החבילה

פרולוג

כשאֵמָה פתחה את הדלת המובילה אל חדר השינה של הוריה, היא לא שיערה שזאת תהיה הפעם האחרונה שתפתח אותה, ושלעולם לא תיגש שוב אל אמה חמושה בבובת פיל מפרווה ותתרפק עליה. היא היתה מזדחלת אל תוך המיטה כשהיא נזהרת לא להעיר את אביה הבועט מתוך חלום, ממלמל מילים נטולות הקשר או חורק בשיניו.

באותו יום הוא לא בעט, מלמל או חרק. באותו יום הוא רק ייבב.

"אבא?"

אֵמָה הלכה, מתנודדת, מתוך חשכת המסדרון ואל תוך חדר השינה. אור הירח המלא, שהתנשא מעל ברלין בלילות האביב כמו שמש של שעת חצות, חדר מבעד לווילונות הסגורים בזוהר כספיתי.

היא צמצמה את עיניה, שמעליהן נח הפוני שלה כמו מסך ערמוני, כדי לנחש את סביבתה: תיבת הנצרים לרגלי המיטה, שידות הלילה העשויות זכוכית משני צדי המיטה הרחבה, הארון בעל דלתות ההזזה שפעם נהגה להתחבא בו.

עד שארתור נכנס לחייה וקלקל את משחקי המחבואים.

"אבא?" לחשה אֵמָה וגיששה אחר כף הרגל החשופה של אביה שהזדקרה מתחת לשמיכה.

היא עצמה גרבה רק גרב אחד, וגם זה כבר בקושי כיסה את בהונותיה. את הגרב השני איבדה כשישנה, אי־שם בדרך מהטירה המנצנצת של החד־קרן אל עמק עכביש הכסף המעופף שלפעמים בא להפחיד אותה בחלום.

אבל לא כמו שארתור מפחיד אותי.

אף שהוא שב והבטיח לה שהוא לא רע. אבל האם היא יכולה לסמוך עליו?

אֵמָה אימצה את הפיל אל חזהּ בחוזקה. בלשונה עמדה תחושה כאילו מסטיק יבש דבוק לה לחניכיים. היא בקושי שמעה את קולה הדק וניסתה שוב:

"אבא, תתעורר." אֵמָה משכה בבהונו.

אביה משך את כף רגלו בחזרה והסתובב הצדה ביבבה. השמיכה התרוממה מעט כשהתהפך, וריח השינה המוכר שלו עלה באפה של אֵמָה. היא היתה בטוחה שתוכל לזהות את אבא שלה בין תריסר מבוגרים לפי הריח בלבד. אותה תערובת של טבק ואוֹ דֶה קולון שהכירה היטב. שאהבה כל כך.

אֵמָה תהתה לרגע אם מוטב לנסות את אמא שלה. היא תמיד היתה שם בשבילה. אבא קילל לעתים קרובות. לרוב אֵמָה אפילו לא ידעה מה עשתה כששוב נטרקו הדלתות ברעש גדול שהרעיד את הבית כולו. אחר כך היתה אמא אומרת לה שגם אבא בעצמו לא ממש יודע. היא אמרה שהוא "חם גזם" או משהו בסגנון, ושהוא מצטער לאחר מעשה. ולפעמים, לעתים נדירות, הוא אפילו אמר לה את זה בעצמו. הוא היה נכנס לחדרה, נוגע בלחייהּ הרטובה מדמעות, מלטף את שערה ומסביר לה שלא פשוט כל כך להיות מבוגר, כי יש אחריות ובעיות וכל מיני. בשביל אֵמָה אותם רגעים מובחרים היו הרגעים המאושרים ביותר עלי אדמות, ובאותו לילה היא השתוקקה לעוד רגע כזה בדיוק.

דווקא אז זה היה חשוב לה כל כך.

כי אני כל כך מפחדת.

"אבא, בבקשה, אני..."

היא רצתה לגשת לראש המיטה כדי לגעת במצחו, אבל נתקלה בבקבוק זכוכית.

אוי לא...

מרוב התרגשות היא שכחה שאמא ואבא תמיד השאירו בקבוק מים ליד המיטה, למקרה שאחד מהם יהיה צמא באמצע הלילה. כשהבקבוק נפל והתגלגל על רצפת הפרקט, הוא נשמע לאֵמה כאילו רכבת משא חוצה את חדר השינה. הרעש נדמה מחריש אוזניים, כאילו החשיכה מסוגלת להגביר קולות.

האור נדלק.

בצד של אִמה.

אֵמה פלטה צעקה חדה כשלפתע עמדה באור הבהיר.

"עכברונת?" היא שמעה את אִמה, שנראתה כמו קדושה לאורה של מנורת הקריאה. קדושה עם שיער סתור ופנים עם סימנים מקפלי הציפית.

אביה של אֵמה נבהל וכעת גם הוא פקח את עיניו. "מה לעזאזל, מה..." הוא דיבר בקול רם, מבטו התרוצץ, בניסיון להתעשת. ניכר בו שהתעורר מחלום רע, ואולי עוד היה שרוי בעיצומו. הוא התרומם לישיבה.

"מה יש, מתוקה?" ביקשה אִמה לדעת. אביה הרים את הקול לפני שהספיקה לענות.

"לעזאזל, איזה חרא!"

"תומאס!" נזפה האם בבעלה.

הוא הגביר את צעקותיו ונופף בידיו לעברה של אֵמה.

"לעזאזל, כמה פעמים אמרתי לך..."

"תומאס!"

"...שתניחי לנו בלילה!"

"אבל ה... הארון שלי..." אֵמה התחילה לגמגם, ועיניה התמלאו דמעות.

"לא שוב," המשיך אביה לזעוף. נראה שמאמצי הפיוס של אִמה רק מלבים את כעסו.

"הרוח רפאים," הסבירה אֵמה בכל זאת. "ארתור. הוא שוב פה. בארון. אתם חייבים לבוא, בבקשה. הוא יכול להרביץ לי."

אביה התנשם בכבדות, מבטו התקדר, שפתיו רעדו, ולרגע הוא נראה בדיוק כמו שדמיינה את ארתור: שטן קטן ומיוזע, עם בטן גדולה וקרחת.

"אנחנו לא חייבים שום דבר. אמה, צאי מפה מיד או שאני ארביץ לך. אני לא רק יכול להרביץ לך, אני מבטיח להרביץ לך!"

"תומאס!" היא שמעה את אִמה שבה וקוראת ומעדה לאחור.

המילים פגעו באֵמה, חזק יותר ממחבט הטניס שהכה בפניה בטעות בחודש שעבר באימון. דמעות זלגו מעיניה. היא הרגישה כאילו אביה סטר לה. לחייה בערה, אף שהוא לא הרים עליה את ידו.

"אתה לא יכול לדבר ככה לבת שלך," שמעה אֵמה את אִמה. היא דיברה בקול רפה ומלא חשש. כמעט בתחינה.

"אני אדבר איתה איך שאני רוצה. הגיע הזמן שהיא תלמד לא להתפרץ לכאן בכל לילה..."

"היא ילדה בת שש."

"ואני גבר בן ארבעים וארבע, אבל הצרכים שלי לא נחשבים בבית הזה?"

אמה שמטה את הפיל שלה מבלי משים. היא הסתובבה אל הדלת ויצאה מהחדר כמו בובה המופעלת בחוטים שקופים.

"תומאס..."

"מספיק עם התומאס הזה," חיקה אותה אבא של אֵמה בלגלוג. "נכנסתי למיטה רק לפני חצי שעה. אם מחר בבוקר אני לא אגיע לבית המשפט בשיא הכושר, אם אני אפסיד במשפט הזה, המשרד גמור, ואז את יכולה לשכוח מהכול: מהבית, מהמכונית שלך, מהתינוק."

"אני יודעת..."

"את לא יודעת כלום. כבר עכשיו אֵמה מוציאה לנו את המיץ, אבל את פשוט היית מוכרחה לצרף עוד פרחח, ואז כבר בכלל לא נוכל לישון לעולם. לעזאזל. אני המפרנס היחיד פה אם לא שמת לב. ואני זקוק לשינה שלי!"

אמה כבר הגיעה לאמצע המסדרון, אך קולו של אביה לא נחלש, רק קולה של אמה. "שששש, תומאס. יקירי. תירגע."

"איך אני אמור להירגע ככה?"

"תן לי. בבקשה. אני אדאג לך מעכשיו, בסדר?"

"את תדאגי לי? מאז שאת שוב בהיריון את דואגת רק לעצמך..."

"אני יודעת, אני יודעת. עשיתי טעות. בוא, רק תן לי..."

אֵמה סגרה את דלת חדרה כדי להשתיק את הקולות של הוריה.

לפחות את אלה שמחוץ לחדרה. לא את אלה שבתוך ראשה.

אמה, צאי מפה מיד או ש...

היא מחתה את הדמעות מעיניה וחיכתה שהרעש באוזניה ייפסק, אבל הרעש נמשך. הוא לא פסק, בדיוק כמו אור הירח, ששב והאיר את חדרה באור בהיר אף יותר מבחדר ההורים. תריסי הבד בחלונותיה היו עשויים אריג דק, ומדבקות הכוכבים שעל התקרה זהרו מעל מיטתה.

המיטה שלי.

אמה רצתה לזחול לתוכה ולבכות מתחת לשמיכה, אבל היא תוכל לעשות זאת רק כשתהיה בטוחה שארתור רוח הרפאים כבר לא אורב במקום המסתור שלו. שהוא לא יזנק עליה בשנתה, אלא שהוא כבר נעלם, כמו בכל פעם שאמא באה איתה לבדוק אם הרוח שם.

הארון הישן היה מפלצת מעץ אלון עם פיתוחים גסים בדלתות, שהשמיעו צחוק חורק של מכשפה זקנה כשנפתחו.

וכך הן עשו כעת.

בבקשה, הלוואי שהוא ייעלם.

"הלו?" אמרה אֵמה אל תוך החור השחור שעמד לנגד עיניה. הארון היה גדול כל כך, שחפציה תפסו רק את צדו השמאלי. בחצי השני היה מקום למגבות הפנים ולמפות השולחן של אִמה.

ולארתור.

"שלום," השיב ארתור הרוח בקולו העמוק. כמו תמיד הוא נשמע כאילו ידו מכסה את פיו. או מגבת.

אֵמה פלטה צעקה חדה. אך למרבה הפליאה לא חשה הפעם באותו פחד עמוק וחובק כול שהרגישה בעבר, בפעם הראשונה שבה נשמע רחש מהארון והיא הלכה לבדוק מה קורה בפנים.

אולי פחד הוא כמו שקית של דובוני גומי, היא חשבה. כבר חיסלתי את כולה בחדר של ההורים.

"אתה עוד כאן."

"איזו שאלה. חשבת שאשאיר אותך לבד?"

ככה קיוויתי.

"ואם אבא שלי היה בא לבדוק?"

ארתור צחק צחוק חרישי. "ידעתי שהוא לא יבוא."

"למה?"

"אי־פעם היה לו אכפת ממך?"

אֵמה היססה. "כן."

לא. אני לא יודעת.

"אבל אמא..."

"אמא שלך חלשה. זאת הסיבה שאני כאן."

"אתה?" אֵמה משכה באפה.

"תגידי..." ארתור השתתק לרגע ואז קולו העמיק. "בכית?"

אמה הנהנה. היא לא ידעה אם ארתור הרוח מסוגל לראות אותה, אבל ככל הנראה עיניו לא זקוקות לאור. אולי אפילו אין לו עיניים, היא לא היתה בטוחה. היא הרי מעולם לא ראתה את ארתור.

"מה קרה?" הוא ביקש לדעת.

"אבא קילל."

"מה הוא אמר?"

"הוא אמר..." אמה בלעה את רוקה. לשמוע את המילים בראש שלה היה דבר אחד. להגיד אותן בקול רם היה דבר אחר, מכאיב. אבל ארתור התעקש, והיא חששה שהוא יתרגז בדיוק כמו אבא, אז היא חזרה על דבריו.

"צאי מפה מיד או שאני ארביץ לך."

"זה מה שהוא אמר?"

אמה שבה והנהנה. ואכן נדמה שארתור מסוגל לראות אותה בחושך, שכן הוא הגיב להנהונה. הוא פלט נחרה מזלזלת, ואז קרה דבר מדהים. ארתור יצא ממחבואו. לראשונה.

ארתור, שהיה הרבה יותר גדול מכפי שדמיינה אותו, הזיז כמה קולבים הצדה. בעודו מטפס החוצה הוא ליטף את שערה באצבעותיו העטויות כפפות.

"לכי תשכבי במיטה, אמה."

היא נשאה את מבטה אליו וקפאה על מקומה. במקום פנים היא ראתה תמונה מעוותת של עצמה. כאילו היא מביטה במראה של בית רוחות שהוצבה על עמוד שחור גבוה.

עבר זמן עד שהבינה שארתור חובש קסדת אופנוע, ובבואתה המעוותת ניבטה ממנה כחזיון בלהות.

"אני מיד חוזר," הוא הבטיח ופנה אל הדלת.

משהו בהליכתו נראה לה מוכר, אך דעתה של אמה הוסחה בגלל החפץ החד שהחזיק ארתור בידו הימנית.

רק כעבור שנים יתברר לה שהיה זה מזרק.

מזרק עם מחט כסופה ארוכה שנצצה באור הירח.

איש אינו מאמין למי שמשקר פעם אחת,

גם כשהוא אומר אמת.

פתגם

 

פרק 1

כעבור 28 שנה

"אל תעשה לי את זה. אני שיקרתי. בבקשה לא..."

הצופים, שהיו כמעט אך ורק גברים, ניסו לשמור על ארשת אדישה כשהתבוננו באישה שחורת השיער העירומה למחצה בעודה עוברת עינויים.

 

"אלוהים ישמור, אתם עושים טעות. אני רק דמיינתי את הכול. זאת טעות נוראית... הצילו!"

זעקותיה הדהדו בחדר הסטרילי שקירותיו מסוידים לבן, והמילים היו צלולות וברורות. איש לא יוכל לטעון בדיעבד שחלה אי־הבנה.

האישה לא רצתה את זה.

ואף על פי כן הגבר המזוקן ובעל השיניים העקומות ועודף משקל קל דקר אותה במזרק בזרועה הקשורה.

אף על פי כן לא הסכימו להסיר ממנה את האלקטרודות שהוצמדו למצחה ולרקותיה, ולא את הרצועה שעל ראשה, שהזכירה את אותם קופים מעוררי רחמים המתייסרים במעבדות לניסויים בבעלי חיים שגולגולותיהם נוסרו וצינורות חוברו למוחם.

זה לא היה שונה כל כך ממה שעמדו לעשות לה.

כשחומר ההרדמה ומרפה השרירים החלו לפעול, החלה גם ההנשמה. ואז החלו הגברים את הטיפול בנזעי חשמל. ארבע מאות שבעים וחמישה וולט, שבע־עשרה פעמים ברצף, עד שחוותה התקף אפילפטי.

מהזווית הנטויה של מצלמת האבטחה היה קשה לראות אם האישה שחורת השיער מנסה להתנגד או שמא גפיה מפרכסות בעוויתות. גבן של הדמויות בחלוקים שעטו מסיכות הסתיר אותה מפני הצופים. אך הצעקות פסקו. ולבסוף פסקה גם ההקלטה, והאור באולם נדלק.

"מה שראיתם זה עתה הוא מקרה מזעזע..." פתחה ד"ר אמה שטיין בהסבר, ואז קטעה את דבריה וקירבה אליה מעט את המיקרופון כדי שמשתתפי הכינוס הנרעשים ישמעו אותה טוב יותר. בינתיים היא הצטערה על שסירבה לשרפרף שהציע לה הטכנאי בזמן בדיקת הסאונד. בדרך כלל היתה אמה אפילו מבקשת אותו בעצמה, אבל הבחור בסרבל חייך חיוך כה מתנשא שהיא החליטה לוותר על ההגבהה הנחוצה, ולכן עמדה עכשיו על קצות אצבעותיה מאחורי דוכן הנואמים.

"...מקרה מזעזע של טיפול פסיכיאטרי כפוי, שנהוג לחשוב שכבר מזמן עבר מן העולם."

רוב הנוכחים היו גם הם פסיכיאטרים, כמו אֵמה. לפיכך היא לא היתה צריכה להסביר שהביקורת שלה אינה מתייחסת לשיטת הטיפול בנזעי חשמל. אף שהולכת חשמל דרך מוח אנושי נשמעה כשיטה הלקוחה מימי הביניים, תוצאות הטיפול בה נגד פסיכוזה ודיכאון היו מבטיחות. כשהטיפול ניתן בהרדמה מלאה, לא היו לו כמעט תופעות לוואי.

"את הצילומים האלה ממצלמת האבטחה של חדר הניתוח הצלחנו להבריח מבית החולים אוֹרפֶליוֹ שבהמבורג. המטופלת שצפיתם בה זה עתה אושפזה ב-3 במאי השנה. על פי האבחון בעת האשפוז היא סבלה מפסיכוזה סכיזואידית, וזאת בהתבסס אך ורק על ההצהרה שמסרה המטופלת בת השלושים וארבע בהגיעה. אלא שהיא היתה בריאה לחלוטין. המטופלת זייפה את התסמינים."

"למה?" שאלה ישות נטולת פנים שישבה משמאלה, בערך במרכז האולם. האיש כמעט נאלץ לצעוק כדי שתשמע אותו בחלל שהזכיר תיאטרון. אגודת הפסיכיאטרים הגרמנית שכרה את האולם הראשי של מרכז הקונגרסים הבינלאומי בברלין למען הכינוס המתקיים אחת לשנה. מבחוץ דמה מרכז הקונגרסים לתחנת חלל כסופה ששוגרה ממרחבי האינסוף של היקום ונחתה היישר מתחת למגדל התקשורת. מי שנכנס בשערי הבניין משנות השבעים, שאולי הכיל אזבסט (המומחים חלוקים בדעותיהם), חשב על סרט תקופתי יותר מאשר על מדע בדיוני. כרום, זכוכית ועור שחור היו היסודות השולטים בעיצוב הפנים.

מבטה של אמה נדד על פני שורות המושבים המאוכלסות בצפיפות, אך היא לא הצליחה לאתר את השואל ולכן דיברה אל הכיוון הכללי שבו שיערה שהוא נמצא.

"תן לי לשאול אותך שאלה: מה דעתך על הניסוי של רוֹזֶנהאן?"

פסיכיאטר מבוגר יותר, שישב בשורה הראשונה בכיסא גלגלים, הנהן בידענות.

"הניסוי נערך לראשונה בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים במטרה לבחון את האמינות של אבחנות פסיכיאטריות." אמה ליפפה סביב אצבע ידה השמאלית קווצה משערה החום העבה, כפי שהיתה עושה בכל פעם שחשה עצבנות קלה. היא לא אכלה דבר לפני ההרצאה מחשש לעייפות או לבחילה. עכשיו קרקרה בטנה בקול, והיא פחדה שהרעשים העולים ממנה יישמעו דרך המיקרופון ויזינו את הבדיחות על ישבנה הגדול שבוודאי החליפו ביניהם הנוכחים. העובדה שפרט לכך היא היתה די רזה רק הגבירה בעיניה את הרושם שגופה אינו מושלם.

"חזה שטוח, תחת כמו תפוח," היא שבה וחשבה עוד באותו בוקר כשסרקה את בבואתה במראה של חדר האמבטיה.

כעבור רגע חיבק אותה פיליפ מאחור וטען שהגוף שלה הוא הכי יפה שהכיר מימיו. וכשנפרד ממנה בנשיקה בפתח הדלת, הוא משך אותה אליו ולחש באוזנה שמיד כשתחזור עליהם ללכת לטיפול זוגי בשרלוטנבורג, אצל הפסיכיאטרית המתמחה בארוטיקה. היא חשה שהוא מתכוון לכך ברצינות, אך גם ידעה שבעלה מיומן במתן מחמאות. היא צריכה להתרגל לכך שפלרטוט הוא חלק מהאופי של פיליפ, ושהוא לא החמיץ כמעט שום הזדמנות להתאמן בו.

"במסגרת הניסוי של רוזנהאן, שנקרא על שם הפסיכולוג האמריקאי דיוויד רוזנהאן, התאשפזו מרצונם החופשי שמונה נבדקים בבתי חולים פסיכיאטריים. הם היו סטודנטים, עקרות בית, אמנים, פסיכולוגים ורופאים. כשהגיעו לבית החולים סיפרו כולם את אותו הסיפור: הם שומעים קולות. קולות משונים, מפחידים, שאמרו מילים כמו 'חלול', 'עמום' או 'ריק'.

"לא תופתעו לשמוע שכל החולים המדומים התקבלו לאשפוז, ואצל רובם אובחנה סכיזופרניה או פסיכוזה מאנית־דפרסיבית.

"אף על פי שהמשתתפים בניסוי בפירוש היו בריאים והתנהגו רגיל לגמרי בעת האשפוז, הם טופלו במוסדות במשך שבועות והתבקשו לבלוע במהלכו כאלפיים כדורים."

אמה לחלחה את שפתיה במים שלגמה מהכוס שהוכנה מבעוד מועד. היא משחה את שפתיה בשפתון, הגם שפיליפ העדיף את "המראה הטבעי". למעשה היה לה עור חלק להפליא, אך לדעתה הוא היה חיוור מדי, בייחוד לעומת צבע השיער העמוק. היא לא הבינה מה בתכונות האלה היה "ניגוד מקסים", כמו שפיליפ נהג לומר.

"אם אתם חושבים ששנות השבעים חלפו מזמן, שהדברים קרו במאה אחרת, בימי הביניים של מדע הפסיכיאטריה, הסרטון הזה מעלה מסקנות חמורות: הוא צולם בשנה האחרונה. גם האישה הצעירה הזאת השתתפה בְּניסוי. אנחנו שִחזרנו את הניסוי של רוזנהאן."

האולם רחש מרוב מלמולים. הנוכחים לא חששו ממסקנות שערורייתיות כמו שהיו מודאגים שמא הם עומדים למבחן.

"שוב שלחנו חולה מדומה למוסד פסיכיאטרי, ושוב בדקנו מה קורה כשאנשים בריאים לחלוטין מתאשפזים במחלקה סגורה. התוצאות היו מטרידות."

אמה שבה ולגמה מהמים, ואז המשיכה: "האישה בסרטון אובחנה כסובלת מפרנויה סכיזואידית על סמך משפט אחד בלבד שאמרה כשהגיעה לבית החולים. במשך חודש שלם היא טופלה בהתאם. ולא רק בטיפול תרופתי ובשיחות, אלא גם באלימות בוטה. כפי שאתם יכולים לראות ולשמוע בעצמכם היא הביעה אי־הסכמה מפורשת לקבל טיפול בנזעי חשמל. ולא פלא שהיא לא היתה מעוניינת בכך, שהרי בריאותה מצוינת. ולמרות זאת היא טופלה בכפייה.

"אף שהיא סירבה לכך חד־משמעית. אף שלאחר אשפוזה לא נרשמו שום תופעות חריגות ואף שהיא הבטיחה לרופאים המטפלים שוב ושוב שמצבה התייצב. אולם הרופאים לא הקשיבו, לא לה ולא לאחיות או לשאר החולים. להבדיל מהרופאים, שביקרו במחלקה רק לעתים נדירות, האנשים שבילו עם האישה הזאת זמן ממושך היו בטוחים שמקומה איננו במחלקה הסגורה."

אמה ראתה מישהו קם מכיסאו בשליש הקדמי של האולם. היא סימנה לטכנאי בסימן שסיכמו מראש להגביר מעט את התאורה. כשעיניה הצליחו לזהות גבר גבוה וגולמני בעל שיער דליל, היא חיכתה שהעובדת ארוכת הרגליים של מרכז הקונגרסים תפלס אליו את דרכה בין השורות ותושיט לו מיקרופון אלחוטי.

האיש נשף פעם אחת לתוך המיקרופון ואז אמר: "שְׁטאוּדֶר־מֶרטֵנס, בית החולים האוניברסיטאי בקֵלן. אם יורשה לי, עמיתה יקרה, הקרנת לנו פה סרטון אימה מטושטש, שעדיף שלא נדע מה מקורו, ואת מציגה לנו טיעונים מופרעים, שאם יגיעו אל הציבור הרחב יגרמו נזק כבד למקצוע שאנחנו עוסקים בו."

"ויש לך שאלה לשאול?" ביקשה אמה לדעת.

הרופא בעל השם הכפול הנהן. "יש לך עוד ראיות פרט לעדות של אותה חולה מדומה?"

"אני בחרתי אותה באופן אישי עבור הניסוי הזה."

"יפה, אבל האם היית מוכנה לסכן את שמך הטוב למענה? כלומר, מנין לך שהיא באמת אדם בריא?"

גם ממרחק יכלה אמה להבחין באותו חיוך זחוח שהרגיז אותה על פניו של הטכנאי.

"מה אתה מנסה להגיד, מר שטאודר־מרטנס?"

"אני מנסה להגיד שמישהי שמתנדבת לאשפוז של כמה שבועות במחלקה סגורה על סמך מסירת עובדות שקריות היא אדם שיש לו - הרשי לי להתנסח בזהירות - מבנה נפש חריג. מי אמר לך שהגברת יוצאת הדופן הזאת לא סובלת מאותם תסמינים שבגללם היא טופלה בסופו של דבר ושאולי הופיעו לראשונה בזמן האשפוז שלה?"

"אני," השיבה אמה.

"אה, את היית איתה כל הזמן?" שאל האיש בעוקצנות מה.

"כן."

חיוכו הזחוח נעלם מפניו. "את?"

אמה הנהנה, והרוחות באולם נעשו מתוחות יותר במידה ניכרת.

"בדיוק כך," אישרה אמה. קולה רעד מרוב התרגשות, אך גם מזעם, או בגלל החשיפה המזעזעת. "עמיתים נכבדים, הנבדקת שראיתם בסרטון צולמה רק מאחור ושערה היה צבוע, אך האישה שסוממה בניגוד לרצונה המפורש ואז טופלה בנזעי חשמל בכפייה, האישה הזאת - היא אני."