, זרועותיה קשורות מאחורי גבה והשפה שלה מדממת.

בן זונה.

אני משתמשת בכל משקל גופי כדי לדחוף אותו הצידה. חייבת להרחיק אותו ממנה.

הוא מועד לאחור.

״אחחחחחח,״ דניאל צורחת.

אלוהים אדירים. הכאבתי לה.

סליחה, אחותי. אבל אין דרך אחרת להעיף את החזיר הזה ממך. רק בכוח.

"מה את עושה?" הוא שואל באנגלית מלווה במבטא שיותר לא אחשוב עליו כסקסי לעולם. "את מפריעה לנו."

״בן זונה! אפס אחד!״ אני צורחת עליו. ידיי רועדות ומסתבכות זו בזו כשאני מנסה לפתוח את הקשר ולשחרר אותה.

בזווית העין אני עוקבת אחרי כל תנועה של החלאה. הוא מתרחק ולוקח מגבת לכסות את עצמו. "דניאל, תגידי לחברה שלך שתניח לנו." הוא מדבר באנגלית, רוצה שאבין אותו.

דניאל לא מגיבה. היא רק בוהה בי. שטף דם מעטר את עינה הימנית שסגורה למחצה, הלחי שלה אדומה ונפוחה ופניה מסכה של סבל וייסורים.

ידי מתרוממת לכסות את פי ואני מכווצת את השפתיים בכוח, כדי למנוע מזעקת שבר לפרוץ החוצה.

שני, את לא יכולה להתפרק עכשיו. תוציאי אותה מכאן!

אני תופסת בזרועה של דניאל, וגופה מנתר.

"הכול יהיה בסדר," אני מלטפת את שערה. "אנחנו צריכות לעוף מפה."

אני אוחזת בידה, בעדינות הפעם, ומובילה אותה אחריי לדלת.

״נתראה בבית משפט, חתיכת זין,״ אני צועקת ותופסת בידית, ״ושלא תעז לבוא אחרינו! אני קוראת לאבטחה!״

דלת האמבטיה נטרקת בחוזקה מאחורינו, ואני מתנשמת בכבדות. אגלי זיעה מטפטפים במורד גבי, וכל גופי מזמזם מאדרנלין. אני שומטת בחלחלה את חגורת החלוק שעדיין לפותה באגרופי ובולעת את הגוש בגרוני.

אנחנו חייבות להיעלם לפני שהוא יצא.

"דניאל, בואי נזוז."

היא עומדת במקום כמו פסל.

אני מושכת בזרועה קלות, שלא להרתיע אותה, מתקדמת שני צעדים, אבל מייד נעצרת. אנחנו לא יכולות לצאת ככה מהחדר.

דניאל יחפה. חבולה. ועירומה.

תחשבי, שני.

מבטי נודד על פני החדר. אין לי במה לכסות אותה. אני פושטת במהירות את המעיל נוטף המים שלי.

עדיף מכלום.

היא לא משתפת פעולה, אבל גם לא מתנגדת. רק עומדת שמוטת איברים כמו בובת סמרטוטים, ומאפשרת לי להרים לה את הידיים ולהשחיל את הזרועות פנימה.

המעיל מכסה אותה. בערך.

דם מרוח על הירך הפנימית שלה, ואני בולעת רוק בקושי ומתאמצת לנשום מהאף ולא להתעלף.

סדרי עדיפויות, שני! לצאת מפה עכשיו, לאבד עשתונות אחר כך.

אני סוג של גוררת אותה איתי לדלת, ומציצה החוצה. המסדרון ריק, זו ההזדמנות שלנו לברוח.

״מהר! לפני שמישהו יבוא!״ ושתינו רצות־הולכות למעלית. יותר נכון, אני רצה ומושכת אותה בעקבותיי. היא לא הולכת בעצמה, אלא נשרכת אחריי.

המסדרון ארוך וצר, והמעליות נמצאות בקצה הרחוק. אנחנו חולפות על פני אין־ספור דלתות לבנות סגורות, שעלולות להיפתח בכל רגע.

רק שלא ניתקל באף אחד... רק שלא ניתקל באף אחד...

אני מעיפה מבט לחוץ אחורה. הבן זונה לא בא בעקבותינו. מזלו.

ברגע שהמעלית נפתחת, אנחנו מתפרצות פנימה. היא ריקה, תודה לאל. אני לוחצת שוב ושוב על הכפתור לקומת הכניסה.

נו, נו, נו, איפה הכפתור ההוא שמיועד לסגירה של הדלתות? הוא הרי קיים בכל מעלית.

סוף־סוף, המעלית מתחילה לרדת באיטיות מייסרת ואני מביטה בדניאל. היא עומדת ובוהה קדימה. שערה הארוך, סתור ומבולגן, נופל על פניה, אולם לא מצליח להסתיר את העין הנפוחה, הלחי האדומה והחתך המדמם בשפה.

איך נעבור על פני השומר בכניסה?

״יש כניסה אחורית לבניין?״ דניאל כבר הייתה פה מיליון פעם בערך, אני לא.

היא לא מגיבה בשום צורה.

אני תופסת בכתפיה ומסובבת אותה בפראות אליי. הדחף לטלטל אותה עד שתתאפס על עצמה ותעזור לי לחלץ אותנו מפה משתלט עליי לרגע, אבל אז אני קולטת את המבט בעיניה, שתמיד מלאות הבעה.

הוא ריק. חלול.

אין שום זכר לבחורה שאני אוהבת כמו אחות.

היא פשוט איננה.

 

1
אדם
הווה — יולי 2017

״אדם, די,״ אמילי דוחפת לי מרפק בצלעות. ״אתה מתופף עם הרגל על הרצפה בלי הפסקה ומוציא אותי מדעתי,״ היא לוחשת־צועקת.

אני מפסיק להקפיץ את הרגל, ומעביר מבט מהיר על המחלקה הראשונה. כולם קרסו, אפילו בן. זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שכשחזרנו בלילה מהדירה של דני הוא המשיך לעבוד, בזמן שאני פיזרתי את המסיבה והעפתי את הבנות שהתארחו בסוויטה.

הבנים היו שיכורים מאדרנלין של אחרי הופעה ומאלכוהול, ולא הביעו התנגדות מיוחדת כשהסברתי את התוכנית. מייד הודעתי לסם שלא מעניין איך היא תעשה את זה, היא מקדימה את הטיסה שלנו לבוקר ודואגת שהעזיבה תהיה מסוקרת.

סם נלחצה כל כך מהפגישה עם עדי בתחילת הערב, והייתה נחושה למלט אותי מזרועותיה הכי מהר ורחוק שאפשר, עד שבמקום לנזוף בי כהרגלה, היא הפעילה את כל מי שהיה צריך כדי לגרום לזה לקרות.

העיניים שלי שורפות מעייפות, אבל אני מתוח כמו קפיץ. השיר ששרתי לדני בזמן שהיא ברחה ממני מתנגן בראשי שוב ושוב.

״הייתי צריך להתעקש עם בן, לביים את העזיבה שלי ולהישאר. אני לא מאמין שעליתי על המטוס הזה בכלל.״

אמילי נאנחת. ״לא יכולת. בן עבד עשרה ימים על התיאומים לפני שהתגנבנו לארץ, כדי שהכול יעבור חלק. לא היה סיכוי בטווח זמנים כל כך קצר לעשות שוב מהלך כזה.״

״אני יודע, אני יודע,״ אני מעביר יד בשערי הקצר. ״נקווה שהשוחד שהצעתי לשני יעזור,״ אני מעיף אליה מבט צדדי.

היא פורצת בצחוק, ואז מניחה בבהלה יד על הפה ומעיפה מבט אל בן שישן מצידו השני של המעבר. ״מה אתה דפוק? שני קליין יכולה לקנות אותך.״

״לא הצעתי לה כסף, מצחיקה אחת. ניסיתי לשכנע אותה שתבוא, ותביא איתה את דני להופעה מחר.״

בלונדון דני תהיה אנונימית. היא לא תפחד שפפראצי יקפצו עליה מאחורי איזה שיח. תהיה לנו אפשרות לדבר ולבלות יחד אחרי שהיא כבר יודעת מי אני.

יש רק שתי בעיות עם התוכנית הגאונית שלי. הראשונה, אני לא יודע אם דני תהיה מוכנה לדבר איתי אחרי שהיא גילתה מי אני. והשנייה, היא כיבתה את הטלפון, אז גם אין לי אפשרות לברר. אם לשפוט לפי ההתנהגות שלה, התשובה היא כנראה שלילית.

אמילי מחייכת. ״יש לך מזל שהיא כזאת מעריצה שרופה.״

אני מנענע בראשי לשלילה. ״זה לא היה פשוט. הצעתי לה כרטיסים לפיט,1 סיור מאחורי הקלעים, פגישה אישית אחד על אחד עם ג'סי ושום דבר לא עבד.״

״אז איך שכנעת אותה בסוף?״ אמילי מרימה גבה.

אני שולח אליה את החיוך המפורסם שלי, זה שחושף גומה. ״את מכירה הרבה בחורות שמסוגלות לעמוד בפני החיוך הזה?״

היא מגלגלת עיניים. ״אתה כל כך מלא בעצמך.״

״אני באמת מלא,״ אני מגחך ומתרומם, ״אז אני הולך להתרוקן קצת.״

אני מתקדם לעבר תא השירותים במחלקה הראשונה. הטייס מודיע שעוד שעה נגיע ליעד שבו הטמפרטורות נעימות, השמש זורחת והשמיים כחולים. מפתיע. זאת הרי לונדון, העיר האפרורית ביותר בעולם.

אני מסיים את ענייניי ושוטף ידיים. עיניים אדומות ועייפות מביטות בי מהמראה. ישנתי אולי שעתיים, וגם זאת הייתה שינה טרופה. מזל שהסאונד־צ'ק רק מחר בצהריים. אוכל לנוח כשנגיע למלון.

אני פותח את הדלת, מופתע למצוא את דיילת המחלקה הראשונה עומדת בחוץ. חיוך מזויף ומוגזם נמתח על שפתיה, חיוך שאני מכיר יותר מדי טוב, מהסוג המתאמץ.

״היי,״ היא מעפעפת אליי.

היא יפה. גבוהה, בלונדינית עם עיניים כחולות, אבל היא לא הלהבה הג'ינג'ית המנומשת שלי. היא לא גורמת ללב שלי לשיר ולכפות הידיים שלי לעקצץ. היא לא דני.

״הכול בסדר?״ לאנגלית שלה מתלווה מבטא ישראלי מובהק.

אני שוקל לשאול מה כבר יכול להיות לא בסדר שגורם לה לחכות לי מחוץ לשירותים, אבל מחליט לחסוך ממנה את המבוכה וממני את הסצנה.

״הכול מעולה.״ אני פוסע צעד קדימה כדי לצאת מהתא, אבל הדיילת לא מבינה את הרמז ונשארת במקומה.

״רציתי לשאול...״

הנה זה מתחיל.

״...אם אתה צריך עזרה במשהו.״

״כמו מה?״

״כמו... עזרה.״ היא מחווה בסנטרה לעבר השירותים מאחוריי ומסמיקה.

בא לי לנער אותה. איך את מנסה להציע לאיי־ג'יי מציצה בשירותים אם את אפילו לא מסוגלת לבטא את ההצעה במילים? במקום, אני משלב ידיים על החזה ומרים גבה.

״שאתה ואני ניכנס לשירותים יחד,״ היא מעבירה את ידה מהמותן ועד לאמצע הירך במחווה שאמורה להיות מפתה, אבל בעיקר מצליחה לעורר רחמים. ״ואעזור לך שם, בכל מה שאתה צריך...״

״לא תודה, כבר הסתדרתי.״

העיניים שלה מתרחבות.

אני לא טורח לתקן את הרושם המוטעה, אלא חולף על פניה וחוזר למושב שלי.

אמילי מתמתחת בכיסאה. ״עוד מעריצה נלהבת?״

אני מושך בכתפיי, מציץ בשעון וחוזר לתופף עם הרגל על הרצפה.

״די עם זה.״ אמילי מניחה יד על הרגל שלי. ״אם שכנעת את שני לבוא ללונדון, אז למה אתה כל כך לחוץ?״

אני נאנח. ״כי שני זאת לא דני. אני לא בטוח שהיא תצליח לשכנע אותה. נאלצתי להפעיל גם את נשק יום הדין.״

דני

נראה שקצב הירידה שלי במדרגות עומד ביחס הפוך לסבלנות של שני. אם היא תמשיך לחבוט בה, דלת הבית של סבתא תינתק מצירה ותיפול פנימה.

״תירגעי, אמרתי שאני באה,״ אני צועקת ומצליחה לגייס חצי חיוך. שני והשתלטנות שלה...

אני פותחת את הדלת ושני מתפרצת מייד פנימה.

"אני לא מאמינה עלייך!" היא חולפת על פניי במהירות.

אני מעיפה מבט זהיר החוצה, לא יודעת מה אני מצפה למצוא שם, וסוגרת באיטיות את הדלת.

״את חייבת להפסיק להתנהג כמו תינוקת ולקחת את עצמך בידיים,״ היא פוסעת לעבר הסלון. ״הבחור הכי חמוד, מתוק, רגיש, חתיך, מהמם, ואני יכולה להמשיך עם עוד אלף שמות תואר, בוחר בך, ואת באופן מפתיע בוחרת בו, ואז את בורחת ומרסקת אותו ולא עונה לאף אחד. לא לטלפונים, לא להודעות ולא לשום דבר. את יודעת שאני עומדת כבר חצי שעה מחוץ לדלת ודופקת?״ היא מסיימת בלי אוויר, צונחת על הספה ומקלידה משהו בטלפון.

מרסקת אותו? סליחה? זאת אני שמרוסקת פה.

אני נעמדת מולה עם הידיים על המותניים. ״היי, וואו! את יכולה להרגיע, בבקשה? עבר עליי לילה קשה. חשבתי שבאת לתמוך בי, לא לצעוק עליי.״

עיניה מתרחבות, הגבות שלה מתרוממות, ואני קולטת באיחור את גודל הטעות.

״אם רצית תמיכה, לא היית צריכה להיעלם מעל פני האדמה. קצת קשה לתמוך באוויר, גברת דניאל שחר, דני סובול, או מי שלא תהיי כרגע...״

שאלה טובה.

מאתמול בערב, שתיהן במלחמה מטורפת בתוכי, קורעות אותי לגזרים. אבל שתיהן צריכות את אותו הדבר עכשיו. "קפה. אם אנחנו הולכות לנהל את השיחה הזאת, אני חייבת קפה."

זה כבר מוציא משני חיוך קטן, והיא מתרוממת מהספה. ״ברור שאת צריכה קפה, יש הרי כמה אמיתות מוחלטות בעולם הזה.״

אנחנו צועדות למטבח בשתיקה.

״את נראית זוועה,״ היא מעירה, ברגע שאני מניחה את הכוסות על השולחן והישבן שלי נוגע בכיסא.

אני נאנחת. ״לא דיברנו הרגע על תמיכה, שני?״

״את רוצה תמיכה? אז בואי תסבירי לי בבקשה למה ברחת אתמול,״ היא תוקפת ישר בנקודה הכואבת. ״ואני רוצה את התשובה האמיתית.״

״פשוט... נחנקתי.״

״את זה הבנתי. למה?״

״בגלל...״ אני לוגמת מהקפה ובולעת בקושי. הגרון שלי נפוח אחרי לילה של בכי. ״בגלל הכול.״

שני מצקצקת בלשונה. ״תשובה לא נכונה. למה נחנקת?״

שתיקה.

״בגלל השיר,״ אני אומרת אחרי רגע ארוך.

היא מנענעת בראשה בפנים מאוכזבות. ״תהיי כנה, לפחות עם עצמך ואיתי. למה נחנקת?״

אני מטיחה אגרוף בשולחן. ״הבחור הוא הסולן של הלהקה המפגרת שלך שמתברר שלפחות חמישים אלף איש, רק בישראל, מעריצים!״ אני צועקת.

שני נראית מרוצה מעצמה. וממני. ״אני יודעת.״

״איך הוא לא סיפר לי מי הוא, שני?״ הקול שלי נשבר. ״איך?״

״מכל האנשים בעולם את זאת ששואלת את השאלה הזאת? הרי אם זה היה תלוי בך, גם את בחיים לא היית מספרת לו על דניאל שחר, סיפרת לו רק כשלא הייתה לך ברירה.״

״זה משהו אחר לגמרי. דניאל שחר היא הבחורה שהייתי פעם. אין לה שום נגיעה לחיים שלי היום.״

שני מביטה בי בצער. ״איך את יכולה להגיד את זה? בחמש וחצי השנים האחרונות כל החלטה שקיבלת התחילה ונגמרה בעובדה שדניאל שחר נכוותה מהחיים.״

״לא מהחיים...״

פניה מתקשחות. ״מחלאת המין האנושי, שאני לא מוכנה לומר את שמו, מפושע מניפולטיבי ששיקר לך וניצל אותך.״

״וכמו המטומטמת שאני, לא למדתי כלום, והנה נפלתי שוב בפח של בחור עם פרצוף יפה שמכר לי סיפורים.״

״איך את משווה בכלל? אדם רק רצה שתהיה לך הזדמנות אמיתית להכיר אותו, בלי שהפרסונה הציבורית שלו תעמוד ביניכם.״

״אל תייפי את זה. הוא לא עשה את זה בשבילי. הוא חשב רק על עצמו. הוא היה עסוק בלהתחבא ולהסתתר, וזה הכול.״

״משהו שאת אף פעם לא עשית...״

אני יורה בה מבט קשה. ״אל תסובבי את זה עליי.״

״אני רק אומרת שאתם הרבה יותר דומים ממה שאת חושבת, ודווקא את, אחרי כל מה שעברת עם הפפראצי, אמורה להבין את הרצון שלו לשמור על סבתא שלו.״

היא צודקת, אבל רק לגבי הנקודה הזאת. ״אני מבינה את החלק הזה, אבל הוא באמת חשב שאני זאת שאסגיר אותו לאוכלי הנבלות?״ הכאב נשמע בקולי. אם זה נכון, אז באמת לא היה בינינו כלום.

שני מנענעת בראשה. ״אני לא יודעת מה הוא חשב. אני מניחה שכוכב בסדר גודל שלו למד להיזהר ולא לסמוך על אף אחד. ואל תשכחי גם את מה שאימא שלי אמרה - הוא מסתיר שהוא ישראלי ושאבא שלו פושע.״

נשימתי נלכדת בגרוני. נכון. אתמול לפני ההופעה עירית חשפה בפני שני שאבא של אדם גנב מיליונים מהציבור, ולכן בזמנו הם ברחו מהארץ. זה באמת מסבך את העניינים. ועדיין...

״תראי,״ קולה של שני מתרכך. ״אני לא יכולה או רוצה, להגן על המעשה שלו או לדבר בשמו. מי שמעניינת אותי בכל הסיפור הזה זאת את. תזכרי איך הרגשת כל השבוע האחרון כשביליתם יחד. היית מאושרת.״ היא שולחת אליי חיוך עצוב. ״כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותך מאושרת.״

השבוע האחרון עם אדם היה באמת קסום. הרגשתי, חוויתי, התרגשתי, יצאתי מהבועה שלי ומצאתי בתוכי מקומות יפים שכבר שכחתי שהיו קיימים פעם. אבל כל זה לא שווה את המועקה הנוראית שהתיישבה לי בחזה ואת תחושת הבגידה שמציפה אותי. ״נכון, אבל לפחות כאב הלב היה נחסך ממני.״

״אז את בעצם כועסת שהוא היה מספיק חכם כדי לנטרל את ההתנגדות הראשונית שלך?״ שני מרימה גבה.

״לא! אני כועסת ואני פגועה כי שוב נתתי הזדמנות למישהו ששיקר לי ועבד עליי ו...״ עיניי נעצמות לרגע, כמו מנסות לעצור את האמת שדוחקת להשתחרר ממני החוצה ללא הצלחה. ״זה הציף אצלי את כל מה שהדחקתי. אחרי מה שקרה עם ליאו נשבעתי ששוב לא אתן אמון באף אחד. וצדקתי. אולי חיכיתי חמש וחצי שנים וחשבתי שלמדתי את הלקח שלי, אבל בסוף התרסקתי שוב.״ אני מניחה יד על החזה בניסיון להשקיט את הלמות ליבי.

״אבל דני, בגלל זה —״

אני מניפה את ידי באוויר כדי לעצור אותה. ״לא שני. הוא שיקר לי בפנים בלי למצמץ. עבדתי קשה כדי להחזיר לעצמי את השליטה בגוף שלי, והוא היה הבחור הראשון שרציתי לשכב איתו...״ אלוהים ישמור. ההכרה במה שהדחקתי שוב מכה בי כמו בעיטה בחזה. אני מתכווצת וידיי נשלחות לתפוס את הראש. ״שני, קיימתי יחסי מין לא מוגנים עם כוכב רוק ששוכב עם כל מה שזז.״

״תודה לאל...״ שני ממלמלת.

ראשי נורה למעלה ואני נועצת בה מבט המום.

״אל תסתכלי עליי ככה,״ היא משלבת ידיים על החזה. ״אקנה לך פוסטינור אם צריך ואקח אותך לבדיקות דם, אבל תסלחי לי אם אני שמחה שסוף־סוף הגיע הבחור שהמיס את שריון הקרח שלך ומצא את המפתח לחגורת הצניעות שנעלת את עצמך בתוכה.״

״שני...״

״והאמת שפחדתי שתתעקשי לטעון שברחת כי חשבת שהוא שר את השיר המהמם הזה לעדי, ואז הייתי נאלצת להרוג אותך או להפסיק להיות חברה שלך כי לא יכול להיות שאת כזו טיפשה.״

״קצת איבדתי את זה בהופעה.״

״מה את אומרת...״ שני מגלגלת עיניים.

אני נאנחת וראשי נשמט לאחור על משענת הכיסא. באמת איבדתי את העשתונות. עכשיו, כשאני היסטרית פחות, ברור לי שטעיתי כשברחתי אתמול. הייתי צריכה להישאר, לפגוש את אדם מאחורי הקלעים ולדרוש תשובות. במקום זה נתתי לעבר להציף אותי. הנחתי לליאו לנצח, אחרי שנשבעתי לעצמי שוב ושוב שלא אתן לו.

חיוכה של שני מתרחב. ״אז אחרי שסוף־סוף הודית בבעיה האמיתית, אני רוצה שתדעי שמבחינתו כל מה שקרה ביניכם היה אמיתי לגמרי. הוא גמור בגללך. פירקת אותו לחתיכות כשברחת באמצע השיר.״

אני מזדקפת בבת אחת. ״איך את יודעת?״

עיניה מצטמצמות. ״אולי כי בכל פעם שאת חייבת לברוח, אני נשארת לחטוף את כל הריקושטים ולאסוף את הרסיסים.״

אאוץ'. מכה מתחת לחגורה.

״הוא הגיע אחרי ההופעה לדירה והתחנן אליי שאגיד לו איפה את כי הוא רצה לדבר איתך.״

אני תופסת את הבטן ומתקפלת כאילו מישהו בעט בי.

לא.

רק לא זה. אלוהים, בבקשה לא.

״ברחתי כי הפרטיות שלי היא הדבר שהכי חשוב לי בעולם," דמעות שורפות את עיניי, "והוא חשף אותי בכל מקרה.״

״אל תדאגי, אף אחד לא ראה אותו.״ היא מניחה יד מנחמת על הכתף שלי. ״המאבטח שלו כנראה ממש טוב במה שהוא עושה. בר ואני השקפנו על הכול מהגג. לא ראיתי שום צלם באזור, גם לא הבוקר.״

אני מתרוממת מהכיסא וניגשת לבדוק אם צלמים כבר צובאים על המדשאה הקדמית של סבתא. רגליי נעצרות מול החלון, ידי מהססת לרגע ואז מסיטה את הווילון באיטיות.

אף אחד לא עומד בחוץ. אנחת הרווחה שלי קולנית כל כך עד שבטח אפשר לשמוע אותה עד הבית הסמוך, של ההורים של שני.

אני שומטת את הווילון ומתקרבת בחזרה אליה.

היא נועצת בי מבט חודר. ״אני יודעת שנפגעת, אבל הוא בא לחפש אותך כי היה לו חשוב להסביר. את זאת שברחת.״

״תעשי לי טובה,״ אני מבטלת את דבריה בהינף יד, ״אם הוא כל כך רצה לדבר איתי אז למה הוא עלה על מטוס ונעלם?״

שני מסננת משהו שנשמע כמו 'אולי היא באמת כזו סתומה ואצטרך לרצוח אותה', ואז נושמת עמוק ומסתכלת לי בעיניים. ״הוא עשה את זה בשבילך! כדי לשמור על הפרטיות שלך! כי הוא הבין שהוא לא יכול ליצור איתך קשר בלי לחשוף אותך לכל מה שאת מנסה להתרחק ממנו.״

אני מתיישבת ושומטת את הראש קדימה עד שהמצח שלי פוגש בשולחן. ״אלוהים שיעזור לי. אני כזאת טיפשה. איך הסתבכתי שוב עם מישהו שחי באור הזרקורים?״

״אבל הפעם זה סיבוך טוב, דני. באמת אכפת לו ממך. את זוכרת שסיפרת לי שהוא הזמין אותך להצטרף אליו לסוף שבוע בלונדון?״

אני מהנהנת, לא בטוחה לאן היא חותרת.

״אז הזמנתי לנו כרטיסים ואנחנו נוסעות,״ היא קוראת בקול שכולו חדוות ניצחון.

ראשי מזנק למעלה. ״אני לא נוסעת לשום מקום, השתגעת?״

״את כנראה לא מבינה מה אני אומרת לך. אדם הסכים לנסוע בלי לדבר איתך רק כי הבטחתי לו שאני מביאה אותך ללונדון. הוא מחכה לך,״ היא מודיעה בחגיגיות כאילו היא בישרה לי שזכיתי הרגע בלוטו.

אדם מחכה לי.

התרגשות מציפה אותי למשמע המילים המתוקות הללו. הוא לא סתם ניצל אותי. הוא באמת רוצה לדבר איתי, הוא מושקע בקשר הזה, תהיה לי הזדמנות לראות אותו שוב, את העיניים הכחולות והגומה... אוכל ל...

לא. לא. לא! הלב שלי כבר מדמם. אני צריכה לחבוש אותו ולחכות שהכאב יחלוף ולא להמשיך לחפור בפצע.

אני נאנחת. ״זה לא שאני לא רוצה שיהיה לו איזה הסבר נפלא שיגרום לי להרגיש פחות חרא, אבל בסופו של דבר ההסברים שלו לא ישנו כלום. הוא שיקר לי מהרגע שנפגשנו. הוא חי באור הזרקורים, וזה מקום שלי אין בו קיום.״

״אבל דני —״

אני מרימה את ידי באוויר כדי לסמן שהדיון יסתיים. ״אני מצטערת. התשובה היא לא.״