חסמבה במערות טורקלין (9)

פרק ראשון

פסק־דין של מוות

במערת שייח' זכּי חלטוּרה איבּן מַפלוּס, ראש שבט ערבּ טוּרקָלין, בערה מדורה וזקני השבט ישבו לידה בפנים נזעמים. מפעם לפעם אף תפסו בניצבי חרבותיהם, כי הדברים אשר שמעו מפי ראש השבט הסעירו את רוחם והעלו את חמתם עד להשחית. ברור היה לזקני השבט, והדבר אף נמסר כמסורת עתיקת־יומין מדור אל דור, כי את חילול כבוד השבט יש לנקום. שערורייה כזאת לא היתה בשבט ערב טוּרקלין מעולם. נקמה תהיה!

עיניו של זכי חלטורה להטו כגחלי המדורה, וקולו היה צרוד ונרגש בדברו.

"לא נשמע כדבר הזה," אמר השייח', "שבת תמרה את פי אביה ולא תסכים להינשא לאיש אשר בחר עבורה, ונוסף על כך תנסה לשחרר את העבדים השייכים לו."

רחש זעם נשמע מפי זקני השבט לאות הסכמתם לדברי הראש.

"עזיזה נמלטה על נפשה," המשיך שייח' זכי, "אולם ידִי תשיגנה. יד הנקם האכזרית לא תיסוג אחור עד אשר תומת הבת המורדת. ואשר לשבויים היהודים, יהיה לִבכם סמוך ובטוח כי עוד השבוע יבוא סופם המר."

השתררה דממה כבדה ומעיקה בחלל המערה. עצי המדורה התנפצו בקולות שריקה דקים והכול הקשיבו לרוח המייללת בחוץ.

"מחמוד!" קרא השייח' אל אחד מבניו אשר נשען אל כותל המערה, "מחמוד, גש הנה!"

הבן היה מצולק בפניו ממכת חרב שהגלידה. הוא פסע לאטו וכרע על ברכיו לפני אביו.

זכי הסיר את חרבו מעל מותניו, הרימה מעל ראש בנו ומלמל:

"קח את החרב העתיקה וגאל כבוד משפחתנו. לא תשוב למערות טורקלין עד אשר תמצא את מחללת כבוד השבט ותשים קץ לחייה."

מחמוד הרים ראשו, נשק ליד אביו ואחר נשק ללהב החרב ששלף מנדנה.

"לא תחזור למערות טורקלין עד בוא יום הנקם," חזר השייח' ואמר, "ולא תדע מנוחה ולא תיתן שינה לעיניך עד אשר תנקום את החרפה."

"כדבריך, אבי!" אמר מחמוד, שקם מכריעתו וחגר את החרב למותניו. "לא אחזור לביתי ולידידַי עד אשר אמצא את עזיזה אחותי והוצאתי את גזר־דינה כמצוות הזקנים היושבים במועצה וכמצוותך אתה, אבי."

ככלותו את דבריו יצא מחמוד את פתח המערה ונבלע באפלה, בלכתו למלא אחר מצוות שבטו.

* * *

לילה אפל וקודר.

אדם אחד, עטוף גלימה שחורה, עבר במרוצה בסמטאות ירושלים העתיקה עד אשר נכנס לבסוף לאחת החצרות. בריצתו הבהולה והנחפזת לא העלה כל רעש ושאון. הוא חמק כצל, בחשאי ובזריזות.

בצעדו בחצר הרחבה המרוצפת אבנים הִטה אוזנו והקשיב לכל הכיוונים, ובהרגישו שאין איש עוקב אחריו, עצר ליד חלון מואר המוגף בתריס והאזין שעה ארוכה לנעשה בפנים החדר. במרחק מה מחצר זו היו הכותל המערבי ומסגד עומר. ירושלים העתיקה נמה בדממה ומעליה, בשמים, זחלו עננים קודרים, שחורים ונמוכים, בדומה למפלצות גדולות וענקיות.

האדם בגלימה השחורה חיפש בכיסיו ומצא את מבוקשו. היה זה פתק קטן ומקופל, והוא העביר את הפתק דרך חרכי התריס אל החדר המואר פנימה.

סודי ביותר! להשמיד מיד לאחר הקריאה!

ידוע לי מי הוא האדם אשר פצע את קצין הלגיון הערבי אבּוּ זידאַן בזרועו והציל בכך את חיי ירון זהבי מפקד "חסמבה".

כל חבורת "חסמבה" נמצאת ב"עקרב הצהוב" ומחכה להוראות חדשות. שדרו למפקדה שדוקטור אייזקס הגיע בשלום.

קיבלתי ידיעות מדאיגות מאוד על גורל שבויי מערות טורקלין. אם לא נצליח לשחררם תוך ימים מספר, צפויה להם סכנת מוות.

את חומרי הנפץ העברנו היום למקום המסומן בשלושה חצים ב"מפה הקטנה". נתקבלו הוראות נוספות. חושש לצרה במקום שלא ציפינו כלל וכלל. בעוד זמן־מה תקבלו הוראות חדשות.

אגב, אבו זידאן הובל לבית־החולים ואין סכנה לחייו.

הומר אוברין

האיש בגלימה השחורה האזין שניות מספר לנעשה בחדר, ואחר חזר על עקבותיו ונעלם באפלה.

הוא הרגיש כי מישהו שנמצא על הגג הסמוך עוקב אחריו, מזנק מגג אל גג ואחר קופץ ארצה בנעלי גומי שאינן משמיעות כל רעש.

כך החלה הפרשה המרתקת והמסעירה ביותר בקורות חבורת "חסמבה" - פרשת שבויי מערות ערבּ טוּרקלין.

* * *

אותה שעה ישבה חבורת "חסמבה" ב"עכביש הצהוב" וציפתה לבואו של ראובן כרמלי (הוא הומר אוֹבּרין). הם הביטו בד"ר אייזקס, שכרע על ברכיו בתוך החדר ולפניו פרושה מפה מדויקת של מדבר יהודה.

"מסוכן מאוד," מלמל ד"ר אייזקס ומשקפיו רטטו על חוטמו. "מסוכן מאוד."

"אל ייאוש, דוקטור," ניחמו ירון זהבי מפקד "חסמבה". "אסור להתייאש."

"אתה, אתה," התרגש ד"ר אייזקס, "אתה צריך לנוח, בחור. יש לך מזל שנתמזל מזלך בארץ המזלות, לעזאזל. אחרת, לכל השדים והרוחות, אינני יודע כיצד נתרחשו הדברים שאנשי הלגיון הערבי לא עשו ממך קציצות מקוצצות."

"אסור לחרף ולגדף," חייכה תמר אל עבר פניו של ד"ר אייזקס הקירח. "העיקר שירון הצליח להינצל."

"נכון," אמר משה ירחמיאל. "אבל אני סקרן לדעת מי הוא היורה המסתורי שהציל את ירון."

"גם אתה?" פנה אהוד השמן אל משה ירחמיאל בשאלה תמימה. "גם אתה מעוניין לדעת מי הציל את ירון? לא, אינני מאמין."

עוזי הרזה כמעט התפקע מרוב צחוק, אולם משה ירחמיאל לא הבין את כוונתו של אהוד השמן.

"מובן שאני סקרן לדעת," השיב משה ירחמיאל. "זה... זה... זה בשביל הרשימות שלי בפנקס. בשביל לכתוב... אתה מבין?"

"אל תעירו את דני," אמר מנשה התימני. "הוא עייף נורא. תנו לו לישון."

"אינני ישן," אמר דני והתרומם על מצעו. "גם אני סקרן לדעת מי סוף כל סוף ירה באבו זידאן."

"כך! כך!" רטן ד"ר אייזקס - "כך! אילו ידעתם זאת, הייתם בולעים את מקל המטאטא הזה בתיאבון כאילו היה ארטיק," וד"ר אייזקס נפנף לעומת החבורה במטאטא שנטל מן הפינה. "זהו. כך! כך! לא ייאמן כי יסופר. הבה נסקור בקצרה מה התרחש ליד הכותל המערבי."

"ירון ביקש להזכיר לעם היהודי כי קודש קודשי האומה, הכותל המערבי, נמצא בידי זרים," קרא משה ירחמיאל מן הפנקס אשר העלה מילקוטו, "והוא, כלומר ירון, רצה להדליק חנוכייה על הכותל המערבי..."

"ואז ציווה עליו קצין הלגיון הערבי אבו זידאן," המשיך מנשה התימני, "לרדת..."

"או שחיילי הלגיון יהרגו אותו ביריות רוביהם," תרם דני את חלקו בשיחה הערה.

"ופתאום נשמעה ירייה אחת, בודדת," נזכר ירון.

"זהו־זה," אמר אהוד השמן. "ואני לא זז מכאן עד אשר אדע מי הוא אשר ירה את הירייה הגואלת."

"ד"ר אייזקס," הפציר ירון בארכיאולוג ועיניו נצצו מהסקרנות שתקפה אותו. "מי הציל אותי?"

"מי? מי? מי?" רטן ד"ר אייזקס - "אני לא. באמת. אני לא. לגבי דידי יכולת לעלות בסולם מכבי־אש ישר למדורות הגיהנום," אמר הארכיאולוג והחווה בידו על סולם דו־רגלי שניצב בחדר מתחת לדלת הסתרים הקבועה בתקרה. "סתם הפגנות סרק, ידידי הצעיר. כמעט שילמת בחייך בעבור הדלקת הנרות בחנוכייה. למזלך ולמזלנו נפצע אבו זידאן ובמהומה שקמה לאחר הירייה..."

"אני מתפקע," טפח אהוד השמן טפיחה עזה על כתף עוזי הרזה.

"אחד־אפס," חרק עוזי בשיניו. "עוד מכה כזאת ותצטרך 'לגרד' אותי חתיכות־חתיכות מהרצפה," אמר וצבט בבשר זרועו של אהוד עד שהלה קרטע וקפץ על מקומו. "אחד־אחד," הכריז, "ותפסיק 'ללטף' אותי, שמן שכמותך!"

"אני מתפקע," אמר אהוד השמן. "מי סוף כל סוף ירה? זו היתה קליעה מאה אחוז, ממש 'סנייפר', צלף אמן. זבּנגגגג, דדדדם, בּוּם, טרח..." ידו של אהוד השמן ביקשה לחזור ולרדת בטפיחה על גבו של עוזי הרזה, אולם עוזי הביט בעיניים ממצמצות ואדישות, כביכול, ישר לתוך עיניו של אהוד, עד שהלה החליט למצות את חשבון המכות והצביטות בהזדמנות אחרת.

"זבּנגגג, בּוּם, טרח ואבו זידאן נמרח ממש כקלע של תותח!" צייץ אהוד השמן והצמיד את אגרופיו אל חזהו בהבלגה ראויה לציון. ברגע זה שמעו שלוש נקישות קצובות בתקרת החדר.

"הסימן המוסכם," לחשה תמר.

"ייתכן שראובן כרמלי חזר," אמר ירון וניצב בסמוך לסולם.

"מוטב להיזהר, ידידי הצעיר," התרה ד"ר אייזקס בירון. "אשרי אדם נזהר תמיד. ייתכן שאנשי הלגיון הערבי כבר הולכים ומרחרחים בעקבותינו. באקדח שלוף, ידידי הצעיר, באקדח שלוף! האצבע על ההדק, ירון! היזהר והישמר!"

ירון עלה לאטו בסולם.

שוב נשמעו שלוש נקישות קצובות. חרדה ירדה לשכון בלב חבורת "חסמבה". בודדים היו בלב העיר העתיקה, וכל פגישה עם חיילי הלגיון הערבי לא בישרה טובות.

ירון הביט אל חבריו ממרומי הסולם.

מלמעלה נראה החדר ככוּך מוארך של פנים תנור מאפייה, אשר בתקרתו היתה קבועה דלת גנובה.

"החזיקו בנשק!" פקד ירון. "ברגע שאפתח את הדלת, ייתכן שינסו להרגני."

הרמז היה מובן בהחלט. נשימת הנערים נעצרה. הם ראו כיצד מגשש ירון באצבעותיו על פני התקרה ואחר מוריד את הדלת הגנובה בבת־אחת כלפי מטה.

"מי שם?" שאל בערבית וכיוון את קנה אקדחו כלפי החרך שבתקרה.

"עזיזה!" נשמעה התשובה. הקול היה קולה של נערה.

"מי זו עזיזה?" פנה ירון המופתע בשאלה אל ד"ר אייזקס.

"נהדר!" צרח ד"ר אייזקס בהתלהבות. "נהדר! תן לה להיכנס! הרי זו בתו של ראש שבט ערב טורקלין."

"בתו של זכי חלטורה איבן מפלוס?!" תמה ירון זהבי תמיהה גדולה.

"כן," השיב ד"ר אייזקס הנרגש בקוצר רוח. "אם יש אישה או נערה אמיצת־לב הבזה לתוכניות אביה, הרי זו עזיזה האמיצה."

בעוד הוא משיב ירדה עזיזה בסולם, לצד ירון זהבי, ועמדה על הרצפה הקמורה של החדר.

"את תמר," פנתה ואמרה. "ראיתי אותך באוהלי ערב טורקלין."

"אולם אני לא ראיתיך מעודי," נבוכה תמר.

"כמובן," השיבה עזיזה, "משום שאבי כלא אותי על מסגר ובריח במערה בסביבות ים המלח. אולם יום אחד נמלטתי על נפשי ובאתי בלילה לאוהלי השבט... ואז ראיתיך, שבויה ואומללה ומסכנה. אדם רע־לב הוא אבי, רע־לב ואכזר, אך יום הגמול והנקם על רוע מעלליו לא יאחר לבוא."

היא נשענה אל הסולם ועיניה השחורות נצצו כשתי גחלים מתוך המשטמה והשנאה אשר מילאו את לִבה על גדותיו.

ירון זהבי הביט בעזיזה בפה פעור ובהשתוממות גוברת והולכת. הוא ראה את האקדח החגור למותניה ולא נעלמה ממנו גם סכין ה"שברייה" הצמודה אל גופה בפתיל משוזר.

"הבאתי פתק מהומר אוברין," אמרה עזיזה ונתנה את הפתק בכפו של ד"ר אייזקס.

הארכיאולוג הממושקף פרש את הפתק והחל קורא, בעוד ירון ותמר קוראים בו מעבר לכתפו.

אני חוזר ומודיע, כי לפי הנתונים האחרונים מרחפת סכנת מוות על ראש הבחורים שבויי גוש עציון.

עלינו להתחרות עם הזמן. כל איחור עלול לעלות להם בחייהם. "נשר המדבר" שמע את השיחה במועצת הזקנים. זכי חלטורה איבן מפלוס החליט להוציא את הבחורים להורג משני טעמים. א. הוא חושש שמא במוקדם או במאוחר יצליחו להימלט (או שיצליחו למַלטם מידו), ואז כל תוכנית המערות הסודיות תעלה בתוהו. ב. הוא שואף לנקום ולהכאיב לעזיזה האוהבת את בנו של "נשר המדבר", עמוס.

אני מעביר פתק זה בידי עזיזה. ניסיתי להשפיע עליה שלא תיקח חלק במסע שחרור השבויים, אולם היא מיאנה לשמוע לי. אם תיפול בידי אנשי ערב טורקלין, עלול גורלה להיות רע ומר. אחיה מחמוד נשלח בעקבותיה. מובן לכם מה פירוש הדבר? פירוש הדבר: מוות מן המארב, בירייה או בכל דרך אחרת. אשתדל עוד לדבר על לִבה ולהשפיע עליה לעבור דרך קווי שביתת־הנשק למדינת ישראל, מקום שבו תהיה בטוחה מכל רע.

להתראות הלילה.

הומר אוברין

"נו, מה דעתכם?" שאל ד"ר אייזקס בסיימו לקרוא את הכתוב.

"מזופת מאוד," השיב ירון קצרות. "כל רגע הוא יותר מוות ופחות חיים בעבור השבויים. אין לי טיפת סבלנות בעורקי."

"אנחנו יוצאים בעוד כמה רגעים אל מחוץ לעיר העתיקה, בדרך למערות ערב טורקלין," אמר ד"ר אייזקס בהרהור וקרע את הפתק לקרעים קטנים.

"ומה יהיה על עזיזה?" שאלה תמר בעברית.

עזיזה הסתכלה בה במבט חודר וצווארה הדק נמתח כצוואר איל ועיניה היו עצובות ומבוהלות מעט.

"מוטב שנדבר ערבית," הציע ירון. "היא עלולה לחשוב, כי אין אנו רוצים בחברתה." וירון זהבי פנה אל עזיזה בשפת אמהּ: "תמר שאלה מה יהיה עלייך, עזיזה, משום שאנו כולנו חרדים לגורלך. הומר אוברין כתב שאחיך מחמוד נשלח אחרייך..."

המשך הפרק בספר המלא