מארז האחים פרסטון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז האחים פרסטון

מארז האחים פרסטון

4.7 כוכבים (101 דירוגים)

תקציר

*2 ספרים במארז*

*האחים פרסטון 3 - חלק ראשון*

ליאו פרסטון
ילדות בבית עם שישה אחים הכריחה אותי תמיד להיאבק על מקומי. בעוד אחיי תמיד היו רעשניים, מבולגנים ומעצבנים, אני תמיד הייתי הבחור השקט, זה שחושב, שמקשיב, שמביט בעולם חולף על פניו ומרגיש בודד ועצוב. 
ואז הכרתי את מיה. מיה הייתה מתנה משמיים, היא הכניסה לחיי סיבה ומשמעות והתחלתי לחשוב שיחד נוכל להתגבר על הכול, עד לאותו קיץ ששינה את מהלך חיינו לעד. עד לרגע ההוא, שבו הרסתי את הכול.

מיה קובאץ'
כשהגעתי באותו קיץ גורלי אל בית משפחת פרסטון הייתי ילדה שאימה העדיפה לטפל בילדים אחרים על פניה. בקרב בני משפחתו של ליאו חשבתי שמצאתי משפחה, אבל היה זה רק עניין של זמן עד שהמציאות הראתה לי שאגדות יש רק בספרים.
נתתי לליאו את כל מה שהוא אפילו לא ידע שחסר לו. את ליבי, את גופי, את נשמתי, אבל יש דבר אחד שאני לא מסוגלת לתת לו. את הסוד הגדול מכולם.

ליאו חלק ראשון הוא הספר השלישי בסדרת האחים פרסטון מאת הסופרת ג'יי מקלין. סיפורם הסוחף של ליאו ומיה יחדור לליבכם וירטיט אותו בכל מילה. 
הספרים קודמים בסדרה, לוקאס ולוגן, גם הם ראו אור בהוצאת אדל.

*האחים פרסטון 4 - חלק שני*

ליאו פרסטון
מתברר שאתה לא באמת יכול לברוח מהעבר שלך, מפני שהוא תמיד ירדוף אחריך, ונראה שהעבר שלי עם מיה מעולם לא באמת נשאר מאחור.
יש בעיות שרק הולכות וגדלות אם לא מתעמתים איתן. רק הולכות ומתחזקות, כמו מפלצות רעבות, אני חושב שאני עושה את הדבר הנכון עבור שנינו כשאני מחליט לעזוב, נחוש להגן עליה מפני המפלצות שלי, אבל נראה שיצרתי בכך מפלצת גרועה בהרבה.

מיה קובאץ'
הוא חושב שהוא מגן עליי, אבל הוא רק נוטש אותי שוב. הוא לא מבין שאני צריכה אותו, יותר מכפי שהייתי צריכה מישהו בחיי. הוא נוסע, מותיר אותי להתמודד עם קשיים שאף אישה לא צריכה להתמודד איתם לבד, ואני עושה עבודה גרועה מאוד בזה. גרועה עד כדי כך שאני חושבת שאם יום אחד הוא יחזור, לא יהיה לו שום דבר לחזור אליו.

ליאו חלק שני הוא הספר הרביעי בסדרת האחים פרסטון מאת הסופרת ג'יי מקלין. סיפורם הסוחף של ליאו ומיה יחדור לליבכם וירטיט אותו בכל מילה. 
הספרים האחרים בסדרה, לוקאס ולוגן, ראו גם הם אור בהוצאת אדל.

פרק ראשון

פרולוג

​מִיָה

אני לא רוצה להיות פה.

זה הדבר היחיד שעובר בראשי, ממלא את דמי באנרגיה עצבנית. בחרדה. ככה בדיוק הרגשתי לפני כמעט עשר שנים, אבל האישה שישבה אז לידי ואחזה בהגה לחלוטין לא הייתה מודעת למצבי והבטיחה לי שהכול יהיה בסדר, שאהיה מאושרת כאן. הייתה זו השערה בלבד כי היא בקושי הכירה את הילדה בת השתים־עשרה שישבה לצידה, וגם עכשיו אנחנו כמעט זרות. מוזר להגיד את זה, בהתחשב בעובדה שמדובר באימא שלי.

היא יושבת זקופה כקרש כשהיא פונה בעיקול האחרון לכיוון בית פרסטון ומביטה בעצמה בהיחבא במראה. הייתי תופסת אותה עושה את זה בקיצים שביליתי איתה. היא קיוותה שיום אחד מר פרסטון יראה אותה באור אחר.

כן, זה לא עומד לקרות לעולם.

אני מנסה לא לגלגל את עיניי ובמקום זה עוצרת לרגע כדי לנשום. אני מנגבת את כפות ידיי המזיעות במושב המכונית השחוק, משעינה את ראשי על משענת הראש ומנסה להרגיע את הדופק באמצעות צפייה מבעד לחלון. עצים נטועים לאורך הדרך, קרני השמש חודרות מבעד לעלוותם הצפופה. גדר עץ נמוכה מאחורי העצים מסמנת שזה שטח פרטי, אפילו שאי אפשר לראות בתים. חצץ ניתז מהצמיגים וכשאני פותחת את החלון מעט, אני מרגישה את האוויר הצונן והרענן.

בפעם הראשונה שהייתי כאן, המקום הזכיר לי את הבית. לא עבר זמן רב עד שהתחושה התפוגגה. המכונית מאיטה כשאימי נכנסת אל כביש הגישה והנשימה נעצרת בחזי. שפתי התחתונה מעקצצת בכאב כששיניי נסגרות עליה.

אני מנסה להרחיק את הזיכרונות, לעצור את דמעותיי מלזלוג.

הכול נראה אותו דבר ובכל זאת... הכול השתנה.

אני לא רוצה להיות פה. לא שוב.

* * *

ליאו

יש רגעים שבהם אני מאבד את ההכרה. לא פיזית, אלא נפשית. יכול להיות שאיבוד הכרה הוא לא המונח הנכון. זה יותר כמו לצאת מעצמי. כששמה של מיה מוזכר, אני מרגיש שזה עומד לקרות.

הפסיכולוגים השונים שאימא גררה אותי אליהם כשהייתי ילד ניסו לשכנע אותה שזה סימפטום של הפרעת קשב וריכוז, ושל היפראקטיביות. הייתי ללא ספק הילד ההיפראקטיבי פחות מכל ילדיה. נכון, התקשיתי להתרכז בדברים משעממים ושגרתיים, אבל מי לא?

מלבד זה, יכולתי להתרכז. לעזאזל, יכולתי להיות מרוכז מאוד, אבל בדברים שלא נחשבו כל־כך. יכולתי לבהות בזבוב על הקיר במשך שעה או לשקוע לחלוטין בפרח מטופש שצמח שלא במקומו. איך הוא הגיע לשם? הוא לא היה שייך, ובכל זאת היה בזה את כל ההיגיון שבעולם.

הביקורים אצל המטפלים התמעטו כשאימא הייתה חולה מכדי לקחת אותי, ואז פסקו כליל כשהיא מתה. השבועות, בעצם החודשים שלאחר מותה היו היציאה מעצמי הארוכה מכולן.

עד שלייני כמעט מתה.

אני מודע לכך שיש בי דברים שלא כשורה, שלא אובחנו. אני גם מודע לכך שאחיי עדיין מדברים על מיה, אני רק לא יודע באמת מה הם אומרים. אנחנו מצטופפים בחדר השינה של הוריי, כל השבט, ואני לא זוכר איך הגענו לכאן.

"מיה היא הבת של וירג'יניה," לוגן מסביר לרד, החברה שלו. "והיא ממש אהבה את ליאו."

שרירי הלסת שלי ננעלים.

"אהבה?" אומרת לוסי, "היא הייתה דלוקה עליו."

אני מנסה לגחך בבוז, אבל הם חושבים שזה צחוק עצבני וחרד. מיה אף פעם לא אהבה אותי ואם כן, היא ללא ספק לא הייתה צריכה לעשות את זה. אני פונה אל אחותי. "כמה זמן אני צריך לסבול את הדבר הזה?"

לוסי צוחקת. אין לה מושג איזה קרב פנימי אני מנהל. לאף אחד מהם אין. אני לא יודע כמה זמן עובר או מה נאמר עד שלוסי ממלמלת, "אנחנו חבורת המנוולים הכי מרושעת והכי שיפוטית בעולם."

בחדר משתררת שתיקה, בדרך כלל הצליל האהוב עליי, אבל לא כעת. הפעם השתיקה נותנת לי זמן להיזכר. אני נזכר בהבעת פניה של מיה בפעם האחרונה שראיתי אותה, בעצב המעורב בכעס ובשיברון הלב שבעיניה, בחורבן שבמילותיה, שכולם כוונו אליי. "כן, אנחנו באמת כאלה," אני ממלמל, "ואם תוכלו לחצוץ בינינו, אעריך את זה."

אני טובע בזיכרונות כעת. כל נגיחה בחזי, כל מהלומה ברגשותיי, כל אמת שביליתי שנים בניסיון להתכחש לה. אצבעות רכות נכרכות סביב ידי ואני מביט מטה ורואה שלוסי מנסה לתפוס בה. אני מניח לה לקחת אותה ומנצל את ההזדמנות להציץ בה. היא מביטה בעיניי, מנסה למצוא את הדבר שאימי חיפשה במשך כל חיי. חייב להיות בי משהו, משהו שהיא תוכל להתחבר אליו. משהו נוסף.

מבחינתם, אני כלי.

ריק בתוכי.

אני עוזב את ידה, רוצה להגיד לה לשחרר, לתת לי לברוח מהמציאות בחזרה אל הזיכרונות על מיה כי אני יודע שבמקום כלשהו בין הכאב ושיברון הלב, היה טוב.

אני הייתי טוב.

"אתה בסדר?" לוסי לוחשת, גבותיה מכווצות בדאגה.

אני מהנהן.

אני משקר. אני לא בסדר. ואני לא רוצה להיות פה.

יותר מזה, אני לא רוצה אותה פה.

מה, לכל הרוחות, היא עושה פה?

​1

​מיה

​בת שתים־עשרה

הכול התחיל במתיחה. מתיחה טיפשית ועלובה.

סתם קצת בלגן, ככה הם הגדירו את זה. הדבר המצחיק הוא, שהמתיחה אפילו לא הייתה מכוונת כלפיי.

עד עכשיו, הקיץ אצל משפחת פרסטון הוא חוויה בודדת. זו הדרך היחידה שבה אני יכולה לתאר אותה וזה אומר הרבה כי גדלתי כילדה יחידה, חונכתי על ידי סבי בחווה ישנה, בעיירה שהיו בה פחות ממאתיים תושבים.

האדם היחיד שאני משוחחת איתו בקביעות מלבד סבא הוא הולדן, החבר הכי טוב שלי. תמיד חיכינו בקוצר רוח לחופשות הקיץ ובילינו כמעט כל שנייה משעות האור יחד בניסיון לגלות דברים חדשים. זה נעשה קשה יותר ככל שהתבגרנו, וככל שבילינו זמן רב יותר באמצע שומקום, צפון קרוליינה, כך בער לנו יותר לעוף משם. לפחות לו. אני? אני יכולתי להיות מאושרת לו היה שם עתיד כלשהו עבורי. הולדן הבטיח לי בקיץ הקודם שימצא דרך לצאת משם ולקחת אותי איתו. "יום אחד, מיה מק," הוא אמר כשכרע מולי וגירד את העפר המעורב בדם מברכיי המשופשפות, "נעוף לכל הרוחות מהחור המחורבן הזה – "

"הולדן!" התפתלתי באי־נוחות ושפשפתי את פניני הזיעה שעל עורפי. רצנו. אני לא יודעת למה, אבל הולדן צעק לרוץ וכך עשינו. רצנו דרך הסבך הצפוף, מעיפים ענפים תלויים מדרכנו, ואני פחדתי כל־כך ממה שזה לא יהיה שברחתי מפניו, שלא ראיתי את גזע העץ הענק ששכב על אדמה.

מעדתי, נפלתי על ידיי ועל ברכיי וכך הגעתי לשבת מול הולדן כאשר ברכיי, ישבני והמעט שנותר מהגאווה שלי צורבים בכאב. הולדן הביט בי והמתין, ואני הרגשתי את הסומק מזדחל על לחיי. "אסור לקלל," מלמלתי, יודעת שאני נותנת לו בדיוק את מה שרצה. לא אהבתי שאנשים קיללו, במיוחד לא הוא. מלבד זה, היינו ילדים, זה נראה לא ראוי שמילים מלוכלכות כאלה יצאו מפיות של נשמות טהורות כל־כך.

הבטתי בו כשניסה לעצור את צחוקו, ואז הוא רכן אליי ולחלקיק שנייה חשבתי לעצמי שאם הוא אפילו ינסה לנשק אותי, אכניס לו אגרוף ישר בפה הטהור הזה. אבל הוא לא הלך על נשיקה. הוא לחש, "פאק. שיט. תחת. ציצים." חבטתי בזרועו. "שיט, מיה! זה כאב!" הוא צעק, משפשף אותה.

"אל תתגרה בי."

"וואו, איזו מילה גדולה... לילדה!"

עיניי התכווצו. "אתה רוצה עוד אחת?"

עיניו נפערו לרווחה והוא הניד בראשו. "סבא שלך לימד אותך כמה מהלכים, הא?"

משכתי בכתפיי. "סבא רוצה שאהיה מסוגלת להגן על עצמי."

"ממה?" הוא כמעט צחק. "מהציקדות שעל המרפסת הקדמית שלכם? כי זה בעצם הדבר היחיד שאת זקוקה להגנה מפניו." מבטו ירד אל האדמה והוא הוסיף בהיסוס, "הן וההורים שלך."

הייתי מכה אותו שוב לולא צדק כל־כך.

אני מקדירה את פניי לנוכח הזיכרון כשאני יושבת על מזח האגם הפרטי של משפחת פרסטון, כפות רגליי היחפות משכשכות במים. אני לופתת בידי את הנייד שסבא נתן לי כדי שאשמור איתו על קשר בזמן החופשה. שני מספרים בלבד נמצאים בזיכרון, שלו ושל אימו של הולדן, ורוב הרשומות הן שיחות יוצאות אליה. אני מרגישה שבטוח יותר לפרוק באוזני החבר שלי מאשר באוזני סבא, לא משום שלא יהיה אכפת לו, אלא מכיוון שיש לו תקוות גדולות לגבי הזמן שאבלה כאן. אני לא רוצה לספר לו את האמת, שאני לא מתחברת לאף אחד או שבקושי אמרתי יותר משתי מילים למישהו פרט למר פרסטון, או טום, כמו שהוא רוצה שאקרא לו. הוא משתדל מאוד לתת לי הרגשה שאני רצויה ושיהיה לי נוח ככל שאפשר. אני לא מדברת הרבה עם אימא, 'בוקר טוב' או 'לילה טוב' סתמיים, ואז היא עובדת ואני... אני נשכחת.

שוב.

אני לא מבינה למה היא עשתה עניין גדול מזה שאשהה אצלה. היא המטפלת של המשפחה וגרה בדירת חדר מעל המוסך. אני ישנה על הספה. אין מקום בשבילי בחלל הזה או בליבה.

אני לא יכולה להכחיש שהיא מטפלת נהדרת. ברור שהיא אוהבת את הילדים של המשפחה. היא פשוט לא אוהבת את הילדה שלה.

אני פותחת את הטלפון וקוראת את ההודעה האחרונה שהולדן שלח לי מהנייד של אימא שלו.

תמי: רק עוד שלושה ימים, מיה מק. את יכולה לעשות את זה. אימא אומרת שכשתחזרי היא תיקח אותנו לאכול גלידה. טריפל פאדג' שוקולד עם תותים בצד. אנחנו מצטערים שלא כיף לך. אנחנו מתגעגעים אלייך. והיא אומרת שהיא אוהבת אותך. אני לא. זה היה עלול להיות מוזר. תתקשרי אליי מתי שבא לך. תחת מסריח.

הוא שלח את ההודעה אתמול, ובדמעות אני עונה לו את המשפט היחיד שעולה בדעתי.

מיה: אל תקלל.

אצבעותיי מותירות לחות של זיעה כשאני מחפשת את המספר של סבא. השמש יוקדת עכשיו והופכת את עורי, החיוור בדרך כלל, לאדום, במיוחד על ירכיי במקום בו שולי מכנסיי הקצרים חותכים את בשרי.

נראה שראשי, המכוסה תלתלים עבים וכמעט שחורים, נושא במלוא הנטל ואני מתחרטת לפתע על ששהיתי כאן זמן רב כל־כך. כאב הראש מתקרב. אני כבר מרגישה אותו פועם באחורי גולגלתי.

אני לוחצת באנחה כבדה על הכפתור כאשר לפתע נשמעים קולות מכיוון שורת העצים, ואז צעדים ואחריהם קולות צחוק. בני פרסטון מתקרבים.

הדופק שלי פועם בקצב לא אחיד. אני מנתקת את השיחה, דוחפת את הטלפון לכיסי ונעמדת. אני מחליקה לתוך הכפכפים בתקווה להיעלם לפני שירגישו בנוכחותי.

זה חסר תועלת. אני רואה אותם רצים לכיוון המזח. הם ארבעה; שלושת המבוגרים ואחד מחבריהם. הם לא רואים אותי. עדיין לא. הם עסוקים מדי בצעקות לעבר הבחור שרץ בראש, ליאו. הם רודפים אחריו, צועקים מילים שהיו חורכות את לשוני אם הייתי חוזרת עליהן. רגליי נטועות על המזח ואני לא יודעת לאן לרוץ. הם יגיעו אליי בעוד שלוש שניות.

"תפוס אותו!" צועק לוגן, וליאו מקלל בתשובה.

ליאו חש כנראה במה עומד לקרות כי הוא מקדים לרוקן את כיסיו ולהשליך את תכולתם על המזח. אני מעפעפת בכוח וכשאני פוקחת את עיניי ליאו שכוב פרקדן, הבחורים האחרים אוחזים בגפיו, ואז הוא באוויר וזרועותיו מתנופפות בעוד האחרים עומדים על המזח, צוחקים ומצביעים.

הוא מכה במים בקול התזה רם ואני מביטה לעבר כפות רגליי, אל המטבעות שנחתו שם לפני כמה שניות. אני מתחילה לאסוף אותם כדי להקל על ליאו כשיצא. הארנק שלו נמצא על המזח, כמעט נופל למים. הוא נפתח כשנחת והשמש משתקפת בכיס הפלסטיק שבו בדרך כלל שומרים את תעודת הזהות. אני בועטת בארנק למקום מבטחים, ואז אני רואה את זה: במקום שבו משתקפת השמש, מוגן מאחורי שכבה דקה של פלסטיק שקוף נמצא... תצלום שלי.

נשימתי נעצרת וכל מה שבתוכי ניצת, מתפוצץ לתוך תופת. אני מציצה מבעד לריסיי, די כדי לראות את ידיו של ליאו על המזח כשהוא מתחיל לטפס מתוך המים.

ואז אני רצה, חזק ומהר יותר מכפי שרצתי אי פעם, כל הדרך בחזרה אל הדירה, שם אני סוגרת את הדלת מאחוריי ונועלת אותה, מרגישה איך כל שריר בגופי נמתח ממאמץ.

אני נושמת את הנשימה העמוקה הראשונה שלי ומנסה לארגן את מחשבותיי.

זה לא הגיוני.

כשסבא מצלצל בערב ושואל מה נשמע, אני מגלה שאני מחייכת.

נראה ששני הימים הבאים טסים, וכשמגיע הזמן לעזוב, העצבות הפתאומית מפתיעה אותי, אבל כשסבא שואל אותי בנסיעה הביתה אם ארצה לעשות את זה שוב בקיץ הבא, התשובה שלי מפתיעה עוד יותר.

"כן," אני עונה בלי לפסוח על פעימה, לא מצליחה להסתיר את החיוך או את ההסמקה.

ליאו פרסטון מסתובב עם תמונה שלי בכיס שלו ואני רוצה לדעת למה.

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
101 דירוגים
82 דירוגים
12 דירוגים
1 דירוגים
3 דירוגים
3 דירוגים
שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
29/5/2025

מהמם מהמם מהמם מהמם

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
27/7/2024

הלוואי שיהיה המשך לסדרה המושלמתתתת הזאתתתתת

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
11/6/2024

סדרת ספרים נוגעת ללב ומקסימה. ממליצה בחום

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
4/8/2023

כתוב טוב

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
1/7/2023

מושלםםםםםםםםם הכי יפה בכל הסדרה

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
23/3/2023

וואו. ספר מושלם, עמוק, כנה, ומרגש

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
12/3/2023

הכי טוב!! וואו

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
2/3/2023

לא יכולתי להניח, קראתי בשקיקה. התרגשתי וגם דמעות היו.. כל הסדרה מעולה, אבל זה הספר הזה מושלם..

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
28/2/2023

אני לא יכולה לחכות כדי לקרוא את ההמשך.. כואב ומרתק.

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
21/1/2023

טוב, אז כך, הספרים של ליאו בוודאות הכי טובים בסידרה קראתי ועברתי חוויה מטלטלת שכללה הרבה דמעות ונזלת הסיפור שליאו ומיה מרגש, עצוב אבל עם סוף טוב מומלץ מאוד!

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
21/1/2023

טוב, אז כך, הספרים של ליאו בוודאות הכי טובים בסידרה קראתי ועברתי חוויה מטלטלת שכללה הרבה דמעות ונזלת הסיפור שליאו ומיה מרגש, עצוב אבל עם סוף טוב מומלץ מאוד!

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
16/1/2023

אהבת נעורים, ומשפחה אחת מורכבת כל כך אבל אמיתית. אהבתי, ממשיכה לחלק 2

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
16/1/2023

מושלם, כל הסדרה💗💗

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
14/1/2023

מקסים, ממשיכה לשני💗💗💗

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
13/1/2023

וואוו, אחת הסדרות הטובות שקראתי ובכיתי

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
23/12/2022

סיום מקסים לסיפור אהבה מחמם את הלב. כתוב נהדר ומרגש עד דמעות. אתגעגע לדמויות האלה

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
24/11/2022

הספרים הכי יפים של ליאו, והספר השני בכללללל.. לקרוא ומהר

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
7/11/2022

מושלם

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
5/11/2022

דואט שלמות!!!

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
3/11/2022

יפיפה

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
25/10/2022

קראתי בנשימה עצורה. אי אפשר היה להפסיק. מותח, מרגש, מעניין. סדרה נהדרת. ליאו הוא הספר הטוב ביותר שתורגם בסדרה עד כה. מחכה לספרים הבאים.

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
7/10/2022

ספר נהדר! המשך מוצלח מאד לחלק הראשון. אפשר ממש להרגיש את העולם הפנימי של הדמויות. קראתי, התרגשתי, צחקתי ודמעתי יחד איתן.

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
5/10/2022

מקסים! אפשר ממש להתאהב בכל אחד מהגיבורים. כל עולמם הפנימי מהילדות ןעד לבגרות מתואר ברגישות ובשפה עדינה כל כך. מסקרן מאד לקרוא את ההמשך!

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
24/9/2022

וואו מה זה הספר המושלם הזה איך אהבתי מעניין מרגש כתוב נפלא הדמויות נכנסו לי ללב ברמות קשות ספר שחייב קריאה !!

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
18/9/2022

מקווה שיתרגמו את כל הסידרה

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
17/9/2022

חלק שלישי מסדרה מעולה ויש משהו במשפחה הזו שמספרת לך הכול מהכול שהחיים הם לא פיקניק שהחיים טבולים בכול מיני צבעים. ושהחיים שלנו משתנים עם השנים אם נאפשר זאת והכי חשוב זה להקשיב ללב ולרגש.

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
12/9/2022
שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
11/9/2022

וואוו וואוו וואוו מה קראתי פה ליאו אהובי אין עליך ממליצה מאוד רוצו לקרוא 💟💟💟 ⭐⭐⭐⭐⭐

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
11/9/2022

חיכיתי לליאו וספרתי את הימים עד שיצא כי לוקאס ולוגן היו מעולים ומה אגיד... ליאו מתעלה עליהם פי כמה וכמה רצה לקרוא את החלק השני אני במתח ממליצה ממליצה

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
10/9/2022

מושלם!!! הספר הזה מהמם, אין ספק שזה מסוג הספרים שאחזור לקרוא 💜

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
10/9/2022

מהמם! ספר שכיף לקרוא! עוברת לבא אחריו 💜

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
5/9/2022

כבר אמרתי שאין על ליאו! אז אומר שוב. האח הכי שווה בחבורה. הזוג הזה ריסק וחיבר לי את הלב מחדש 😍

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
5/9/2022

אם יש יצירת מופת זה הספר הזה. האחים פרסטון כבשו את ליבי מהרגע הראשון. אבל ליאו כבש את ליבי. ❤️ מי שלא תקרא תפסיד.

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
4/9/2022

יופי של דואט! מומלץ בחום

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
4/9/2022

דואט מעולה

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
4/9/2022

ליאו!!! דואט מושלם... זוג ספרים שחייב שיהיו בספריה. התאהבתי... ומוכנה להתאהב בו שוב בקרוב. אין ספק שאחזור לספרים האלו

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
4/9/2022

אין ספק שזו סדרה מושלמת.. אבל ליאו... ליאו... אפילו אם יש 4 ספרים עליו אני אקרא אותו באהבה. רצה לספר השני! אי אפשר להניח מהיד!!!!

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
4/9/2022

איך אני אוהבת ספרים כאלו! לא רציתי שיגמר. זאת סדרה שחייבים אותה גם במודפס!

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
4/9/2022

מהספרים לוקאס ולוגן חיכיתי לקרוא על ליאו ואני שמחה לבשר לכם שההמתנה השתלמה! ספר מושלם, הלכתי לקרוא את ההמשך, מומלץ!!!

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
4/9/2022

דואט מושלם, חובה!! נהנתי מאוד

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
4/9/2022

ספר חובה! אם קראתם את הראשונים בסדרה אל תפספו את הספר הזה!!

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
4/9/2022

אחד הטובים שקראתי.

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
4/9/2022

איזה ספר מרגש!

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
4/9/2022

דואט חובה!! ברמת מהדואטים הטובים שקראתי. גם אם קראתם את הקודמים וגם אם לא, הם באמת לא חובה כדי להבין- הדואט הזה פשוט חובה!! משגע, מרגש. חייבותתת!!

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
4/9/2022

דואט חובה!! ברמת מהדואטים הטובים שקראתי. גם אם קראתם את הקודמים וגם אם לא. פשוט חובה!!

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
4/9/2022

חייבים לקרוא את כל הסדרה. אהבתי את המשפחה המיוחדת הזו

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
4/9/2022

ספר מאלף. חלק מסדרה מהממת. אהבתי

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
2/9/2022

אחת הסדרות הטובות ביותר שקראתי לאחרונה. משפט שיכול לסכם את סוף הדואט . בקיצור סיפור העלילה הוא המשפט נשלקח מהספר "הוא על משפחה ואובדן, על חברות ועל טרגדיה ועל אהבה. אהבה צעירה "

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
1/9/2022

ספר מושלם, קראתי ביומיים את שני הספרים, מכל הסידרה זה המרגש ביותר. ממליצה בחום.

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
28/8/2022

מושללללם!!!!

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
26/8/2022

מצויין!!! מומלץ!!

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
26/8/2022

מושלללם!!!

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
25/8/2022

מדהים! סיום מושלם לסדרה מעולה.

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
24/8/2022

וואו, מדהים חייבת להמשיך לחלק השני

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
21/8/2022

ואו הספר הכי טוב שתורגם מהסדרה !!! ליאו כזה גבר אמיתי אין דברים כאלה רוצו לקרוא

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
17/8/2022

החלק הראשון מעט נמתח , אבל הספר השני ממריא ומקסים . שווה לחכות

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
15/8/2022

אווווווו פשוט ספר מהמם. כל ספר יותר טוב מקודמו. רוצו לקרוא!!!!! תודה על התרגום ❤️

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
15/8/2022

כתוב מעולה, הסוף בחלק השני קצת נמרח אבל 2 הספרים קצבים וסוחפים

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
14/8/2022

מעולה!!! אווו ממשיכה לחלק השני❤️

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
7/2/2025

4.5⭐️ הספר ממשיך מהקו של הספר הקודם ליאו ומיה נכנסו לי חזק ללב, כל כך אהבתי לקרוא את הסיפור שלהם והם עברו כל כך הרבה בנפרד וביחד הסיפור מתחיל מאז שהם בני 12-13 ובמשך 10 שנים, הספר מחולק לכמה חלקים הרגיש לי שהסופרת מגזימה וככה גם קרה בספרים הקודמים, היא מעבירה את הדמויות שלה 7 מדורי גיהינום עד שהם יחד סופית ולמרות זאת הכתיבה שלה מעולה ועמוקה, היא יודעת להעביר רגש בצורה ממש טובה וקל מאוד להתחבר לדמויות שהיא יוצרת המשפחה הזאת לגמרי נכנסה לי ללב וכל אחד מביא צבע משלו, אהבתי שהסופרת הראתה שלמרות שהם משפחה מלוכדת החיים שלהם לא מושלמים וכל אחד מהם עובר בחיים שלו קשיים אני ממליצה מאוד לקרוא את הסדרה הזאת ויש לי צורך מטורף לקרוא גם את הסדרה שקודמת לה, על החבורה של לוסי האחות של המשפחה

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
7/2/2025

4.5⭐️ ספר כל כך טוב שגרם לי להבין יותר את הדמות של ליאו, כאב לי הלב על מיה ומה שנאלצה לעבור כל הילדות שלה זה כן די נמרח לדעתי והיא יכלה לקצר אבל עדיין ממש אהבתי ונהנתי לקרוא על הסיפור שלהם ושניהם נכנסו לי ללב ממשיכה לספר הבא🫂

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
17/6/2023

כתיבה מעולה והדמויות עמוקות ומעניינות. עם זאת הספר איטי וקצת נמרח, ואין שום סיבה הגיונית לחלק את הספר לשני חלקים. מבין שלושת האחים, הכי אהבתי את הספר על לוגן. הספר הזה, על ליאו, הכי פחות טוב בעיני מבין השלושה.

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
23/12/2022

סיפור אהבת נעורים מרגש, כתיבה קולחת ודמויות שמתמכרים אליהן

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
23/12/2022

טוב… וואו. זה גרם לי להסתכל על ליאו בדרך ככ שונה. אני אוהבת אותו. הוא אוהב את מיה😭.

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
21/11/2022

נחמד.לא יותר סתם נמרח על שני ספרים. משהו בגיבור לא שכנע. מצהיר שהוא אוהב ומתנהג להיפך

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
28/9/2022

זה הספר אפשר היה לוותר על החלק הראשון

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
17/9/2022

יכלו לחבר את הספרים. סתם בצע כסף סך הכל ספר חמוד אבל קצת נמרח

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
21/4/2025

ארוך מידי, חופר מידי

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
20/11/2022

חלש. מאכזב. לא מבינה את ההתלהבות בביקורות. התנהגות לא עקבית ולא ברורה של שני הגיבורים. שניהם לא ממש מעוררים אמפטיה. אולי החלק השני יעשה את המהפך

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
27/9/2022

לא ברור למה צריך 2 ספרים

שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
26/4/2025

לא לקרוא למה כתבו שני ספרים משעמם לבחורה אין טיפה כבוד עצמי והבחור סתם משפיל אותה

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
26/4/2025

לא כדאי לקרוא לא מבין למה עשו שני ספרים מדובר בבחורה בלי שום כבוד עצמי ובחור שטוען שאוהב אותה אבל מתנהג הפוך אין עלילה מעניינת חבל על הזמן

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
22/9/2022

ממש אכזבה, לא מבינה איך המליצו על הספר הזה. שעמום מוחלט!!!!!!!!

שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
16/2/2025
שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
8/2/2025
שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
1/7/2023
שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
27/6/2023
שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
25/6/2023
שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
24/6/2023
שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
22/2/2023
שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
22/2/2023
שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
3/11/2022
שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
12/10/2022
שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
10/10/2022
שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
8/10/2022
שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
8/10/2022
שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
21/9/2022
שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
14/9/2022
שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
3/9/2022
שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
3/9/2022
שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
2/9/2022
שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
2/9/2022
שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
2/9/2022
שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
23/8/2022
שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
21/8/2022
שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
21/8/2022
שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
19/8/2022
שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
19/8/2022
שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
19/8/2022
שם הספר: האחים פרסטון 4 - ליאו חלק שני
18/8/2022
שם הספר: האחים פרסטון 3 - ליאו חלק ראשון
17/8/2022
מארז האחים פרסטון ג'יי מקלין

פרולוג

​מִיָה

אני לא רוצה להיות פה.

זה הדבר היחיד שעובר בראשי, ממלא את דמי באנרגיה עצבנית. בחרדה. ככה בדיוק הרגשתי לפני כמעט עשר שנים, אבל האישה שישבה אז לידי ואחזה בהגה לחלוטין לא הייתה מודעת למצבי והבטיחה לי שהכול יהיה בסדר, שאהיה מאושרת כאן. הייתה זו השערה בלבד כי היא בקושי הכירה את הילדה בת השתים־עשרה שישבה לצידה, וגם עכשיו אנחנו כמעט זרות. מוזר להגיד את זה, בהתחשב בעובדה שמדובר באימא שלי.

היא יושבת זקופה כקרש כשהיא פונה בעיקול האחרון לכיוון בית פרסטון ומביטה בעצמה בהיחבא במראה. הייתי תופסת אותה עושה את זה בקיצים שביליתי איתה. היא קיוותה שיום אחד מר פרסטון יראה אותה באור אחר.

כן, זה לא עומד לקרות לעולם.

אני מנסה לא לגלגל את עיניי ובמקום זה עוצרת לרגע כדי לנשום. אני מנגבת את כפות ידיי המזיעות במושב המכונית השחוק, משעינה את ראשי על משענת הראש ומנסה להרגיע את הדופק באמצעות צפייה מבעד לחלון. עצים נטועים לאורך הדרך, קרני השמש חודרות מבעד לעלוותם הצפופה. גדר עץ נמוכה מאחורי העצים מסמנת שזה שטח פרטי, אפילו שאי אפשר לראות בתים. חצץ ניתז מהצמיגים וכשאני פותחת את החלון מעט, אני מרגישה את האוויר הצונן והרענן.

בפעם הראשונה שהייתי כאן, המקום הזכיר לי את הבית. לא עבר זמן רב עד שהתחושה התפוגגה. המכונית מאיטה כשאימי נכנסת אל כביש הגישה והנשימה נעצרת בחזי. שפתי התחתונה מעקצצת בכאב כששיניי נסגרות עליה.

אני מנסה להרחיק את הזיכרונות, לעצור את דמעותיי מלזלוג.

הכול נראה אותו דבר ובכל זאת... הכול השתנה.

אני לא רוצה להיות פה. לא שוב.

* * *

ליאו

יש רגעים שבהם אני מאבד את ההכרה. לא פיזית, אלא נפשית. יכול להיות שאיבוד הכרה הוא לא המונח הנכון. זה יותר כמו לצאת מעצמי. כששמה של מיה מוזכר, אני מרגיש שזה עומד לקרות.

הפסיכולוגים השונים שאימא גררה אותי אליהם כשהייתי ילד ניסו לשכנע אותה שזה סימפטום של הפרעת קשב וריכוז, ושל היפראקטיביות. הייתי ללא ספק הילד ההיפראקטיבי פחות מכל ילדיה. נכון, התקשיתי להתרכז בדברים משעממים ושגרתיים, אבל מי לא?

מלבד זה, יכולתי להתרכז. לעזאזל, יכולתי להיות מרוכז מאוד, אבל בדברים שלא נחשבו כל־כך. יכולתי לבהות בזבוב על הקיר במשך שעה או לשקוע לחלוטין בפרח מטופש שצמח שלא במקומו. איך הוא הגיע לשם? הוא לא היה שייך, ובכל זאת היה בזה את כל ההיגיון שבעולם.

הביקורים אצל המטפלים התמעטו כשאימא הייתה חולה מכדי לקחת אותי, ואז פסקו כליל כשהיא מתה. השבועות, בעצם החודשים שלאחר מותה היו היציאה מעצמי הארוכה מכולן.

עד שלייני כמעט מתה.

אני מודע לכך שיש בי דברים שלא כשורה, שלא אובחנו. אני גם מודע לכך שאחיי עדיין מדברים על מיה, אני רק לא יודע באמת מה הם אומרים. אנחנו מצטופפים בחדר השינה של הוריי, כל השבט, ואני לא זוכר איך הגענו לכאן.

"מיה היא הבת של וירג'יניה," לוגן מסביר לרד, החברה שלו. "והיא ממש אהבה את ליאו."

שרירי הלסת שלי ננעלים.

"אהבה?" אומרת לוסי, "היא הייתה דלוקה עליו."

אני מנסה לגחך בבוז, אבל הם חושבים שזה צחוק עצבני וחרד. מיה אף פעם לא אהבה אותי ואם כן, היא ללא ספק לא הייתה צריכה לעשות את זה. אני פונה אל אחותי. "כמה זמן אני צריך לסבול את הדבר הזה?"

לוסי צוחקת. אין לה מושג איזה קרב פנימי אני מנהל. לאף אחד מהם אין. אני לא יודע כמה זמן עובר או מה נאמר עד שלוסי ממלמלת, "אנחנו חבורת המנוולים הכי מרושעת והכי שיפוטית בעולם."

בחדר משתררת שתיקה, בדרך כלל הצליל האהוב עליי, אבל לא כעת. הפעם השתיקה נותנת לי זמן להיזכר. אני נזכר בהבעת פניה של מיה בפעם האחרונה שראיתי אותה, בעצב המעורב בכעס ובשיברון הלב שבעיניה, בחורבן שבמילותיה, שכולם כוונו אליי. "כן, אנחנו באמת כאלה," אני ממלמל, "ואם תוכלו לחצוץ בינינו, אעריך את זה."

אני טובע בזיכרונות כעת. כל נגיחה בחזי, כל מהלומה ברגשותיי, כל אמת שביליתי שנים בניסיון להתכחש לה. אצבעות רכות נכרכות סביב ידי ואני מביט מטה ורואה שלוסי מנסה לתפוס בה. אני מניח לה לקחת אותה ומנצל את ההזדמנות להציץ בה. היא מביטה בעיניי, מנסה למצוא את הדבר שאימי חיפשה במשך כל חיי. חייב להיות בי משהו, משהו שהיא תוכל להתחבר אליו. משהו נוסף.

מבחינתם, אני כלי.

ריק בתוכי.

אני עוזב את ידה, רוצה להגיד לה לשחרר, לתת לי לברוח מהמציאות בחזרה אל הזיכרונות על מיה כי אני יודע שבמקום כלשהו בין הכאב ושיברון הלב, היה טוב.

אני הייתי טוב.

"אתה בסדר?" לוסי לוחשת, גבותיה מכווצות בדאגה.

אני מהנהן.

אני משקר. אני לא בסדר. ואני לא רוצה להיות פה.

יותר מזה, אני לא רוצה אותה פה.

מה, לכל הרוחות, היא עושה פה?

​1

​מיה

​בת שתים־עשרה

הכול התחיל במתיחה. מתיחה טיפשית ועלובה.

סתם קצת בלגן, ככה הם הגדירו את זה. הדבר המצחיק הוא, שהמתיחה אפילו לא הייתה מכוונת כלפיי.

עד עכשיו, הקיץ אצל משפחת פרסטון הוא חוויה בודדת. זו הדרך היחידה שבה אני יכולה לתאר אותה וזה אומר הרבה כי גדלתי כילדה יחידה, חונכתי על ידי סבי בחווה ישנה, בעיירה שהיו בה פחות ממאתיים תושבים.

האדם היחיד שאני משוחחת איתו בקביעות מלבד סבא הוא הולדן, החבר הכי טוב שלי. תמיד חיכינו בקוצר רוח לחופשות הקיץ ובילינו כמעט כל שנייה משעות האור יחד בניסיון לגלות דברים חדשים. זה נעשה קשה יותר ככל שהתבגרנו, וככל שבילינו זמן רב יותר באמצע שומקום, צפון קרוליינה, כך בער לנו יותר לעוף משם. לפחות לו. אני? אני יכולתי להיות מאושרת לו היה שם עתיד כלשהו עבורי. הולדן הבטיח לי בקיץ הקודם שימצא דרך לצאת משם ולקחת אותי איתו. "יום אחד, מיה מק," הוא אמר כשכרע מולי וגירד את העפר המעורב בדם מברכיי המשופשפות, "נעוף לכל הרוחות מהחור המחורבן הזה – "

"הולדן!" התפתלתי באי־נוחות ושפשפתי את פניני הזיעה שעל עורפי. רצנו. אני לא יודעת למה, אבל הולדן צעק לרוץ וכך עשינו. רצנו דרך הסבך הצפוף, מעיפים ענפים תלויים מדרכנו, ואני פחדתי כל־כך ממה שזה לא יהיה שברחתי מפניו, שלא ראיתי את גזע העץ הענק ששכב על אדמה.

מעדתי, נפלתי על ידיי ועל ברכיי וכך הגעתי לשבת מול הולדן כאשר ברכיי, ישבני והמעט שנותר מהגאווה שלי צורבים בכאב. הולדן הביט בי והמתין, ואני הרגשתי את הסומק מזדחל על לחיי. "אסור לקלל," מלמלתי, יודעת שאני נותנת לו בדיוק את מה שרצה. לא אהבתי שאנשים קיללו, במיוחד לא הוא. מלבד זה, היינו ילדים, זה נראה לא ראוי שמילים מלוכלכות כאלה יצאו מפיות של נשמות טהורות כל־כך.

הבטתי בו כשניסה לעצור את צחוקו, ואז הוא רכן אליי ולחלקיק שנייה חשבתי לעצמי שאם הוא אפילו ינסה לנשק אותי, אכניס לו אגרוף ישר בפה הטהור הזה. אבל הוא לא הלך על נשיקה. הוא לחש, "פאק. שיט. תחת. ציצים." חבטתי בזרועו. "שיט, מיה! זה כאב!" הוא צעק, משפשף אותה.

"אל תתגרה בי."

"וואו, איזו מילה גדולה... לילדה!"

עיניי התכווצו. "אתה רוצה עוד אחת?"

עיניו נפערו לרווחה והוא הניד בראשו. "סבא שלך לימד אותך כמה מהלכים, הא?"

משכתי בכתפיי. "סבא רוצה שאהיה מסוגלת להגן על עצמי."

"ממה?" הוא כמעט צחק. "מהציקדות שעל המרפסת הקדמית שלכם? כי זה בעצם הדבר היחיד שאת זקוקה להגנה מפניו." מבטו ירד אל האדמה והוא הוסיף בהיסוס, "הן וההורים שלך."

הייתי מכה אותו שוב לולא צדק כל־כך.

אני מקדירה את פניי לנוכח הזיכרון כשאני יושבת על מזח האגם הפרטי של משפחת פרסטון, כפות רגליי היחפות משכשכות במים. אני לופתת בידי את הנייד שסבא נתן לי כדי שאשמור איתו על קשר בזמן החופשה. שני מספרים בלבד נמצאים בזיכרון, שלו ושל אימו של הולדן, ורוב הרשומות הן שיחות יוצאות אליה. אני מרגישה שבטוח יותר לפרוק באוזני החבר שלי מאשר באוזני סבא, לא משום שלא יהיה אכפת לו, אלא מכיוון שיש לו תקוות גדולות לגבי הזמן שאבלה כאן. אני לא רוצה לספר לו את האמת, שאני לא מתחברת לאף אחד או שבקושי אמרתי יותר משתי מילים למישהו פרט למר פרסטון, או טום, כמו שהוא רוצה שאקרא לו. הוא משתדל מאוד לתת לי הרגשה שאני רצויה ושיהיה לי נוח ככל שאפשר. אני לא מדברת הרבה עם אימא, 'בוקר טוב' או 'לילה טוב' סתמיים, ואז היא עובדת ואני... אני נשכחת.

שוב.

אני לא מבינה למה היא עשתה עניין גדול מזה שאשהה אצלה. היא המטפלת של המשפחה וגרה בדירת חדר מעל המוסך. אני ישנה על הספה. אין מקום בשבילי בחלל הזה או בליבה.

אני לא יכולה להכחיש שהיא מטפלת נהדרת. ברור שהיא אוהבת את הילדים של המשפחה. היא פשוט לא אוהבת את הילדה שלה.

אני פותחת את הטלפון וקוראת את ההודעה האחרונה שהולדן שלח לי מהנייד של אימא שלו.

תמי: רק עוד שלושה ימים, מיה מק. את יכולה לעשות את זה. אימא אומרת שכשתחזרי היא תיקח אותנו לאכול גלידה. טריפל פאדג' שוקולד עם תותים בצד. אנחנו מצטערים שלא כיף לך. אנחנו מתגעגעים אלייך. והיא אומרת שהיא אוהבת אותך. אני לא. זה היה עלול להיות מוזר. תתקשרי אליי מתי שבא לך. תחת מסריח.

הוא שלח את ההודעה אתמול, ובדמעות אני עונה לו את המשפט היחיד שעולה בדעתי.

מיה: אל תקלל.

אצבעותיי מותירות לחות של זיעה כשאני מחפשת את המספר של סבא. השמש יוקדת עכשיו והופכת את עורי, החיוור בדרך כלל, לאדום, במיוחד על ירכיי במקום בו שולי מכנסיי הקצרים חותכים את בשרי.

נראה שראשי, המכוסה תלתלים עבים וכמעט שחורים, נושא במלוא הנטל ואני מתחרטת לפתע על ששהיתי כאן זמן רב כל־כך. כאב הראש מתקרב. אני כבר מרגישה אותו פועם באחורי גולגלתי.

אני לוחצת באנחה כבדה על הכפתור כאשר לפתע נשמעים קולות מכיוון שורת העצים, ואז צעדים ואחריהם קולות צחוק. בני פרסטון מתקרבים.

הדופק שלי פועם בקצב לא אחיד. אני מנתקת את השיחה, דוחפת את הטלפון לכיסי ונעמדת. אני מחליקה לתוך הכפכפים בתקווה להיעלם לפני שירגישו בנוכחותי.

זה חסר תועלת. אני רואה אותם רצים לכיוון המזח. הם ארבעה; שלושת המבוגרים ואחד מחבריהם. הם לא רואים אותי. עדיין לא. הם עסוקים מדי בצעקות לעבר הבחור שרץ בראש, ליאו. הם רודפים אחריו, צועקים מילים שהיו חורכות את לשוני אם הייתי חוזרת עליהן. רגליי נטועות על המזח ואני לא יודעת לאן לרוץ. הם יגיעו אליי בעוד שלוש שניות.

"תפוס אותו!" צועק לוגן, וליאו מקלל בתשובה.

ליאו חש כנראה במה עומד לקרות כי הוא מקדים לרוקן את כיסיו ולהשליך את תכולתם על המזח. אני מעפעפת בכוח וכשאני פוקחת את עיניי ליאו שכוב פרקדן, הבחורים האחרים אוחזים בגפיו, ואז הוא באוויר וזרועותיו מתנופפות בעוד האחרים עומדים על המזח, צוחקים ומצביעים.

הוא מכה במים בקול התזה רם ואני מביטה לעבר כפות רגליי, אל המטבעות שנחתו שם לפני כמה שניות. אני מתחילה לאסוף אותם כדי להקל על ליאו כשיצא. הארנק שלו נמצא על המזח, כמעט נופל למים. הוא נפתח כשנחת והשמש משתקפת בכיס הפלסטיק שבו בדרך כלל שומרים את תעודת הזהות. אני בועטת בארנק למקום מבטחים, ואז אני רואה את זה: במקום שבו משתקפת השמש, מוגן מאחורי שכבה דקה של פלסטיק שקוף נמצא... תצלום שלי.

נשימתי נעצרת וכל מה שבתוכי ניצת, מתפוצץ לתוך תופת. אני מציצה מבעד לריסיי, די כדי לראות את ידיו של ליאו על המזח כשהוא מתחיל לטפס מתוך המים.

ואז אני רצה, חזק ומהר יותר מכפי שרצתי אי פעם, כל הדרך בחזרה אל הדירה, שם אני סוגרת את הדלת מאחוריי ונועלת אותה, מרגישה איך כל שריר בגופי נמתח ממאמץ.

אני נושמת את הנשימה העמוקה הראשונה שלי ומנסה לארגן את מחשבותיי.

זה לא הגיוני.

כשסבא מצלצל בערב ושואל מה נשמע, אני מגלה שאני מחייכת.

נראה ששני הימים הבאים טסים, וכשמגיע הזמן לעזוב, העצבות הפתאומית מפתיעה אותי, אבל כשסבא שואל אותי בנסיעה הביתה אם ארצה לעשות את זה שוב בקיץ הבא, התשובה שלי מפתיעה עוד יותר.

"כן," אני עונה בלי לפסוח על פעימה, לא מצליחה להסתיר את החיוך או את ההסמקה.

ליאו פרסטון מסתובב עם תמונה שלי בכיס שלו ואני רוצה לדעת למה.

עוד ספרים של ג'יי מקלין