האיש שמת פעמיים

1

ביום חמישי שאחריו...

"דיברתי עם אישה אחת ברִסקין קוֹרְט והיא אמרה שהיא בדיאטה," אומרת ג'ויס ומסיימת את היין בכוס שלה. "היא בת שמונים ושתיים!"

"אנשים עם הליכונים נראים שמנים," אומר רון. "זה בגלל הרגליים הדקות."

"למה לעשות דיאטה בגיל שמונים ושתיים?" אומרת ג'ויס. "מה נקניקייה בבצק תעשה לך? תהרוג אותך? שתעמוד בתור."

מועדון הרצח של יום חמישי סיים את הפגישה האחרונה שלו. השבוע הם בחנו את המקרה הלא מפוענח של מוכר עיתונים בהייסטינגס שרצח פורץ בחץ וקשת. הוא נעצר, אבל אז התקשורת התערבה, והדעה הרווחת היתה שמותר לאדם להגן על חנותו בעזרת חץ וקשת, בשם אלוהים. הוא שוחרר ויצא בראש מורם.

כחודש אחר כך גילתה המשטרה שהפורץ יצא עם בתו המתבגרת של מוכר העיתונים, ולמוכר העיתונים היה עבר ארוך של תקיפות חמורות, אבל בשלב זה כולם כבר המשיכו הלאה. השנה היתה 1975 בסופו של דבר. לא היו מצלמות אבטחה, ואף אחד לא רצה לחולל מהומה.

"אתם חושבים שכלב יכול להיות בן לוויה טוב?" שואלת ג'ויס. "חשבתי לקחת כלב או להירשם לאינסטגרם."

"אני לא ממליץ," אומר איברהים.

"אתה אף פעם לא ממליץ," אומר רון.

"באופן כללי זה נכון," מסכים איברהים.

"לא כלב גדול, כמובן," אומרת ג'ויס. "אין לי שואב אבק מתאים לכלב גדול."

ג'ויס, רון, איברהים ואליזבת אוכלים ארוחת צהריים במסעדה הממוקמת בלב קהילת קופר צ'ייס. בקבוק של יין אדום ובקבוק של יין לבן עומדים על השולחן. השעה היא בסביבות רבע לשתים־עשרה.

"אבל אל תיקחי כלב קטן, ג'ויס," אומר רון. "כלבים קטנים הם כמו גברים נמוכים, כל הזמן צריכים להוכיח משהו. לא סותמים את הפה, נובחים על מכוניות."

ג'ויס מהנהנת. "אז אולי כלב בינוני? אליזבת?"

"מממ, רעיון טוב," עונה אליזבת, אף על פי שהיא לא באמת מקשיבה. ודאי שלא, בהתחשב במכתב שקיבלה זה עתה.

היא קולטת את הנקודות העיקריות, כמובן. אליזבת תמיד דרוכה, כי אף פעם אי אפשר לדעת מה עשוי ליפול בחיקך. היא שמעה כל מיני דברים במשך השנים. קטע שיחה בבר בברלין, מלח רוסי פטפטן בחופשת חוף בטריפולי. במקרה זה, בשעת ארוחת הצהריים ביום חמישי בכפר גמלאים מנומנם בקנט, נראה שג'ויס רוצה כלב, מתנהל דיון בנוגע לגדלים ולאיברהים יש ספקות. אבל המחשבות שלה נמצאות במקום אחר.

יד נעלמה תחבה את המכתב מתחת לדלת דירתה של אליזבת.

אליזבת היקרה,

אני תוהה, האם את זוכרת אותי? אולי את לא זוכרת, אבל בלי להעיד על עיסתי, אני מתאר לעצמי שאת זוכרת.

החיים פעלו את פעולתם הקסומה פעם נוספת, וכשעברתי לכאן השבוע גיליתי שאנחנו שכנים. באיזו חברה אני מסתופף! את בטח חושבת שהם מקבלים היום כל אורח פורח זקן.

אני יודע שחלף זמן מאז שראית אותי, אבל אני חושב שיהיה נפלא לחדש את ההיכרות שלנו אחרי כל כך הרבה שנים.

תרצי להצטרף אלי למשקה ברסקין קורט 14? חנוכת בית קטנה? אם כן, מחר בשלוש אחר הצהריים מתאים? אין צורך לענות, כך או כך אחכה עם בקבוק יין.

באמת יהיה נהדר לפגוש אותך. צריך להתעדכן בכל כך הרבה דברים. המון חלב שנשפך וכן הלאה.

אני באמת מקווה שאת זוכרת אותי, ואני מקווה לראות אותך מחר.

ידידך הוותיק,

מרקוס קרמייקל

אליזבת שקלה את זה מאז.

הפעם האחרונה שבה ראתה את מרקוס קרמייקל היתה בשלהי נובמבר 1981, בלילה אפל מאוד וקר מאוד ליד גשר לאמבֶּת'. נהר התמזה היה בשפל, והבל פיה התאבך באוויר הקפוא. הם היו צוות, כל אחד מהם מומחה בתחומו, ואליזבת עמדה בראשו. הם הגיעו בטרנזיט לבנה, מרופטת בחוץ ולכאורה שייכת ל"ג' פּרוֹקטֶר — חלונות, מרזבים, כל העבודות באות בחשבון", אבל בפְנים זוהרת וגדושה בכפתורים ובצגים. שוטר צעיר הקיף בסרט משטרתי אזור של רצועת החוף, והמדרכה באלברט אֶמבּנקמֶנט נסגרה.

אליזבת והצוות שלה ירדו בגרם מדרגות אבן שהיו מכוסות בטחב חלקלק. השפל הותיר אחריו גופה, שהיתה שעונה, כמעט ישובה, על עמוד האבן הקרוב אליהם ביותר, מתחת לגשר. הכול נעשה כהלכה, אליזבת דאגה לזה. מישהו מהצוות שלה בדק את הבגדים וחיפש בכיסי המעיל הכבד, אישה צעירה מהמחלקה לזיהוי פלילי צילמה והרופא תיעד את צורת המוות. היה ברור שהאיש קפץ לתמזה במקום רחוק יותר במעלה הזרם, או אולי נדחף. את זה יחליט חוקר מקרי המוות. מישהו יכניס את כל הפרטים לדוח שיקליד, ואליזבת פשוט תוסיף את ראשי התיבות של שמה בתחתית. נקי ומסודר.

העלייה במדרגות החלקלקות עם הגופה על אלונקה צבאית נמשכה זמן מה. השוטר הצעיר, ששמח שהזעיקו אותו לעזור, נפל ושבר קרסול, וזה כל מה שהיה חסר להם. הם הסבירו שבינתיים לא יוכלו להזעיק אמבולנס, והוא קיבל את זה די יפה. כעבור חודשים אחדים הוא קיבל קידום שלא הגיע לו, כך שלא נגרם נזק ארוך טווח.

הצוות הקטן שלה הגיע לבסוף לטיילת לאורך הנהר, והגופה הועמסה על הטרנזיט הלבנה. "כל העבודות באות בחשבון".

אנשי הצוות התפזרו, חוץ מאליזבת והרופא שנשארו בוואן עם הגופה שהוסעה לחדר מתים בהמפשייר. היא לא עבדה עם הרופא הזה בעבר — פנים רחבים ואדומים, שפם כהה מאפיר — אבל הוא היה מעניין. גבר שזוכרים. הם דיברו על המתת חסד ועל קריקט עד שהרופא נרדם.

איברהים מסביר משהו בעזרת כוס היין שלו. "לצערי, אני ממליץ לא לקחת כלב בכלל, ג'ויס, קטן, בינוני או גדול. בשלב שלך בחיים."

"אה, הנה זה בא," אומר רון.

"כלב בינוני," אומר איברהים, "נגיד טרייר או אולי ג'ק ראסל, תוחלת החיים שלו היא בסביבות ארבע־עשרה שנה."

"מי אומר?" שואל רון.

"אומרת התאחדות הכלבנות, למקרה שתרצה לבדוק איתה, רון. תרצה לבדוק איתה?"

"לא, זה בסדר."

"אז ג'ויס," המשיך איברהים, "את בת שבעים ושבע?"

ג'ויס מנידה בראשה, "שבעים ושמונה בשנה הבאה."

"טוב, זה מובן מאליו, כן," מסכים איברהים. "אז את בת שבעים ושבע, ואנחנו צריכים לחשוב על תוחלת החיים שלך."

"אוּוּ, כן!" אומרת ג'ויס. "אני אוהבת את הדברים האלה. פעם קראו לי בטארוט על המזח. היא אמרה שאני אירש הרבה כסף."

"אנחנו צריכים לשאול בעיקר מה הסיכוי שתוחלת החיים שלך תעלה על תוחלת החיים של כלב בינוני."

"אני ממש לא מבין למה אף פעם לא התחתנת, חביבי," אומר רון לאיברהים ולוקח את בקבוק היין הלבן מדלי הקרח שעל השולחן. "עם הלשון החלקלקה הזאת שלך. תוספת למישהו?"

"תודה, רון," אומרת ג'ויס. "תמלא עד השפה כדי לחסוך את הפעם הבאה."

איברהים ממשיך, "לאישה בת שבעים ושבע יש סיכוי של חמישה־עשר אחוז לחיות חמש־עשרה שנים נוספות."

"זה יופי," אומרת ג'ויס. "לא ירשתי כסף, דרך אגב."

"אז אם תיקחי כלב עכשיו, ג'ויס, האם תחיי אחריו? זו השאלה."

"אני הייתי חי אחרי כלב ולו רק כדי להראות לו מה זה," אומר רון. "היינו פשוט יושבים בקצוות מרוחקים של החדר, מסתכלים זה בזה עד שמישהו מזיז את המבט, ומחכים לראות מי הולך ראשון. לא אני. זה כמו במשא ומתן שלנו עם חברת לילנד בשבעים ושמונה. ברגע שאחד מהחבר'ה שלהם הלך ראשון לשירותים, ידעתי שניצחנו אותם." רון גומע עוד יין. "אף פעם אל תלכו לשירותים ראשונים. תעשו בו קשר אם אתם חייבים."

"האמת היא, ג'ויס," אומר איברהים. "שאולי תאריכי חיים אחריו ואולי לא. חמישים ואחד אחוז. תלוי על איזה צד ייפול המטבע, ולדעתי זה סיכון שלא שווה לקחת. אסור לאדם למות לפני הכלב שלו."

"וזה פתגם מצרי עתיק, או פתגם פסיכיאטרי עתיק?" שואלת ג'ויס. "או משהו שהמצאת בזה הרגע?"

איברהים מטה שוב את הכוס שלו לעבר ג'ויס, לציין שעוד דברי חוכמה עומדים להישמע. "אדם חייב למות לפני הילדים שלו, כמובן, כי הוא לימד אותם לחיות בלעדיו. אבל לא הכלב. הוא מלמד את הכלב שלו לחיות רק איתו."

"זה בהחלט חומר למחשבה, איברהים. תודה," אומרת ג'ויס. "אולי קצת חסר נשמה. את לא חושבת כך, אליזבת?"

אליזבת שומעת, אבל במחשבותיה היא עדיין בטרנזיט המאיצה, עם הגופה ועם הרופא עם השפם. לא אירוע ייחודי בקריירה שלה, אבל חריג דיו שתזכור אותו — כל מי שהכיר את מרקוס קרמייקל היה יודע את זה.

"תנצחי את השיטה של איברהים," אמרה אליזבת. "קחי כלב זקן."

והנה קריימקל שוב, כעבור שנים. מחפש מה? שיחה ידידותית? העלאת זיכרונות נעימה ליד האש באח? מי יודע?

חברה חדשה בצוות השירות מביאה את החשבון לשולחן. שְמה פופי ויש לה קעקוע של חיננית על הזרוע. פופי עובדת במסעדה כבר שבועיים, ועד כה הביקורות לא היו טובות במיוחד.

"הבאת לנו את החשבון של שולחן שתים־עשרה, פופי," אומר רון.

פופי מהנהנת. "אה, כן, זה... טיפשי מצדי... איזה שולחן זה?"

"חמש־עשרה," אומר רון. "אפשר לדעת לפי החמש־עשרה הגדול שכתוב על הנר."

"סליחה," אומרת פופי. "פשוט לזכור את האוכל ולשאת אותו, ואחר כך לזכור את המספרים. בסוף אני אלמד." היא חוזרת למטבח.

"יש לה כוונות טובות מאוד," אומר איברהים. "אבל היא לא מתאימה לתפקיד הזה."

"אבל יש לה ציפורניים יפות," אומרת ג'ויס. "ללא רבב. ללא רבב, נכון, אליזבת?"

אליזבת מהנהנת. "ללא רבב." זה לא הדבר היחיד שהבחינה בו אצל פופי, שנדמה כאילו צנחה משום מקום עם הציפורניים וחוסר היעילות שלה. אבל בינתיים מטרידים אותה דברים אחרים, ותעלומת פופי יכולה לחכות ליום אחר.

היא עוברת שוב על הטקסט של המכתב בראשה. "אני תוהה, האם את זוכרת אותי?" "המון חלב נשפך..."

האם אליזבת זוכרת את מרקוס קרמייקל? איזו שאלה מגוחכת. היא מצאה את גופתו המתה של מרקוס קרמייקל ממוטטת על עמוד של אחד מגשרי התמזה בשפל. היא עזרה לשאת את הגופה במעלה מדרגות האבן החלקלקות באמצע הלילה. היא ישבה במרחק כשלושים סנטימטרים מגופתו בטרנזיט לבנה שפרסמה שירותי ניקיון לחלונות. היא בישרה על מותו לאשתו הצעירה ועמדה לצד הקבר בהלווייתו, כסמל הולם לכבוד.

אז כן, אליזבת זוכרת מצוין את מרקוס קרמייקל. אבל הגיעה השעה לחזור לחדר. כל דבר בעתו.

אליזבת מושיטה את ידה אל היין הלבן. "איברהים, לא כל דבר קשור במספרים. רון, אתה תמות זמן רב לפני הכלב, תוחלת החיים של גברים נמוכה בהרבה מתוחלת החיים של אישה, ואתה יודע מה הרופא אמר על הסוכר שלך. ג'ויס, כולנו יודעים שכבר החלטת. את תאמצי כלב. הוא יושב איפשהו ברגע זה, לגמרי לבדו עם עיניים גדולות, ומחכה רק לך. את לא תוכלי לעמוד בפניו, וחוץ מזה, זה יהיה כיף לכולנו, אז בואו נפסיק לדבר על זה."

נגמר.

"ומה בקשר לאינסטגרם?" אומרת ג'ויס.

"אני אפילו לא יודעת מה זה, אז תרגישי חופשי," אומרת אליזבת וגומרת את היין בכוסה.

הזמנה מאדם מת? במחשבה שנייה, היא תקבל אותה.