מאדי

פרק 1

ג'ונאלין מעבירה את זמנה בתנועות המגיבות לתנועת ידו של יצחק, כאילו הוא המנצח והיא כלי הנגינה. היא נעלה לו את נעלי הבית כל־כך הרבה פעמים שהיא כבר לא אומרת לעצמה ״איכס״ בלב כשהיא מלטפת את הציפורניים הצהובות, הנמלטות להתחבא בבשר. ״הכול יופי, סבא״, היא אומרת, ״בִּיסֵדֶר. הכול ביסדר״. הוא לא מגיב אליה. פעם עוד היה אומר, "מה בסדר, מה?" ומגרש אותה מעליו. עכשיו הוא רק ממשיך לשבת.
ברגעים כאלה ג'ונאלין מתגעגעת ליונה. היא יודעת שגם יצחק מתגעגע אליה. לא רק ברגעים כאלה, אלא בכלל, אבל הם לא מדברים על זה. לג'ונאלין יש בחדר תמונה שלה עם יונה מכאן, מהמרפסת הקטנה, יושבות מחובקות עם שקיעת השמש שמאחוריהן. היא מציצה בה מדי פעם לפני השינה. אבל יצחק לא ביקר בחדרה של ג'ונאלין כבר כל־כך הרבה זמן שהוא אפילו לא יודע שהתמונה שם.
את ארוחת הצָהריים הם אוכלים בשתיקה. רשרושי הכף והמזלג על הצלחת ולגימת המרק מן הקערה פוטרים אותם על פי רוב מן הצורך לשוחח.
"קצת פחות מלח", יצחק אומר כשפניו אל צלחתו, וזה הדבר היחיד שאמר כל היום.
"אין בעיה סבא, ביסדר" היא עונה לו, וחותכת דק דק את הבשר הרך שבצלחתה.
לפני סיום הארוחה, בעודה מפנה את הכלים, ג'ונאלין עדיין מנסה להניע את יצחק ליציאה — כמו שהיא מקפידה לעשות לפחות פעם בשבוע, על אף הסירוב העיקש.
"אולי נִילֵךְ? זה מועדון, סבא, תפגוש חברים חדשים, תיהנה קצת", היא מציעה.
"מה אני אעשה שם עם כל הזקנים", יצחק רוטן במשפטו הקבוע, "זה לא בשבילי. אולי יונה הייתה נהנית מזה. אני לא".
שניהם יודעים שגם יונה סירבה ללכת למועדון הקשישים המפואר, שני רחובות מביתם, ושיצחק בעצמו היה זה שניסה לשכנע אותה ללכת, לצאת קצת — רק קצת. היה אומר שזה יעשה לה טוב, אבל היא, מעולם לא הלכה.
"יש לי אֶתכם, אני לא צריכה כלום", הייתה אומרת, וזה היה סוגר את השיחה. ליצחק לא היה את התירוץ הזה, אבל כבר שנה וחמישה חודשים חלפו מאז שיונה נפטרה, וכבר חצי שנה שג'ונאלין מציעה לו לצאת קצת, להתאוורר, להכיר, להסתובב — רק קצת. והוא בשלו. עם הטלוויזיה שנאלץ לקרב אליו מפאת הדרדרות הראייה, עם שנת הצָהריים המתארכת, עם ארון המשקאות הומה הבקבוקים. חי מביקור נכדתו אחד לבא אחריו. לא מתלונן לעולם. גם לא נהנה.
כשיצחק יושב מול הטלוויזיה ג'ונאלין מנקה ומסדרת סביבו. במטבח, בחדר, מתחת לספה, את החלונות, את השולחן. כשכבר לא נותר מה לעשות היא מתיישבת לידו, אבל קשה לה לעקוב אחרי העברית שבתוכניות הבישול והגרמנית בערוץ הגרמני נשמעת לה כל־כך שונה מהגרמנית העדינה שיצחק ויונה היו מדברים ביניהם. מהר מאוד היא מביאה את הטלפון שלה ומניחה אותו לצידה. כמעט אף פעם אין בו הודעות מיוחדות, אבל היא משוטטת קצת ברשתות החברתיות ואז מניחה אותו לידה ורק מציצה מדי פעם. השעות עוברות כך, לא במהירות, אבל אם היא לא מתמקדת בשעון היא יכולה פתאום לגלות שחלפה שעה או שעתיים. כך, לא שמה לב. יצחק מרוכז כולו בטלוויזיה, בלא לדבר איתה. לא מסיט מבט. לפעמים הוא מתנמנם על הכורסה, תוך כדי צפייה, אבל תמיד מתעורר ומתעצבן אם ג'ונאלין מנסה להעביר ערוץ או לכבות.
כשהשמש מתחילה לרדת, ג'ונאלין הופכת החלטית יותר, "זהו, סבא, נגמר טלוויזיה. יוצאים במרפסת". היא עוזרת לו להתרומם (כשהיא מחזיקה לו בחגורה מאחורה זה יותר קל, ובכל זאת נדרשים כמה ניסיונות עד שהתנופה מספיקה), והוא מדדה איתה את עשרת הצעדים שבין הסלון למרפסת, נשען עליה, צייתן אבל שקט, עד שמתמוטט על כיסא הפלסטיק שבחוץ. הם ממשיכים לשתוק, הפעם באוויר הצלול. יש פעמים שג'ונאלין מכינה לו כוס תה, ותמיד תהיה לצידה פרוסת עוגה. ולפעמים יש דפיקה בדלת ודרכה נכנסות מירה — בתם של יונה ויצחק, והילה — נכדתו האהובה והיחידה.
הילה תמיד מחייכת חיוך רחב כשהיא רואה את ג'ונאלין, "היי ג'ויה! מה שלומך?" היא שואלת. ג'ונאלין משתדלת שלא להביט בה בבוטות לאורך כל הביקור. כשראתה אותה לראשונה, היא נראתה לה כל־כך דומה למאדי, עם מבנה הגוף הדקיק והשיער הגולש. וזו ממש משימה קשה. היום היא כבר רואה את ההבדל, ובעיקר מתעכבת בליבה על החיבוקים והנשיקות שהמשפחה נותנת אחד לשני בכזאת טבעיות. גם הם כבר לא עושים לה כמעט כלום.
הפעם מירה, בלי לתאם עם ג'ונאלין, הגיעה נחושה, "אבא, אני יודעת שאתה שונא לדבר על זה, אבל לא אכפת לי. מה אנחנו עושים כדי שתצא קצת מהבית?"
יצחק מגלגל את עיניו, "לאן אני אצא, מאמאל'ה?"
"אתה יודע לאן, אבא. אל תעשה את עצמך. אני רוצה שג'ויה תיקח אותך למועדון ממחר".
"מה קרה, היא אמרה לך להגיד את זה? עוד הפעם מדברים עליי מאחורי הגב?!"
"אוי אבא, אל תדבר שטויות. זה פשוט הדבר ההגיוני לעשות במקום לשבת פה מול הטלוויזיה כל היום".
"ומה את חושבת שאני אעשה שם?"
"מה שכולם עושים. תשב, תדבר קצת, תשתה, תאכל. יש להם חוגים. יש פעילויות. יש הרצאות לפעמים. אתה אוהב הרצאות".
"אני לא שומע טוב בשביל הרצאות".
"כולם שם לא שומעים טוב".
"כולם שם זקנים".
"גם אתה".
ג'ונאלין ידעה שאין לה מה להתערב. גם היא הייתה רוצה ללכת קצת למועדון, לפגוש אנשים, לראות פרצופים שונים. אפילו אם הם זקנים. היא לא רק רצתה את ההתאווררות הזו, היא הייתה זקוקה לה, אבל זו לא הייתה החלטה שלה. בכל זאת, היא הרגישה הקלה גדולה כשמירה פנתה אליה לפני שיצאה לדרכה, ידה מונחת על כתפה של הילה בטבעיות של אם, ואמרה, "ג'ויה, את לוקחת אותו מחר למועדון. שכנעתי אותו, בערך. הוא הסכים רק לבוא לראות, אפילו לקצת, אפילו רק תיכנסו ותשבו שם קצת. דיברתי איתם, הם מחכים לו. יש להם איזו פעילות תנועה בבוקר, אז אני לא יודעת כמה הוא יצליח להשתתף, אבל תשבו, תשתו, תאכלו. מה את אומרת?״
"בטח, גברת מירה, רעיון מצוין. ביסדר, אנחנו נילך, אנחנו נעשה כיף", ג'ונאלין ענתה, והתכוונה לזה.
למָחרת בבוקר ג'ונאלין קמה מוקדם מהרגיל. לא שהיא ישנה בלילה יותר מדי — יצחק רטן והשתעל וחרק כהרגלו. אבל היא ידעה שהיום, לשם שינוי, הם יוצאים, היום הם הולכים למועדון. ולמרות שחברת זקנים לא הלהיבה אותה יותר מאשר את יצחק עצמו, הייתה לה הרגשה טובה לגבי העניין. וזה בכל מקרה עדיף על צפייה בחיים שקורים למטה דרך המרפסת בחברת זקן אחד כועס בלבד.
"אני לא רוצה ללכת", יצחק נהם בעודה מכווננת את כיסא הגלגלים.
"אני יודעת, סבא", היא ענתה, וקיוותה לא להישמע לגמרי חסרת סבלנות. אחרי הכול, כדאי לה שהוא ייהנה. וחוץ מזה, היא ידעה שהוא לא יודה בזה, אבל גם הוא קצת התרגש. היא הבחינה בזה עוד בבוקר, כשעזרה לו ללבוש את החולצה היפה שבחר לאותו היום, זאת שלא נלבשה כבר חודשים רבים.
היא פינתה את ארוחת הבוקר הדלה מהשולחן (את הכלים תעשה כשיחזרו) ועזרה ליצחק לדדות את הצעדים הבודדים שבין שולחן האוכל לכניסה. כשישב בכיסא היא נעלה לו את הנעליים היפות, אלה שהרגל הנפוחה כבר בקושי נכנסת אליהן, הורידה מהמתלה את כובע הקש, איבקה אותו והניחה ליצחק על ראשו. הוא הוריד אותו מיד, אבל לא ביקש להחזירו למקום. ג'ונאלין גלגלה את יצחק החוצה כשהכובע מונח על ברכיו, גבו זקוף ופרצופו מלא גאווה.
המועדון כאמור, היה במרחק של שני רחובות קדימה, אולם הדרך לא הייתה פשוטה. ג'ונאלין כבר זמן רב לא גלגלה את יצחק מרחקים כאלה בכיסא, והיה נדמה לה שאולי הוא גם השמין מאז הפעם האחרונה שנאלצה לסחוב אותו יותר מכמה מטרים בודדים. היא רצתה להגיד לו על זה משהו, אבל העדיפה לשמור את האוויר. הם התחילו בְּעלייה, אבל עד סוף הרחוב התיישרה הדרך ואיתה גם נשימתה של ג'ונאלין. הם עצרו רק פעם אחת למנוחה לפני שהגיעו למועדון, כשג'ונאלין ממש לא הייתה יכולה יותר. כשהגיעו, היא סחבה אותו בעליית הנכים אל עבר הכניסה, שם חיכתה אישה צעירה, בערך בגילה של ג'ונאלין, לקבל את פניהם.
"שלום, אדוני! ברוך הבא!"
"יצחק", הוא אמר במלרע והושיט את ידו. האישה לחצה אותה, וג'ונאלין שמה לב שיש לה לק אדום בוהק וציפורניים מודבקות.
"מאירה", היא אמרה.
ג'ונאלין רכנה ביניהם אל הכיסא, לסדר את רגליו של יצחק שחמקו ממשענת הרגליים.
"זאת ג'ויה", יצחק אמר והצביע.
"ג'ונאלין״, היא חייכה למאירה, ״אשתו של יצחק לא הצליחה להגיד שם שלי אז החליפו לי לג'ויה. נעים מאוד", היא אמרה בצחקוק. האישה ששמה מאירה לא הושיטה לה את היד.
"בוא, יצחק, אנחנו מאוד שמחים לקבל אותך אלינו. שמענו שהתלבטת אם לבוא. אני חושבת שתראה שעשית החלטה מאוד נבונה", מאירה דיברה מהר, בתנועות ידיים רחבות (רחבות מדי, ג'ונאלין חשבה), והובילה אותם פנימה דרך הדלתות השקופות והרחבות אל אולם רחב ששולחנות עגולים עם מפות עשויות שעוונית היו פזורים בו. בעיקר סביב הקירות, משאירים חלל, לא גדול, פנוי במרכז האולם. סביב השולחנות ישבו אנשים בודדים, חלקם על כיסאות פלסטיק וחלקם בכיסאות גלגלים; חלקם בגפם וחלקם עם (ג'ונאלין התרגשה לראות) מטפלים צמודים ממוצאים שונים.
המולת דיבור לא הייתה באולם. נראה שהם פשוט מחכים. הקירות עוטרו בקורות עץ מגולפות ששיוו למקום מראה חדש יחסית. אולי שופץ לא מזמן. מאירה חצתה את האולם ועברה דרך דלתות זכוכית נוספות אל עבר מסדרון רחב שכיסא הגלגלים עובר בו בקלות, וחדרים־חדרים מתפתלים ממנו כמושבת נמלים.
הם המשיכו אחריה, בעוד שהיא מונה בטון שיווקי את הפעילויות השונות: "כאן — קרמיקה עם ליזה. היא נהדרת. פה — החברים משחקים בקלפים, לא בכסף כמובן, אתה יודע, רק לכיף. כאן זה החדר של העובדת הסוציאלית, אם תצטרך אותה, היא מאוד נחמדה. השניים האלה בסוף הם חדר כללי לסדנאות שונות וחדר התעמלות. כן, גם לאנשים כמוך אדוני. כולם יכולים להתעמל... מי שרוצה כמובן... זהו בערך... יש עוד אולם מאחור וחצר נחמדה מאוד. תיכף מגיעה שעת ההתכנסות של הבוקר באולם הגדול ואז תוכל לפגוש את כולם. חלקם כבר התחילו לזרום אני רואה... בוא, יצחק, נתגלגל חזרה..."
ג'ונאלין חשבה שבחירת המילים שלה הייתה קצת חסרת התחשבות, אבל להפתעתה יצחק התגלגל מצחוק. בכלל, הוא נראה לה שונה כאן: הקשיב בעיון, צחק במקומות הנכונים, הציץ בסקרנות בחדרים, מלמל "איזה יופי" מדי פעם. נראה שהוא מוקסם מהמאירה הזאת, מהמקום. ג'ונאלין כמעט שלא זיהתה אותו כך. לפתע הזכיר לה את יצחק שהכירה כשרק הגיעה אליהם לטפל ביונה. גבר משעשע ומשועשע, מעוניין ומאוהב. גבר שלא קיים כבר כל־כך הרבה זמן עד ששכחה שאי פעם היה שם. היא נזכרה איך בהתחלה, כשרק הגיעה, הייתה צריכה לשלוט ברגשות הקנאה כלפי יונה על שזכתה בבעל מדהים שכזה. כמה קשים היו לה הגעגועים לאנג'לו שנמצא הרחק בפיליפינים. הגעגועים למאדי, למשפחה שלה. גם היום הגעגועים קשים לה, אבל משהו בהם קצת דהה. כמו יצחק עצמו. ופתאום הוא חברותי, ערני, כמעט... צעיר. ג'ונאלין שמחה בשבילו, ולא ידעה להגיד בדיוק למה היא עצובה בשבילה.
הם המשיכו חזרה אל האולם ונעמדו בכניסה. מאירה נפרדה מהם בברכת "צאו וחקרו" והם נותרו לבדם בפתח האולם הזר. עוד ועוד אנשים מילאו את השולחנות העגולים, ורחשי שיח החלו להישמע. לא המולה של ממש.
"איפה אתה רוצה אנחנו יושבים, סבא?" שאלה ג'ונאלין.
היא ראתה את יצחק סורק את החדר במבטו, כמו מחפש משהו. אולי פנים מוכרים. אולי רק אישור. בסוף הצביע על אחד השולחנות שנותרו ריקים מאחור, ליד הקיר, "לשם", אמר, וג'ונאלין הובילה והתיישבה לידו.
ממקומם החדש יכלו לראות כמעט את כל הבאים וההולכים ולא הכול יכלו לראותם. רוב הזקנים היו בגפם, אבל היו מי שלוו על ידי מטפל או מטפלת, בין אם ליווי פיזי מלא או רק ליווי קל. כמה קל להם, היא חשבה, למלווים הקלים. אלה שרק דואגים שמקל ההליכה יהיה קרוב, שהתיק לא יישכח, שהתרופות יילקחו בזמן. אלה שלא סחבו את הזקן שלהם במעלה ובמישור עד שהגיעו סוף כל סוף לכאן.
המגוון האנושי הפתיע אותה — מזרח אירופאיות, אסייתיות, ישראליות וגם גבר הודי אחד — כולם ליוו גברים ונשים לבני עור ושיער, חרושי קמטים, בגילי העמידה ומעבר להם. ג'ונאלין ידעה, כמובן, על כל זה. החברות מהדירה של סופי השבוע היו יוצאות עם הזקנים שלהן וחוזרות עם חוויות, עם מכרים. אבל ג'ונאלין הייתה רחוקה מכל זה. כבר בשנה האחרונה לחייה של יונה הם כמעט שלא יצאו מהבית, אולי לבית החולים וחזרה. ומאז שנפטרה, יצחק בקושי יוצא, אפילו אל המרפסת. כל־כך מרענן היה לראות גם אפשרות אחרת עכשיו. היא ראתה שגם לו זה כך, אף שנראה שלא מוצא עצמו לגמרי.
"איזה יופי פה, סבא, לא?"
היא ציפתה לתגובה נעימה יותר, אבל קולו של יצחק היה חד כשענה לה, אולי מתוך הרגל, "אני לא מכיר פה אף אחד".
"גם אני, סבא. זה אתה תכיר. זה אתה אל תדאג ותכיר".
יצחק לא ענה. הוא נותר לסרוק את החדר במבט של תלמיד חדש בהפסקת העשר. מדי פעם הצטלבו מבטיו עם זקן או זקנה אחרים. הוא חייך והרים לאות שלום את כובעו, שהיה עתה מונח על ראשו.
"אני רואָה זה יש עוגה, אולי אני מביאה לך, סבא?" ג'ונאלין שאלה. יצחק לא ענה אבל היא לא הייתה צריכה את תשובתו, "תיכף אני חוזרת", היא אמרה לו ונגעה קלות בכתפו, לסמן שעוד היא איתו. היא התרחקה לכיוון שולחנות הבופה הדלים שבקצה החדר, מבליחה אחורה מבטים קצרים כדי לראות שיצחק מסתדר. הוא לא נראה מוטרד מהתרחקותה, אבל גם לא נראה היה שהוא נהנה במיוחד. גם לא סובל.
כשהגיעה אל הבופה, היא לקחה שתי צלחות והעמיסה שתי חתיכות עוגה בכל אחת מהן: עוגת וניל יבשה, אולי קנויה, ולידה עוגת שוקולד, שנראתה יותר טרייה. היא ידעה שיצחק אוהב יותר את העוגות הבהירות, אבל חשבה שכדאי להשאיר לו את אפשרות הבחירה. לעצמה היא רצתה את שתיהן.
כדי לחתוך מן העוגה היה עליה למצוא סכין ראויה ופנויה, מה שלא היה כל־כך פשוט. זקנים ומטפלים התגודדו סביב השולחן והסכין היחידה עברה מיד ליד כאילו נקבע התור מראש וכולם כבר עוקבים אחריו בלא מאמץ. היא ניסתה לבקש את הסכין כמה פעמים. פעם אחת מאישה שפטפטה ברוסית עם חברתה תוך נפנופים בסכין (טוב, אם את לא משתמשת בה, תעבירי אותה הלאה, לא?) פעם שנייה מהגבר ההודי שחתך חתיכה מכובדת עבור הזקן עב הבשר שלו, אך לא נראה שאפילו שמע את הבקשה, ופעם נוספת מאדון משועשע בשלייקס שחייך לעברה, נגע בכתפה, אך העביר את הסכין לצידו השני. למה יש פה רק סכין אחת?
קול נשי בניחוח של בית חתך את המתח, "החדשים מחכים הרבה לסכין. עד שתקבלי אותה ייגמר הכול. אפשר לקחת פלסטיק מחדר הקרמיקה, אם לא רואים אותך עושה את זה. יותר קשה לחתוך, אבל לפחות לא צריך לחכות כל־כך הרבה זמן".
ג'ונאלין הסתובבה בעקבות הקול. אומנם לא מוכר, אבל השפה... טבעית כל־כך. שתי נשים פיליפיניות, צעירות ממנה, חייכו אליה. אחת מהן הושיטה אליה את סכין הפלסטיק שכבר לא הייתה צריכה.
"אתם חדשים, נכון?" השנייה שאלה.
"כן. פעם ראשונה", ג'ונאלין הופתעה לשמוע התרגשות יוצאת מקולה.
"ברוכים הבאים. איפה הייתם עד עכשיו?" שאלה אחת מהנשים בקול צונן, שערה אסוף בהידוק על גולגולתה.
"הזקן שלי לא אוהב לצאת יותר מדי. אני חושבת שקשה לו כשהוא מרגיש תלוי בי, וקשה לו בלי אשתו, ובכלל די קשה לו", היא הרגישה צורך להסביר כמה שיותר.
"אם קשה לו, בטוח שקשה גם לך", אמרה השנייה — נמוכה יותר, פזורת שיער — מבלי להרים את עיניה משולחן הבופה.
"בואי נגיד שאני שמחה שהוא השתכנע לבוא".
"כן. אין הרבה מה לעשות כאן, אבל הזקנים שלנו עסוקים פה רוב הזמן ולנו יש רגע לעצמנו. לא יותר מדי, תיכף דורותי בטח תבוא לקרוא לי. אבל קצת", אמרה אסופת השיער בריכוך מסוים.
"אתן באות לפה כל יום?"
"שלוש פעמים בשבוע. לפעמים גם עוברים בגינה. הזקנות שלנו הכירו כאן אחת את השנייה עוד לפני שאנחנו הצטרפנו אליהן, כל אחת בזמן שלה. הן חברות טובות. משוגעות לגמרי, אבל מתייחסות אלינו יפה".
"כמה זמן אתן פה?"
"אני שנה, קצת פחות. אַיְרָה פה כבר שנתיים", אמרה פזורת השיער שהייתה יותר מלאה ויותר נמוכה מחברתה, ועם זאת יותר מרשימה. אולי בגלל הדיבור הקז'ואלי הזה, המצומצם. ג'ונאלין חשבה שהוא גם קצת מתנשא.
"איך זה שלא ראיתי אתכן בכנסייה?" היא שאלה אותן.
"את בטח הולכת לזאת שבתל אביב. זה לא בשבילנו. יותר מדי סיפורים שמענו שם, מספיק להסתובב באזור הזה לבד פעם אחת כדי להבין שלא כדאי. המערב הפרוע. אנחנו הולכות בחולון. שם הדירה שלנו. קצת רחוק מהמרכז אבל יותר זול, והאמת, גם פחות מפחיד". איירה ענתה. היא נשנשה פלפל תוך כדי שדיברה. בזווית העין ג'ונאלין יכלה לראות את מנהלת המקום שקיבלה את פני יצחק בכניסה, נועצת בהן מבט.
"כן, אולי. לא יודעת. מתרגלים. עובדה שעדיין לא קרה לי כלום", ג'ונאלין ענתה בהתגוננות ואז שאלה, "מאיפה את בפיליפינים?"
"אני ממנילה", איירה ענתה.
"ואני ממָאקָטִי. ממש מחוץ למנילה", ענתה זו שטרם הציגה את עצמה כשעדיין היא מפנה את רוב תשומת ליבה לכוס התה שהיא חיכתה למלא במים.
"מקאטי? גם אני משם!" ג'ונאלין ענתה בהתלהבות. עיניה נצצו. הן צעירות, ודאי לא יכירו, אבל בכל זאת...
"איזה יופי. מאז שאני בישראל לא פגשתי אף אחד משם", האישה ענתה והרימה סוף כל סוף את עיניה.
"אני ג'ונאלין. ג'ונאלין בָּאקַאי", היא הציגה את עצמה, "ג'ונאלין קָאטָאפַּנְג באקאי", הוסיפה, נאמנה לשמה המקורי כפי שהבטיחה לעצמה להיות כשהתחתנה, בזמן שאיירה נאלצה לחזור לזקנה שלה מכיוון שזו הספיקה להקים מהומה קטנה בחיפושים אחריה. ואז גם ג'ונאלין נזכרה שבעצם היא השאירה את יצחק לגמרי לבדו, ופנתה תוך כדי השיח למלאכת חיתוך העוגות. היא עשתה זאת לאט ככל שיכלה. היא לא רצתה לחזור לשבת ליד השולחן עם יצחק לבדה.
"קאטאפנג! הכרתי פעם מישהי בשם הזה, בתור ילדה. היא הייתה חברה של אימא שלי. בטח לא תכירי אותה, היא נפטרה מזמן״.
"איך קראו לה?" שאלה ג'ונאלין בהיסוס, מנסה שלא להסגיר את האצת ליבה.
"לאימא שלי? אמלין", היא השיבה כאילו זה מובן מאליו.
"לא, לאישה השנייה. קאטאפנג. את זוכרת איך קראו לה?"
"אה, כן. בטח. קראו לה טאלה. אני זוכרת כי אף פעם לא הכרתי מישהי בשם הזה לפני כן. היא הייתה הראשונה. היו לה שתי בנות, אבל הן היו גדולות ממני קצת", היא בחנה את ג'ונאלין.
ג'ונאלין עצרה את פעולותיה. היא שמחה מאוד לפגוש את האישה הזרה־מוכרת הזאת, פיסת זיכרון מהבית, אבל האזכור של אמה הכה בה כמו אגרוף בחזה, והיא חשה עצמה מתכופפת לעומתו. היא לא הצליחה להיזכר באמלין הזאת, כמו שלא הצליחה להיזכר כמעט בשום דבר שקשור לאמה, על אף שניסתה להיזכר. שני זיכרונות בודדים היו לה מאמה, ובאף אחד מהם לא היו חברותיה. היא אפילו לא ידעה אם היו לה כאלה, שכן כשגדלה הן כבר לא היו בסביבה. והינה מתברר שלא רק שהיו, אלא הן זכרו אותה ואת אמה מספיק בשביל לספר עליה לבנותיהן.
"טאלה הייתה אימא שלי", אמרה ג'ונאלין בשקט.
"מה את אומרת!" האישה השנייה קראה בהפתעה מעושה, "איזה עולם קטן, אה? אימא שלי עוד המשיכה לעקוב אחריכן כנערות. לדאוג שאתן בסדר. היא התגאתה בזה מאוד. את בטח לא יודעת אפילו. היא אישה מדהימה, אימא שלי".
"לא ידעתי", ענתה ג'ונאלין, שהחלה להרגיש חוסר נוחות.
"ג'ונאלין באקאי. את נשואה לאנג'לו, נכון? בעלי עבד איתו בעיר".
"את מכירה את אנג'לו?" ג'ונאלין הזדקפה בהתרגשות, מפספסת את גון הקול המזלזל של בת שיחתה.
"בערך. לא ממש. הוא איש... מעניין. מאוד מעניין".
ג'ונאלין לא הספיקה לשאול למה התכוונה, והאישה, בתה של אמלין, כבר עשתה מאמצים לסיים את השיחה, "אני חייבת לחזור לגברת שלי. היה נעים מאוד להכיר אותך, ג'ונאלין. עוד נתראה, אני מניחה. להתראות", והיא נבלעה בהמון ההולך ומתפזר אל עבר השולחנות, שולחנות שכבר היו עמוסים בכל אדם ובכל טוב. ג'ונאלין רק הספיקה לשאול לשמה בעודה מתרחקת. "צֵ'סָה", היא קראה ונעלמה.
היא מיהרה לסיים עם חיתוך העוגות, שיצאו עקומות בגלל סכין הפלסטיק, ופילסה את דרכה חזרה אל שולחנו של יצחק.
להפתעתה, הוא כבר לא היה שם לבדו. גבר נוסף ישב איתו, נראה צעיר מיצחק רק במעט, יושב על קצהו של כיסא הפלסטיק ורוכן כלפי השולחן כחלק מדיבורו. יצחק צחק לעומתו, והוסיף אמירות משלו. ידיו היו שלובות על כרסו. קולו היה חד וברור. ג'ונאלין כמעט לא זכרה אותו כך.
"הינה לך, סבא", היא הניחה לפניו את העוגה.
"תודה לך, ג'ויה", הוא ענה לה בלי להסיט המבט והמשיך בשיחתו.
"תיכף זה אני חוזרת", ג'ונאלין המשיכה, ונתנה לו לחזור ולשקוע בבן שיחו. היא לא תחסר עכשיו.
היא יצאה אל החצר החיצונית רחבת הידיים ונשמה מן האוויר הצח. ההמולה מהאולם הגדול עוד נשמעה, אך בקושי. עצים בודדים היו פזורים בין ספסלי ישיבה גסים כשהבניין סוגר עליהם מן הצדדים. ג'ונאלין לא ישבה. היא נעמדה ליד אחד העצים והוציאה את הטלפון הנייד שלה. התמונה של מאדי קפצה מול עיניה. היא החליקה אותה כדי לפתוח את מכשיר הטלפון, ואז החליקה שוב ושוב עד שהואיל בטובו להיפתח (היא תצטרך לתקן את זה מתישהו). לפני שתתחרט, ולפני שתיאלץ לחזור, היא חייגה לאנג'לו, נתנה לצליל החיוג רק הזדמנויות בודדות לפני שניתקה. הוא בטח לא יענה לה עכשיו, היא חשבה, בדיוק כשצלצל חזרה. ביד רועדת היא ענתה.
"אנג'ל?"
"היי, ג'ונאלין, מה שלומך?"
"אני בסדר. סתם התקשרתי. לא משהו מיוחד. לשמוע מה אתכם", היא דיברה בשקט למרות שלא היה מי שישמע.
"אנחנו בסדר, בסך הכול. העבודה הורגת אותי. אני יודע שזו הייתה בחירה שלי לחזור לעבוד בנמל, ובאמת לא התאימה לי העבודה במשרד, הם היו מפטרים אותי בעצמם אם לא הייתי מתפטר, אבל זה קשה. שכחתי כמה זה קשה", הוא נאנח.
"כן, אני זוכרת. אף פעם לא נהנית מזה", ג'ונאלין ניסתה להישמע רגישה.
"זו עבודה", הוא סיכם, "לא אמורים ליהנות מזה".
"אבל אפשר לא לסבול", היא הציעה.
הוא לא ענה.
"זו רק העבודה שמציקה לךָ?" היא הוסיפה.
"זה לא רק זה. זה הכול", הוא אמר בקול רועד.
"תספר לי", היא ביקשה והזדקפה במקומה. זו הפעם הראשונה מאז שעזבה שהיא מצליחה לזהות את הרעד דרך הטלפון. אולי היא סתם מדמיינת? היא הייתה בטוחה שלא. היא זיהתה אותו, זכרה אותו טוב מדי מהפעם האחרונה שדיברו פנים אל פנים, בשדה התעופה. אז בטוח שאני נוסעת? היא התעקשה לשאול בפעם האלף, והוא ענה לה, בטוח, באותו קול רועד.
"אני רוצָה לשמוע", היא הוסיפה כשלא אמר דבר.
"זה לא מתאים", הוא ביקש לסגור את הנושא.
"יהיה בסדר", היא אמרה רק כי הרגישה שמישהו מהם צריך להגיד את זה.
"מתגעגעים אלייך", הוא לחש.
"כן?"
"כן, בטח שכן".
"מה עם מאדי?"
"היא בסדר, מצליחה לא רע בלימודים, יש לה חברים. היא בסדר".
"היא לידךָ?"
"כן, היא פה לידי. בדיוק חזרה מאחותך".
"אני יכולה לדבר איתה?"
"אה... היא עסוקה קצת. נראה לי שעדיף לא עכשיו. בפעם אחרת. היא בטח תשמח".
"הבנתי".
"אל תיקחי את זה ככה. היא אוהבת אותך מאוד".
"כן, רק לא רוצה לדבר איתי".
"זה לא ככה", הוא אמר וג'ונאלין שמעה את חוסר הסבלנות בקולו.
"טוב. אני צריכה לסגור".
"רגע, ג'ונא, לפני שאת סוגרת, יש לי... יש לי בקשה קטנה. אם את יכולה לשלוח קצת יותר כסף הפעם. רק קצת יותר? בגדים לבית הספר, והחוגים, והאוכל שהתייקר... קצת קשה לנו".
"מה עם האקסטרה ששלחתי בחודש שעבר?"
"קיבלנו אותה. קיבלנו, כן, והיא מאוד עזרה, פשוט... את יודעת..."
"בסדר".
"אני אוהב אותךְ. אני מתגעגע".
"גם אני מתגעגעת. מאוד", היא אמרה בהקלה.
"ביי".
"ביי".
ג'ונאלין החזירה את הטלפון לכיס, לקחה נשימה עמוקה וחזרה לאולם. האווירה שם הייתה שונה כמעט לגמרי ממה שהייתה כשיצאה. המוזיקה נשמעה כעת בווליום גבוה — גבוה מספיק בשביל שהזקנים יוכלו לשמוע. אולי אפילו יצחק, למרות שהשמיעה שלו הידרדרה מאוד לאחרונה. היא חיפשה אותו, ומצאה אותו בכיסא שלו, ליד השולחן. בדיוק במקום שהשאירה אותו. כמובן. היא הצטרפה אליו. האיש שאיתו דיבר בלהיטות קודם, כבר לא ישב לידו.
"איך אתה, סבא?" היא שאלה.
"אני אוהב את המוזיקה הזאת", הוא אמר, אם כי לא נשמעה אהבה בקולו.
"זה יופי. תראה, סבא... אנשים רוקדים", היא נאחזה בפתח הצר שנתן וניסתה לעורר בו משהו.
ברחבה הפנויה שבמרכז החדר החלו להיאסף זקנים וזקנות. חלקם עם מקלות ההליכה שלהם, חלקם בגפם וחלקם תומכים באחרים. המוזיקה, מעין ג'אז קצבי מודרני, כמו משכה אותם בעל כורחם אל הרחבה. גופים כפופים החלו להתנועע. חלק בתנועות קטנות, במבוכה, חלק בפתיחות של מי שבטוח שהוא לבדו בעולם. מי שנשאר לשבת מחא כפיים בסיפוק. זקן אחד ניגש לאחת הנשים והושיט את ידו בהזמנה. היא צחקקה ונענתה לו והם תפסו את מקומם על רחבת הריקודים הצפופה והשמחה.
בהמשך, כשיצחק וג'ונאלין יתחילו להגיע באופן קבוע למועדון, הם יידעו שפעם בשבוע בהפסקת הבוקר נערכת מסיבה כזאת, עשרים דקות של ריקודים לפני שמתפזרים חזרה לחדרים להמשך פעילות. "להוריד את העוגה", כמו שמאירה תגיד בבדיחות מאולצת. אבל בביקור הראשון שלהם במועדון זה נראה לג'ונאלין כמעט כמו חלום. מי שהפעיל את המוזיקה הפעיל לא רק אותה, אלא גם עשרות זקנים שכנראה חיכו לה כאות לשמחה. כמעט מלאכותי מרוב שהיה פתאומי, ועדיין, כל־כך אותנטי.
ג'ונאלין חייכה למראה ההמולה הלא צפויה, "תראה איזה יופי, סבא", היא אמרה ליצחק, אבל כשהסתובבה להביט בו הבחינה שהוא לא נהנה כמוה מההתפתחות החדשה. עיניו עקבו אחר התנועה אבל בפיו לא היה חיוך כי אם עווית אחרת, של איפוק. שפה נשוכה. ג'ונאלין קָרבה אליו. היא לא ידעה בדיוק מה קרה, אבל יכלה לנחש. היא הוציאה מטלית מכיסה וניגבה את דמעותיו הבודדות, אבל לא אמרה דבר. יצחק משך באפו בקול. הוא לא הוריד את עיניו מהרחבה, מהרוקדים בה, ולא עצר את דמעותיו מלרדת, וגם לא את ג'ונאלין מלנגב אותן. הם ישבו כך עוד דקות ארוכות והתבוננו במסיבה שהם אמורים לקחת בה חלק.
יצחק הכה על הכיסא ויבבה נמלטה מפיו, "רגליים ארורות", הוא אמר "רגליים ארורות".
"מה זה, סבא?" ג'ונאלין שאלה.
"איך אהבנו לרקוד פעם. איך אהבנו לרקוד. איך הייתי לוקח את יונה לערבי ריקודים ומסובב אותה ומעיף אותה באוויר. 'אתה קל כמו אוויר', היא הייתה אומרת לי. רגליים ארורות. רגליים ארורות", הדמעות זלגו מעיניו בקצב גדול יותר עכשיו, אף כי לא ממש בכה. הוא המשיך לבהות ברוקדים וטפח באגרופים קמוצים על ירכיו החלשות, חסרות היכולת להתגונן.
ליבה של ג'ונאלין החמיץ. אנג'לו והיא רקדו יחד רק פעמים בודדות, עוד לפני שנולדה מאדי, כשרק הכירו, אבל היא זוכרת אילו רגעים אינטימיים אלו היו. כמה קרבה יוצרת תנועת הגוף. היא זוכרת את ידו תומכת בגבה — יציבה, מובילה אותה בקצב המדויק לשניהם. כמה קל להאמין שהכול יהיה בסדר ברגע כזה. לסמוך על כך שיש מי שיוביל, שידאג, שיקריב אם צריך, למענך. היא ראתה את יצחק מחפש את היציאה, מבקש להימלט. אולי מהגעגוע, אולי מהבושה. היא ידעה שאם ייצאו עכשיו, לא יהיה ביקור נוסף.
היא תפסה את הכיסא של יצחק והתירה את הבלמים בגלגלים. "בוא סבא", היא אמרה. "רוקדים".
יצחק התנגד, ״תעזבי אותי״ ו״אני לא רוצה״ ו״אני לא צריך״ ו״הכיסא הזה סתם יחסום להם את המקום״ ו״זה לא אותו דבר״, אבל ג'ונאלין לא הקשיבה. היא גלגלה אותו בין השולחנות, לשולי הרחבה, והחלה מסובבת אותו לכיוונים שונים, קדימה ואחורה ואז סיבוב מלא ושוב קדימה, בקצב המנגינה.
"קצת לרקוד, סבא, כיף", היא אמרה, ולא עצרה. יצחק נראה מבוהל בהתחלה. הוא אחז במשענת הכיסא כאילו כך יחזיר לעצמו את השליטה. ג'ונאלין המשיכה. השירים ברקע התחלפו. חלק מהזקנים הבחינו בהם מתנועעים והתקרבו לעודדם. היה שם עוד אחד עם כיסא. הוא סובב אותו לכאן ולכאן וצחק לעומת יצחק וג'ונאלין.
"ממש מקצועית, המטפלת שלך", הוא זרק. יצחק הבין שהתנגדות לא תעזור. הדמעות עוד לא יבשו על לחייו, אולם הפסיקו לזלוג. לשמחתו, נראה שאף אחד מסביב לא שם לב אליהן. הוא נתן לג'ונאלין להוביל ואף ניסה לנוע קצת בעצמו על ידי סיבוב הגלגל עם היד. כמה שהצליח. התנועה המהירה הייתה זרה לו, כבר כל־כך הרבה שנים שהיא זרה לו, אבל הוא קיבל אותה בשמחה. כמו מכרה ישנה. בשיר האחרון כבר הניף ידיו באוויר ומחא כפיים ואפילו צחק קצת. כן, ג'ונאלין לא האמינה למראה עיניה. היא המשיכה לסובב ולסובב, לרקוד סביבו ואיתו, מושכת את הרגעים הנדירים האלה כמה שאפשר. כשנגמרה לבסוף המוזיקה, היו שניהם מיוזעים וסמוקים, חסרי כוחות, במרכז הרחבה.