מארז האחים פרסטון

פרולוג

​מִיָה

אני לא רוצה להיות פה.

זה הדבר היחיד שעובר בראשי, ממלא את דמי באנרגיה עצבנית. בחרדה. ככה בדיוק הרגשתי לפני כמעט עשר שנים, אבל האישה שישבה אז לידי ואחזה בהגה לחלוטין לא הייתה מודעת למצבי והבטיחה לי שהכול יהיה בסדר, שאהיה מאושרת כאן. הייתה זו השערה בלבד כי היא בקושי הכירה את הילדה בת השתים־עשרה שישבה לצידה, וגם עכשיו אנחנו כמעט זרות. מוזר להגיד את זה, בהתחשב בעובדה שמדובר באימא שלי.

היא יושבת זקופה כקרש כשהיא פונה בעיקול האחרון לכיוון בית פרסטון ומביטה בעצמה בהיחבא במראה. הייתי תופסת אותה עושה את זה בקיצים שביליתי איתה. היא קיוותה שיום אחד מר פרסטון יראה אותה באור אחר.

כן, זה לא עומד לקרות לעולם.

אני מנסה לא לגלגל את עיניי ובמקום זה עוצרת לרגע כדי לנשום. אני מנגבת את כפות ידיי המזיעות במושב המכונית השחוק, משעינה את ראשי על משענת הראש ומנסה להרגיע את הדופק באמצעות צפייה מבעד לחלון. עצים נטועים לאורך הדרך, קרני השמש חודרות מבעד לעלוותם הצפופה. גדר עץ נמוכה מאחורי העצים מסמנת שזה שטח פרטי, אפילו שאי אפשר לראות בתים. חצץ ניתז מהצמיגים וכשאני פותחת את החלון מעט, אני מרגישה את האוויר הצונן והרענן.

בפעם הראשונה שהייתי כאן, המקום הזכיר לי את הבית. לא עבר זמן רב עד שהתחושה התפוגגה. המכונית מאיטה כשאימי נכנסת אל כביש הגישה והנשימה נעצרת בחזי. שפתי התחתונה מעקצצת בכאב כששיניי נסגרות עליה.

אני מנסה להרחיק את הזיכרונות, לעצור את דמעותיי מלזלוג.

הכול נראה אותו דבר ובכל זאת... הכול השתנה.

אני לא רוצה להיות פה. לא שוב.

* * *

ליאו

יש רגעים שבהם אני מאבד את ההכרה. לא פיזית, אלא נפשית. יכול להיות שאיבוד הכרה הוא לא המונח הנכון. זה יותר כמו לצאת מעצמי. כששמה של מיה מוזכר, אני מרגיש שזה עומד לקרות.

הפסיכולוגים השונים שאימא גררה אותי אליהם כשהייתי ילד ניסו לשכנע אותה שזה סימפטום של הפרעת קשב וריכוז, ושל היפראקטיביות. הייתי ללא ספק הילד ההיפראקטיבי פחות מכל ילדיה. נכון, התקשיתי להתרכז בדברים משעממים ושגרתיים, אבל מי לא?

מלבד זה, יכולתי להתרכז. לעזאזל, יכולתי להיות מרוכז מאוד, אבל בדברים שלא נחשבו כל־כך. יכולתי לבהות בזבוב על הקיר במשך שעה או לשקוע לחלוטין בפרח מטופש שצמח שלא במקומו. איך הוא הגיע לשם? הוא לא היה שייך, ובכל זאת היה בזה את כל ההיגיון שבעולם.

הביקורים אצל המטפלים התמעטו כשאימא הייתה חולה מכדי לקחת אותי, ואז פסקו כליל כשהיא מתה. השבועות, בעצם החודשים שלאחר מותה היו היציאה מעצמי הארוכה מכולן.

עד שלייני כמעט מתה.

אני מודע לכך שיש בי דברים שלא כשורה, שלא אובחנו. אני גם מודע לכך שאחיי עדיין מדברים על מיה, אני רק לא יודע באמת מה הם אומרים. אנחנו מצטופפים בחדר השינה של הוריי, כל השבט, ואני לא זוכר איך הגענו לכאן.

"מיה היא הבת של וירג'יניה," לוגן מסביר לרד, החברה שלו. "והיא ממש אהבה את ליאו."

שרירי הלסת שלי ננעלים.

"אהבה?" אומרת לוסי, "היא הייתה דלוקה עליו."

אני מנסה לגחך בבוז, אבל הם חושבים שזה צחוק עצבני וחרד. מיה אף פעם לא אהבה אותי ואם כן, היא ללא ספק לא הייתה צריכה לעשות את זה. אני פונה אל אחותי. "כמה זמן אני צריך לסבול את הדבר הזה?"

לוסי צוחקת. אין לה מושג איזה קרב פנימי אני מנהל. לאף אחד מהם אין. אני לא יודע כמה זמן עובר או מה נאמר עד שלוסי ממלמלת, "אנחנו חבורת המנוולים הכי מרושעת והכי שיפוטית בעולם."

בחדר משתררת שתיקה, בדרך כלל הצליל האהוב עליי, אבל לא כעת. הפעם השתיקה נותנת לי זמן להיזכר. אני נזכר בהבעת פניה של מיה בפעם האחרונה שראיתי אותה, בעצב המעורב בכעס ובשיברון הלב שבעיניה, בחורבן שבמילותיה, שכולם כוונו אליי. "כן, אנחנו באמת כאלה," אני ממלמל, "ואם תוכלו לחצוץ בינינו, אעריך את זה."

אני טובע בזיכרונות כעת. כל נגיחה בחזי, כל מהלומה ברגשותיי, כל אמת שביליתי שנים בניסיון להתכחש לה. אצבעות רכות נכרכות סביב ידי ואני מביט מטה ורואה שלוסי מנסה לתפוס בה. אני מניח לה לקחת אותה ומנצל את ההזדמנות להציץ בה. היא מביטה בעיניי, מנסה למצוא את הדבר שאימי חיפשה במשך כל חיי. חייב להיות בי משהו, משהו שהיא תוכל להתחבר אליו. משהו נוסף.

מבחינתם, אני כלי.

ריק בתוכי.

אני עוזב את ידה, רוצה להגיד לה לשחרר, לתת לי לברוח מהמציאות בחזרה אל הזיכרונות על מיה כי אני יודע שבמקום כלשהו בין הכאב ושיברון הלב, היה טוב.

אני הייתי טוב.

"אתה בסדר?" לוסי לוחשת, גבותיה מכווצות בדאגה.

אני מהנהן.

אני משקר. אני לא בסדר. ואני לא רוצה להיות פה.

יותר מזה, אני לא רוצה אותה פה.

מה, לכל הרוחות, היא עושה פה?

​1

​מיה

​בת שתים־עשרה

הכול התחיל במתיחה. מתיחה טיפשית ועלובה.

סתם קצת בלגן, ככה הם הגדירו את זה. הדבר המצחיק הוא, שהמתיחה אפילו לא הייתה מכוונת כלפיי.

עד עכשיו, הקיץ אצל משפחת פרסטון הוא חוויה בודדת. זו הדרך היחידה שבה אני יכולה לתאר אותה וזה אומר הרבה כי גדלתי כילדה יחידה, חונכתי על ידי סבי בחווה ישנה, בעיירה שהיו בה פחות ממאתיים תושבים.

האדם היחיד שאני משוחחת איתו בקביעות מלבד סבא הוא הולדן, החבר הכי טוב שלי. תמיד חיכינו בקוצר רוח לחופשות הקיץ ובילינו כמעט כל שנייה משעות האור יחד בניסיון לגלות דברים חדשים. זה נעשה קשה יותר ככל שהתבגרנו, וככל שבילינו זמן רב יותר באמצע שומקום, צפון קרוליינה, כך בער לנו יותר לעוף משם. לפחות לו. אני? אני יכולתי להיות מאושרת לו היה שם עתיד כלשהו עבורי. הולדן הבטיח לי בקיץ הקודם שימצא דרך לצאת משם ולקחת אותי איתו. "יום אחד, מיה מק," הוא אמר כשכרע מולי וגירד את העפר המעורב בדם מברכיי המשופשפות, "נעוף לכל הרוחות מהחור המחורבן הזה – "

"הולדן!" התפתלתי באי־נוחות ושפשפתי את פניני הזיעה שעל עורפי. רצנו. אני לא יודעת למה, אבל הולדן צעק לרוץ וכך עשינו. רצנו דרך הסבך הצפוף, מעיפים ענפים תלויים מדרכנו, ואני פחדתי כל־כך ממה שזה לא יהיה שברחתי מפניו, שלא ראיתי את גזע העץ הענק ששכב על אדמה.

מעדתי, נפלתי על ידיי ועל ברכיי וכך הגעתי לשבת מול הולדן כאשר ברכיי, ישבני והמעט שנותר מהגאווה שלי צורבים בכאב. הולדן הביט בי והמתין, ואני הרגשתי את הסומק מזדחל על לחיי. "אסור לקלל," מלמלתי, יודעת שאני נותנת לו בדיוק את מה שרצה. לא אהבתי שאנשים קיללו, במיוחד לא הוא. מלבד זה, היינו ילדים, זה נראה לא ראוי שמילים מלוכלכות כאלה יצאו מפיות של נשמות טהורות כל־כך.

הבטתי בו כשניסה לעצור את צחוקו, ואז הוא רכן אליי ולחלקיק שנייה חשבתי לעצמי שאם הוא אפילו ינסה לנשק אותי, אכניס לו אגרוף ישר בפה הטהור הזה. אבל הוא לא הלך על נשיקה. הוא לחש, "פאק. שיט. תחת. ציצים." חבטתי בזרועו. "שיט, מיה! זה כאב!" הוא צעק, משפשף אותה.

"אל תתגרה בי."

"וואו, איזו מילה גדולה... לילדה!"

עיניי התכווצו. "אתה רוצה עוד אחת?"

עיניו נפערו לרווחה והוא הניד בראשו. "סבא שלך לימד אותך כמה מהלכים, הא?"

משכתי בכתפיי. "סבא רוצה שאהיה מסוגלת להגן על עצמי."

"ממה?" הוא כמעט צחק. "מהציקדות שעל המרפסת הקדמית שלכם? כי זה בעצם הדבר היחיד שאת זקוקה להגנה מפניו." מבטו ירד אל האדמה והוא הוסיף בהיסוס, "הן וההורים שלך."

הייתי מכה אותו שוב לולא צדק כל־כך.

אני מקדירה את פניי לנוכח הזיכרון כשאני יושבת על מזח האגם הפרטי של משפחת פרסטון, כפות רגליי היחפות משכשכות במים. אני לופתת בידי את הנייד שסבא נתן לי כדי שאשמור איתו על קשר בזמן החופשה. שני מספרים בלבד נמצאים בזיכרון, שלו ושל אימו של הולדן, ורוב הרשומות הן שיחות יוצאות אליה. אני מרגישה שבטוח יותר לפרוק באוזני החבר שלי מאשר באוזני סבא, לא משום שלא יהיה אכפת לו, אלא מכיוון שיש לו תקוות גדולות לגבי הזמן שאבלה כאן. אני לא רוצה לספר לו את האמת, שאני לא מתחברת לאף אחד או שבקושי אמרתי יותר משתי מילים למישהו פרט למר פרסטון, או טום, כמו שהוא רוצה שאקרא לו. הוא משתדל מאוד לתת לי הרגשה שאני רצויה ושיהיה לי נוח ככל שאפשר. אני לא מדברת הרבה עם אימא, 'בוקר טוב' או 'לילה טוב' סתמיים, ואז היא עובדת ואני... אני נשכחת.

שוב.

אני לא מבינה למה היא עשתה עניין גדול מזה שאשהה אצלה. היא המטפלת של המשפחה וגרה בדירת חדר מעל המוסך. אני ישנה על הספה. אין מקום בשבילי בחלל הזה או בליבה.

אני לא יכולה להכחיש שהיא מטפלת נהדרת. ברור שהיא אוהבת את הילדים של המשפחה. היא פשוט לא אוהבת את הילדה שלה.

אני פותחת את הטלפון וקוראת את ההודעה האחרונה שהולדן שלח לי מהנייד של אימא שלו.

תמי: רק עוד שלושה ימים, מיה מק. את יכולה לעשות את זה. אימא אומרת שכשתחזרי היא תיקח אותנו לאכול גלידה. טריפל פאדג' שוקולד עם תותים בצד. אנחנו מצטערים שלא כיף לך. אנחנו מתגעגעים אלייך. והיא אומרת שהיא אוהבת אותך. אני לא. זה היה עלול להיות מוזר. תתקשרי אליי מתי שבא לך. תחת מסריח.

הוא שלח את ההודעה אתמול, ובדמעות אני עונה לו את המשפט היחיד שעולה בדעתי.

מיה: אל תקלל.

אצבעותיי מותירות לחות של זיעה כשאני מחפשת את המספר של סבא. השמש יוקדת עכשיו והופכת את עורי, החיוור בדרך כלל, לאדום, במיוחד על ירכיי במקום בו שולי מכנסיי הקצרים חותכים את בשרי.

נראה שראשי, המכוסה תלתלים עבים וכמעט שחורים, נושא במלוא הנטל ואני מתחרטת לפתע על ששהיתי כאן זמן רב כל־כך. כאב הראש מתקרב. אני כבר מרגישה אותו פועם באחורי גולגלתי.

אני לוחצת באנחה כבדה על הכפתור כאשר לפתע נשמעים קולות מכיוון שורת העצים, ואז צעדים ואחריהם קולות צחוק. בני פרסטון מתקרבים.

הדופק שלי פועם בקצב לא אחיד. אני מנתקת את השיחה, דוחפת את הטלפון לכיסי ונעמדת. אני מחליקה לתוך הכפכפים בתקווה להיעלם לפני שירגישו בנוכחותי.

זה חסר תועלת. אני רואה אותם רצים לכיוון המזח. הם ארבעה; שלושת המבוגרים ואחד מחבריהם. הם לא רואים אותי. עדיין לא. הם עסוקים מדי בצעקות לעבר הבחור שרץ בראש, ליאו. הם רודפים אחריו, צועקים מילים שהיו חורכות את לשוני אם הייתי חוזרת עליהן. רגליי נטועות על המזח ואני לא יודעת לאן לרוץ. הם יגיעו אליי בעוד שלוש שניות.

"תפוס אותו!" צועק לוגן, וליאו מקלל בתשובה.

ליאו חש כנראה במה עומד לקרות כי הוא מקדים לרוקן את כיסיו ולהשליך את תכולתם על המזח. אני מעפעפת בכוח וכשאני פוקחת את עיניי ליאו שכוב פרקדן, הבחורים האחרים אוחזים בגפיו, ואז הוא באוויר וזרועותיו מתנופפות בעוד האחרים עומדים על המזח, צוחקים ומצביעים.

הוא מכה במים בקול התזה רם ואני מביטה לעבר כפות רגליי, אל המטבעות שנחתו שם לפני כמה שניות. אני מתחילה לאסוף אותם כדי להקל על ליאו כשיצא. הארנק שלו נמצא על המזח, כמעט נופל למים. הוא נפתח כשנחת והשמש משתקפת בכיס הפלסטיק שבו בדרך כלל שומרים את תעודת הזהות. אני בועטת בארנק למקום מבטחים, ואז אני רואה את זה: במקום שבו משתקפת השמש, מוגן מאחורי שכבה דקה של פלסטיק שקוף נמצא... תצלום שלי.

נשימתי נעצרת וכל מה שבתוכי ניצת, מתפוצץ לתוך תופת. אני מציצה מבעד לריסיי, די כדי לראות את ידיו של ליאו על המזח כשהוא מתחיל לטפס מתוך המים.

ואז אני רצה, חזק ומהר יותר מכפי שרצתי אי פעם, כל הדרך בחזרה אל הדירה, שם אני סוגרת את הדלת מאחוריי ונועלת אותה, מרגישה איך כל שריר בגופי נמתח ממאמץ.

אני נושמת את הנשימה העמוקה הראשונה שלי ומנסה לארגן את מחשבותיי.

זה לא הגיוני.

כשסבא מצלצל בערב ושואל מה נשמע, אני מגלה שאני מחייכת.

נראה ששני הימים הבאים טסים, וכשמגיע הזמן לעזוב, העצבות הפתאומית מפתיעה אותי, אבל כשסבא שואל אותי בנסיעה הביתה אם ארצה לעשות את זה שוב בקיץ הבא, התשובה שלי מפתיעה עוד יותר.

"כן," אני עונה בלי לפסוח על פעימה, לא מצליחה להסתיר את החיוך או את ההסמקה.

ליאו פרסטון מסתובב עם תמונה שלי בכיס שלו ואני רוצה לדעת למה.