האלף־בית של זופיה

***

הפעם האחרונה שבה ראיתי את אָבֶּק:

גדר תיל, קשרים מתכתיים חלודים. העבירו אותי מקום. העבירו את כולנו, אנחנו בנות המזל שעדיין היו מסוגלות לתפור ולעמוד על הרגליים, ובזמן שהשומרים הצעידו אותנו בסך מול החלק במחנה שבו הוחזקו הגברים, האסירים הסתדרו בשורות למסדר נוכחות. העיניים שלנו חלפו במהירות על פניהם, תאוותניות, מחפשות בין השלדים החיים את האבות ואת בני הדודים שלנו. בשלב ההוא ידענו היטב ללחוש מבלי להשמיע קול; ידענו היטב לקרוא שפתיים. רוזן? רוזן או וייס? סימַנו עם הפה, מבעד לגדר העברנו שמות משפחה בדומה לתפילות. יש מישהו ממשפחת רוזן מקרקוב? מלודז'?

הלחיים שלו עדיין היו עגולות. העיניים שלו עדיין צלולות; שמתי לב לכך. נראה שהגברים המבוגרים יותר נתנו לו את הלחם שלהם. נהגנו לעתים לעשות את זה בשביל הצעירות שבינינו, לפחות בהתחלה. ראיתי אבּק בריא והודיתי בלִבי על כל אותן פעמים שנתתי מהלחם שלי לאחותו של מישהו בצריף שלי, עסקת חליפין עם היקום כדי שמישהו אחר ינהג באותו האופן כלפי אחי.

"אבּק לדרמן," סימנתי בפה לבחורה לצדי. "שורה שלישית."

היא קלטה את השם שלו ולחשה אותו מבעד לגדר, ובצד השני ראיתי את הגברים מרווחים את השורה, תופסים אותו בכתפיו ומקרבים אותו לגדר.

ידעתי שלא יהיו לנו יותר מכמה שניות. זמן שבקושי יספיק בשביל לתפוס לו את היד או להעביר לו משהו. מה היה לי להעביר? למה לא שמרתי חצי תפוח אדמה, פיסת חבל?

לפני עצרה אישה כדי להוציא אבן מתוך הנעל. שטות. השומרת הזאת נהגה להכות בגלל הפרת משמעת כזאת, למעשה, כל השומרות נהגו כך. ברגע שהאישה התכופפה, השומרת הנחיתה את הפטיש שלה על גבה, והיא זעקה בכאב. אבל בעודה זועקת, היא הסתובבה והביטה לעברי, וקלטתי שהעיכוב הזה הוא מתנה; העיכוב הזה ייתן לי שהות מספקת לדבר עם אחי.

"זוֹפִיה!" הוא צעק. "לאן הם לוקחים אותך?"

"אני לא יודעת," סימנתי עם הפה. הרגשתי את הדמעות נקוות בעיני אבל עצרתי אותן בנשיכת שפתיים כדי שלא לבזבז רגע. הושטתי את היד מבעד לגדר כדי לתפוס את ידו, אגרוף של ילד קטן שאותו עדיין יכולתי לעטוף בכף ידי.

"מאבּק לזופיה," אמרתי לו.

"מ-A ל-Z," הוא השיב.

"כשאני אמצא אותך שוב, נשלים את האלף־בית שלנו. ונהיה שלמים, והכול יהיה בסדר. אני מבטיחה למצוא אותך."

***

זאת הגרסה שאני חולמת עליה לפעמים. בהירה כמו אור יום, חדה כמו סיכה, כך שאני רואה כל שְׂערה על ראשו. וכשאני חולמת על הסצנה הזאת, אבּק מהנהן למשמע ההבטחה שלי. כאילו שהוא בוטח בי, כאילו שהוא מאמין לי. לרגע אני מרגישה שלווה.

ואז משהו משתנה. פניו של אבּק בחלום מתעוותות, והמילים בוקעות ממנו בכאב: "קרה משהו," אבּק אומר. "אבל אנחנו עוד לא חייבים לדבר על זה."

חלק ראשון

A

שלזיה תחתית, אוגוסט 1945

תורים. אני טובה בתורים. אני טובה בתורים מכיוון שאין צורך לחשוב בהם, רק לעמוד בהם, והתור הזה קל מאחר שעכשיו רק בודדים עומדים לפני, והוא קל מאחר שאני מבינה את הסיבה שבגללה אני עומדת בו, וזאת סיבה טובה, ואני טובה בתורים.

בקדמת התור, אישה בעלת מראה רשמי — מהצלב האדום, אני חושבת — יושבת מאחורי שולחן. זהו שולחן יפה, רהיט שמקומו בתוך בית, שכנראה הוצא לרחוב מתוך חדר האוכל של מישהו. אלא שבמקום שיעמוד על שטיח, הוא ניצב על אבני מרצפת, ובמקום פמוטים, מונחות עליו ערימות של ניירות מסודרים והוא מדיף ריח של חומר הברקה, או כך לפחות אני מדמיינת; הוא נראה כמו שולחן מהסוג הזה. ספל בודד עומד ליד הניירות, הוא ניצב בשעה שתיים לפי כיוון השעון בסידור דמיוני של השולחן, כמו שריד מגלגולו הקודם. ספל תה לנציגה הרשמית.

"הבאה בתור," היא אומרת, ואנחנו מתקדמות משום שכך תורים עובדים; הם נעים קדימה.

אני מסתכלת אחורה לכיוון הדלת, אבל בחורות־הכלום האחרות אינן יוצאות כדי להיפרד לשלום. אני הראשונה מבינינו שמשתחררת מבית החולים. בשבועות הראשונים לאחר המלחמה, היו תמיד פרידות מהמטופלות היותר בריאות, תמיד נרקמו תוכניות. כמעט בכל שעה שהבטת מבעד לחלון המחלקה היה אפשר לראות משאית חולפת לאִטה, עמוסה בחיילים גרמנים בדרכם הביתה, חיילים פולנים בדרכם הביתה. רוסים, כמה קנדים, כל אחד נסע לכיוון אחר, וכל כיוון הוביל לביתו של מישהו, כאילו שהעולם הוא משחק לוח שכל חלקיו התפזרו בפינות הלא־נכונות של הקופסה.

אבל באותו הזמן אף אחת מבחורות־הכלום לא היתה מספיק בריאה. לכן אין לנו נוהל כיצד לנהוג במקרה שאחת מאיתנו עוזבת. אין לנו כתובות שאותן אנחנו יכולות להחליף. אין לנו שום דבר. המשקל שלנו הוא שום דבר, אנחנו לא מרגישות שום דבר, התקיימנו על שום דבר, במשך שנים.

המחשבות שלנו הן שום דבר. זה השום דבר הגדול ביותר, הסיבה שאנחנו עדיין בבית החולים. המחשבות שלנו רכות. מבולבלות.

"זופיה? לא ידעתי אם את רוצה לשמור את זה."

אני מסתובבת לעבר הקול, האחות הקטנה הבלונדינית יוצאת בריצה מבעד לדלת, פיה דומה לקשת אדומה. היא מוסרת לי מכתב, ממוען בכתב ידי. להחזיר לשולח. אני היא השולחת; הנמען היה — אני אפילו לא בטוחה מי היה הנמען במקרה הזה. במשך חודשים, מאז שהרגשתי חזקה מספיק להחזיק עט ביד, כתבתי מכתבים לכל מי שאי־פעם ידעתי את כתובתו. ראיתם אותו? תגידו לו לחכות לי. אבל הכתובות שלהם כבר לא היו שלהם, והדואר כבר לא היה דואר. ואני כבר לא הייתי אני, אבל הבנתי שלא אוכל לעשות את מה שאני צריכה ממיטת בית חולים. אם אני רוצה למצוא אותו, אהיה חייבת לקחת את עצמי בידיים.

זאת הסיבה שאני עומדת בחוץ והבנות האחרות עדיין מאחורי החלון. למרות שהמחשבות שלי עדיין רכות.

תגידו לו שהרופאים לא ייתנו לי לעזוב לבד עד שאני ארגיש יותר טוב, כתבתי. תגידו לו שאני לא ארגיש יותר טוב עד שאעזוב ואמצא אותו.

"הנה, הכנתי לך גם את זה," האחות הבלונדינית אומרת, ונותנת לי צרור בד, עדיין חם. אוכל. מגע החום על הבטן מעורר בי תחושה נעימה. אני מסירה את הבד כדי להחזיר לה אותו, אבל היא אומרת לי לשמור אותו.

לכן אני עכשיו בעלת הבד המשובץ הזה. הוא שלי, ומביא את סך החפצים בעולם שהם בבעלותי לשישה. בהמשך אני אוכל לקפל אותו ולהשתמש בו כמטפחת לשיער, או שאחתוך אותו לחצי, למשולשים, ויהיו לי שתי ממחטות; זה יביא את סך החפצים שבבעלותי לשבעה. יש לי גם שמלה, לבנים, זוג נעליים, שטר כסף בעל ערך נקוב גבוה שקיבלתי כתרומה, ומסמך המאשר שהייתי אסירה בגרוס־רוזן. זה אמור לסייע לי במגע עם ארגוני סיוע, עם קצבאות מזון. העובדים שנתנו לי אותו אמרו לי שזה יהיה החפץ יקר הערך ביותר שלי.

"הבאה בתור," אמרה הנציגה הרשמית. היא בגיל של אמא שלי, עם קמטים על המצח שרק התחילו לרכך את פניה. התור מאחורי גדל, נוספו אליו עוד מטופלות שעומדות להשתחרר. נציגה נוספת מגיעה לעזור.

האחות הבלונדינית ממשיכה להסתכל עלי. "שכחת משהו?" היא שואלת. אוּרבָּניאק, אני זוכרת. שם המשפחה שלה הוא אורבניאק.

"הנעליים שלי. איפה הנעליים שלי?"

איך לא שמתי לב לזה קודם? הסתכלתי עכשיו על הרגליים שלי, ומגפי העור החומים שאני נועלת שייכים למישהי אחרת.

"אלה הנעליים שלך. הנעליים החדשות שלך. זוכרת?" היא עדינה, ואז אני נזכרת: המגפיים החומים האלה עכשיו שלי, מפני שכשהביאו אותי לבית החולים לפני כמה חודשים, נעלתי את הנעליים שהנאצים הקצו לי, הן היו מחוררות ובמידה הלא־הנכונה. הרגליים שלי התנפחו כל כך מהקור, עד שהאחות לא הצליחה לחלוץ לי אותן. היא נאלצה לחתוך להן את הלשונות. האחיות אמרו שבכיתי; אני לא זוכרת שבכיתי.

מתברר שאם נגזר עלייך לאבד אצבעות ברגליים בגלל כוויות קור, אפשר לאבד את האצבע השלישית ואת הרביעית ועדיין ללכת בלי לאבד את שיווי המשקל.

"את בטוחה שאת לא רוצה להישאר כאן עוד קצת, זופיה?"

"אני זוכרת עכשיו מה קרה לנעליים שלי; שכחתי רק לרגע."

"כבר שאלת אותי עליהן פעם אחת היום."

אני מכריחה את עצמי לחייך. "דימה עוזב; הוא צריך להתייצב ביחידה החדשה שלו, יש לו רכב והוא יכול להסיע אותי."

דימה החייל הוא זה שהביא אותי לבית החולים, שלא היה אז בית חולים, אלא רק בניין מלא במיטות שדה ובקבוקי יוד. ג'יפ הצבא האדום של דימה היה מלא גם הוא, באנשים. הרוסים שחררו את גרוס־רוזן שלושה ימים קודם לכן, אבל לבסוף התברר שאיש מבינינו, גם לא החיילים הרוסים, לא ידע כיצד אמור להיראות שחרור. מאות מאיתנו עדיין היו בתוך המחנה, חלשות מכדי לעזוב. דימה מצא אותי כמעט מחוסרת הכרה באחד מצריפי הנשים, כך סיפר לי אחר כך בפולנית הרצוצה שלמד מאמו. היה לי מזל שהתעלפתי, מכיוון שעד שהוא הצליח להשיב את הצבע ללחיי, כל מנות הקרב הטובות כבר חולקו: שוקולד בעל מרקם שעווה, בשר משומר.

הקיבות שלנו היו חלשות מכדי לעכל מזון עשיר. ראיתי אנשים שחיו במשך חודשים על תפוח אדמה אחד ביום אוכלים את הבשר ולא קמים יותר. אמנם שוחררנו, אבל עשרות מאיתנו מתו מדי יום.

החיילים אמרו לנו בפברואר, "עכשיו זה נגמר." זה לא באמת נגמר, לפחות לא באופן רשמי, יעברו עוד חודשים, אבל הם התכוונו לכך שקציני האס־אס כבר לא ישובו למחנה.

"זה באמת נגמר עכשיו," אמרו לנו האחיות בחודש מאי, כשהאכילו אותנו בכפית מי סוכר ודייסה. שמענו תרועות וצעקות במסדרון. גרמניה נכנעה.

לְמה הם התכוונו כשאמרו, זה נגמר? מה נגמר? הייתי רחוקה מהבית, ולא היו לי אפילו נעליים. איך משהו מכל זה נגמר?

"הבאה בתור," אומרת הנציגה הרשמית, ואני צועדת צעד נוסף קדימה.

עננת עשן, נהימת מנוע. דימה בולם את הג'יפ שלו. הוא רואה אותי מחכָּה ומזנק מהרכב, אני שוב המומה מכך שהוא נראה כאילו יצא מכרזת קולנוע, כמו חייל בסרטים: סנטר רבוע. עצמות לחיים יפות. עיניים טובות. דימה, ששלח עבורי את המכתבים שכתבתי. הוא, שנענה לתחינותי ושאל את חבריו החיילים על בירקנאו וגילה בשבילי שהמחנה שוחרר כמה שבועות לפני גרוס־רוזן. הוא, שֶחזר על הדברים למעני כששכחתי אותם, ופעם נוספת כששוב שכחתי. זוכרת, זופיה? דיברנו כבר על זה. הראש שלי כמו מסננת, ובזכות דימה מותר לי לעזוב את המקום הזה — מפני שהוא עוזב איתי.

"הייתי נכנס פנימה, זופיה." הוא מניח את ידיו על כתפַי. השיער שלו קצר יותר מעל אחת מאוזניו. הוא כנראה שוב הסתפר לבד מול הראי. "את מתעייפת יותר מדי. את יודעת שאת מדאיגה אותי."

"אני צריכה לעמוד בתור הזה עכשיו."

"היא חייבת לעבור את התהליך," האחות אורבניאק מסבירה. "ארגוני הסיוע מעדכנים את הרשומות."

נקישה על זכוכית, כמו ציפור. אני מרימה מבט. בקומה השנייה של בית החולים בחורות־הכלום התעוררו; הן נוגעות בזכוכית ומנופפות. אלי וגם אל דימה; הן אוהבות אותו. הוא מנופף בחזרה.

"הבאה בתור," אומרת הנציגה של הצלב האדום. אני מחכה רגע עד שאני קולטת שסוף־סוף הגיע תורי. היא לובשת מדים, חליפת מכנסיים כחולה. גם צבע השמלה שלי כחול־בהיר. האחות שנתנה לי אותה אמרה שהיא מתאימה לשיער ולעיניים שלי. שקרים נעימים. השיער שלי אז היה קצר כמו של ילד, והראש היה מכוסה קרחות וגלדים. הוא כבר הספיק לגדול כמעט עד לסנטר שלי, אבל במקום תלתלים שופעים הוא דליל ובעל גוון חום־חיוור. העיניים שלי עדיין בצבע של ריק. "גברת?" אומרת הנציגה הרשמית. "גברת?"

"זופיה לדרמן." אני ממתינה בזמן שהיא מאתרת אותי ברשומות שלה.

"ואת חוזרת הביתה?"

"כן. לסוֹסנוֹבִיץ."

"ואת מי את רוצה שנציין ברשימה שלך?" אני נועצת בה מבט, והיא קולטת את הבלבול שלי. "אנחנו רוצים לדעת אם יש לך שמות."

"שמות?" אני יודעת שהשאלה שלה הגיונית, אבל הראש שלי שוב מעורפל; אני לא מצליחה לפענח את המילים. אני מסתובבת לעבר האחות אורבניאק ודימה לבקש עזרה.

העובדת מניחה את ידה על ידי עד שאני פונה חזרה אליה. קולה התרכך, בהשוואה לנימה הקודמת העניינית, הרשמית. "את מבינה? אנחנו רושמות את היעד שלך, וגם את המשפחה שאת מחפשת. האם ייתכן שמישהו מחפש אותך?"

שמות. כבר עשיתי את זה פעם אחת, לפני חודשים, עם עובדי סיוע כלשהם, כששבה אלי ההכרה. לא יצא מזה שום דבר, ועכשיו השם שלו כואב לי בגרון.

"אבּק. האח שלי, אבּק לדרמן."

"גיל?"

"הוא צריך להיות עכשיו בן שתים־עשרה."

יש לך מידע כלשהו על מקום הימצאו?"

"שנינו נשלחנו לבירקנאו, אבל אותי העבירו פעמיים, למפעל טקסטיל בשם נוישטאדט ואחר כך לגרוס־רוזן. ראיתי אותו בפעם האחרונה לפני שלוש שנים."

אני רואה אותה רושמת הערות בקפידה. "מי עוד?" היא שואלת.

רק אבּק. בגלל זה אני חייבת להגיע הביתה. בירקנאו שוחרר לפני גרוס־רוזן. אולי אבּק כבר מחכה.

"את בטוחה שזה הכול?" העט שלה מהסס מעל לשורה הריקה. היא מחפשת דרך לומר לי את הדברים בעדינות. "מהניסיון שלנו, עדיף לפרוש רשת גדולה ככל האפשר. לא רק משפחה מיידית, גם בני דודים וקרובים רחוקים. זה יגדיל את הסיכוי שלך למצוא מישהו."

"אני לא רוצה להוסיף אף אחד."

קרובים רחוקים. היא לא מתכוונת לכך באופן הזה, אבל זה מזכיר לי איך המורה שלי מפעם היה מביא ממתקים לשיעור. הוא היה מסתובב עם קערה בידו ומתריע, אל תהיו בררנים.

אל תהיו בררנים. את תהיי בת מזל אם תמצאי קרוב כלשהו, פשוט תבחרי משהו.

"תסתכלי על כל השורות הריקות האלה." הנציגה מצביעה על המסמך שלפניה, בסבלנות, כמו שמדברים עם תינוק. "יש שפע מקום להוסיף כמה אנשים שאת רוצה. אם את מחפשת רק אדם אחד — אדם אחד ביבשת הזאת כולה — ייתכן שזה יהיה בלתי־אפשרי."

אדם אחד. בלתי־אפשרי.

אני מסתכלת על השורות הריקות שלה. אין מספיק שורות, אפילו לא קרוב לכך. אין מספיק מקום בשבילי לספר את סיפורם של כל האנשים שאני מתגעגעת אליהם. אני עוצמת את העיניים בכוח, מנסה לעצור את המחשבות שלי מלזלוג החוצה, מכיוון שאני יודעת שהאחיות טעו לאורך כל הדרך; לפעמים אני לא מתקשה לזכור דברים; אלא שאני מתקשה לשכוח אותם.

מאחורי, דימה מעביר את משקלו מרגל לרגל, הוא נראה מוטרד. אני רואה שהוא מתלבט האם להתערב ולעזור.

לו היו מספיק שורות ריקות על הדף, הייתי מתחילה כך:

הייתי מתחילה לספר לה על כך שבשנים־עשר באוגוסט 1942 כל היהודים שנותרו בסוסנוביץ הצטוו להגיע אל אצטדיון הכדורגל. בהוראות נאמר שנקבל מסמכי זיהוי חדשים. כבר אז זה נשמע חשוד, אבל את צריכה להבין — הייתי אומרת לה, את חייבת להבין — בשלב ההוא הגרמנים כבר שלטו בעיר שלנו זה שלוש שנים. כבר היינו מורגלים לפקודות שרירותיות שלעתים עוררו אימה ולעתים היו בלתי־מזיקות. הייתי מספרת לה איך המשפחה שלי אולצה לעבור מהדירה שלנו לדירה אחרת בקצה השני של העיר, ללא שום סיבה פרט לעובדה שגבולות דמיוניים צוירו על מפה ועל יהודים נאסר לגור מעבר להם. איך בּוֹבֶּה רוֹזָה ואני כבר הכנו טלאים צהובים לתפור על הבגדים שלנו, לפי דוגמה מהעיתון.

פאפא כבר התייצב פעם אחת באצטדיון: הגרמנים פקדו על כל הגברים להגיע. הם נלקחו, אבל הוחזרו, חיוורים כסיד, וסירבו לדבר על מה שהם ראו. הם חזרו.

הייתי מספרת לנציגת הצלב האדום הזאת שמסמכי הזיהוי שלנו היו אמצעי ההישרדות שלנו. ללא מסמכים, לא היה אפשר לקנות מזון או ללכת ברחוב. כך שהיינו חייבים להתייצב, ולבשנו את הבגדים הכי טובים שלנו. אלה היו ההוראות, והן הרגיעו אותנו, מכיוון שחשבנו שבאמת מתכוונים לצלם אותנו בשביל מסמכי הזיהוי.

אבל כשהגענו לשם, לא היו שום מצלמות. רק חיילים. והם רק מיינו אותנו. לפי מצב בריאותי. לפי גיל. בעלי המראה החסון לקבוצה אחת; החלשים או הזקנים או משפחות עם ילדים קטנים לקבוצה אחרת. תור אחד לעבודה במפעלים. תור אחר למחנות.

זה לקח שעות. זה לקח ימים. אלפים מאיתנו התגודדו על המגרש. היה צריך למיין את כולנו. היה צריך לברר אילו מיומנויות וקשרים יש לכל אחד מאיתנו. האס־אס הקיף את המקום. מאחורי המשפחה שלי התפלל איש זקן שהכרתי מבית המרקחת, ושני חיילים ניגשו אליו והקניטו אותו. אחד מהם הפיל את הכובע של הרוקח; השני בעט לו בברכיים והפיל אותו ארצה. אבא שלי רץ לעזור לו — ידעתי שהוא יעשה את זה, הוא תמיד הפגין טוב לב כלפי זקנים — למרות שאמא שלי ואני התחננו שיעצור, ואני חשבתי לעצמי, מה הטעם?

אמא שלי ואני, כל אחת בתורה, עטפנו את אבּק בזרועותינו וסיפרנו לו סיפורי אגדות: "הנסיכה והצפרדע". "הדוב בבקתת היער". "הסוּפה", הסיפור האהוב עליו.

אבּק היה גבוה לגילו ונראה בוגר יחסית. כשהבנו באיזה אופן החיילים ממיינים אותנו, אמרנו לעצמנו שיש לכך משמעות. אבּק, אמרה מאמא, אתה בן שתים־עשרה, לא תשע, בסדר? אתה בן שתים־עשרה, ועובד כבר שנה במפעל של אבא שלך.

המצאנו דברי עידוד דומים לכולנו. הסתכלנו על בּוֹבֶּה רוזה, הסבתא המתוקה, הסבלנית שלי, וסיפרנו לעצמנו שהיא נראית צעירה בהרבה משישים ושבע שנותיה. סיפרנו לעצמנו שאין בכל סוסנוביץ מישהי שיודעת לתפור כמוה. לקוחות שקנו חליפות וחצאיות שיוצרו במפעל המשפחתי שלנו עשו את זה בגלל מלאכת הרקמה של בּוֹבֶּה רוזה, וזו בוודאי נחשבת למיומנות מיוחדת.

סיפרנו לעצמנו שהשיעול של אמא שלי, זה שהחליש אותה והקשה עליה לנשום בחודשים האחרונים, זה שגם אבּק נדבק בו, כמעט אינו מורגש. סיפרנו לעצמנו שאף אחד לא יבחין בצליעה של דודה מאיה.

תצבטי את הלחיים שלך, דודה מאיה אמרה לי. כשהם יתקרבו אלייך, תצבטי את הלחיים שלך כדי לעורר בהן חיים.

פניה של דודה מאיה היו יפות כל כך והצחוק שלה מידבק כל כך, שאף אחד מהמחזרים שלה לא שם לב שהיא נולדה עם מום בירך שהקשה עליה ללכת וגרם לה צליעה. היא היתה צעירה בהרבה ממאמא, גדולה ממני רק בתשע שנים. היא נהגה להגיד לי לצבוט את הלחיים כדי שאהיה יפה כמוה. המטרה עכשיו היתה לגונן על שתינו.

החושך ירד; התחיל לרדת גשם. פתחנו את הפה כדי ללכוד את הטיפות; לא אכלנו ולא שתינו זה ימים. מגע המים על עורנו הצרוב משמש היה נעים בהתחלה, אבל כעבור רגע נהיה לנו קר. לידי, אבּק תחב את ידו בידי.

והנסיך דוֹבּרוֹטֶק זחל לתוך אוזנו של הסוס, אמרתי, סיפרתי שוב את "הסוּפה". תמיד הייתי טובה בלספר סיפורים. וכשהוא זחל החוצה בצד השני, אתה זוכר מה הוא לבש?

חליפת שריון זהובה, אמר אבּק. והוא עלה על הסוס ודהר אל ההר שזז ממקום למקום.

תצבטי את הלחיים שלך! לחשה אלי דודה מאיה. זופיה, תצבטי את הלחיים שלך ותחייכי.

המשכתי להחזיק את היד של אבּק וגררתי אותו איתי לעבר החיילים.

חמש־עשרה, אמרתי להם. אני יודעת לתפור ולהפעיל נול אריגה. אחי בן שתים־עשרה.

אתם מבינים מדוע אין מספיק מקום בשביל כל זה על טופס הקליטה של האישה הזאת? יידרשו לה שעות כדי לרשום הכול. הדיו ייגמר לה. יש יותר מדי יהודים אחרים, מיליונים אבודים, והיא צריכה לאסוף גם את המידע עליהם.

דימה צועד צעד קדימה. "לזופיה אין עוד שמות; היא לא מרגישה טוב."

"אני מסוגלת לעשות את זה," אני אומרת במחאה, אם כי אני לא ממש בטוחה מה כוונתי במילה "זה". שאני מסוגלת לעמוד בתור הזה? שאני מסוגלת להרגיש טוב?

הנציגה הרשמית מצרפת את הטפסים שלי לערימה שלפניה. דימה מושיט לי את ידו ואני לוקחת אותה בידי. אני מקפלת את עצמי על מושב הנוסע בג'יפ שלו ומאפשרת לו לסדר את המעיל שלו מעל לחיקי, בזמן שהאחות אורבניאק מוודאת שצרור המזון מונח באופן יציב על רצפת הרכב.

הייתי צריכה להגיד לנציגה הרשמית את הדברים הבאים: אני יודעת שאני לא צריכה להוסיף שמות לרשימה שלי, מפני שכשהחיילים מיינו את המשפחה שלי, הם שלחו את כולנו לבירקנאו. וכשהגענו לבירקנאו, היה תור אחר שחילק את האנשים לשתי קבוצות. בתור ההוא, בני המזל נשלחו לעבודות כפייה. חסרי המזל — ראינו את העשן. העשן מגופותיהם העולות באש של חסרי המזל.

בתור ההוא, אבּק ואני נשלחנו ימינה.

ביבשת הזאת, אני צריכה למצוא רק אדם אחד. אני צריכה להגיע הביתה. אני צריכה לשרוד, אני צריכה שהמוח שלי ימשיך לעבוד רק למען אדם אחד.

בגלל שכל האחרים: פאפא, מאמא, בּוֹבֶּה רוזה, דודה מאיה היפהפייה — כולם, כולם, הלכו שמאלה.