שער לקבלה: נתיבות למיסטיקה יהודית - כרך ב ניצנים

חלק א: פילון והמיסטיקה היהודית
אדם אפטרמן
פילון והיהדות ההלניסטית
היהדות ההלניסטית התפתחה בעולם העתיק בקרב ארצות אגן הים התיכון שבהן התרבות ההלניסטית היתה נוכחת בצורה כזו או אחרת מכיבושי אלכסנדר הגדול (בשנת 332 לפנה"ס) ועד הכיבוש הערבי (בשנת 638 לספירה). המרכזים החשובים של היהדות ההלניסטית היו במצרים באלכסנדריה, באסיה הקטנה ובארץ ישראל. בכל המרכזים האלה חיו יהודים במגע משתנה עם העולם ההלניסטי ותרבותו. יהודים הלניסטים חיו בתפר שבין התרבות ההלניסטית ובכלל זה הפילוסופיה היוונית ובין התורה ויהדות בית שני, ובחרו בדרכים שונות לשלב או לדחות את התרבות ההלניסטית הגבוהה ובכלל זה הפילוסופיה היוונית. החיבור הספרותי המפורסם והחשוב ביותר שנוצר בהקשר תרבותי זה הוא 'תרגום השבעים', תרגום התנ״ך ליוונית. המחבר היהודי ההלניסטי הפורה והחשוב ביותר היה פילון האלכסנדרוני (לערך 20 לפנה"ס - 45 לספירה). הוא כתב חיבורים רבים ביוונית לקהלים שונים, ובהם ניסה להסביר ולפרש את התורה ואת הדת היהודית באמצעות קטגוריות ומושגים יווניים ממקורות סטואיים ופילוסופיים ובראשם מכִּתבי אפלטון. החוקרים חלוקים בשאלה עד כמה ניתן לראות בפילון מייצג נאמן של 'היהדות ההלניסטית' ועד כמה מפעל הכתבים המרשים שלו היה ניסיון אפולוגטי בלבד או יצירה מקורית. פילון נחשב ליהודי ובכלל להוגה המונותיאיסטי הראשון ששילב את הפילוסופיה האפלטונית עם עקרונות של דת מונותיאיסטית פרסונלית (כלומר שלפי תפיסתה לאל יש אישיות). במידה רבה הישגי הרוח של היהדות ההלניסטית אבדו במאה השנייה לספירה עם חורבן המרכז החשוב ביותר באלכסנדריה. כתבי פילון השתמרו במסגרת ובזכות אבות הכנסייה הנוצרית שהושפעו מכתביו, והוחזרו לחיק היהדות רק החל מן המאה השש עשרה על ידי מלומדים יהודים.
רבים רואים בפילון, פילוסוף יהודי מאלכסנדריה בן המאה הראשונה, אב טיפוס לפילוסופיה היהודית שנוצרה בימי הביניים,1 ובנושאים מסוימים גם תקדים ואולי אף מקור לזרמים המיסטיים שהתפתחו בימי הביניים, ובכלל זה הקבלה.
פילון חיבר חיבורים רבים ומגוונים ביותר ביוונית ופירש את התורה בתרגומה היווני, והוא ללא ספק המייצג המוכר והחשוב ביותר של היהדות ההלניסטית.2 יהדות זו שמאפייניה שונים בנקודות רבות וחשובות מהיהדות הרבנית שנוצרה במאות הראשונות לספירה, נעלמה כמעט לחלוטין עם הדעיכה של היישוב היהודי באלכסנדריה ובקהילות נוספות בפזורה ההלניסטית. למרות שכתביו שהשתמרו ביוונית הולכים ומתורגמים לעברית רק בדורות האחרונים,3 הרי שהחוקרים עדיין חלוקים בשאלה האם ניתן לזהות פה ושם עקבות להשפעה ישירה או עקיפה של פילון על ההגות היהודית בימי הביניים, ובכלל זה הקבלה. על אף שבדור האחרון התקבלה ההערכה שהוגים יהודים, שלא כנוצרים, לא הכירו את כתבי פילון לפני המאה השש עשרה, הרי שמבחינות רבות שיטתו הרוחנית המעמיקה של פילון משמשת כתקדים מרתק ומעין אב טיפוס לזרמים הרוחניים היהודיים שצמחו בימי הביניים ובעיקר הקבלה. השימוש שעושה פילון בפילוסופיה וזרמי המחשבה בני זמנו בפירושו לתורה וליהדות הוא מרשים, ומזכיר לא פעם רעיונות ופירושים שנוצרו בקרב יהודים בימי הביניים, החל בפירושים האלגוריים של הרמב"ם וכלה בדיונים בתורת הנפש ונושאים אחרים בקבלה ובזוהר. כיום לא ניתן לשלול לחלוטין רציפות מסוימת בין רעיונותיו של פילון לזרמים רוחניים ומיסטיים יהודיים קדומים, ואף לרעיונות מסוימים שיצופו ויופיעו גם בקבלה בימי הביניים.4
למרות שלא הוכחה השפעתו הישירה של פילון על ההגות היהודית בימי הביניים,5 הרי שחוקרים בדור האחרון עמדו על מקורות משותפים לפילון ולספר יצירה, לתחומים האזוטריים של 'מעשה מרכבה' ו'מעשה בראשית', ולרעיונות יסוד בקבלה6 ובכלל זה רעיון הדבֵקוּת שעליו נעמוד בהרחבה.7
בשנים האחרונות מתרבים המחקרים הרואים בדמיון זה עניין לא מקרי (אם כי יש חוקרים הדוחים את הראיות הנסיבתיות לרציפות או השפעה כלשהי בין פילון להגות היהודית בימי הביניים - הפילוסופית או הקבלית). עצם העובדה שפילון התעמק בפילוסופיה האפלטונית של זמנו תוך שהוא מציע פירוש אלגורי ורוחני מעמיק ליהדות כפי שהכיר אותה בתחילת המאה הראשונה באלכסנדריה, מזכיר לא מעט מהלכים פרשניים המופיעים בהגות היהודית בימי הביניים.8 דמיון זה נובע בעיקר מהשימוש הדומה בפילוסופיה האפלטונית ככלי לפירוש של התורה ואורח החיים היהודי - בהגות היהודית בימי הביניים נעשה שימוש בפילוסופיה האפלטונית בפיתוחיה הימי־בינימיים (באמצעות הזרם הידוע בשם 'ניאו־אפלטוניזם') ואילו פילון היה חלק מהאסכולה של הפילוסופיה האפלטונית 'האמצעית' בת זמנו. ההוגים שעשו שימוש בפילוסופיה האפלטונית הימי ביניימית הציעו פירוש רוחני מיסטי לאורח החיים היהודי ששיאו דבקות מיסטית באלוהות, וצעדו לפיכך בעקבות פילון גם אם לא בהשפעתו הישירה.
בדברים הבאים נידרש לפירושו של פילון למצוות הדבקות המקראית, ונשווה אותו לפירושים שמופיעים בספרות חז"ל, ואף נעמוד בקצרה על הדמיון בין דיונים אלו לדיונים המאוחרים יותר בפילוסופיה היהודית ובקבלה.
פילון היה ההוגה הראשון שפירש את מצוות הדבקות המקראית באמצעות קטגוריות המחשבה הפילוסופיות, בעיקר האפלטוניות. פילון הציג במרכז חיי הדת היהודיים אידיאל רוחני־מיסטי, שבשיאו התקשרות אינטימית ישירה של נפש האדם באלוהי ישראל. גם בנושא זה פילון כותב דעות שונות במקומות שונים, שכן בחלק ניכר מהדיונים דן פילון בתהליך של התקשרות עם ה'לוגוס', יסוד שכלי המתווך את האל.
המיזוג בין פילוסופיה ויהדות, אשר הוליד את הפרשנות הרוחנית־מיסטית לרעיון הדבקות, התרחש אפוא כבר בעולם היהודי ההלניסטי, אך לא בקרב חז"ל. עם חדירתם של רעיונות פילוסופיים ליהדות הרבנית בימי הביניים טבעי היה שרעיון הדבקות יחזור למרכז הבמה ויהפוך לאבן יסוד של המחשבה היהודית ולנחלת הכלל. כך רעיון הדבקות זכה להיוולד פעמיים בהיסטוריה של המחשבה היהודית: בפעם הראשונה בחיק היהדות ההלניסטית במאה הראשונה לספירה, בכתבי פילון האלכסנדרוני, ובפעם השנייה בכתבי הפילוסופים היהודים הראשונים שפעלו בהשפעת הפילוסופיה האפלטונית־ערבית בימי הביניים. אז נקלט רעיון הדבקות, כציר המשרטט מחדש למעשה את יחסי הגומלין בין האדם לאל, ונהיה רעיון יסוד של המחשבה היהודית והקבלה.
מצוות הדבקות
בשורה של פסוקים מספר דברים נקראים ישראל לדבוק באל - קריאה אשר מופיעה כחלק משורה של דרישות לאהוב ולירא את האל, לעובדו וללכת בדרכיו. 'פסוקי הדבקות', המשמשים להלן תשתית פרשנית לרעיון הדבקות, כוללים כמה פסוקים מספר דברים:
י, כ: 'אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ'.
יא, כב: 'כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ'.
יג ה: 'אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוֹ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן'.
ל, כ: 'לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹ­ֹהֶיךָ לִשְׁמ­ֹעַ בְּק­ֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְא­ֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲב­ֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם'.
לפי חוקרי המקרא, דרישות הנאמנות כלפי האל, ובכללן הדבקות, הן חלק מן האופי הפורמלי של היחסים החוזיים בין ישראל ובין אלוהיו. מפסוקים אלו ואחרים בספר דברים עולה, כי יחסים אלו מושתתים על מספר מונחים שמקורם בחוזים משפטיים מהמזרח הקדום.9 לשון החוזים הפוליטיים בין המלך ובין נתיניו במזרח הקדום פותחה לכדי חוזה דתי, שבו נעשה שימוש במונחים שמקורם בשיח הפוליטי. וכך, החוזה בין המלך לבין נתיניו התחלף והיה לחוזה דתי תובעני בין האל הריבון לבין נתיניו. לפי פרשנות זו, אותם יסודות 'רגשיים' של אהבה ויראה הם בגדר מרכיבים פורמליים לחלוטין ולא פרסונליים שמקורם בחוזה בין המלך לבין נתיניו.10 אמנם אולי השקפתנו היום, המוצאת תהום בין הפוליטיקה והפורמליות המשפטית מצד אחד, לבין התחום הרגשי והדתי מצד שני, איננה נכונה לזמן העתיק. ואמנם, חוקרים אחרים גרסו כי כבר במקרא פסוקי הדבקות כוללים ציווי המורה על רגש דתי מיוחד, ובעניין זה כתב משה אידל כי 'פסוקים אלה מלמדים על תפיסה המניחה יכולת לגשר בין האלוהי לבין האנושי כערך מקובל במקרא'.11
פילון והפירוש המיסטי למצוות הדבקות
לפני שניגש לפירושו של פילון למצוות הדבקות נעמוד בקצרה על מספר רעיונות יסוד במשנתו. הדיונים השונים של פילון באקסטזה ובחוויות מיסטיות אחרות ומגוונות הן אוצר של ממש לחוקרי המיסטיקה היהודית והכללית.12 פילון שינק משני מקורות עיקריים, היהדות והפילוסופיה האפלטונית, קיבל משניהם את התובנה שלא ניתן לעמוד על מהות האל אלא רק על בחינות שונות בקיומו וביחסיו לעולם הנברא. בבואנו לדון בשאלת השגת האל והחוויה המיסטית במשנת פילון נמצא כי פילון אינו הוגה דעות שיטתי וקוהרנטי. הוא נוטה להציג עמדות מגוונות ומחֵלק מדיוניו אפשר להסיק שהאל אינו ניתן כלל להשגה או לתפיסה, ובכלל זה כמושא לחזון מיסטי. מאידך, מדיונים אחרים עולה בבירור כי האל עומד במוקד של התנסות מיסטית הכוללת חזון וראייה, ובמקרים נדירים יותר אף התקשרות ישירה ואינטימית בצורה של דבקות מיסטית.
אחת מתרומותיו הייחודיות של פילון הוא הזיהוי המקורי בין אלוהי אפלטון לאלוהי אברהם יצחק ויעקב. זיהוי זה אִפשר לפילון לאפיין את העבודה הדתית, את ההתקרבות של האדם השלם לאל, במונחים של תהליך פילוסופי אפלטוני של עליית הנפש המשכלת, התגברותה על חיי החומר והיצרים והעפלתה למשכן האידיאות והאחד האלוהי. התעלות זו שהתאפיינה כהעפלה 'אפלטונית' התפרשׁה כהעפלה דתית המביאה להתקרבות אישית אל האל הפרסונלי או לכוחות הנאצלים ממנו. עתה שאלוהי אברהם נהפך לאל טרנסצנדנטי ומופשט, הרי שחלק מהפונקציות שמילא האל המקראי ניתנו בידי ישות מיוחדת, הלוגוס, שהוא בו בזמן השכל האלוהי או החכמה האלוהית. הלוגוס פועל מטעם האל ומשמש ככוח אמצעי מתווך בין האל הטרנסצנדנטי והעולם הנברא. מחלק גדול מדיוניו של פילון עולה כי לא ניתן לדעת ולהתקשר ישירות עם האל אלא באמצעות דרכי האל וכוחותיו ובעיקר הלוגוס, השכל האלוהי הנאצל מהבורא, המתווך את האל מול העולם הנברא, הממלא את העולם ופועל בשליחות הבורא. מכאן שגם הדרך העולה, הדרך הדתית של ההתקרבות אל האל, עוברת ברוב הדיונים של פילון דרך הלוגוס המתווך ואף נעצרת שם. פילון מקדיש מקום חשוב לתיאור של העפלת הנשמה לעבר הלוגוס המתווך את האל הטרנסצנדנטי. תיאור זה של העפלה רוחנית־מיסטית מתבסס בצורה ישירה על תיאורי עליית הנפש לעולם האידיאות בדיאלוגים האפלטוניים.13 אכן, אפלטון מתאר את
עליית השכל לעבר ממלכת האידיאות והאידיאה של 'האחד' לקראת סוג מסוים של חזון מנטאלי של האידיאות. ואילו אצל פילון האידיאה העליונה ביותר כבר מזוהה עם אלוהי ישראל ותהליך ההתעלות הוא פילוסופי עיוני (ברוח אפלטון) - אך גם תהליך דתי של התקרבות לאל או ללוגוס עד כדי מגע ממשי ואינטימי עם האל הטרנסצנדנטי. אל זה הוא בו בזמן גם אל אישי שעמו ניתן לרקום קשרי אהבה וידידות. בפרשנותו האלגורית לתורה יצר פילון סינתזה מרתקת בין תורת התעלות ושיבה מיסטית בעלת גוון פילוסופי־אפלטוני ובין הדת היהודית. סינתזה זו כוללת, בין היתר, יסוד מובהק של השתלמות המושתתת על הזיכוך והשחרור של הנפש והשכל מכבלי הגוף ועל התעלותם אל הנשגב. על התבונה להשתלט על ההיפעלויות הגופניות14 ועל שאר כוחות הגוף, כתנאי לשחרור הנפש המשׂכלת משלטון הגוף. זהו בסיס לתהליך זיכוך, אשר מביא בשלבים מתקדמים להתעלוּת אל העולם הנשגב, לאקסטזה ולהתבוננות קונטמפלטיבית בעליונים. לשיטת פילון, תהליך ההשתלמות עשוי להביא להתנסות בחזון של הלוגוס ואף של האל עצמו.15 לעתים רחוקות החוויה החזיונית עשויה אף להפוך לאיחוד מיסטי עם האל. ככל הנראה, פילון הוא ההוגה האפלטוני הראשון שהוסיף למהלך האפלטוני של הצפייה באידיאות גם את יסוד ההתמזגות והאיחוד עם המאציל העליון. וכך מרמז פילון על אפשרות נועזת לצמצום הפער בין האדם לאל עד כדי איחוד מלא בין שניהם. ברוב הדיונים פילון מתמקד דווקא בהתנסויות של ראיית האל ואף בתהליכים של התקשרות ועמידה לפני הלוגוס המתווך את הבורא. ברם, במספר דיונים מעמיד פילון אפשרות להכרה בלתי אמצעית וישירה של האל האחד. הכרה זו אינה נעשית בתיווך העולם הנברא או הלוגוס, אלא ההכרה 'עוקפת' את העולם הנברא ואת הכוחות הנאצלים מן האל ועומדת ישירות לנוכח האל. פילון פותח דרך ליחידי סגולה לדעת את האל ישירות ולא בתיווך הלוגוס.
בפירושו למצוות הדבקות מספר דברים מפרש פילון את המצווה המקראית לאור תפיסה ייחודית זו הפתוחה למתי מעט יחידי סגולה. במספר דיונים מפרש פילון שני פסוקי דבקות מספר דברים, אשר מורים על האיחוד המיסטי עם המאציל העליון. מפירוש זה עולה כי משה הוא אשר לימד והורה בספר דברים על האיחוד המיסטי - הוראה המגולמת שם במצוות הדבקות. פילון הוא הפרשן היהודי הראשון שהציע במפורש כי פסוק הדבקות מספר דברים (ל, כ) כולל ציווי הלכה למעשה לדבוק באל ולהתאחד עמו. בחיבורו 'על צאצאי קין' כותב פילון על המבקשים את האל, ודן בהקשר זה על משמעות הקירבה אל האל והריחוק ממנו:
אבל משה עתיד להורות את תלמידיו את ההוראה הנעלה ש'לאהבה את האלוהים לשמוע בקולו ולדבקה בו' (על פי דברים ל, כ) הם החיים המאושרים והארוכים באמת. המלים 'לדבוק בו' מבטאות את קרבתם של השניים האחוזים ודבוקים זה בזה בלא הפרד ומחיצה. דברים אלה ודומיהם משה מייעץ לאחרים. אבל הוא עצמו נכסף לראות את האלוהים ולהיראות לפניו, ונכסף בלא ליאות עד שהוא מתחנן שיגלה לו ויתן לו לדעת את מהותו שאין לבוא עד חקרה.16
לעומת הפניית העורף של קין, משה מגלם את החיפוש אחר פניו של האל ואת החתירה לאיחוד המיסטי עמו, כפי שהדבר מגולם בפסוק הדבקות בדברים ל, כ 'ולדבקה בו'. פילון מדגיש כי הביטוי 'לדבקה בו' משמעו להתאחד 'בלא הפרד ומחיצה' עם האל. בדיון נוסף, בחיבור 'על הזיווג לשם ההשכלה (על לימודי היסוד)', שבו נדרשת הָגָר בתור סמל ללימודי היסוד, מסביר פילון את טעמה של הדבקות שעליה ציווה משה בדברים ל, כ:
יפה גאווה לנפש גדולה ורמה, שהיא ממריאה מעל לנברא ועוברת את גבולותיו כדי לדבוק אך במה שאין מוצאו בבריאה, בהתאם לצווים הקדושים שנאמר בהם 'ולדבקה בו' (דברים ל, כ).17 ולפיכך לאנשים הדבקים באל, למי שעובדים אותו בלא הרף, לאלה הוא נותן את עצמו לנחלה, וערובה לדברַי אלה הן המלים 'ה' עצמו הוא נחלתו' (דברים י, ט).18
בדיון חשוב זה טוען פילון, כי הציווי המקראי מתייחס להתקשרות המיסטית של הנפש, שהתעלתה והשתחררה לחלוטין מהקיום החומרי ודבקה והתאחדה במאציל העליון. הנפש האנושית נקראת להשתחרר מכבלי העולם הזה, להקיף את הבורא ולשהות במקומו, והאל עצמו הופך לנחלה המובטחת עבורה. בדיון זה מופיע במובהק פירוש מיסטי של מצוות הדבקות המקראית, ומוזכרת דינמיקת ההעפלה המאפשרת לנשמה לצאת מהעולם הזה ולשהות במקומו של האל, ובכך לדבוק במאציל ולא בלוגוס או בכל ישות מתווכת אחרת. משה הוא שהנחיל את הרעיון שהנפש הגדולה יכולה לצעוד מעבר לבריאה, להתעלות מעל גבולותיה ולעמוד ב'מקום' שהוא הבורא. על התפיסה של האל כמקום במשנת פילון והתפיסה בדבר הכניסה או ההתחברות של הנשמות למקום זה, מרחיב עוד פילון בניתוח של חלום יעקב:
ולפי ההוראה השלישית - האלוהים בעצמו נקרא 'מקום' מפני שהוא מכיל את הכול ואיננו כלול בשום דבר, וגם מפני שהוא מקום מקלט של הכול [לנשמות] ועם זאת הוא־הוא השטח של עצמו, תופס את עצמו, ורק לעצמו הוא מושא. לעומת זאת אני אינני מקום, אבל אני נמצא בתוך מקום מסוים, והוא הדין לכל אחד מן הדברים הקיימים. כי הכלול שונה מן המכיל, והאלוהות, שאינה כלולה בשום דבר, מן ההכרח שתהיה מקומה של עצמה.19
מכיוון שהאל הוא ה'מקום' המקיף את הכול, כדי שיהיה מקלט ומפלט לאדם, על האדם להקיף או להכיל את הכול תוך שחרור מהמקום החומרי וכך להתכלל ב'מקום' שהוא מעבר לעולם הנברא. בדיון מעניין ביחסים בין השכל לגוף מפרש פילון את הפסוק מבראשית ב, כד בצורה אלגורית: 'עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ השניים לְבָשָׂר אֶחָד' [לפי תרגום השבעים]. לפי פירושו, האיש הוא השכל והאשה מייצגת את הגוף ואת התחושות הגופניות. אם השכל עוזב את אביו, כלומר את הקב"ה, ואת אמו שהיא החכמה האלוהית, לטובת חוליי הגוף והתחושה, השכל נהפך אחד עם הגוף ושוקע בחיים גופניים. ברם, אם השכל הוא הדומיננטי, יחיו שניהם חיים שכליים. הדגש של התורה על האחדות הנוצרת בין האיש והאשה מתפרש על ידי פילון בצורה אלגורית כאחדות בין השכל והגוף או אלטרנטיבית כאחדות בין השכל והאל. פילון דן באדם השלם שבוחר לעזוב את חיי הגוף ולהפוך את הבורא לנחלתו:
... הלה עוזב את אביו ואת אמו, את השכל ואת החומר של הגוף, על מנת שהאל האחד יהיה לו לנחלה: 'ה' עצמו הוא נחלה לו' (דברים י, ט לפי נוסח השבעים). אכן נחלתו של אוהב ההיפעלויות תהיה ההיפעלות, ושל אוהב אלוהים ... האלוהים.20
בדיון מרתק בחיבורו 'על הבריחה והמציאה' מרחיב עוד פילון על אלו המוצאים מקלט או נחלה ב'מקום'. הוא דן בחיים האמיתיים הכלולים בחיי הדת, ומבחין בין אלו שבהיותם חיים למעשה כבר מתים ואלו שמתים ולמעשה חיים, וכותב:
שכן הרשעים כבר נפטרו, אף שיגיעו לזקנה מופלגת, באשר נשללים הם חיי מעלת המידות, ואילו הטובים חיים לעולם וזוכים לחיי נצח, אפילו כשנפסקה שותפותם עם הגוף. והיא מאששת את טענתה גם בפסוקים כגון 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹוהֵיכֶם חַיִּים כֻּולְּכֶם הַיּוֹם' (דברים ד, ד). שכן היא יודעת שרק המוצאים את מפלטם ומבטחם באלוהים נשארים בחיים ואילו השאר משולים כמתים ... וכן אומר פסוק אחר: 'הוּא חַיֶּיךָ וְאֹורֶךְ יָמֶיךָ: לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ' (על פי דברים ל, כ).21 הגדרה יפה ביותר לחיי אלמוות היא זו: להיות שרוי באהבה ואחווה לא בשרית ולא גופנית עם האלוהים.22
בדיון נוסף בדמותו של אברהם עולה כי אברהם הגיע אל תכלית חיי האדם. התכלית הגבוהה ביותר של חיי האדם לפי התורה היא 'ללכת אחרי האלוהים' ולהשיג את האהבה והקשר האינטימי עם הבורא:
כמו שנאמר גם במקום אחר: 'אחרי אלוהיך תלך' [מבואר על בסיס דברים יג, ה]. מובן שאין הכתוב מדבר על הליכה ברגליים, כי אם אמנם הארץ היא מרכבתו של האדם, איני יודע אם די ביקום כולו להיות מרכבה לאלוהים, אלא שהוא מדבר כנראה בלשון רמז על פתיחותה של הנפש אל הלקחים האלוהיים, פתיחות המרוממת אותה כדי לתת כבוד למי שמסבב את כל הסיבות. הוא מגביר עוד את התשוקה האדירה לטוב בקריאתו לדבוק בו ואומר: 'אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ תִּירָא אֹותוֹ תַעֲבֹוד וּבוֹ תִדְבָּק!' (דברים י, כ) ומהו הדבק? מן הסתם יראת שמים ואמונה, כי כל המידות הטובות מלכדות ומאחדות את התודעה, וכן נאמר על אברהם: 'וַיִּגַּשׁ קרוב לאלוהים' [לפי תרגום השבעים לבראשית יח, כג].23
וכך לשיטת פילון, פסוקי הדבקות מקשרים בין הדבקות בבורא לבין הישיבה לבטח בנחלה האלוהית היא 'המקום' הנחלה הרוחנית שמעבר לעולם הגשמי, ובכך הופך האל ל'מקום' הנפש ולנחלתה. דברים אלו אינם מתארים באופן מטפורי דבקות בכוחות מתווכים או בלוגוס, כי אם את דבקותה של הנפש אשר התעלתה והשתחררה לחלוטין ממאסר הגוף ומהעולם החומרי הנברא ומתאחדת ב'מקום' הטרנסצנדנטי.
כששמים ביחד את הדיונים השונים במצוות הדבקות מופיע פיתוח ראשוני של רעיון האיחוד המיסטי במסגרת דתית מונותיאיסטית, רעיון שיתפוס מקום חשוב במסורות המיסטיות של שלוש הדתות המונותיאיסטיות. מה שהוגדר אצל אפלטון כצפייה מחשבתית באידיאות או באידיאה של האחד, הפך - כנראה בהשראת התרגום היווני של התורה - לאפשרות של איחוד מיסטי ישיר עם הבורא. המהלך הפרשני של פילון אינו רק בגדר פרשנות רוחנית של מצוות הדבקות באמצעות הפילוסופיה האפלטונית, אלא מהלך המעשיר את תורת ההתעלות האפלטונית באמצעות קטגוריית הדבקות שנלמדה מתורת משה. יש לציין כי תיאור הנסיקה של הנשמה הגדולה, המתעלה מעל העולם החומרי ומתאחדת עם המאציל העליון וכך זוכה לקיום נצחי, מזכיר באופנים רבים את תיאורו המאוחר יותר של פלוטינוס (המאה השלישית לספירה) מייסד האסכולה של הפילוסופיה הניאו־אפלטונית.24 תיאור זה של נסיקת הנשמה במעלות העולם הרוחני עד למאציל העליון יזכה להעתקות ולתרגומים לעברית וישפיע השפעה ישירה גם על המקובלים בספרד.
פילון, היהודי ההלניסטי, פירש את מצוות הדבקות במושגים הלניסטיים בהשפעת הפילוסופיה האפלטונית של זמנו, וזאת בדומה לאופן שבו נהגו פרשנים יהודים בימי הביניים - אותם פרשנים יפרשו ישירות את המקרא ואת מצוות הדבקות במונחים אפלטוניים ימי בינימיים. גם אם פילון אינו המקור הישיר לפרשנות של המקובלים בימי הביניים, הרי העובדה שפרשנות מעין זו נוצרה על ידו כבר במאה הראשונה לספירה מרחיבה את קשת האפשרויות הפרשניות שיש להביא בחשבון כאשר דנים בסוגיה המורכבת בדבר מעבר של ידע ורעיונות מהעולם העתיק לעולם הימי ביניימי. זאת ועוד, הזרם הניאו־אפלטוני, שהשפיע במידה כה רבה על הוגים יהודים בימי הביניים ועל הקבלה, ינק בתורו ממקורות עתיקים יותר ובהם כתביו של פילון האלכסנדרוני. לכן לא מן הנמנע שפילון השפיע ישירות או בעקיפין על תורת השיבה המיסטית שפיתח פלוטינוס, וכך השפיע, אפילו רק בעקיפין, על הפרשנות המיסטית לפסוקי הדבקות ועל היווצרותן של תורות דבקות ושיבה מיסטיות במחשבה היהודית הימי ביניימית ובכלל זה בקבלה.
*המשך הפרק בספר*