ההיסטוריה הכי קצרה של סין

1.
מוֹצָאוֹת

בֵּיצה בוקעת וציוויליזציה נולדת

לפני שנים רבות מאוד, כך על פי סיפור בריאה סיני נודע, התוהו ובוהו הקדמוני התגבש לכדי בֵּיצה, שבתוכה התעבו הכוחות הקוסמיים המשלימים של יִין  ויָאנְג  מסביב לענק שעיר בעל קרניים בשם פָּאן־גוּ. שמונה־עשר אלף שנה חלפו. פָּאן־גוּ בקע כשהוא מפותח לחלוטין, נושא בידיו גרזן, שבאמצעותו הפריד בין יין ויאנג. היִין הפך לקרקע שמתחת לרגליו והיָאנג לשמיים. ככל שגבהּ, כך התרחקו השניים יותר ויותר זה מזה. לאחר שמת, הפך בשרו של פּאן־גוּ לאדמה, זיעתו לגשם ונשימתו לרוח. דמו זרם לנהרות וימים. עיניו הפכו לשמש ולירח. משערו הצטמחו צמחים ועצים, והפרעושים שבפרוותו הפכו לחיות ולבני אדם.

עידנים חלפו להם. אלוהויות מסוכסכות זרעו הרס במרומים. אז נוּ'־וָה, בתו של קיסר האִיחָד2 השמימי, תיקנה את השמיים בעזרת אבנים צבעוניות. יש הטוענים שנוּ'־וה היא שיצרה את המין האנושי מחֵמר.

לפני 780,000 שנה לערך, הנהר הצהוב זרם הרבה יותר קרוב למקום שכיום אנו קוראים לו בייג'ינג, והביא ליצירתו של אזור עם אדמת סחף פורייה. חזירי בר, תאואים, כבשים ואיילים שוטטו להם בשדות המוריקים שהתפרשו לכל מלוא העין מהנהר השני בגודלו בסין, וציפורים קיננו ביערות עמוסים עצי אגוזים ופירות. במערות שבהרים הסובבים, 'אדם פֶּקין' (homo erectus pekinensis) ואחרים מהאבות הקדמונים של המין האנושי מתקופת האבן הסתתרו מפני בעלי ניבי־חרב, זאבים, דובים, פנתרים וטורפים אחרים, ומשם ירדו למישורים כדי לצוד וללקט.

שני שבטים, חְווָה ושְׂיָה, שמהם בני האן טוענים שהשתלשלו, התיישבו לאורך האגנים התיכון והתחתון של הנהר. בשלב מסוים, לפני כ־13,000 שנה, מי מהם גילף ציפור יפהפייה מעצם חרוכה באורך כשני סנטימטרים הניצבת על כַּן — דמות החיה המפוסלת הקדומה ביותר שהתגלתה אי־פעם במזרח אסיה.

חקלאות בישרה את תחילתה של התקופה הניאוליתית. בצפון הצחיח יחסית גידלו דוחן, ואילו באדמה הפורייה של הדרום — אורז. איכרים גידלו חזירים, כבשים ובקר ובִייתו כלבי בר. הם בנו בתים מלִבנֵי בוץ, מעץ מחופה בוץ ומאבן. במקומות מסוימים מעונותיהם עוטרו בקירות חרס אדומים בוהקים ובגגות עץ ובוץ שרוף. הבתים קובצו יחד בקהילות מגודרות, שלימים ינקדו את המישורים המרכזיים. בפנאי שנוצר להם עיצבו האנשים קערות, גביעים וכלי נגינה וקישטו אותם בדוגמאות מופשטות ובדמויות זואומורפיות. הם גילפו אִיחָד, טורקיז ועצמות לכדי תכשיטים וחפצים לשימוש בפולחן או באתרי קבורה.

רצועת משי מעמק הנהר הצהוב, הקדומה ביותר בעולם, מלמדת כי הסינים עסקו בייצור משי לכל הפחות מ־3630 לפנה"ס. נראה שבתחילה מדובר היה במלאכה לנשים בלבד, החל בקציצת עליו של עץ התות לשם האכלת תולעי המשי — הזחלים של הטוואי Bombyx mori — וכלה באיסוף הגלמים ובהרתחתם לפתיחת הסיבים, לפני שאלה נטווים לחוטים ולבדים.

לימים יתפוס המשי מקום מרכזי בסחר ובדיפלומטיה של סין כמו גם באופנה, בתקשורת ובאמנות (ישמש כנייר וכבַד ציור). אבל מאין צץ הרעיון להרתיח גלמי טוואים מלכתחילה?

לפי אחת הגרסאות, בשנת 3000 לפנה"ס הגברת שִׂי־לִינְג, אשתו הראשונה של אותה דמות סמי־אגדתית הקיסר הצהוב, ישבה ולגמה מהתה שלה תחת עץ תות, כשלפתע צנח לתוך ספלה גולם והחל להיפתח. כשבחנה את הסיב המנצנץ, גילתה שהוא חזק דיו לשמש לטווייה.

לפי גרסאות אחרות, בעלה של שִׂי־לִינְג, הקיסר הצהוב עצמו, הוא שאחראי לתגלית. אותן אגדות מייחסות לו כמעט כל המצאה שניתן להעלות על הדעת, החל בעגלות, סירות, בתי עץ ואובניים וכלה בלוח השנה, ואפילו בחליל פאן מבמבוק שכּוּון לצלילי שירו של עוף החול האגדי. כמצביא רב־פעלים, הקיסר הצהוב היה נתון במאבק עיקש עם יריביו — בהם ענקים ושדים בעלי קרניים — במטרה לאחד את השבטים שמצפון לנהר הצהוב.

התיאורים שמייחסים לקיסר הצהוב גם את המצאת הכתב מהווים בסיס לטענה הנפוצה, שלסין 5,000 שנה של תולדות כתובות. אבל הראיות המוצקות המוקדמות ביותר להופעתו של הכתב הסיני הן מלפני 3,500 שנה, מה שממקם את מערכת הכתב הסינית כשלישית או רביעית בעתיקותה בעולם, לאחר אלו של השׁוּמֵרים במסופוטמיה, המצרים ואולי גם המינואים (שמערכת הכתב שלהם התפתחה פחות או יותר במקביל לזו הסינית).

לא ברור אם הקיסר הצהוב הוא דמות אנושית שעם השנים יוחסו לה תכונות אלוהיות, או שמא החל את דרכו כאֵל, ורק מאוחר יותר סיגל לעצמו פני אנוש. כך או כך, הוא מהווה דמות פולחן למן המאה ה־5 לפנה"ס. בני האן מחשיבים את הקיסר הצהוב ואת יורשו, יֵן דִי, קיסר הלהבות, כאבותיהם הקדמונים ביותר.

שושלת סמי־אגדתית, שושלת שְׂיָה, נוסדה בסביבות 2100 לפנה"ס בתום שלטונם של שלושה קיסרים אגדתיים נוספים — יָאו, שׁוּן ויוּ'. העדויות ההיסטוריות מתחילות להצטבר חמש מאות או שש מאות שנה מאוחר יותר, עם תחילתה של תקופת הברונזה, ובמקביל תחילתה של שושלת שָׁאנְג, שהחזיקה יותר מ־600 שנה למן המאה ה־16 לפנה"ס.

עדויות על שריון ועצם

השליטים של שושלת שָׁאנְג היו שוחרי קרב ובעלי אמונה, אשר סגדו לאלים אחדים והעלו להם קורבנות אדם. הם החזיקו עבדים, לרבות מוזיקאים ורקדנים. לכל מלך היתה אישה ראשית לצד נשים נוספות, או פילגשים — לאורך מרבית ההיסטוריה הסינית, גברים שהיו להם האמצעים לכלכל יותר מאישה אחת, היו חופשיים לשאת פילגשים (בשפה הסינית, גבר 'לוקח', צ'וּ'  אישה, בעוד שאישה 'ניתנת', גְ'יָה , לבעלה).

השָׁאנְג השתמשו בלוח שנה שמבוסס הן על מחזור הירח והן על מחזור השמש, והמציאו מערכת של מעקב זמנים, שבמסגרתה חולק היום ל־12 יחידות של שעתיים כל אחת — מערכת אשר, למעֵט כמה תיקונים, נותרה בשימוש לאורך שלושה מילניומים וחצי.

כל זאת אנו יודעים הודות לעובדה שהשאמאנים שלהם נהגו למשוח בדם את עצמות השכם של שוורים ואת שריון הגחון (ה'פלסטרון') של צבים ולחמם אותם עד שאלה נסדקו. את תבניות הסדקים הם פירשו כדי לענות על שאלות כגון: מה צפוי בעונת הקציר הקרובה? האם כדאי לצאת למלחמה? האם כואבת לי השן משום שפגעתי ברגשות אבותיי? את התשובות חקקו השאמאנים על גבי העצמות בגרסה הקדומה ביותר שנשתמרה של סימני כתב סיני, גְ'יָא־גוּ־וֶן  — או כתב עצמות ניבוי.

סימני הכתב הסיני יכולים להיות מוחשיים או פיקטוגרפיים: לדוגמה, זְ'ה עבור שמש, או יוּ'אֶה  עבור ירח. הם יכולים להיות רעיוניים: שילוב של שמש וירח נותן מִינְג  שפירושו 'בהיר'. סימנים אחרים מורכבים מ'שורש', או 'רדיקל' — לרוב צורה מסוגננת של סימניית בסיס המורה על קטגוריית משמעות ('אִיחָד', 'בן אדם', 'אש' וכן הלאה) — ומרכיב פונטי המרמז על ההגייה, אבל לא נותן שום אינדיקציה לגבי הטון (שבדומה להגייה יכול להשתנות ממקום למקום).

הסימנית למילה סוס, מָה  מאוד ציורית: קל לזהות את רגליו הדוהרות של הסוס ואת רעמתו המתבדרת. אפשר להשתמש בה גם כשורש או כרכיב פונטי. היא מהווה שורש בסימן יוּ'  שפירושו 'להסיע מרכבה רתומה לסוסים', וכרכיב פונטי בסימן מָה  (שנבדל מ'סוס' בטון), שפירושו אמא, ושבו הסימנית  'אישה', משמשת שורש.

עצמות ניבוי מגוללות את סיפורה של אישה אימתנית, פֿוּ הָאו, שחיה סביב 1200 לפנה"ס והיתה בת זוגו של המלך ווּ דִינְג משושלת שאנג (שלט בשנים 1192-1250 לפנה"ס). כציידת ולוחמת הנהיגה פעם 13,000 איש בקרב נגד אויבי המלך (לפי אי אלו מקורות, הנדוניה שלה כללה צבא). כמו כן, שימשה כמגדת עתידות והנהיגה טקסים נוספים. במותה נקברה לצד ארבעה גרזיני קרב. לא ברור אם פעילותה הצבאית היתה חריגה לאותם ימים, אבל אוצרותיה האישיים וקבורתה בקבר משלה מרמזים שייתכן שבימי שושלת שאנג התקיימה חברה סמי־מטריארכלית.¹

הנאתה הרבה של פֿוּ הָאו מציד היתה אופיינית לבני המעמדות השליטים בשושלת שאנג, שלרוב נקברו לצד כלבי הציד האהובים עליהם. לעיתים נקברו גם לצד משרתיהם על מנת להבטיח חיי נוחות בעולם הבא. בסופו של יום, למזלם הרב של המשרתים, החליפו פסלונים את מקומם של האנשים בשר ודם.

לפשוטי העם היה הרבה מה לומר על התנהגותם של המעמדות השליטים. אנחנו יודעים זאת הודות לאחד מאוספי השירה הקדומים ביותר בעולם, ספר השירים  בתיו ושיריו עוסקים באהבה ובחיזור, בצער ובגעגועים, בעבודות הבית, בחקלאות ובחיי חיילים ונשותיהם — כמו גם בניצול:

אינכם זורעים ואינכם קוצרים,

כיצד אם כן ממלאים אתם פחים כה רבים בתבואה?

אינכם צדים ואינכם לוכדים,

מאין אם כן השֹלווים התלויים בחצרותיכם?

האדם הנעלה

אינו ניזון מלחם הבטלה.²

המצאת הכתב איפשרה לשליטים למשול בממלכה גדולה, שלאורכה ולרוחבה דהרו שליחים מחלק אחד לאחר עם תשדורות שנרשמו על גבי פיסות במבוק או בדי משי. תקשורת מתקדמת, לצד מרכבות, גרזיני קרב וחניתות מצופות ברונזה, הפכו את שושלת שאנג לכוח צבאי אימתני. אבל בדפוס שיחזור על עצמו פעמים רבות לאורך ההיסטוריה הסינית הארוכה, שליטיה נעשו מושחתים, אכזריים ורשלניים, והעם — שסבל תחת מרותו של שלטון קלוקל — התמרד. שושלת ג'וֹאוּ, שהחלה את דרכה כמדינה וסאלית תחת שלטון השאנג, התקוממה והפילה את שושלת שאנג סביב 1122 לפנה"ס.

שליטיה הראשונים של שושלת ג'וֹאוּ משלו, כך אומרים, בתבונה כה רבה, שהם הותירו אחריהם חידה לשליטים ולהוגים עתידיים: כיצד לשחזר את אותו משטר אידיאלי?

_{2 באנגלית Jade.}