פי שניים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פי שניים
מכר
אלפי
עותקים
פי שניים
מכר
אלפי
עותקים
4.6 כוכבים (150 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

רביטל ויטלזון-יעקבס (נולדה בשנת 1979) היא סטנדאפיסטית, סופרת ועיתונאית ישראלית.

עבדה שנים רבות כמנהלת וקניינית ברשת סטימצקי. את קריירת הסטנד-אפ החלה במופע בשם "מלכת הביצה". במקביל, הייתה לרביטל פינת רדיו בשם "הרבנית ויטלזון" בתוכנית של טל ברמן ואביעד קיסוס ב-Eco99fm, ופינה בתוכניות טלוויזיה - בה הייתה ממליצה על ספרים.

בשנת 2015 יצאה ויטלזון במופע הסטנדאפ שלה - "סטנדאפ להורים עייפים". בנוסף, כותבת רביטל במוסף מוצ"ש של העיתון מקור ראשון, והיא אושיית פייסבוק ואינסטגרם. החל משנת 2018 מפרסמת ויטלזון "סרטוני אוטו", בהם היא יושבת ברכב המשפחתי ומדברת על נושאים שונים מעולם התוכן שלה. ויטלזון יעקבס הוציאה לאור שלושה ספרים: "תגידי מה את רוצה" (2018),"למה דווקא אני" (2020) ו"פי שניים" (2022). ויטלזון יעקבס מחזיקה קו מוצרים תחת המותג "מלכה", שמשווק מגוון מוצרי פנאי - כוסות, מחברות, חולצות, ספלים, מגשים ועוד.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yt2d59e8

תקציר

בחיים של גילי אין מקום לטעויות. גם לא למקריות. או לנוסטלגיה. ובכלל, אין בהם הרבה מקום לשום דבר חוץ מהחלום שלה – להפוך למנכ"לית החברה שבה היא עובדת כבר שנים. החיים שלה הם מרוץ בלתי פוסק – מהמשרד, לבית, לילדים - וחוזר חלילה. תמיד מתוקתקת ומתקתקת. אבל בדיוק כשנראה לה שהיא מצליחה להחזיק את החיים שלה באיזון מושלם - טעות אנוש בהנהלת חשבונות, קרסול נקוע וחבילת מכתבים מצהיבים מאלצים אותה להתמודד לראשונה עם המחירים ששילמה ומחייבים אותה לעשות את הדבר השנוא עליה ביותר בעולם: לעצור.
בספרה פי שניים עוברת רביטל ויטלזון יעקבס בכמה מהצמתים המרכזיים ביותר של רבות מאיתנו: בהצטלבויות שבין האימהות, הקריירה, הזוגיות ואיפה את בכל הסיפור הזה. בשפה קולחת ובלשון חדה היא מזמינה את הגיבורה שלה ואת הקוראות לעצור ולהתמודד עם השאלה, "לאן ממשיכים עכשיו?" 

רביטל ויטלזון יעקבס היא סטנדאפיסטית, אושיית רשת, אמא לחמישה ומאמינה שכל עוד הנר דולק, אפשר לטגן. 
פי שניים הוא הרומן הראשון שלה אחרי אסופות הטורים: תגידי מה את רוצה (2018), למה דווקא אני (2020). 

פרק ראשון

1.

פעם חשבתי שכשאהיה אמא אני אעיר את הילדים בנחת. קודם אפתח קצת את שלבי התריס להכניס אור בוקר, ואז ליטוף רך על לחי חמימה משינה. ברקע יתנגן משהו של יהודית רביץ, ואני אחבק כל אפרוח שבוקע מהפוך בחיבוק שיטעין אותו באנרגיות אימהיות.

שלושה ילדים ומציאות לאחר מכן, תופי טמטם. בום, בום, בום, בום. ככה מתחיל כל יום בחיים שלי. מהרגע שאני פוקחת עיניים המוח מתחיל לדפוק והתופים שבפנים הולמים בקצב ומבשרים: התעוררת? אז קדימה. יש לנו מלחמה לנצח בה. אז אני קמה ועוברת מאפס למאה. היעד הראשון של היום: שמונה ורבע כולם במסגרות. הבוקר נפתח בשאגות, "יאללה לקום!" אני פורצת דלת־דלת כמו מסתערבת של הימ"ס, וכל זה בדרך ללב הפועם של הבית — חדר הכביסה. אני ממשיכה לירות פקודות לעבר ילדיי המתאוששים במיטותיהם בזמן שאני כבר מעבירה את המכונה למייבש ומעמיסה מכונה חדשה. משברי "אין לי מה ללבוש!" עם הגדולה, משברי "השמלה לא מספיק מסתובבת!" עם הקטנה. ואחר כך תסרוקות. ניר מסיים לראיין את כולם כמדי בוקר, ולשאול מה הם ירצו בכריך, ממתין בסבלנות המוציאה מהדעת שלו להתלבטויות שלהם, ובסוף צועד לעבר המטבח להכין לשלושתם, כמו בכל בוקר, כריך חביתה.

כשאני רואה שכולם במצב אפוי ויציב יחסית, אני מתחילה להתארגן בעצמי. ארבע דקות ואני לבושה, מגיעה מבושמת למטבח ומוציאה מהמקרר את קופסת הדיכאון שלי, שבה הוכנו מבעוד מועד שתי חתיכות חזה עוף וכמה תפרחות ברוקולי עצובות.

"מתי אתה חוזר?" אני שואלת. "דווקא לא מאוחר, חמש וחצי־שש ככה," הוא עונה. שנינו יודעים שבנקודת הזמן הזאת הוא באמת ובתמים מאמין בכך. אבל כמו תמיד, בשש, כשאני אתקשר לשאול איפה הוא, הוא לא יענה ויחזור אליי רק שעה אחר כך, כשיהיה אפשר להבין מצליל הדיבורית שהוא עדיין באוטו, ויגיד, "אני בדרך." עד שהיו לנו ילדים תמיד רבנו על האיחורים שלו, ומאז שיש לנו ילדים אנחנו תמיד רבים על האיחורים שלו. "יש לך הרבה פגישות היום?" אני משחקת אותה מתעניינת. "סטנדרטי לחלוטין," הוא משיב למרות שברור שאני כבר לא מקשיבה. כשאני בדרך לתת לו את נשיקת הנקירה הקבועה של פרידת הבוקר, נועם מתחיל עם ה"איכככססססס נו אבאאאאאאאא." מה שמיד מדרבן את ניר לחבק, למחוץ, ותמיד להוסיף איזו נשיקה רטובה מדי, מה שגורם לי לצחוק ולהתעצבן בו־זמנית. "די, עזוב אותי, אידיוט, אתה מקמט לי את החולצה." אני נחלצת מאחיזתו. "ביי!! אני באוטו," אני מבשרת לאחרוני המתארגנים בחדרים, מרימה את מעיין ומתאזנת לרגע על העקבים שלי: בצד אחד המשקל שלה והתיק של הגן עם הרצועה הקצרה מדי, ובצד השני לפטופ, אוכל ותיק איפור. אני יוצאת החוצה וכמעט מועדת על ארגז מלא ניירות שמונח בכניסה. "ניר! מה זה הארגז הזה?" אני יורה לעברו, מתבאסת על כל שניית עיכוב לא מתוכננת. "זה מהבית של סבתא שלך! אני מזכיר לך שאנחנו עדיין מחפשים את הטופס המקורי של הסכם הרכישה, אני לא יכול להתקדם בלי זה." הוא יוצא אליי, מגבת על הכתף, והידיים משחילות את הסנדוויץ' האחרון לשקית. "ולא מצאת מקום יותר תקוע בשבילו?" אני שואלת בכעס. "אני אזיז את זה עוד מעט," הוא מבטיח, ושנינו יודעים שגם זה לא יקרה.

בזמן שאני קושרת את מעיין אל הבוסטר, אני שומעת מתוך הבית את עמית ונועם מתחילים לריב. הטונים עולים בשניות, גם העצבים שלי. נועם יוצא אליי עם חיוך ממזרי, ועמית אחריו עם דמעות בעיניים. במקום לנזוף בו ולחבק אותה, אני צורחת על כולם: "למה זה חייב להיות ככה בכל בוקר? למה אי אפשר פעם אחת לצאת מהבית בצורה נורמלית?" כולם כבר ישובים, ואני מעדכנת שממחר הם הולכים ברגל לבית הספר, לא ייתכן שאני צריכה להסיע אותם כל יום מרחק של חמש דקות הליכה. "זה את שלא מרשה אופניים," נועם עונה ומשתיק אותי. תכלס, צודק. כזו אני, פחדים וחרדות. כל יום שמסתיים בשלושה ילדים שישנים במיטות שלהם, הוא נס מבחינתי. הכול בגלל העבודה שלי. אני תכף סוגרת חמש־עשרה שנים בחברת ביטוח. חלק מהגדרת התפקיד שלי היא לפחד. אחרי כל כך הרבה שנים בתחום אני משוכנעת שאין דבר כזה להיות יותר מדי ערוכים ליום סגריר. אחרי מאות הסיפורים ששמעתי וראיתי, אני בטוחה שהשאלה היא לא אם יגיע היום הזה, אלא רק מתי. אצלי זה לא יהיה כרעם ביום בהיר, כי היום לעולם אינו בהיר. חושך אחד ארוך עד שנמות. מי שנפגעים הכי הרבה מהחרדות שלי הם ניר והילדים. טיולים בטבע? פחד אלוהים. בריכה? סכנה. סתם נסיעה משפחתית משותפת? אמן שתתבטל. מה רע בפשוט להיות בבית, ולא לצאת ממנו לעולם?

נפרדתי מהגדולים בכניסה לבית הספר. נשיקה וחיבוק, ניגוב שאריות חלב ממתחת לשפה, ודחיקת עוד קווצת שיער לקוקו. אני מביטה בהם הולכים. אם היא יצאה ראשונה היא תמיד תחכה לו, אם הוא יצא ראשון הוא יטרוק עליה "בטעות" את הדלת. "שיהיה יום קל," אני מברכת אותם בלב. היא עם הלימודים והוא עם החברים. לשאוף, לנשוף, מבט לשעון, רוורס וליעד הבא.

"איזה כיף להיות לבד באוטו," אני אומרת בקול עליז ומציצה במראה. מאז שנועם עלה ל־א', למעיין ולי התפנו שלוש דקות קסומות של נסיעה משותפת, שבה נוכחות רק שתינו, "האוטו רק שלי, איזה יום שמח לי היום... רגע... מה זה? יש פה מישהו?" אני שואלת. "כן," היא עונה בקול מתוק שעולה ויורד, "מעיין פה." ואני שולחת יד לאחור כדי לדגדג את הירכיים העטופות בטייץ' חד־קרן נצנצים. בניגוד לכל כללי הלבוש הפמיניסטיים שהצלחתי להחיל על נועם ועמית, מעיין עושה מה שהיא רוצה. הקולקציה שלה נעה בין טוטו־פאייטים־מתחלף ורוד למנומר. כמו עם הגדולים, גם לה קניתי בגדים בצבעי יוניסקס, גם בשבילה נכנסתי לחנות באסרטיביות ובנחישות, ניגשתי איתה לחלק של בגדי התינוקות לבּנים, מחנכת על הדרך את המוכרת שאין דבר כזה גזרת בנים ובנות בילדים כל כך קטנים. אבל מרגע שעמדה על רגליה ועל דעתה, הילדה פשוט מסרבת להתיישר, ורק מהפרצוף הקטן והכועס שלה נמסות לי כל האג'נדות. למי יש כוח לעוד מלחמה.

רגע לפני הפנייה ימינה אל הגן, אני מתחילה להכין את הפרידה ומפליגה בהבטחות להפתעות וכיופים לשעות אחר הצהריים. "אני לא הולכת לגן," היא חותכת אותי, "אני באה איתך לעבודה." מעיין מתחילה לבכות, ואני, בלב נשבר, מרימה אותה בעל כורחה ומוסרת אותה לסייעת, שבקול מרגיע משקרת: "די, מעייני, די. אמא רק תלך לקצת זמן לעבודה ותחזור."

כל חברותיי מקבוצת הוואטסאפ "למי יש ורמוקס" כבר יושבות בכניסה לקפה. אני אומרת שלום קצר, נכנסת להזמין, ובינתיים שמה "וייז" כדי להבין את גודל הברוך. מאז שעברנו למושב, אני שורפת שעות על הכביש. ש־ע־ו־ת. מכל המחירים ששילמתי על המעבר, זה היה הכי יקר. "אני מבזבזת את החיים שלי," הייתי צועקת על ניר בעודי תקועה בפקקים בדרך חזרה, מגייסת את כל העולם שיחזיק לי את הילדים רק לעשר דקות, שהתארכו לחצי שעה כי כביש שש שוב עומד. בשלב מסוים עברתי לגישת "בוא נקום בחמש בבוקר, נצא בשש, נעקוף את הפקקים, נגיע למשרד ריק, נתקתק מלא עבודה בלי שיבלבלו לי את המוח, ובשעה שלוש בדיוק נתחיל את ההתחמקות מהפקקים שבדרך חזור." הצלחתי, אבל הייתי מותשת. שבורה. קפאתי מקור בבקרים החשוכים של החורף. ריחמתי על עצמי כששוב כשלתי להפעיל את החימום באוטו כדי להפשיר את אצבעותיי בעודי מפעילה את הקירור כדי להפשיר את השמשה. זה עבד כמה שנים. אבל אז מעיין נולדה, ומצאתי את עצמי קמה לשאוב חלב בארבע וחצי לפנות בוקר, פורשת מעליי שמיכת פוך כדי שתחסום את הרעש של מנוע המשאבה, ויוצרת איגלו אנושי בניחוח זיעה וחלב אם. התייאשתי. בעצם, זה לא היה רק זה. היו גם הטלפונים העצבניים מהבית בשמונה בבוקר, עם עמית שמתלוננת: "אבא לא יודע מה זה קלסר חצי שקוף," ההודעות שקיבלתי מהמטפלת המשועשעת: "ככה מעיין הגיעה היום," עם תמונה של הילדה בבגד גוף מעל מכנסיים בשילוב צבעים מחריד, סנדלים עם גרביים, וקוקו מתוח מדי ולא ממורכז. וגם, מודה, רציתי להיות שם. אז אחרי הקידום הגדול, כשהרגשתי קצת יותר ביטחון, עשיתי שינויים בלוח הזמנים שלי. ימים קצרים שבהם אני מגיעה אחרי הפקקים ויוצאת לפניהם. וימים ארוכים שבהם אני חוזרת מאוחר, וניר מוציא אותם מהמסגרות ואחראי עליהם, שזה אומר לחזור הביתה ולפגוש את אמא שלו.

מישהו קורא בשמי ומסמן שהקפה שלי מוכן, אני מוודאת שהמכסה תפוס כמו שצריך ויוצאת. "גילי! שבי איתנו!" יערה קוראת לי, אבל הראש שלי כבר לא שם. האימיילים בדיוק סיימו להתעדכן, וקיבלתי איתות על ארבעים ושלוש הודעות נכנסות חדשות, ושוב התחושה המוכרת של הלחץ הזה. "איזה, הלוואי, אבל אני חייבת לעוף," עניתי לה. בכל בוקר אני מקנאה במה שיש להן. הנחת הזאת, להתחיל את היום ברגוע, לשרוד את מלחמת הבוקר הביתית, להתאושש שנייה עם קפה, שמש וחברות לתפילת שחרית מונוטונית, ואז להתנפל על היום. למה אני לא יכולה להיות הן. "נו, גילי, תמיד את חייבת לעוף, חמש דקות, מה כבר יקרה?" יערה מתעקשת. "סורי, בנות, אני בטירוף. נתראה אחר הצהריים בגינה?" שאלתי וידעתי שאף אחת לא מאמינה שנתראה בכלל, ובגינה בפרט. נכנסתי לאוטו, מיקמתי את הקפה בנדנו ואת תיק האיפור בין הרגליים, ועליתי על הכביש המהיר. כשהפקק התחיל, האטתי ואז שחררתי נשימה.

החיים מתים על שגרה, הכול חוזר על עצמו יום אחרי יום, עונה אחרי עונה. שגרה היא צורך של היקום. וגם שלי. העובדה שהמון דברים הם כל הזמן אותו הדבר, מרגיעה אותי. כשהייתי ילדה הייתי אוכלת בכל ערב בדיוק את אותה ארוחה. ביצת עין, שתי פרוסות לחם, עגבנייה שלמה ומעדן שוקולד. הטקס היה כזה: קודם הרך של הלחם בתוך הצהוב של העין, אחר כך העגבנייה, נאכלת במלואה כמו תפוח. הלבן של הביצה, ואם הוא שרוף אז כל השאר זה בונוס, ולסיום, הקינוח. לוקחים את הקשה של הלחם — לחם אחיד, של פעם, לא הפרוסים, הרכיכות של היום. לחם שחור שאמא היתה חותכת עם סכין ואי אפשר לדעת איזה סוג פרוסה תקבלי היום, דקה ואכילה או עבה וחונקת — את הקשה של הלחם הייתי טובלת במעדן כאילו הוא כפית ומנגבת בעזרתו את כל גביע הפלסטיק עד שלא נותרה בו טיפה. יום־יום, אותה ארוחת ערב, עד גיל ההתבגרות, שבו הבנתי שאני צריכה לשנות הרגלי אכילה אם אני רוצה להפסיק להיראות כמו כיכר לחם אחיד.

גם לנסיעת הבוקר שלי נוצרה שגרה. עד שהקפה מתקרר אני מתאפרת. בין מריחת מייקאפ לצללית אני מעיפה מבט במסך, מנסה להתעדכן בעשרות ההודעות שהחמצתי — לשמחתי — בקבוצות השונות. חוג דרמה יעדכן שהשבוע החוג כרגיל, בקבוצה של א' איזו אמא תשאל מה היו השיעורים בחשבון, ובקבוצת החברות מהתיכון מישהי תברך במזל טוב את הראשונה שהגיעה לגיל שלושים וחמש. קבוצת הריצה תתזכר שהשבוע — לבקשתי — נקדים את האימון לרבע לשש, וכולן ישלחו לי בפרטי הודעות נאצה. אחר כך אני אתקשר לאמא שלי, כי היא בחיים לא תתקשר אליי ("אם לא מצאת את הזמן להתקשר לאמא שלך, סימן שאת מאוד עסוקה, אז לא רציתי להפריע"), ואז לרוני, אחותי, כדי לפרוק את מיטב התלונות מהשיחה הקודמת עם אמא. וכמו תמיד, השיחה תסתיים ב:"טוב, ניר בממתינה." רוני שוב לא תתנהג כמו בן אדם רגיל ומנומס שמסיים עם "אז יאללה, דברי איתי כשיש לך זמן," אלא פשוט תנתק.

לשמחתי, ניר חובב שגרה לפחות כמוני ומתקשר לנהל את השיחה הקבועה של רבע לתשע, שהיא הרחבה של שיחת הבוקר הקצרצרה. "מה קורה?" "מה קורה?" "יצאת?" "יצאתי." אני מתעניינת בלוח הזמנים היומי, ובעיקר הגיאוגרפי שלו, ומנסה להבין בין השורות מתי הוא באמת יצליח לחזור היום. למרות שניר עובד במושב, הוא אף פעם לא בסביבה. העבודה שלו היא הסיבה הרשמית לכך שעברנו למושב. לפני זה היו לנו שנים נהדרות בתל אביב. סיימנו את הלימודים, התחלנו לעבוד, התחתנו, עמית נולדה. היה מקסים בעיר, קלאסי. אופניים עם מושבים לילדים. חברים לשייק בשדרה ביום שישי. אבל ברגע שנועם הצטרף למשפחה, התחיל להיות קצת קשוח לגור בעיר. בעיקר לניר. הוא היה חוזר מהעבודה לפרצוף הקורס שלי ועושה את המהלך הקבוע של: "בואו נצא מהבית וניתן לאמא שקט," חושב משום־מה שכשיחזור עם הילדים כעבור שעה, הוא ימצא אישה מחייכת, בוחשת סיר מרק על האש, מה שכמובן לא קרה. היה צפוף בבית, אבל לניר היה צפוף גם בחוץ. הוא לא מצא את עצמו. הגינה היתה רחוקה מדי, הרחוב היה סואן מדי. ונראה לי שהוא פשוט התגעגע. בדרך חזרה מביקורים אצל המשפחה שלו הוא היה מתלונן שלא ככה הוא רוצה לגדל את הילדים. שהילדות שלו היתה מושלמת. מרחבים וטבע ועצמאות ומשפחה. ושזה בריאות לגדול ככה וגם לגדל. ושאני אראה שגם לי יהיה יותר קל. אני הייתי מסבירה לו שטעון לי במושב ושאני מבינה מה הוא אומר, אבל בבקשה, למה דווקא שם? ניר התבצר ואמר, כי כל המשפחה שלי שם, כי לאן שלא ילכו הם יראו פנים מחייכות של דודים או סבתא, וכי זו עוצמה להרגיש שייך. עם זה היה לי קשה להתווכח. אני אף פעם לא הרגשתי שייכת. לאמא לא היתה משפחה, ולזקנה היינו מגיעות רק לביקורים רשמיים, להגיד שנה טובה בראש השנה וחג שמח לפני פסח וזהו. אף פעם לא הרגשתי שייכות, לא למשפחה ולא למקום. רק מחויבות.

אחרי שלא מצאנו מסגרת לנועם, הנושא עלה שוב, ולניר היו יותר מדי תשובות טובות ללמה כן, ולי היתה רק אחת, לא משכנעת, ללמה לא. אז עברנו למושב. בהתחלה גרנו בשכירות, בהרחבה, צמוד לאיתמר וליערה. ככה אני ויערה התחלנו. היא יצאה להרגיע תינוקת שנרדמת רק על הידיים, אני יצאתי להרגיע תינוק עם גזים, ובין הבכי שלהם וניסיונות ההרגעה שלנו הסתכלנו אחת לשנייה בעיניים ונשבענו שגם בבכי וגם בצעקות לא נשפוט זו את זו לעולם. אחרי שניר ראה שאנחנו כבר שנה שם ואני שורדת, הוא הגשים את החלום שלו להחיות את עסק הפרחים של אבא שלו. כשהיה ברור שגם אני שורדת וגם העסק שורד, החלטנו שאנחנו נשארים לתמיד. התחלנו לבנות את הבית על המשק של הזקנה. נשאר רק העניין הקטן של להשתלב בחמולה שלו. לא היה קל להצטרף לדינמיקה שכבר התבססה שם שנים. כל אחד ואחת במעמדם. בארוחות שבת נזרקו דברים, בקבוצה המשפחתית לא חדלו העקיצות, ואני, שרגילה להתנהל בביטחון ופתאום אני על תקן החדשה, התערערתי. דרמות והיעלבויות כל כמה ימים. מאיימת אחת לחודש שאני סיימתי ואני לא מגיעה יותר ושילך לבד. ניר נשאר אדיש, לא מאוים ולא מורתע, וכשהוא אמר לי בואי, הייתי באה וזהו. כוחה של החמולה טמון ביכולתה לחגוג יומולדת ארבע מתוק ומשמח לאחד הנכדים כשחצי מהמשתתפים לא מדברים זה עם זה.

כשהייתי ילדה, הערצתי את המשפחה של ניר. הם היו המשק השכן לזה של הזקנה. ובעוד אצלה הכול היה בודד, ישן וקר, שם תמיד היה שמח. אולי שמח זו לא המילה, תמיד היה שם חי. אצלה היו שביל ובית קטן ואחריהם שממה, דונמים של חול נקי וריק. לימים שם בנינו את הבית שלנו. להם היה בית ואחריו דשא ואחריו מחסנים ואורווה ונדנדות וסככות וטרקטור ישן שתמיד איזה ילד טיפס עליו. בלגן. הם היו משפחה גדולה, יותר גדולה ממשולש ברמודה שלנו, זה בטוח.

כשאמא היתה מכניסה אותנו לסלון של הזקנה, רוני ואני היינו לבושות ומסורקות יפה ומסודר, יושבות מול כוס תה ועוגייה, מחפשות במה לתקוע את המבט הנבוך והמשועמם. מהחלון שפנה אליהם היו עולים קולות: קריאות, ריבים ומוזיקה. כשהיינו עוזבות היה יושב שם, בכניסה לבית שלהם, ילד על אופניים שהסתכל עלינו. תמיד הרגשתי לא בנוח, כל כך עירונית וחגיגית בין שבילי העפר, היתושים, השמש והריח של רפתות ולולים. הוא היה חוסם את הכניסה לדלת הרכב שלנו, וזז אחורה רק כשהתקרבנו. אני הייתי משפילה מבט, אבל הילד לא הפסיק לנעוץ.

מהרגע שדלת המכונית היתה נסגרת ועד לרגע שבו הגענו הביתה, אמא היתה מלכלכת על המקום ועל התושבים ועל איך שעושה לה רע להגיע לשם ועל איך הכול נשאר תקוע בעבר, אבל טוב שבאנו ושמגיע לסבתא לראות אותנו ושחבל שאנחנו לא נכדות טובות ולא מתקשרות בימי שישי רק לשאול מה נשמע ולהגיד שבת שלום. "כמה משפחה כבר יש לכן, הא, בנות? רק אותה," היא היתה נוזפת בנו דרך המראה. כשהזקנה כבר היתה ממש חלשה ובקושי בפוקוס, אמא הכריחה אותי לחזור מהצבא ולנסוע איתה לשם. הן ישבו ושתקו בסלון, ואני יצאתי החוצה, לנשום קצת אוויר נטול מועקה וריח של תרופות. הלכתי לצד הבית ומצאתי את עצמי עומדת בחושך ובוהה אל תוך החצר שלהם. לא היו גדרות, אומרים שפעם אנשים היו יודעים לבד איפה עובר הגבול. היתה אצלם מסיבה, החצר היתה מוארת באור גרילנדות חגיגי, שולחן עץ כבד היה עמוס במגשים של גבינות ולחמים וסלטים קצוצים גס, קערות של חתיכות אבטיח עם קרח, בקבוקי יין ובירה פתוחים, גיבסניות בכדים ונרות עבים. הדשא היה מכוסה מחצלות, פופים וחבר'ה צעירים. ברי סחרוף ברקע. בצד ישבה אישה יפה, אצילית. נשים צעירות שנראו כמו העתק שלה הגישו לה, הקיפו אותה. אני רוצה להיות האישה הזאת כשאהיה גדולה, אמרתי לעצמי. ככה, מצד אחד עטופה ומצד שני כל כך חזקה. בחור עם מכנסיים כחולים קצרים וגופייה ניגש והושיט לה כוס יין. היו לו גוף גבוה וחזק וחיוך צחור שבהק מהחצר שלהם ועד לתוך הגוף שלי. בהיתי בו עד שהוא הרים את העיניים לכיוון החצר של הזקנה והסתכל לעברי, ואני הבנתי שזה הילד ההוא מהאופניים. החיוך הצחור התרחב עוד קצת, הוא נופף לי, ואני פחות או יותר התעלפתי.

היום אני לא מתעלפת והוא לא מנופף. אנחנו שני שותפים בניהול המפעל שקוראים לו המשפחה שלנו, וכחלק מניהולו התקין, מתקיימת שיחת הבוקר הקבועה שלנו. לא שיחת פלירטוטים, אלא שיחת עדכונים: בדיקת משימות פתוחות, העברת משמרות, ובעיקר סטטוס מלאי מלפפונים ומגבונים.

בדיוק הייתי באמצע למרוח את האייליינר כששיחה נכנסה. הייתי בטוחה שזה ניר, אז הושטתי יד לענות במהירות והצבע השחור נכנס לי לעין. "שיט!" סיננתי בכעס.

"נו, אבל למה ככה להתחיל את היום בקללות," התבכיין צימרמן.

"זה אתה? חשבתי שזה ניר," התעצבנתי על צימרמן שבגללו כל הבלגן הזה, "למה אתה מתקשר? אני עוד חצי שעה במשרד."

"רציתי לוודא שאת זוכרת שקבענו היום להזמין קוסקוס לצהריים ושלא הבאת את הקופסאות העצובות שלך," צימרמן המשיך והתעקש שיש הצדקה לקיום השיחה.

"אמיתי, בשביל זה התקשרת? תגיד, אין לך חיים?" ניתקתי עליו, חסרת סבלנות אבל מחייכת.

צימרמן הגיע אלינו לפני שלושה חודשים מתחום אחר לגמרי. לקח לכולם זמן לשכנע אותי שחייבים להביא לי מקביל ושחייבים לחלק את הלקוחות בצורה כלשהי.

"זה לא נגדך וזה לא כי את עושה עבודה לא טובה או צריכה עזרה," חגית צעקה עליי בישיבת ההנהלה, "ההפך, אפי ואת הגדלתם כל כך את התחום, שאנחנו רגע מלהפסיק לתת את השירות הטוב ביותר."

הסתכלתי על אפי, ניסיתי להבין מה הוא חושב.

"מה את מסתכלת עליי? את יודעת שמבחינתי את המפקדת. לא סתם ביקשתי מחגית לקרוא לך, זו לא יכולה להיות החלטה רק שלי, אני אומר לך מה שאני אומר לך תמיד: מה שתגידי זה מה שיהיה."

אפי היקר, כל כך הרבה שנים שאנחנו יחד. מערכת יחסים מורכבת, מכבדת, אוהבת, מעורבבת. למרות שהוא הבוס הוא קצת מהכול, קצת קולגה, קצת מנטור, קצת אבא. לפעמים אנחנו גם קצת כמו זוג, אני דואגת לו לאוכל, לזמן, להפסקה ולמנוחה, מעירה לו על מה שהוא לובש ("אפי, החולצה הזאת נלבשה שלוש פעמים, ראשונה, אחרונה ואחת יותר מדי"), כשהוא צועק על מישהו בטלפון, אני יכולה לבכות. ביום שהיה לו את אירוע הלב, שהתברר בסופו של דבר כהתקף חרדה, באמת חשבתי שאני מתה. התחלתי לצרוח שיזמינו אמבולנס, והוא נשם בכבדות ואמר רק: "לא טוב לי, לא טוב לי." החזקתי לו את היד ביד אחת ואת הכתף בשנייה, ולחשתי: "תכף הם באים תכף הם באים." ואז הגיע האמבולנס והיה לי מוזר שאשתו, שהגיעה בריצה, נסעה איתו לבית חולים ואני נשארתי במשרד, מבוהלת ורועדת.

פעם אחת אפילו אמרתי לו שאני אוהבת אותו. זה קרה כשחגית רק הגיעה למנכֵּל ואני הייתי מסונוורת ממנה. הערצתי אותה. קראתי עליה הכול בגיליונות "הנשים המשפיעות" שאני שומרת באובססיביות, והיא הופיעה שם חמש פעמים. כשרצה השמועה שממנים אותה למנכ"לית, הייתי בעננים. לא אשכח את היום הראשון שלה, איך היא נכנסה למשרד בחולצה מגוהצת ובשיער מתוקתק, כמה נמוכה, ככה כריזמטית. כדור אש. בפועל, כל החודשים הראשונים של המינוי שלה הוקדשו לריסוק האגו של כל שדרת ההנהלה, ואפי בראשה. היא התישה את המחלקה שלנו במשימות לא הגיוניות, והיינו יושבים על דוחות מופרכים אל תוך הלילה, מכינים תוכניות עבודה שלא האמנו בהן בכלל. ישיבות רוויות בהשפלות ובתוכחות. מאחת מהן אפי יצא בטריקת דלת, נכנס לאוטו ונסע, והייתי בטוחה שזהו, הוא נשבר וזה נגמר. התקשרתי אליו, מפוחדת, "מה קרה? תחזור!"

"די, גילי, אני לא יכול יותר," הוא אמר בטון נואש שמעולם לא שמעתי ממנו.

"לא, אני לא יכולה לראות אותה עושה לך את זה. אפי, אני לא יכולה בלעדיך! די, אני אוהבת אותך," אמרתי, וברגע שהמילים יצאו לי מהפה הסמקתי והתכווצתי מבושה. כי מצד אחד המילים נאמרו, זהו. הן שם, ממש תלויות בין האוזניים של שנינו. מצד שני ברור שזה לא ה"אוהבת" הרגיל, של "בוא נתחתן". זה "אוהבת" אחר, לא יודעת איזה. אני לא זוכרת בכלל איך נמשכה השיחה, קרוב לוודאי שאפי היה עסוק בסערת הרגשות שלו ולא שם לב למה שאמרתי, אבל אני רציתי למות. למחרת הוא חזר, הסתכל עליי ואמר, "היא לא פיטרה אותי ואני לא מתפטר, את אמנם רק עשור פה, אבל אני כאן נצח. גרועים ממנה כבר עזבו." הוא חזר לקול הרגיל, האופטימי והבטוח שלו, ואני חזרתי לדופק הרגיל שלי.

אנחנו צוות. אפי ואני. לכן בישיבה ההיא, כשהם החליטו להביא את צימרמן, הוא ביקש שיזמנו גם אותי. כדי שכולם יראו שאפי ואני סוגרים את הדברים, ושדבר כזה חייב לעבור גם דרכי.

"אני רק רוצה להזכיר לך, מר בלום היקר, שאתה הבוס שלה ולא להפך, כן?" חגית עקצה, מנסה שוב את ה"הפרד ומשול", לא מצליחה לפצח את הקשר המיוחד שלנו. אפי לא התייחס אליה, הסתכל עליי ושאל: "ממה את מודאגת? כולם יודעים שאת מנהלת פה הכול, וגם הוא ידע."

אז הסכמתי לקבל מקביל, ולמזלי הביאו את צימרמן. כולם אוהבים את צימרמן. אי אפשר שלא. הוא מקסים ונעים ומחייך, בחיי שהוא כל הזמן מחייך. הוא תמיד מלא באנרגיות טובות, וגם כשהוא כועס, הוא קורע. הוא יודע בדיוק איך להתחנף לכל אחד בצורה שזה מרים לו, אבל לא יותר מדי. וככה יצא שלמרות ששקלתי לעשות לו "חגית" וקצת להשפיל ולהקטין אותו, לא הצלחתי לעמוד מול השטויות שלו וכמה שהוא חולה על הילדים שלו ואיך בחתימה של האימייל שלו יש דמות מסמי הכבאי.

צימרמן תמיד כיבד אותי. תמיד. מה שסגל אומרת, מה שסגל תחליט. היה בא ומתייעץ וחופר. ואני הייתי כועסת עליו שהוא עצלן ושמה הייתי צריכה אותו אם אני עושה גם את העבודה שלו. הוא היה מתגונן ואומר שאני מאלו שאם עושים את העבודה לא בדרך שלי, אני כועסת. עניתי לו שיחסית לאידיוט הוא קלט אותי מהר. וככה הוא היה יושב אצלי, שעות. מדי פעם מכעיס אותי, לרוב מגלגל אותי מצחוק, לומד את העבודה והולך. אפילו נתנו לי לבחור לו את המשרד. המשרדים אצלנו היו מופרדים בקירות שקופים עבים. אז שמתי אותו מולי, במשרד ליד אפי — כדי שאוכל לראות את שניהם ולהיות רגועה שכולם עושים את העבודה.

ברגע שנכנסתי סוף־סוף לחניה, הגיע ואטסאפ מניצן: "מגיעה? יש מלא דברים."

"עולה," עניתי בעודי בולמת. חניתי כרגיל עם הפנים החוצה, כי עוד לא קרה שלא יצאתי בריצה הביתה. אספתי את עצמי, השארתי את הכפכפים ברכב ויצאתי על העקבים. הנה, חזרתי לשמוע את התופים. טם טם טם. היעד השני: לנצח את כולם ולחזור הביתה בהקדם האפשרי.

בדרך למשרד אני לא יכולה לעבור במסדרון בלי לשאול את ההיא מה עם השיעול, את ההוא אם יש תמונות של המטבח אחרי השיפוץ, ומבטיחה לשלישית שאני אדבר איתה אחר כך. הרבה מאיתנו עובדים כאן עשור או יותר, ורובם מכירים אותי עוד מהתקופה שהייתי סטודנטית פעורה. "בוקר טוב," אני צועקת לחלל הקומה. "יותר לכיוון צהריים," עונה לי אלעד השנוא, תמיד כאן לפניי, תמיד כאן אחריי. אני רואה את צימרמן יושב עם אפי ומחייכת לעברם, אפי מחווה לי להצטרף, ואני מסמנת לו שייקח לי זמן.

ניצן יושבת במשרד שלי עם לפטופ ורוד. "מה פספסתי?" שאלתי, מסתכלת המומה על המחשב שלה. היא סיפרה לי שמחלקת מחשוב שוב לא טיפלה בתקלה שלה ושזה הלפטופ של האחיינית, ואני מכריחה אותה להתקשר מחסוי ולהגיד לאיש המחשבים שלנו שיש על הלפטופ מצגת לחגית, ואם היא לא תגיש לה אותה חגית תרצח אותו ואותה, וככה תוך חמש דקות זה מטופל. היא עפה על עצמה, ואני מניחה את הדברים שלי ומתמקמת מולה. לימדתי אותה איך אני אוהבת לעבוד. אני רוצה איתה שתי פגישות במשך היום — בבוקר עם משימות שצריך לבצע, עדכונים על כל מה שחדש ומה פתוח, ואחר הצהריים עם עדכונים בנוגע למה שבוצע ואיך ומה הלאה.

משכתי אליי את ניצן מהשיווק. הוציאו את החברה ליום גיבוש בין־מחלקתי ולקחו אותנו למקום מגוחך של קרבות לייזר. ערבבו בין המחלקות, וככה מצאתי את עצמי עם חבורה של ארבעה אנשים לא תחרותיים מספיק וניצן אחת. אחרי סיבוב אחד היה ברור שאני והיא זה צוות מנצח. "את יודעת את הריקוד," אמרתי לה בהתרגשות. היה לה את זה. את הסינק איתי. או שיש את זה או שאין. כשניר ואני מבשלים יחד, זה כל כך גרוע. אני מסתובבת עם מחבת חמה לכיוון הכיור בדיוק כשהוא שולח יד לברז ונכווה. אני ניגשת לזרוק את הקליפות לפח בדיוק כשהוא סוגר את המכסה והכול נוחת על הרצפה. עם עמית, לעומת זאת, תענוג לבשל. אח, כשאנחנו עובדות יחד זה כמו ריקוד. אני רק אומרת: "אני צריכה —" והיא כבר עם הדבר עצמו בדרך אליי. אני מריחה שהבצל רגע מלהישרף, והיא כבר מנמיכה את האש. מושלם. איזו ילדה. כמה שאני אוהבת אותה, ככה מסובך ודפוק לנו. אנחנו יכולות לבשל שעה בכיף, אבל מילה אחת של ביקורת, הצעת ייעול קטנה אחת ממני, אפילו מבט שלי כשהיא מלקקת את השאריות מהתבנית, וכבר עיניים דומעות, צעקות ועלבון והיא הולכת. "מה שאת עשית לי, אמן שהילדים שלך יעשו לך," אמא שלי תמיד בירכה אותי, והברכה התגשמה.

שם, בקרב הלייזר, לבושה בשכפ"ץ מביך ובקסדה מטומטמת, שם הבנתי שניצן — שעד לרגע זה לא עבדה איתי מעולם, שלא לומר לא היה לי מושג על קיומה, נולדה עם היכולת הנדירה לרקוד איתי את הריקוד. היא הבינה בדיוק מה אני צריכה ורוצה, וכל תנועות הגוף שלה היו מסונכרנות אליי בדיוק. היה לנו כיף, ובאופן מפתיע, למרות שהגענו רק למקום השני, היינו בעננים.

"תקשיבי, אנחנו חייבות לעבוד יחד," אמרתי לה.

"הלוואי," היא ענתה בהתלהבות.

למחרת אמרתי לאפי שאני רוצה אותה בתור עוזרת, אותה ורק אותה ואין בלתהּ. כרגיל, לא ביקשתי, אלא הלחצתי וקבעתי וחפרתי. היה ברור שזה ייקח קצת זמן, כי אין סיכוי שככה בקלות מעבירים עובדים בין מחלקות, אבל בסוף זה קרה. כבר כמעט שנה שהיא העוזרת שלי, ורק עליה אני סומכת במאה אחוז. כל הזמן אני אומרת לה כמה חבל שרק עכשיו היא הגיעה לחיים שלי ולא כשהילדים נולדו. בעזרתה היה יכול להיות לי סוג של חופשת לידה. עד שהיא הגיעה לא שחררתי כלום, כלום. הייתי "על זה" בכול. אם אפי היה נוגע לי בקובץ אקסל, הוא היה חייב לצבוע את התא, כדי שאהיה במעקב ואראה מה הוא כבר הספיק לקלקל. אבל איתה זה אחרת. בעבודה קשה, בחריצות וביסודיות, ניצן זכתה באמון שלי. היא יודעת מה מקפיץ אותי ומה מרגיע.

"יאללה, שוט," אני אומרת. באוזן אחת מקשיבה לניצן, ובאוזן השנייה אני מאזינה להודעה קולית מיותרת בקבוצה של הצהרון. יד אחת פותחת אימיילים, יד אחרת מחברת את הנייד למטען. היא מסיימת לדבר ואני יורה החלטות. בדיוק כשאני מתחילה לפתוח את הקבצים של המשימות הפתוחות, על המסך מופיעה התרעה על אימייל נכנס משמרית מהמשכורות: "תחזרי אליי דחוף."

באותו רגע חגית נכנסת, כרגיל בלי לדפוק, "סגל, אנחנו חייבות להציל את הרבעון הזה איכשהו, יש בעיה." ניצן עוברת למצב ה"שקופה" שהיא כל כך טובה בו, עד שמי שנכנס לחדר לא שם לב לקיומה ולא מסנן מידע שאולי לא היה כדאי שהיא תהיה חשופה לו. אני מתחילה להסביר לחגית למה הבעיה לא אצלנו ואיך מראש אמרתי לה שכל חלוקת התקציב לא היתה ריאלית, אבל היא לא מחכה שאסיים את המשפט, ואומרת, "מה שרציתי ממך זה לא שתגידי לי איך להוציא את הכסף, אלא איך להכניס אותו. אני רוצה פגישה מחר: אפי, צימרמן ואת. עם תוכנית עבודה מסודרת. תתאמי את זה מול מירב?" היא פונה לניצן, ושתינו המומות שחגית הבחינה בכלל שניצן נוכחת בחדר.

"אה, ברור, אין שום בעיה," ניצן מגמגמת, כמו בכל פעם שהיא צריכה לענות לחגית.

"אז מה את עוד עושה פה? גשי למירב ותסגרי את זה איתה," חגית מאיצה בניצן בקול משועשע. ניצן המבוהלת נחפזת לצאת, ובדרך כמעט מפילה את הלפטופ המגוחך.

חגית מגלגלת עיניים ויוצאת. כהרגלה, משאירה אחריה דלת פתוחה וסערת רגשות. אני מביטה בנייד ורואה שתי שיחות שלא נענו משמרית, שיחה שלא נענתה מניר, הודעה מאמא: "כנראה יום עמוס, תתקשרי כשתוכלי." בקבוצת "הסעות להתעמלות קרקע" יש תסיסה, כי כולם שואלים תור מי להחזיר היום ואף אחת לא עונה. אני מסתכלת ביומן ורואה שזה התור שלי, שולחת לייק ומוסיפה, "ולמה אין אבות בקבוצה?" באופן לא מפתיע לאף אחת אין כוח אליי ואני לא זוכה לתגובה.

הטלפון במשרד מצלצל. "מה הלחץ?" אני עונה בחוסר סבלנות לשמרית, שחוץ מהשיחות גם שלחה עוד אימייל ועוד הודעה. היא בוכה תוך כדי שהיא מדברת, ואני לא מבינה מילה. "שמרית! לאט! לאט!" אני מנסה להרגיע אותה, "מה קרה?"

"עשיתי טעות ענקית, ענקית, אם יעלו עליי יפטרו אותי. רק את יכולה לעזור לי, להציל אותי. וואי, אני לא מאמינה, אני לא מאמינה!" היא ממשיכה בקול לחוץ ומבוהל.

"תירגעי, תירגעי שנייה. אני איתך, מה קרה? איך אני יכולה לעזור?" אני מנסה להבין מה כבר קרה ואיך זה קשור אליי.

ניצן חוזרת למשרד ומתיישבת מולי. אני רואה שניר מתקשר אליי ומסננת אותו. מה הוא נזכר עכשיו? זו כבר מזמן לא השעה שלנו. "תקשיבי, עשיתי טעות והעברתי אלייך משכורת שהיא לא שלך נוסף על המשכורת הרגילה שלך," היא פורקת את הסוד הנורא ומשתתקת, ואני נבהלת ונלחצת. איך לא שמתי לב? אולי הם חושבים ששמתי לב ולא אמרתי? אני מרגישה כמו גנבת שתפסו אותה.

"אמא'לה, פדיחה שלי," אני מגמגמת, "שלא תחשבי שלא הייתי אומרת כלום אם הייתי שמה לב. את חייבת להאמין לי שלא היה לי מושג, אחרת מיד הייתי מעדכנת ומחזירה."

אבל שמרית לא ממש מקשיבה לי. היא ממשיכה לדבר ומתחננת שאעביר את הסכום למקום הנכון, בעוד אני, באצבעות רועדות, מנסה להיכנס לאפליקציה של הבנק. איזו בושה, איך לא שמתי לב ליתרה? "הצלחתי," אני אומרת לשמרית, "דקה." אני נכנסת לפירוט ורואה שתי שורות, באחת המשכורת שלי ובזו שמעליה העברה נוספת. הארבעה־עשר אלף שלי מתכווצים לעומת העשרים ואחד אלף. המוח מחשב, עשרים ואחד אלף זה הנטו. וואו, זה סכום ממש יפה. זה אומר שהברוטו הוא פי שניים מהמשכורת שלי, לפחות. מרוויחים לא רע בהנהלה. רק שזו לא תהיה המשכורת של אלעד השנוא. אם זה שלו, אין מצב שאני מחזירה.

"יאללה, שמרית, שוט. תני לי את הפרטים של החשבון ואני מעבירה," אני חוזרת אליה.

"וואי, גילי, מה זה תודה. את מה זה מצילה אותי," היא חוזרת על עצמה, ואז מתחילה להכתיב לי את שם הבנק ומספר החשבון.

"או־קיי. אני כותבת הכול. למי להעביר?"

"שם בעל החשבון צימרמן. אורן צימרמן."

רביטל ויטלזון-יעקבס (נולדה בשנת 1979) היא סטנדאפיסטית, סופרת ועיתונאית ישראלית.

עבדה שנים רבות כמנהלת וקניינית ברשת סטימצקי. את קריירת הסטנד-אפ החלה במופע בשם "מלכת הביצה". במקביל, הייתה לרביטל פינת רדיו בשם "הרבנית ויטלזון" בתוכנית של טל ברמן ואביעד קיסוס ב-Eco99fm, ופינה בתוכניות טלוויזיה - בה הייתה ממליצה על ספרים.

בשנת 2015 יצאה ויטלזון במופע הסטנדאפ שלה - "סטנדאפ להורים עייפים". בנוסף, כותבת רביטל במוסף מוצ"ש של העיתון מקור ראשון, והיא אושיית פייסבוק ואינסטגרם. החל משנת 2018 מפרסמת ויטלזון "סרטוני אוטו", בהם היא יושבת ברכב המשפחתי ומדברת על נושאים שונים מעולם התוכן שלה. ויטלזון יעקבס הוציאה לאור שלושה ספרים: "תגידי מה את רוצה" (2018),"למה דווקא אני" (2020) ו"פי שניים" (2022). ויטלזון יעקבס מחזיקה קו מוצרים תחת המותג "מלכה", שמשווק מגוון מוצרי פנאי - כוסות, מחברות, חולצות, ספלים, מגשים ועוד.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yt2d59e8

עוד על הספר

פי שניים רביטל ויטלזון־יעקבס

1.

פעם חשבתי שכשאהיה אמא אני אעיר את הילדים בנחת. קודם אפתח קצת את שלבי התריס להכניס אור בוקר, ואז ליטוף רך על לחי חמימה משינה. ברקע יתנגן משהו של יהודית רביץ, ואני אחבק כל אפרוח שבוקע מהפוך בחיבוק שיטעין אותו באנרגיות אימהיות.

שלושה ילדים ומציאות לאחר מכן, תופי טמטם. בום, בום, בום, בום. ככה מתחיל כל יום בחיים שלי. מהרגע שאני פוקחת עיניים המוח מתחיל לדפוק והתופים שבפנים הולמים בקצב ומבשרים: התעוררת? אז קדימה. יש לנו מלחמה לנצח בה. אז אני קמה ועוברת מאפס למאה. היעד הראשון של היום: שמונה ורבע כולם במסגרות. הבוקר נפתח בשאגות, "יאללה לקום!" אני פורצת דלת־דלת כמו מסתערבת של הימ"ס, וכל זה בדרך ללב הפועם של הבית — חדר הכביסה. אני ממשיכה לירות פקודות לעבר ילדיי המתאוששים במיטותיהם בזמן שאני כבר מעבירה את המכונה למייבש ומעמיסה מכונה חדשה. משברי "אין לי מה ללבוש!" עם הגדולה, משברי "השמלה לא מספיק מסתובבת!" עם הקטנה. ואחר כך תסרוקות. ניר מסיים לראיין את כולם כמדי בוקר, ולשאול מה הם ירצו בכריך, ממתין בסבלנות המוציאה מהדעת שלו להתלבטויות שלהם, ובסוף צועד לעבר המטבח להכין לשלושתם, כמו בכל בוקר, כריך חביתה.

כשאני רואה שכולם במצב אפוי ויציב יחסית, אני מתחילה להתארגן בעצמי. ארבע דקות ואני לבושה, מגיעה מבושמת למטבח ומוציאה מהמקרר את קופסת הדיכאון שלי, שבה הוכנו מבעוד מועד שתי חתיכות חזה עוף וכמה תפרחות ברוקולי עצובות.

"מתי אתה חוזר?" אני שואלת. "דווקא לא מאוחר, חמש וחצי־שש ככה," הוא עונה. שנינו יודעים שבנקודת הזמן הזאת הוא באמת ובתמים מאמין בכך. אבל כמו תמיד, בשש, כשאני אתקשר לשאול איפה הוא, הוא לא יענה ויחזור אליי רק שעה אחר כך, כשיהיה אפשר להבין מצליל הדיבורית שהוא עדיין באוטו, ויגיד, "אני בדרך." עד שהיו לנו ילדים תמיד רבנו על האיחורים שלו, ומאז שיש לנו ילדים אנחנו תמיד רבים על האיחורים שלו. "יש לך הרבה פגישות היום?" אני משחקת אותה מתעניינת. "סטנדרטי לחלוטין," הוא משיב למרות שברור שאני כבר לא מקשיבה. כשאני בדרך לתת לו את נשיקת הנקירה הקבועה של פרידת הבוקר, נועם מתחיל עם ה"איכככססססס נו אבאאאאאאאא." מה שמיד מדרבן את ניר לחבק, למחוץ, ותמיד להוסיף איזו נשיקה רטובה מדי, מה שגורם לי לצחוק ולהתעצבן בו־זמנית. "די, עזוב אותי, אידיוט, אתה מקמט לי את החולצה." אני נחלצת מאחיזתו. "ביי!! אני באוטו," אני מבשרת לאחרוני המתארגנים בחדרים, מרימה את מעיין ומתאזנת לרגע על העקבים שלי: בצד אחד המשקל שלה והתיק של הגן עם הרצועה הקצרה מדי, ובצד השני לפטופ, אוכל ותיק איפור. אני יוצאת החוצה וכמעט מועדת על ארגז מלא ניירות שמונח בכניסה. "ניר! מה זה הארגז הזה?" אני יורה לעברו, מתבאסת על כל שניית עיכוב לא מתוכננת. "זה מהבית של סבתא שלך! אני מזכיר לך שאנחנו עדיין מחפשים את הטופס המקורי של הסכם הרכישה, אני לא יכול להתקדם בלי זה." הוא יוצא אליי, מגבת על הכתף, והידיים משחילות את הסנדוויץ' האחרון לשקית. "ולא מצאת מקום יותר תקוע בשבילו?" אני שואלת בכעס. "אני אזיז את זה עוד מעט," הוא מבטיח, ושנינו יודעים שגם זה לא יקרה.

בזמן שאני קושרת את מעיין אל הבוסטר, אני שומעת מתוך הבית את עמית ונועם מתחילים לריב. הטונים עולים בשניות, גם העצבים שלי. נועם יוצא אליי עם חיוך ממזרי, ועמית אחריו עם דמעות בעיניים. במקום לנזוף בו ולחבק אותה, אני צורחת על כולם: "למה זה חייב להיות ככה בכל בוקר? למה אי אפשר פעם אחת לצאת מהבית בצורה נורמלית?" כולם כבר ישובים, ואני מעדכנת שממחר הם הולכים ברגל לבית הספר, לא ייתכן שאני צריכה להסיע אותם כל יום מרחק של חמש דקות הליכה. "זה את שלא מרשה אופניים," נועם עונה ומשתיק אותי. תכלס, צודק. כזו אני, פחדים וחרדות. כל יום שמסתיים בשלושה ילדים שישנים במיטות שלהם, הוא נס מבחינתי. הכול בגלל העבודה שלי. אני תכף סוגרת חמש־עשרה שנים בחברת ביטוח. חלק מהגדרת התפקיד שלי היא לפחד. אחרי כל כך הרבה שנים בתחום אני משוכנעת שאין דבר כזה להיות יותר מדי ערוכים ליום סגריר. אחרי מאות הסיפורים ששמעתי וראיתי, אני בטוחה שהשאלה היא לא אם יגיע היום הזה, אלא רק מתי. אצלי זה לא יהיה כרעם ביום בהיר, כי היום לעולם אינו בהיר. חושך אחד ארוך עד שנמות. מי שנפגעים הכי הרבה מהחרדות שלי הם ניר והילדים. טיולים בטבע? פחד אלוהים. בריכה? סכנה. סתם נסיעה משפחתית משותפת? אמן שתתבטל. מה רע בפשוט להיות בבית, ולא לצאת ממנו לעולם?

נפרדתי מהגדולים בכניסה לבית הספר. נשיקה וחיבוק, ניגוב שאריות חלב ממתחת לשפה, ודחיקת עוד קווצת שיער לקוקו. אני מביטה בהם הולכים. אם היא יצאה ראשונה היא תמיד תחכה לו, אם הוא יצא ראשון הוא יטרוק עליה "בטעות" את הדלת. "שיהיה יום קל," אני מברכת אותם בלב. היא עם הלימודים והוא עם החברים. לשאוף, לנשוף, מבט לשעון, רוורס וליעד הבא.

"איזה כיף להיות לבד באוטו," אני אומרת בקול עליז ומציצה במראה. מאז שנועם עלה ל־א', למעיין ולי התפנו שלוש דקות קסומות של נסיעה משותפת, שבה נוכחות רק שתינו, "האוטו רק שלי, איזה יום שמח לי היום... רגע... מה זה? יש פה מישהו?" אני שואלת. "כן," היא עונה בקול מתוק שעולה ויורד, "מעיין פה." ואני שולחת יד לאחור כדי לדגדג את הירכיים העטופות בטייץ' חד־קרן נצנצים. בניגוד לכל כללי הלבוש הפמיניסטיים שהצלחתי להחיל על נועם ועמית, מעיין עושה מה שהיא רוצה. הקולקציה שלה נעה בין טוטו־פאייטים־מתחלף ורוד למנומר. כמו עם הגדולים, גם לה קניתי בגדים בצבעי יוניסקס, גם בשבילה נכנסתי לחנות באסרטיביות ובנחישות, ניגשתי איתה לחלק של בגדי התינוקות לבּנים, מחנכת על הדרך את המוכרת שאין דבר כזה גזרת בנים ובנות בילדים כל כך קטנים. אבל מרגע שעמדה על רגליה ועל דעתה, הילדה פשוט מסרבת להתיישר, ורק מהפרצוף הקטן והכועס שלה נמסות לי כל האג'נדות. למי יש כוח לעוד מלחמה.

רגע לפני הפנייה ימינה אל הגן, אני מתחילה להכין את הפרידה ומפליגה בהבטחות להפתעות וכיופים לשעות אחר הצהריים. "אני לא הולכת לגן," היא חותכת אותי, "אני באה איתך לעבודה." מעיין מתחילה לבכות, ואני, בלב נשבר, מרימה אותה בעל כורחה ומוסרת אותה לסייעת, שבקול מרגיע משקרת: "די, מעייני, די. אמא רק תלך לקצת זמן לעבודה ותחזור."

כל חברותיי מקבוצת הוואטסאפ "למי יש ורמוקס" כבר יושבות בכניסה לקפה. אני אומרת שלום קצר, נכנסת להזמין, ובינתיים שמה "וייז" כדי להבין את גודל הברוך. מאז שעברנו למושב, אני שורפת שעות על הכביש. ש־ע־ו־ת. מכל המחירים ששילמתי על המעבר, זה היה הכי יקר. "אני מבזבזת את החיים שלי," הייתי צועקת על ניר בעודי תקועה בפקקים בדרך חזרה, מגייסת את כל העולם שיחזיק לי את הילדים רק לעשר דקות, שהתארכו לחצי שעה כי כביש שש שוב עומד. בשלב מסוים עברתי לגישת "בוא נקום בחמש בבוקר, נצא בשש, נעקוף את הפקקים, נגיע למשרד ריק, נתקתק מלא עבודה בלי שיבלבלו לי את המוח, ובשעה שלוש בדיוק נתחיל את ההתחמקות מהפקקים שבדרך חזור." הצלחתי, אבל הייתי מותשת. שבורה. קפאתי מקור בבקרים החשוכים של החורף. ריחמתי על עצמי כששוב כשלתי להפעיל את החימום באוטו כדי להפשיר את אצבעותיי בעודי מפעילה את הקירור כדי להפשיר את השמשה. זה עבד כמה שנים. אבל אז מעיין נולדה, ומצאתי את עצמי קמה לשאוב חלב בארבע וחצי לפנות בוקר, פורשת מעליי שמיכת פוך כדי שתחסום את הרעש של מנוע המשאבה, ויוצרת איגלו אנושי בניחוח זיעה וחלב אם. התייאשתי. בעצם, זה לא היה רק זה. היו גם הטלפונים העצבניים מהבית בשמונה בבוקר, עם עמית שמתלוננת: "אבא לא יודע מה זה קלסר חצי שקוף," ההודעות שקיבלתי מהמטפלת המשועשעת: "ככה מעיין הגיעה היום," עם תמונה של הילדה בבגד גוף מעל מכנסיים בשילוב צבעים מחריד, סנדלים עם גרביים, וקוקו מתוח מדי ולא ממורכז. וגם, מודה, רציתי להיות שם. אז אחרי הקידום הגדול, כשהרגשתי קצת יותר ביטחון, עשיתי שינויים בלוח הזמנים שלי. ימים קצרים שבהם אני מגיעה אחרי הפקקים ויוצאת לפניהם. וימים ארוכים שבהם אני חוזרת מאוחר, וניר מוציא אותם מהמסגרות ואחראי עליהם, שזה אומר לחזור הביתה ולפגוש את אמא שלו.

מישהו קורא בשמי ומסמן שהקפה שלי מוכן, אני מוודאת שהמכסה תפוס כמו שצריך ויוצאת. "גילי! שבי איתנו!" יערה קוראת לי, אבל הראש שלי כבר לא שם. האימיילים בדיוק סיימו להתעדכן, וקיבלתי איתות על ארבעים ושלוש הודעות נכנסות חדשות, ושוב התחושה המוכרת של הלחץ הזה. "איזה, הלוואי, אבל אני חייבת לעוף," עניתי לה. בכל בוקר אני מקנאה במה שיש להן. הנחת הזאת, להתחיל את היום ברגוע, לשרוד את מלחמת הבוקר הביתית, להתאושש שנייה עם קפה, שמש וחברות לתפילת שחרית מונוטונית, ואז להתנפל על היום. למה אני לא יכולה להיות הן. "נו, גילי, תמיד את חייבת לעוף, חמש דקות, מה כבר יקרה?" יערה מתעקשת. "סורי, בנות, אני בטירוף. נתראה אחר הצהריים בגינה?" שאלתי וידעתי שאף אחת לא מאמינה שנתראה בכלל, ובגינה בפרט. נכנסתי לאוטו, מיקמתי את הקפה בנדנו ואת תיק האיפור בין הרגליים, ועליתי על הכביש המהיר. כשהפקק התחיל, האטתי ואז שחררתי נשימה.

החיים מתים על שגרה, הכול חוזר על עצמו יום אחרי יום, עונה אחרי עונה. שגרה היא צורך של היקום. וגם שלי. העובדה שהמון דברים הם כל הזמן אותו הדבר, מרגיעה אותי. כשהייתי ילדה הייתי אוכלת בכל ערב בדיוק את אותה ארוחה. ביצת עין, שתי פרוסות לחם, עגבנייה שלמה ומעדן שוקולד. הטקס היה כזה: קודם הרך של הלחם בתוך הצהוב של העין, אחר כך העגבנייה, נאכלת במלואה כמו תפוח. הלבן של הביצה, ואם הוא שרוף אז כל השאר זה בונוס, ולסיום, הקינוח. לוקחים את הקשה של הלחם — לחם אחיד, של פעם, לא הפרוסים, הרכיכות של היום. לחם שחור שאמא היתה חותכת עם סכין ואי אפשר לדעת איזה סוג פרוסה תקבלי היום, דקה ואכילה או עבה וחונקת — את הקשה של הלחם הייתי טובלת במעדן כאילו הוא כפית ומנגבת בעזרתו את כל גביע הפלסטיק עד שלא נותרה בו טיפה. יום־יום, אותה ארוחת ערב, עד גיל ההתבגרות, שבו הבנתי שאני צריכה לשנות הרגלי אכילה אם אני רוצה להפסיק להיראות כמו כיכר לחם אחיד.

גם לנסיעת הבוקר שלי נוצרה שגרה. עד שהקפה מתקרר אני מתאפרת. בין מריחת מייקאפ לצללית אני מעיפה מבט במסך, מנסה להתעדכן בעשרות ההודעות שהחמצתי — לשמחתי — בקבוצות השונות. חוג דרמה יעדכן שהשבוע החוג כרגיל, בקבוצה של א' איזו אמא תשאל מה היו השיעורים בחשבון, ובקבוצת החברות מהתיכון מישהי תברך במזל טוב את הראשונה שהגיעה לגיל שלושים וחמש. קבוצת הריצה תתזכר שהשבוע — לבקשתי — נקדים את האימון לרבע לשש, וכולן ישלחו לי בפרטי הודעות נאצה. אחר כך אני אתקשר לאמא שלי, כי היא בחיים לא תתקשר אליי ("אם לא מצאת את הזמן להתקשר לאמא שלך, סימן שאת מאוד עסוקה, אז לא רציתי להפריע"), ואז לרוני, אחותי, כדי לפרוק את מיטב התלונות מהשיחה הקודמת עם אמא. וכמו תמיד, השיחה תסתיים ב:"טוב, ניר בממתינה." רוני שוב לא תתנהג כמו בן אדם רגיל ומנומס שמסיים עם "אז יאללה, דברי איתי כשיש לך זמן," אלא פשוט תנתק.

לשמחתי, ניר חובב שגרה לפחות כמוני ומתקשר לנהל את השיחה הקבועה של רבע לתשע, שהיא הרחבה של שיחת הבוקר הקצרצרה. "מה קורה?" "מה קורה?" "יצאת?" "יצאתי." אני מתעניינת בלוח הזמנים היומי, ובעיקר הגיאוגרפי שלו, ומנסה להבין בין השורות מתי הוא באמת יצליח לחזור היום. למרות שניר עובד במושב, הוא אף פעם לא בסביבה. העבודה שלו היא הסיבה הרשמית לכך שעברנו למושב. לפני זה היו לנו שנים נהדרות בתל אביב. סיימנו את הלימודים, התחלנו לעבוד, התחתנו, עמית נולדה. היה מקסים בעיר, קלאסי. אופניים עם מושבים לילדים. חברים לשייק בשדרה ביום שישי. אבל ברגע שנועם הצטרף למשפחה, התחיל להיות קצת קשוח לגור בעיר. בעיקר לניר. הוא היה חוזר מהעבודה לפרצוף הקורס שלי ועושה את המהלך הקבוע של: "בואו נצא מהבית וניתן לאמא שקט," חושב משום־מה שכשיחזור עם הילדים כעבור שעה, הוא ימצא אישה מחייכת, בוחשת סיר מרק על האש, מה שכמובן לא קרה. היה צפוף בבית, אבל לניר היה צפוף גם בחוץ. הוא לא מצא את עצמו. הגינה היתה רחוקה מדי, הרחוב היה סואן מדי. ונראה לי שהוא פשוט התגעגע. בדרך חזרה מביקורים אצל המשפחה שלו הוא היה מתלונן שלא ככה הוא רוצה לגדל את הילדים. שהילדות שלו היתה מושלמת. מרחבים וטבע ועצמאות ומשפחה. ושזה בריאות לגדול ככה וגם לגדל. ושאני אראה שגם לי יהיה יותר קל. אני הייתי מסבירה לו שטעון לי במושב ושאני מבינה מה הוא אומר, אבל בבקשה, למה דווקא שם? ניר התבצר ואמר, כי כל המשפחה שלי שם, כי לאן שלא ילכו הם יראו פנים מחייכות של דודים או סבתא, וכי זו עוצמה להרגיש שייך. עם זה היה לי קשה להתווכח. אני אף פעם לא הרגשתי שייכת. לאמא לא היתה משפחה, ולזקנה היינו מגיעות רק לביקורים רשמיים, להגיד שנה טובה בראש השנה וחג שמח לפני פסח וזהו. אף פעם לא הרגשתי שייכות, לא למשפחה ולא למקום. רק מחויבות.

אחרי שלא מצאנו מסגרת לנועם, הנושא עלה שוב, ולניר היו יותר מדי תשובות טובות ללמה כן, ולי היתה רק אחת, לא משכנעת, ללמה לא. אז עברנו למושב. בהתחלה גרנו בשכירות, בהרחבה, צמוד לאיתמר וליערה. ככה אני ויערה התחלנו. היא יצאה להרגיע תינוקת שנרדמת רק על הידיים, אני יצאתי להרגיע תינוק עם גזים, ובין הבכי שלהם וניסיונות ההרגעה שלנו הסתכלנו אחת לשנייה בעיניים ונשבענו שגם בבכי וגם בצעקות לא נשפוט זו את זו לעולם. אחרי שניר ראה שאנחנו כבר שנה שם ואני שורדת, הוא הגשים את החלום שלו להחיות את עסק הפרחים של אבא שלו. כשהיה ברור שגם אני שורדת וגם העסק שורד, החלטנו שאנחנו נשארים לתמיד. התחלנו לבנות את הבית על המשק של הזקנה. נשאר רק העניין הקטן של להשתלב בחמולה שלו. לא היה קל להצטרף לדינמיקה שכבר התבססה שם שנים. כל אחד ואחת במעמדם. בארוחות שבת נזרקו דברים, בקבוצה המשפחתית לא חדלו העקיצות, ואני, שרגילה להתנהל בביטחון ופתאום אני על תקן החדשה, התערערתי. דרמות והיעלבויות כל כמה ימים. מאיימת אחת לחודש שאני סיימתי ואני לא מגיעה יותר ושילך לבד. ניר נשאר אדיש, לא מאוים ולא מורתע, וכשהוא אמר לי בואי, הייתי באה וזהו. כוחה של החמולה טמון ביכולתה לחגוג יומולדת ארבע מתוק ומשמח לאחד הנכדים כשחצי מהמשתתפים לא מדברים זה עם זה.

כשהייתי ילדה, הערצתי את המשפחה של ניר. הם היו המשק השכן לזה של הזקנה. ובעוד אצלה הכול היה בודד, ישן וקר, שם תמיד היה שמח. אולי שמח זו לא המילה, תמיד היה שם חי. אצלה היו שביל ובית קטן ואחריהם שממה, דונמים של חול נקי וריק. לימים שם בנינו את הבית שלנו. להם היה בית ואחריו דשא ואחריו מחסנים ואורווה ונדנדות וסככות וטרקטור ישן שתמיד איזה ילד טיפס עליו. בלגן. הם היו משפחה גדולה, יותר גדולה ממשולש ברמודה שלנו, זה בטוח.

כשאמא היתה מכניסה אותנו לסלון של הזקנה, רוני ואני היינו לבושות ומסורקות יפה ומסודר, יושבות מול כוס תה ועוגייה, מחפשות במה לתקוע את המבט הנבוך והמשועמם. מהחלון שפנה אליהם היו עולים קולות: קריאות, ריבים ומוזיקה. כשהיינו עוזבות היה יושב שם, בכניסה לבית שלהם, ילד על אופניים שהסתכל עלינו. תמיד הרגשתי לא בנוח, כל כך עירונית וחגיגית בין שבילי העפר, היתושים, השמש והריח של רפתות ולולים. הוא היה חוסם את הכניסה לדלת הרכב שלנו, וזז אחורה רק כשהתקרבנו. אני הייתי משפילה מבט, אבל הילד לא הפסיק לנעוץ.

מהרגע שדלת המכונית היתה נסגרת ועד לרגע שבו הגענו הביתה, אמא היתה מלכלכת על המקום ועל התושבים ועל איך שעושה לה רע להגיע לשם ועל איך הכול נשאר תקוע בעבר, אבל טוב שבאנו ושמגיע לסבתא לראות אותנו ושחבל שאנחנו לא נכדות טובות ולא מתקשרות בימי שישי רק לשאול מה נשמע ולהגיד שבת שלום. "כמה משפחה כבר יש לכן, הא, בנות? רק אותה," היא היתה נוזפת בנו דרך המראה. כשהזקנה כבר היתה ממש חלשה ובקושי בפוקוס, אמא הכריחה אותי לחזור מהצבא ולנסוע איתה לשם. הן ישבו ושתקו בסלון, ואני יצאתי החוצה, לנשום קצת אוויר נטול מועקה וריח של תרופות. הלכתי לצד הבית ומצאתי את עצמי עומדת בחושך ובוהה אל תוך החצר שלהם. לא היו גדרות, אומרים שפעם אנשים היו יודעים לבד איפה עובר הגבול. היתה אצלם מסיבה, החצר היתה מוארת באור גרילנדות חגיגי, שולחן עץ כבד היה עמוס במגשים של גבינות ולחמים וסלטים קצוצים גס, קערות של חתיכות אבטיח עם קרח, בקבוקי יין ובירה פתוחים, גיבסניות בכדים ונרות עבים. הדשא היה מכוסה מחצלות, פופים וחבר'ה צעירים. ברי סחרוף ברקע. בצד ישבה אישה יפה, אצילית. נשים צעירות שנראו כמו העתק שלה הגישו לה, הקיפו אותה. אני רוצה להיות האישה הזאת כשאהיה גדולה, אמרתי לעצמי. ככה, מצד אחד עטופה ומצד שני כל כך חזקה. בחור עם מכנסיים כחולים קצרים וגופייה ניגש והושיט לה כוס יין. היו לו גוף גבוה וחזק וחיוך צחור שבהק מהחצר שלהם ועד לתוך הגוף שלי. בהיתי בו עד שהוא הרים את העיניים לכיוון החצר של הזקנה והסתכל לעברי, ואני הבנתי שזה הילד ההוא מהאופניים. החיוך הצחור התרחב עוד קצת, הוא נופף לי, ואני פחות או יותר התעלפתי.

היום אני לא מתעלפת והוא לא מנופף. אנחנו שני שותפים בניהול המפעל שקוראים לו המשפחה שלנו, וכחלק מניהולו התקין, מתקיימת שיחת הבוקר הקבועה שלנו. לא שיחת פלירטוטים, אלא שיחת עדכונים: בדיקת משימות פתוחות, העברת משמרות, ובעיקר סטטוס מלאי מלפפונים ומגבונים.

בדיוק הייתי באמצע למרוח את האייליינר כששיחה נכנסה. הייתי בטוחה שזה ניר, אז הושטתי יד לענות במהירות והצבע השחור נכנס לי לעין. "שיט!" סיננתי בכעס.

"נו, אבל למה ככה להתחיל את היום בקללות," התבכיין צימרמן.

"זה אתה? חשבתי שזה ניר," התעצבנתי על צימרמן שבגללו כל הבלגן הזה, "למה אתה מתקשר? אני עוד חצי שעה במשרד."

"רציתי לוודא שאת זוכרת שקבענו היום להזמין קוסקוס לצהריים ושלא הבאת את הקופסאות העצובות שלך," צימרמן המשיך והתעקש שיש הצדקה לקיום השיחה.

"אמיתי, בשביל זה התקשרת? תגיד, אין לך חיים?" ניתקתי עליו, חסרת סבלנות אבל מחייכת.

צימרמן הגיע אלינו לפני שלושה חודשים מתחום אחר לגמרי. לקח לכולם זמן לשכנע אותי שחייבים להביא לי מקביל ושחייבים לחלק את הלקוחות בצורה כלשהי.

"זה לא נגדך וזה לא כי את עושה עבודה לא טובה או צריכה עזרה," חגית צעקה עליי בישיבת ההנהלה, "ההפך, אפי ואת הגדלתם כל כך את התחום, שאנחנו רגע מלהפסיק לתת את השירות הטוב ביותר."

הסתכלתי על אפי, ניסיתי להבין מה הוא חושב.

"מה את מסתכלת עליי? את יודעת שמבחינתי את המפקדת. לא סתם ביקשתי מחגית לקרוא לך, זו לא יכולה להיות החלטה רק שלי, אני אומר לך מה שאני אומר לך תמיד: מה שתגידי זה מה שיהיה."

אפי היקר, כל כך הרבה שנים שאנחנו יחד. מערכת יחסים מורכבת, מכבדת, אוהבת, מעורבבת. למרות שהוא הבוס הוא קצת מהכול, קצת קולגה, קצת מנטור, קצת אבא. לפעמים אנחנו גם קצת כמו זוג, אני דואגת לו לאוכל, לזמן, להפסקה ולמנוחה, מעירה לו על מה שהוא לובש ("אפי, החולצה הזאת נלבשה שלוש פעמים, ראשונה, אחרונה ואחת יותר מדי"), כשהוא צועק על מישהו בטלפון, אני יכולה לבכות. ביום שהיה לו את אירוע הלב, שהתברר בסופו של דבר כהתקף חרדה, באמת חשבתי שאני מתה. התחלתי לצרוח שיזמינו אמבולנס, והוא נשם בכבדות ואמר רק: "לא טוב לי, לא טוב לי." החזקתי לו את היד ביד אחת ואת הכתף בשנייה, ולחשתי: "תכף הם באים תכף הם באים." ואז הגיע האמבולנס והיה לי מוזר שאשתו, שהגיעה בריצה, נסעה איתו לבית חולים ואני נשארתי במשרד, מבוהלת ורועדת.

פעם אחת אפילו אמרתי לו שאני אוהבת אותו. זה קרה כשחגית רק הגיעה למנכֵּל ואני הייתי מסונוורת ממנה. הערצתי אותה. קראתי עליה הכול בגיליונות "הנשים המשפיעות" שאני שומרת באובססיביות, והיא הופיעה שם חמש פעמים. כשרצה השמועה שממנים אותה למנכ"לית, הייתי בעננים. לא אשכח את היום הראשון שלה, איך היא נכנסה למשרד בחולצה מגוהצת ובשיער מתוקתק, כמה נמוכה, ככה כריזמטית. כדור אש. בפועל, כל החודשים הראשונים של המינוי שלה הוקדשו לריסוק האגו של כל שדרת ההנהלה, ואפי בראשה. היא התישה את המחלקה שלנו במשימות לא הגיוניות, והיינו יושבים על דוחות מופרכים אל תוך הלילה, מכינים תוכניות עבודה שלא האמנו בהן בכלל. ישיבות רוויות בהשפלות ובתוכחות. מאחת מהן אפי יצא בטריקת דלת, נכנס לאוטו ונסע, והייתי בטוחה שזהו, הוא נשבר וזה נגמר. התקשרתי אליו, מפוחדת, "מה קרה? תחזור!"

"די, גילי, אני לא יכול יותר," הוא אמר בטון נואש שמעולם לא שמעתי ממנו.

"לא, אני לא יכולה לראות אותה עושה לך את זה. אפי, אני לא יכולה בלעדיך! די, אני אוהבת אותך," אמרתי, וברגע שהמילים יצאו לי מהפה הסמקתי והתכווצתי מבושה. כי מצד אחד המילים נאמרו, זהו. הן שם, ממש תלויות בין האוזניים של שנינו. מצד שני ברור שזה לא ה"אוהבת" הרגיל, של "בוא נתחתן". זה "אוהבת" אחר, לא יודעת איזה. אני לא זוכרת בכלל איך נמשכה השיחה, קרוב לוודאי שאפי היה עסוק בסערת הרגשות שלו ולא שם לב למה שאמרתי, אבל אני רציתי למות. למחרת הוא חזר, הסתכל עליי ואמר, "היא לא פיטרה אותי ואני לא מתפטר, את אמנם רק עשור פה, אבל אני כאן נצח. גרועים ממנה כבר עזבו." הוא חזר לקול הרגיל, האופטימי והבטוח שלו, ואני חזרתי לדופק הרגיל שלי.

אנחנו צוות. אפי ואני. לכן בישיבה ההיא, כשהם החליטו להביא את צימרמן, הוא ביקש שיזמנו גם אותי. כדי שכולם יראו שאפי ואני סוגרים את הדברים, ושדבר כזה חייב לעבור גם דרכי.

"אני רק רוצה להזכיר לך, מר בלום היקר, שאתה הבוס שלה ולא להפך, כן?" חגית עקצה, מנסה שוב את ה"הפרד ומשול", לא מצליחה לפצח את הקשר המיוחד שלנו. אפי לא התייחס אליה, הסתכל עליי ושאל: "ממה את מודאגת? כולם יודעים שאת מנהלת פה הכול, וגם הוא ידע."

אז הסכמתי לקבל מקביל, ולמזלי הביאו את צימרמן. כולם אוהבים את צימרמן. אי אפשר שלא. הוא מקסים ונעים ומחייך, בחיי שהוא כל הזמן מחייך. הוא תמיד מלא באנרגיות טובות, וגם כשהוא כועס, הוא קורע. הוא יודע בדיוק איך להתחנף לכל אחד בצורה שזה מרים לו, אבל לא יותר מדי. וככה יצא שלמרות ששקלתי לעשות לו "חגית" וקצת להשפיל ולהקטין אותו, לא הצלחתי לעמוד מול השטויות שלו וכמה שהוא חולה על הילדים שלו ואיך בחתימה של האימייל שלו יש דמות מסמי הכבאי.

צימרמן תמיד כיבד אותי. תמיד. מה שסגל אומרת, מה שסגל תחליט. היה בא ומתייעץ וחופר. ואני הייתי כועסת עליו שהוא עצלן ושמה הייתי צריכה אותו אם אני עושה גם את העבודה שלו. הוא היה מתגונן ואומר שאני מאלו שאם עושים את העבודה לא בדרך שלי, אני כועסת. עניתי לו שיחסית לאידיוט הוא קלט אותי מהר. וככה הוא היה יושב אצלי, שעות. מדי פעם מכעיס אותי, לרוב מגלגל אותי מצחוק, לומד את העבודה והולך. אפילו נתנו לי לבחור לו את המשרד. המשרדים אצלנו היו מופרדים בקירות שקופים עבים. אז שמתי אותו מולי, במשרד ליד אפי — כדי שאוכל לראות את שניהם ולהיות רגועה שכולם עושים את העבודה.

ברגע שנכנסתי סוף־סוף לחניה, הגיע ואטסאפ מניצן: "מגיעה? יש מלא דברים."

"עולה," עניתי בעודי בולמת. חניתי כרגיל עם הפנים החוצה, כי עוד לא קרה שלא יצאתי בריצה הביתה. אספתי את עצמי, השארתי את הכפכפים ברכב ויצאתי על העקבים. הנה, חזרתי לשמוע את התופים. טם טם טם. היעד השני: לנצח את כולם ולחזור הביתה בהקדם האפשרי.

בדרך למשרד אני לא יכולה לעבור במסדרון בלי לשאול את ההיא מה עם השיעול, את ההוא אם יש תמונות של המטבח אחרי השיפוץ, ומבטיחה לשלישית שאני אדבר איתה אחר כך. הרבה מאיתנו עובדים כאן עשור או יותר, ורובם מכירים אותי עוד מהתקופה שהייתי סטודנטית פעורה. "בוקר טוב," אני צועקת לחלל הקומה. "יותר לכיוון צהריים," עונה לי אלעד השנוא, תמיד כאן לפניי, תמיד כאן אחריי. אני רואה את צימרמן יושב עם אפי ומחייכת לעברם, אפי מחווה לי להצטרף, ואני מסמנת לו שייקח לי זמן.

ניצן יושבת במשרד שלי עם לפטופ ורוד. "מה פספסתי?" שאלתי, מסתכלת המומה על המחשב שלה. היא סיפרה לי שמחלקת מחשוב שוב לא טיפלה בתקלה שלה ושזה הלפטופ של האחיינית, ואני מכריחה אותה להתקשר מחסוי ולהגיד לאיש המחשבים שלנו שיש על הלפטופ מצגת לחגית, ואם היא לא תגיש לה אותה חגית תרצח אותו ואותה, וככה תוך חמש דקות זה מטופל. היא עפה על עצמה, ואני מניחה את הדברים שלי ומתמקמת מולה. לימדתי אותה איך אני אוהבת לעבוד. אני רוצה איתה שתי פגישות במשך היום — בבוקר עם משימות שצריך לבצע, עדכונים על כל מה שחדש ומה פתוח, ואחר הצהריים עם עדכונים בנוגע למה שבוצע ואיך ומה הלאה.

משכתי אליי את ניצן מהשיווק. הוציאו את החברה ליום גיבוש בין־מחלקתי ולקחו אותנו למקום מגוחך של קרבות לייזר. ערבבו בין המחלקות, וככה מצאתי את עצמי עם חבורה של ארבעה אנשים לא תחרותיים מספיק וניצן אחת. אחרי סיבוב אחד היה ברור שאני והיא זה צוות מנצח. "את יודעת את הריקוד," אמרתי לה בהתרגשות. היה לה את זה. את הסינק איתי. או שיש את זה או שאין. כשניר ואני מבשלים יחד, זה כל כך גרוע. אני מסתובבת עם מחבת חמה לכיוון הכיור בדיוק כשהוא שולח יד לברז ונכווה. אני ניגשת לזרוק את הקליפות לפח בדיוק כשהוא סוגר את המכסה והכול נוחת על הרצפה. עם עמית, לעומת זאת, תענוג לבשל. אח, כשאנחנו עובדות יחד זה כמו ריקוד. אני רק אומרת: "אני צריכה —" והיא כבר עם הדבר עצמו בדרך אליי. אני מריחה שהבצל רגע מלהישרף, והיא כבר מנמיכה את האש. מושלם. איזו ילדה. כמה שאני אוהבת אותה, ככה מסובך ודפוק לנו. אנחנו יכולות לבשל שעה בכיף, אבל מילה אחת של ביקורת, הצעת ייעול קטנה אחת ממני, אפילו מבט שלי כשהיא מלקקת את השאריות מהתבנית, וכבר עיניים דומעות, צעקות ועלבון והיא הולכת. "מה שאת עשית לי, אמן שהילדים שלך יעשו לך," אמא שלי תמיד בירכה אותי, והברכה התגשמה.

שם, בקרב הלייזר, לבושה בשכפ"ץ מביך ובקסדה מטומטמת, שם הבנתי שניצן — שעד לרגע זה לא עבדה איתי מעולם, שלא לומר לא היה לי מושג על קיומה, נולדה עם היכולת הנדירה לרקוד איתי את הריקוד. היא הבינה בדיוק מה אני צריכה ורוצה, וכל תנועות הגוף שלה היו מסונכרנות אליי בדיוק. היה לנו כיף, ובאופן מפתיע, למרות שהגענו רק למקום השני, היינו בעננים.

"תקשיבי, אנחנו חייבות לעבוד יחד," אמרתי לה.

"הלוואי," היא ענתה בהתלהבות.

למחרת אמרתי לאפי שאני רוצה אותה בתור עוזרת, אותה ורק אותה ואין בלתהּ. כרגיל, לא ביקשתי, אלא הלחצתי וקבעתי וחפרתי. היה ברור שזה ייקח קצת זמן, כי אין סיכוי שככה בקלות מעבירים עובדים בין מחלקות, אבל בסוף זה קרה. כבר כמעט שנה שהיא העוזרת שלי, ורק עליה אני סומכת במאה אחוז. כל הזמן אני אומרת לה כמה חבל שרק עכשיו היא הגיעה לחיים שלי ולא כשהילדים נולדו. בעזרתה היה יכול להיות לי סוג של חופשת לידה. עד שהיא הגיעה לא שחררתי כלום, כלום. הייתי "על זה" בכול. אם אפי היה נוגע לי בקובץ אקסל, הוא היה חייב לצבוע את התא, כדי שאהיה במעקב ואראה מה הוא כבר הספיק לקלקל. אבל איתה זה אחרת. בעבודה קשה, בחריצות וביסודיות, ניצן זכתה באמון שלי. היא יודעת מה מקפיץ אותי ומה מרגיע.

"יאללה, שוט," אני אומרת. באוזן אחת מקשיבה לניצן, ובאוזן השנייה אני מאזינה להודעה קולית מיותרת בקבוצה של הצהרון. יד אחת פותחת אימיילים, יד אחרת מחברת את הנייד למטען. היא מסיימת לדבר ואני יורה החלטות. בדיוק כשאני מתחילה לפתוח את הקבצים של המשימות הפתוחות, על המסך מופיעה התרעה על אימייל נכנס משמרית מהמשכורות: "תחזרי אליי דחוף."

באותו רגע חגית נכנסת, כרגיל בלי לדפוק, "סגל, אנחנו חייבות להציל את הרבעון הזה איכשהו, יש בעיה." ניצן עוברת למצב ה"שקופה" שהיא כל כך טובה בו, עד שמי שנכנס לחדר לא שם לב לקיומה ולא מסנן מידע שאולי לא היה כדאי שהיא תהיה חשופה לו. אני מתחילה להסביר לחגית למה הבעיה לא אצלנו ואיך מראש אמרתי לה שכל חלוקת התקציב לא היתה ריאלית, אבל היא לא מחכה שאסיים את המשפט, ואומרת, "מה שרציתי ממך זה לא שתגידי לי איך להוציא את הכסף, אלא איך להכניס אותו. אני רוצה פגישה מחר: אפי, צימרמן ואת. עם תוכנית עבודה מסודרת. תתאמי את זה מול מירב?" היא פונה לניצן, ושתינו המומות שחגית הבחינה בכלל שניצן נוכחת בחדר.

"אה, ברור, אין שום בעיה," ניצן מגמגמת, כמו בכל פעם שהיא צריכה לענות לחגית.

"אז מה את עוד עושה פה? גשי למירב ותסגרי את זה איתה," חגית מאיצה בניצן בקול משועשע. ניצן המבוהלת נחפזת לצאת, ובדרך כמעט מפילה את הלפטופ המגוחך.

חגית מגלגלת עיניים ויוצאת. כהרגלה, משאירה אחריה דלת פתוחה וסערת רגשות. אני מביטה בנייד ורואה שתי שיחות שלא נענו משמרית, שיחה שלא נענתה מניר, הודעה מאמא: "כנראה יום עמוס, תתקשרי כשתוכלי." בקבוצת "הסעות להתעמלות קרקע" יש תסיסה, כי כולם שואלים תור מי להחזיר היום ואף אחת לא עונה. אני מסתכלת ביומן ורואה שזה התור שלי, שולחת לייק ומוסיפה, "ולמה אין אבות בקבוצה?" באופן לא מפתיע לאף אחת אין כוח אליי ואני לא זוכה לתגובה.

הטלפון במשרד מצלצל. "מה הלחץ?" אני עונה בחוסר סבלנות לשמרית, שחוץ מהשיחות גם שלחה עוד אימייל ועוד הודעה. היא בוכה תוך כדי שהיא מדברת, ואני לא מבינה מילה. "שמרית! לאט! לאט!" אני מנסה להרגיע אותה, "מה קרה?"

"עשיתי טעות ענקית, ענקית, אם יעלו עליי יפטרו אותי. רק את יכולה לעזור לי, להציל אותי. וואי, אני לא מאמינה, אני לא מאמינה!" היא ממשיכה בקול לחוץ ומבוהל.

"תירגעי, תירגעי שנייה. אני איתך, מה קרה? איך אני יכולה לעזור?" אני מנסה להבין מה כבר קרה ואיך זה קשור אליי.

ניצן חוזרת למשרד ומתיישבת מולי. אני רואה שניר מתקשר אליי ומסננת אותו. מה הוא נזכר עכשיו? זו כבר מזמן לא השעה שלנו. "תקשיבי, עשיתי טעות והעברתי אלייך משכורת שהיא לא שלך נוסף על המשכורת הרגילה שלך," היא פורקת את הסוד הנורא ומשתתקת, ואני נבהלת ונלחצת. איך לא שמתי לב? אולי הם חושבים ששמתי לב ולא אמרתי? אני מרגישה כמו גנבת שתפסו אותה.

"אמא'לה, פדיחה שלי," אני מגמגמת, "שלא תחשבי שלא הייתי אומרת כלום אם הייתי שמה לב. את חייבת להאמין לי שלא היה לי מושג, אחרת מיד הייתי מעדכנת ומחזירה."

אבל שמרית לא ממש מקשיבה לי. היא ממשיכה לדבר ומתחננת שאעביר את הסכום למקום הנכון, בעוד אני, באצבעות רועדות, מנסה להיכנס לאפליקציה של הבנק. איזו בושה, איך לא שמתי לב ליתרה? "הצלחתי," אני אומרת לשמרית, "דקה." אני נכנסת לפירוט ורואה שתי שורות, באחת המשכורת שלי ובזו שמעליה העברה נוספת. הארבעה־עשר אלף שלי מתכווצים לעומת העשרים ואחד אלף. המוח מחשב, עשרים ואחד אלף זה הנטו. וואו, זה סכום ממש יפה. זה אומר שהברוטו הוא פי שניים מהמשכורת שלי, לפחות. מרוויחים לא רע בהנהלה. רק שזו לא תהיה המשכורת של אלעד השנוא. אם זה שלו, אין מצב שאני מחזירה.

"יאללה, שמרית, שוט. תני לי את הפרטים של החשבון ואני מעבירה," אני חוזרת אליה.

"וואי, גילי, מה זה תודה. את מה זה מצילה אותי," היא חוזרת על עצמה, ואז מתחילה להכתיב לי את שם הבנק ומספר החשבון.

"או־קיי. אני כותבת הכול. למי להעביר?"

"שם בעל החשבון צימרמן. אורן צימרמן."