מוזיקה מודרנית וסיפורים אחרים

גלגולו של אֶשֶן התליין

הקוסם המודרני, רוזן בן רוזנים, התגורר בארמון שיש מפואר ברובע האצילים של הכרך. הוא היה בעל קומה ואיש צורה — כבן ארבעים וחמש ואולי חמישים. בלוריתו הלבנה משכה את לבות היפהפיות, כולן כאישה אחת היו להוטות אחריו עוד מהימים הרחוקים ההם כאשר כיהן פאר כמורה אוניברסיטאי מוסמך ומוסכם... וראה זה פלא: הנשים, שכה רבים מטילים ספק בנאמנותן, שמרו אמונים הפעם. שמרו אמונים לקוסם המודרני. אפילו כשנטש תורות אבות ושם לבו לעניינים שהם מוקצה מחמת חשד של כשפים בעיני כל בר־סמכא.

אבל זוהי הסיבה שגרמה כי הרוזן בן הרוזנים היה לאחד מאנשי השם המקובלים ביותר בכרך — על אפם ועל חמתם של רודפיו, כי בעלי הנשים היפהפיות, הלהוטות אחריו, הם־הם שרדפוהו עד חורמה. ואף על פי כן, אורח מעולם הספרות או המדע כי ביקר בעיר, מיד סבוהו כדבורים: בבית הרוזן הקוסם ביקרת? ובטרקליני החברה הנשואה מני עם, הספיק שם אחד להזעיק אורחים עד אפס מקום — שמו של הקוסם. ויש שלא ידעת מה הוא האיש הזה: נרדף עד חורמה או מלך הלבבות?

והוא עצמו? כה אמר לי באחד הערבים: כל העם, כל החסידים למיניהם, לא אבטח בהם... בדבריו הרגשתי משום המרירות ההיא, המיוחדת ליחידי סגולה, שנוכחו כי כל דבריהם ומעשיהם אינם אלא בחינת לא־יובן בעיני בני הדור.

בערב ההוא שח אל מושבי ולחש בעצבות לא־עשויה באוזני: חוקרי שבע החוכמות חושבים אותי לשרלטן... ואחרי הפסקה: יש ואני חושב כי האנשים בדרך כלל הם אוויליים מדי, עד שאינם מסוגלים להאמין במציאות עולם למעלה מהנגלה לעין — ואפילו נתגלה להם פתאום, היו שוכחים ומשכיחים אותו למחרת, אם בכוונה ואם להכעיס. ואולי אינם מעזים להאמין. אולי רכי לב הם מטבעם...

מה מוזרות היו המילים הללו בתוך ההמיה הטרקלינית הרגילה.

ערב אחד התאספנו בארמון השיש המפואר: רופאים, עורכי דין, חוקרים, אנשי מדע, סופרים, אמנים — אנשים המכלכלים מעשיהם בכובד ראש מלא, רובם בדקנים מטבעם, רבים המפקפקים בכוח הקוסם, רבים החושבים אותו להוזה מדמיין, רק אחדים מאמינים במקצת, ורק בודדים — חסידים נלהבים. סובבים הולכים החקרנים בטרקלין. הם בודקים את הפרוכות השחורות, הזרקורים, המנורות, העלילים. הכול משתוקקים להסיר את הלוט, להוקיע את הרמאות נגד כל העיניים. הנה שם... הנה שם בכורסה נרדם בישיבה — המדיום.

אחרי הבדיקה המדוקדקת, אנו מתיישבים בחצי גורן עגולה. המדיום נוחר את נחירתו באין מפריע. יד ביד נוגעת — שלשלת האוב. המדיום בפינתו: ילד מלוכלך, בלוי, פנים ממוסמסים, עגולים חולניים, אי אפשר לראותו בבירור באור המעומעם. המדיום נוחר ומדמדם. איש לא יפתח פיהו. יושבים אנחנו ומחכים. חלילה להתיר את השלשלת. הזיעה פורצת מרוב שיעמום. המדיום נוחר. כפי הנראה לא יצליח הניסיון. אתה רוצה לקום, אתה משווה לפניך הבעת צער, הלוא מחויב אתה למצוא דברי הצטדקות בשביל בעל הבית... לא, עוד מעט, הלוא חיכית עד כה, אולי יצליח בכל זאת, אולי... והנה המסך... המסך השחור מתחיל מפרפר. איש לא נגע בו. הוא מתנפנף כאילו נשבה כאן רוח פרצים חזקה. אבל אין שום רוח סביבותינו. המסך מתנפנף — כמכוח סערה. ופתאום עייפו העיניים. בבות העיניים כבדות, הן צונחות והולכות על העיניים. אני מחזיק את ידי חברַי לשלשלת, אני לוחצן בהכרה ברורה, אני רוצה להתאזר, אבל כמו תרדמה נופלת עלי... הבאמת זו תרדמה? או שמא זו מציאות? מציאות מציאותית? כי עיני מביטות נכחן והן רואות. הנה... אני נושך את אצבעותי... לא, איני ישן, אני לוחץ את ידי חברי, הוא עונה בלחיצה — לא, איני ישן.

המדיום מתגלגל — הוא מתגלגל ושב אל גלגולו הקודם. ואני רואה את גלגולו. אנחנו רואים. המסך מתנפנף — לא ראינוע הוא. לא שני ממדים לפני. דמויות חיות אני רואה — בשר ודם. זוהי מציאות מלאה, נכון אני להישבע. אני רואה ולא חלום — אני מאמין. אנחנו מאמינים. רופאים וסופרים, עורכי דין וחוקרים — אנחנו מאמינים. אולי נשכח למחרת, אולי נשכיח למחרת, אם בכוונה ואם להכעיס — כרגע אנו מאמינים. כרגע פיתיתנו, הקוסם המודרני!

מה יפו פני המדיום בהתגלגלו לגלגול הזה, מה ערב קולו המדבר. וכה היו דבריו:

היום לימדתני אחותי מכתילדה את שער אמונתה הראשון. ריבונו של עולם, כמה שערי אמונה יש בעולמך!

את האחות מכתילדה אני מכיר זה כבר, משהיינו ילדים. האחות מכתילדה! יחדיו בילינו את ימינו הטובים, יחדיו טבלנו בים הגבעולים באחו — מלשד אמנו האדמה ינקנו יחדיו את ריח החיים המשכר. האחות מכתילדה היתה לי כאחות מאב ומאם.

אני נסעתי. כי הכריחוני. אבי הוא אשר כפה את רצונו עלי. היום אני יודע בשל מה.

נסעתי. שוטטתי, תרתי ארצות רבות, נטרפתי בספינות שונות, הכרתי אנשים ונשים. אולם מי בנשים כמכתילדה האחות! מי מהן מיטיבה להרגיע כמוה רוח זועפת או סערה מתחוללת באגמיה העמוקים של הנפש?

אבי רצה שאחזר על פתחי התורה, שאקנה מחוכמת כל האומות והלשונות. הכוח בחוכמה בלבד — היה אומר. ואבי ידע את משקל דבריו החותכים. ככובד החיים כובדם — אף כי מלאכתו לא מהנכבדות כלל.

עשיתי כרצונו כי אין כמוהו יודע להפיק את כל זממיו. איש תקיף כמוהו לא ראיתי מעודי. במוקדם או במאוחר, אבל בביטחון ובחשבון מראש, היתה כל שאיפתו הולכת בדרך ההתגשמות.

בבית, במרתף, ערך אבי את כלי מלאכתו להתחקות על שורשי החוכמה. היו שם הצנצנות, המצרפים, העלילים, הלְפָסים — מלאכת עתקת כולם. ובלילה היה אבי מבעיר אש גדולה באח והיה רוטן: השרפון, השרפון, אתה העולה מכל הבוער באש, היאך אמצאך? הלוא כל גוף הנשרף באש מתקפח משקלו, אכן אין זאת כי אם השרפון נגרע ממנו בשעת שרֵפתו. אבל את השרפון לא מצא אבי בחייו. זה היה, דומני, כישלונו היחידי. ויש שאני משער כי רק בגלל מעשה שטן מתלהלהַּ לא מצאו.

וכן היה אבי אומר:

"בצלם אלוהים עשה את האדם, דימהו אלוהים לצלמו כמעט קט מזער. כיצד? כמו שמתחילת בראשית הוציא רוח מרוחו בכוחו יתברך, והוציא מים עם אותו רוח בכוחו יתברך, והוציא אש ממים בכוחו יתברך, והקפיא מהמים ההם בכוחו יתברך מכוח האש, ועשה מהם את הארץ — ומארבעת היסודות האלה יסד וברא את העולם כולו, ואלו הם: רוח ומים, אש ועפר — כן ברא את האדם מארבעה יסודות, מרוח וממים, אש ועפר, והם: דם וליחה, ומרֵרה אדומה ומרֵרה שחורה. הדם כנגד הרוח — אמנם כי הדם הוא הנפש, והנפש הוא הרוח, וכוח הרוח חם ולח, וכוח הדם חם ולח. והליחה כנגד המים — כי כוח המים קר ולח וכוח הליחה קר ולח. והמרֵרה האדומה כנגד האש — כי כוח האש חם ויבש, וכוח המרֵרה האדומה חם ויבש. והמרֵרה השחורה כנגד העפר — כי כוח העפר קר ויבש, וכוח המרֵרה השחורה קר ויבש. ומכולם גדול כוח האש, השורף את הגופים ומפחית את משקלם ולא תדע מי קיפחם. והוא הדין לגבי המרֵרה האדומה. מכאן אמור כי גוף מחובר מן שניים, מן האפר והשרפון. ואם יצא השרפון, יישרף. וזה דין השרֵפה בכללותה, כי יצא השרפון ונותר האפר לבדו... והמרֵרה האדומה סופגת את השרפון, וזה כוח חייו של אדם. ואילו את הנותר, את האפר, היא הצואה והשתן, היא פולטת..."

זו היתה מלאכתו לילה. איש לא ידע על כך ממעט ועד הרבה, כי ביתנו עמד מחוץ לתחום העיר, בית קודר עתיק ומוקף חומה. וכל הבא בגבולות הבית והוא לא מיושביו, אחת דתו למות מטעם השלטונות. כי אבי היה אסור במגע, וכמוהו גם אני. ושנינו — כל בני המשפחה — כמנודים ומוחרמים היינו בעיר ההיא, עיר מולדתי, ועל סף ביתנו לא דרכה כף רגל זר מלבד כרוז השלטונות. ביער הקרוב ביליתי את ימי ילדותי הראשונה. לבלבתי כגבעול בודד בישימון אין נפש. וביום... ביום היה אבי מתעטף בעטיפה אדומה למלאכתו. ויש שהיה יושב בפתח ומחכה לבוא הכרוז. בכל שעות היום היה אבי נכון לקול הקורא. מדי יום ביומו.

עיני זהב היו לאבי. בהביטך ראית כעין זהבהבות מוזרה, תערובת משונה של נטייה לממש ורדיפת חזון. ויש שהעיניים הוריקו, היו קשות וחלקות וקרות כאבנים ביום סגריר, ושנינותן כחוד החרב. עודני זוכר את דברי השיחה ההיא, ששמץ ממנה גונב אלי בשוכבי ביער בהיחבא בין גבעולי העשבים. שני קולות משוחחים שמעתי:

— "לאֶשֶן עיניים כלהב החרב המתהפכת בגן עדן של מעלה".

וקול שני:

— "דומה שבעיניים מעין אלו גירשו הכרובים את אדם הראשון ואת חטאתו — חוה".

— "אל תכפור בכתבי הקודש, הם פשוטם כמשמעם" — באה התשובה כהרף עין, והקול כאילו עולה מחבית נבובה. זה היה קולו של הכומר השמן דיטרלה. מכל דעותיו של הכומר דיטרלה נתקבל על דעתי רק המשפט אשר חרץ על אבי. נכון הוא: עיניו היו כלהב החרב המתהפכת ביום זעם!

בשוטטי אחר כך בעולם הרחב, נתלקטו בלבי כמה קטעי דברים על תורת הנסתר של היהודים, המכונה "קבלה". וכל החכמים הגדולים בחוכמת האלוהות הגיעו אגודה אחת לכלל דעה על בעלי המקובלים היהודים, לאשר ולקיים פה אחד כי ניתן להם הכוח להפוך אדם לגל של עצמות כשהם נותנים בו עיניהם. הם הסתייעו בדברי היושבים בשבת תחכמוני ובראש וראשונה במאור הגדול יוחנן רוחלין. הוא שעמד ליהודים ולספרים שלהם ביום דין, כאשר באו הכוהנים נבהלים ונחפזים, נאנחים ונבוכים וקוראים לפני הקיסר יר"ה [ירום הודו] להושיעם, כי בספרי התלמוד של היהודים כתובים חירופים וגידופים וקללות נגד האמונה האמִתית ורביה, האפיפיור וההגמונים, הגלחים והכמרים, ולא זו בלבד כי אם אף נגד הקיסר ומלכים ושרים ופַחות, וכל אומה ולשון זולתם, ורק אותם ספרים הם המדיחים את היהודים מדרך הישר ואין שווה להניחם. וישאל הקיסר את החכם יוחנן רוחלין לדעתו ויאמר לו:

"לפי מיעוט שכלי וקוצר השגתי, לפי מה שחנני השם על ידי טורח גדול שלמדתי ועיינתי בספרים אלה, משום חשק ואהבה שהיו לי כל ימי ללמוד ולקרוא בספרי לשון הקודש, הרגשתי והשגתי שאיני יודע ולא שמעתי מאלו הדברים, ושספרי תלמוד נחלקים לדינים וחוקים ואגדות וכל מי שיאמין — יאמין".

אחר ששמע זאת הקיסר, ציווה אותם הספרים הנלקחים, להשיבם לידי בעליהם. וכתבו על החכם רוחלין בגלל כך ספר גדול מלא שקרים וכזב, ושלחו אותו ברבים כדי לקלל שמו בעיני אלוהים ואדם, כי הוא היה הסיבה שלא ישרפו כל ספרי התלמוד באשכנז.

ועוד היו מספרים על החכם יוחנן רוחלין שהיה יוצק מים על ידי חכמי היהודים, והיה מאמין בדברי בעלי המקובלים שלהם, וזה לך סימן ואות כי כנים הדברים. כי אין כהחכם רוחלין חוקר אמת ויש לסמוך על דבריו. ואף אני בלב שלם וברצון טוב ובנפש חפצה נוטה להאמין לדברי האומרים, לא משום שחלשה עלי דעתי חלילה או מקוצר השגה — לא אחת ולא שתיים נפלתי בפח המרמה ובפחת הבערות, הרווחת בין הכתבנים למיניהם, ואשרי המבדיל בין אמת לשקר ובין אור לחושך — אבל הפעם היה לפני אות ומופת נגד עיני, את העיניים הממיתות ראיתי: עיני אבי ביום זעמו. אף שמעתי אומרים כי הוא מזרע היהודים... והיום אני נזכר כי לא חינכני ברוח הדת והאמונה הנוצרית, כשם שנתחנכו כל הבנים בימים ההם. היום אני נזכר כי ביום לא עבות אחד פגשני הכומר דיטרלה הנזכר, ואין איש זולתנו ביער, והוא חיבקני חיבוקים רבים ולשונו לשון רכות, אף ביקש כי אסור אל בית התפילה להתוודות לפניו על חטאי, כשם שיעשו זאת כל בני הנוצרים. אבל אני לא סרתי למשמעתו. לא הלכתי. קול טמיר, העולה מחדרי לב, הניאני. איזה היסוס משונה היה בלבי ואני רוגז תחתי כמשתולל. מה אעשה ולא עשיתי עד הרגיע. לא. את רוחי לא הרגעתי. משום מה בערה חמתי באפי למראה הכומר הטוב והמיטיב? המשום שהרהיב עוז בנפשו לדבר על עיני אבי?

ופעם אחת שמתי נפשי בכפי ושאלתי את אבי לפשר החֵמה הזאת הבוערת באפי ודום אין לה. והנה ניצתו עיני אבי באש לא נוּפָּח, הפכו שחורות בִּן רגע. אני הבן, לא הרהבתי עוז בנפשי להתחקות על שורשי הדבר, ואבי כלא פיו מלענות. אני מאמין כי מזרע היהודים אנוכי — וכנראה ידע אבי דברים מדברים שונים. אכן, אני מאמין אמונה שלמה כי בכוח העיניים אפשר להפוך אדם לגל של עצמות!

את אמי איני זוכר כלל, מעודי לא שמעתי כי תיזכר או תיפקד בביתנו. אותי אימנה אומנת, אישה בלה — פניה כרשת של קמטים, קמטי קמטים, קמטמטים. וראה זה פלא: הקמטים הללו לא הפילו עלי כל פחד. רבים אומרים זאת ורבים מהם מקיימים את דבריהם: הזִקנה מפילה פחד. ועל כולם גדול הפחד מפני אישה זקנה. אולם אני אהבתי את אומנתי הבלה מכול. קמטיה היו לי כספר בלה ועתיק, ובאותות אמת חרות בו כל המתרחש בזה עולם התעתועים. פרט אחד לא יימחה מלבי לעולם. עודני זוכר: אני רוכב על ברכיה — ילד כבן ארבע או חמש, ושואל:

— "הגידי נא, אימא שוובה, החרותות בפנייך קורות האדם?"

— "כן, בני, קורות האדם" — ענתני אימא שוובה בכובד ראש ולא צחקה.

מאת אימא שוובה ביקשתי לספר לי על אמי הורתי ואני כבר כבן ט"ו. בשוטטי ביערות ובשדות, ראיתי את כל בני העיירה, מגדול ועד קטון, והם הולכים בצד אמותיהם הצעירות, שפניהן אינן מקומטות ולראשיהן אין עטרת שיבה. הייתכן כי אימא שוובה הזקנה היא אמי? הלוא האימהות הן נשות האבות, ומעודי לא ראיתי שאבי יפנה אליה כדבר בעל אל אשתו. הלוא כאל אחת השפחות היה פונה אליה, כאילו חייה תלויים במוצאי פיו.

— "אמך נסעה מכאן" — אמרה אימא שוובה — "ואתה עודך תינוק לא יבין".

אמרה ונענעה בראשה. את קמטי פניה בחנתי קמט לקמט, ולא קראתי בהם את קורות אמי. ולא עוד יכולתי להציל מפיה דבר על אמי הורתי. בראשה נענעה אימא שוובה והגה לא המליטה. אבל אם מוטל עלי להשמיע את האמת המלאה, הרי אֵם לא חסרתי מימי. טובה היתה אימא שוובה אלי כאם ממש. ואולי אך מדמה אני, הלוא אם אמתית לא היתה לי.

לפיכך מתבארת אולי קשיות טבעי ורַכרַכּוּתי כאחד. כי יש והייתי קשה כאדם שאין דבר העומד בפני רצונו. ויש שהייתי רך נפש כנושא נפשי אל שלל אשר לא ידעתיו. כן, חלומות חלמתי על זהב פַּרוַויִים, על עולמות־כוכבים ההולכים בגלגל ומנגינתם טלטלתני בשנתי — מנגינה ערבה ומרוממת כאחד, מנגינת צבעי צבעים מפזזים, כאשר לא ראיתי בהקיץ מעולם. אהבתי את החלומות כי העניקו לי תענוגות. לאחותי, לאחות מכתילדה, בתה האמתית של אימא שוובה, סיפרתי שמץ על חלומותי. והיא, אחותי מכתילדה, מצאה את פשרם האמתי. רק היא, רק לב אישה אוהבת לבדו פותר סודות הנפש. ובדברנו על החלומות, ראיתי את פניה והנה הם יפים והולכים, קורנים והולכים, אוצלים והולכים זוהר רב... החלומות הם אשר דיברו אלי מפניה. האומנם, הגם פני הפיקו זיו החלומות? הה, חלומותי! נשים רבות הכרתי בחיי, אבל אפילו אחת מהן לא הבינה לשפת החלומות, חלומותי. אפילו אחת מהן לא ידעה את מלאכת המושזרת של רמיזת העיניים, של כתמומיות הזוהר המתנוצצות והנעלמות, המזהירות באור הגנוז רק לשנינו, והדועכות בים החשכה. בעיני הנשים האחרות הייתי כפלאי, אדם שלא מן היישוב.

הה, צבא השמים, גנזי האושר אשר ביְוֵון מצולתנו לא נודעו, מי ייתן ולוקחנו אליכם! כי באו עלינו ימים שחורים משחור, לא תופע עליהם נהרה, מדכאים עד עפר כמרירי יום. כי הנוראה במגפות פרצה בארץ לאורכה ולרוחבה, מים אל ים, ולא היה מנוס מפניה. ולא ידע איש אם המזלות הרעים והכוכבים הזוממים טלטלוה, או אם מפני חטאינו ניתך זעם אלוהים על כל חי להכחיד את האדם מעל פני האדמה. לשווא היתה כל חוכמת אנוש, לבטלה כל תחבולות נבון, אף בכדי ניקו את הערים נקה היטב, ללא הועיל היו השומרים הרבים לבל ייגע בריא בחולה, לא נתמעטה המגפה בהינתן הנגועים בהסגר, ומטה זעמה לא נשבר, אך לריק נתן עצותיו כל חכם בשבע החוכמות, ואך ללעג וקלס התחכמנו לשרש את הרעה משורשה, לא צמחה ארוכה מהתפילות והתחנונים אל האב בשמים השוכן על בָּמֳתֵי־עד להשיב את רוע הגזֵרה. וזה סימן המגפה: תחת בית השחי או תחת הירך פרחו אבעבועות שחורות, הלוא הן אבעבועות המגפה, ומכאן נתפשט סם המוות בכל הגוף. ויש שפשו כתמים שחורים או כחולים כמזרע השחין על השוק או הזרוע, כאן היו גדולים ומעטים, וכאן קטנים ורבים. ולא קם רופא לרפא את זה החולי הרע, ולא היתה רפואה למכה ארורה לשים קץ למאכלת, לסתום את פי הרימה והתולעה. רבים חללים נפלו כי מהחולים לא שבו לאיתנם אלא מעטים. שלושה ימים לאחר שפרח הנגע, מת החולה. והמגפה מדדה מאיש אל חברו ומאישה אל רעותה, לא רק משנמצאת בחברתו או שדיברת אליו מה שדיברת, אלא אף משנגעת באחד מבגדי החולה ודייך. וזאת ראיתי בעיני בשוטטי באחת הערים: את בגדי עני ואביון אחד שמת מהמגפה בשערי העיר, השליכו בשוק, והנה קרבו שניים חזירים והם מריחים בהם ומחטטים בבלויי הסחבות. ולא עברה שעה קלה והנה השניים מתגוללים ומתעוותים ומתים על בלויי הסחבות שבהם התפלשו.

נמצאו אנשים שונים, שהיו כולאים עצמם בבתים שאין בהם מוכי חולי, והיו אוכלים מעדנים, מכל מיני המטעמים שבעולם, והיו שותים מהיינות הטובים. והיו מהם שהיו משתכרים ומבלים כל ימיהם בשכרות והוללות לקול זמר ומצלתיים. וכל הבתים האחרים פתוחים לרווחה מאין יושב, כי רבים מתו ורבים נמלטו על נפשם, ופחד המוות גדול בעיר, ומה בצע לשמור על בניין ומניין וקניין אם אחריתך ארורה. בתים רבים נהפכו בימים ההם מרשות היחיד לרשות הרבים, והיו יושבים בהם מדלת העם ומתענגים על כל טוב ואין מפריע. והיו רבים מתקשטים בפרחים ובעשבים נותני ריח ובידיהם מהזנים החריפים, כי אמרו: טוב למלא את הראש בריחות טובים וזו סגולה בדוקה.

ומכיוון שהחולים היו נעזבים לנפשם מיד בנופלם למשכב, ולא הרהיב עוז בנפשו אף קרוב ומודע לגשת אליהם מפחד המוות, לא אב ולא בעל, לא אח ולא אחות, לא שכן טוב ולא שכנה נאמנה, ומכיוון שיקרו מפז המטפלים בחולים כי איש לא ניאות לחרף את נפשו למוות בטוח, ולא היו משתוקקים לכסף וזהב, שהתגוללו בשווקים באין אוסף, קם מנהג חדש בכל הארץ לאורכה ולרוחבה, ולמידות אחרות היו מהלכים בימים ההם. הלוא היפה והחסודה בנשים והצנועה במטרוניות לא השיבה ריקם פני גבר כשבא להתנדב ולשים נפשו בכפו ולטפל בה בימי חולייה, ולא היתה מתביישת להיראות במערומיה, כאילו אך אחת הנפקות היא. וזו הסיבה כי אף אחר כך הלכה וחלפה ללא שוב מידת החסידות והצניעות.

ארמונות רבים, בתים בנויים לתלפיות, היכלות שונים, שהיו מלאים כל הימים מפה לפה מאדונים וגבירות ועבדים ושפחות, נתרוקנו בימים ההם מאין יושב. ומשפחות מרמות היחש, נכסים רבים, אחוזות בית ונחלאות נשמו מאין יורש. אנשים עזי לב וגבירות יפות תואר, בחורים יפי עיניים ועלמות נדיבות, ישבו אל השולחנות לסעוד את לבם לעת צהריים ולעת ערב — הסבו אל שולחן האבות בגן עדן של מעלה או בגיהינום תחתיות.

בימים ההם הגיעה אלי השמועה כי אבי היה יוצא מהבית והיה מטיף לעם לאמור:

"אלוהים היודע כול, החכם מכול והמחשב כול, נתן אפילו לחיה ולבהמה, אשר בינה אין להן, מיני עשבים להעלות להן ארוכה מהמחלות הרעות. ברע לו יאכל הצבי מהעשב דיקטם, הדוב יתרפא בעשבי הקיסוס, הדרקון — בחזרת, החתול ישחיר את עיניו בעשבי הנפטן, התורים והתרנגולים יאכלו במחלתם מהעשב הנקרא יומם־ולילה, והנחש מעלה ארוכה לנגעיו בכוח היְרוֹאָר. ואפילו השבלול, המלא זוהמה כרימון, מתרפא בקורנית. אין לך חיה או בהמה בעולם הזה אשר לא תמצא רפואה למכתה בכל העשבים והצמחים, אשר תדשיא הארץ במאמרו יתברך. ואילו האדם הנברא בצלם לא ימצאנו? הלוא אומרים ומודים ומסכימים כל החכמים, אסקולפיוס, מָכָאון, פודליריוס, סירפיו, מיסויאה, אביצנה, אפוליוס, לאמור כי גדול כוח הצמחים והשורשים כגון נֵרד, פֵּיגם, בשש, שורש לבן, פלפל וכרכום, והם טובים למגפה. ואני הקטן מצאתי עוד פרח אחד, הלוא הוא הפרח הנקרא תלת־האמונה, שהוא הטוב מכל השורשים והצמחים של החכמים הנזכרים, והוא יצמח בשדה ובגן ובכל המקומות אפשר לאוספו חומרים־חומרים. ואתה מלכנו שלמה, הגדול בחוכמה ובדעה והיודע כול, הלוא אף אתה לא ידעת כי הפרח הקטן הזה יכול להציל אדם ממוות ולחלצו מצרה גדולה, ואף כי הכול היה גלוי וידוע לפניך, למן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר, הרי את הפרח תלת־אמונה לא ידעת וכוחו היה לך כסוד הכמוס, משום שהיית יהודי וסוד אמונת השילוש נגנז לישרי תהילה לבדם. הרי הדברים שבאמונה הם כספר החתום ליהודים מדור דור ומאז ועד עולם, אמן!"

בדמיוני נצטייר לפני אבי בשאתו משלו אל העם. דימיתי לראות לפני שתי זהרוריות מוריקות באישוני העיניים, והנה הם כשני חורים שחורים של לעג אכזרי...

הימים ההם, הימים למלחמה הגדולה בין הקיסר ובין האפיפיור, לא הגיעו עדיין לקִצם, וכדי להסב את לב העם לדברים אחרים, יצא האומר להכריז כי בגלל המריבות הגדולות של העומדים ראשונה בעולם הזה, יחשבו היהודים כי זה סימן ואות שהגיע יום מלכותם על הכול כמאמר ספרי התלמוד שלהם, ונתנו כל היהודים כף אל כף לנצל את העם. והיו מספרים מפה לאוזן ומאוזן לפה כי יצא קול במחנה היהודים לשים סם מוות במאכלים ולהעביר את כל העמים מן העולם, כי היו מרודפיהם עד כה. ועוד היו אומרים כי מהעיר טולֵדו, מושב זקני יהודה ומושליהם, יצא הקול הקורא אל כל היהודים, והוא שמור בסוד גדול, לשים סם מוות בכל הבארות והמעיינות אשר במדינת אשכנז, וניתן להם הסם שעשו אותו זקני יהודה ההם בטולדו מעכבישים ומאוחים ומכל שהוא מטיל ארס.

הימים ההם היו ימי הרג רב ומצוק לעשות שפטים גדולים ונוראים, והיתה הצעקה גדולה, אשר לא היתה כמוה בעמים, מלבד היהודים ששבעו ממרורים מלחם. כי המגפה והשמועות הרעות, שתי מכות, באו על העם, שני אדונים קשים, זה מכה וזה רודה, וילכו הכול בלא כוח לפני רודף ומצאום רעות רבות וצרות צרורות, השוד והשבר והרעב וחרב איש ברעהו, ועל הכול המים הזדוניים של השמועה על סם המוות אשר בבארות. ופחד ובעתה צבאו אף על פתחי המלכים. ובאין מפלט, רווח והצלה, היו משתדלים למצוא את האשם מחמת הרפיון ואפיסת הכוחות שלהם, כי לא היתה להם הבינה להבין כי במגפה אין אשמים, וכישר לפני ריבון כל העולמים כן ייעשה. על כן נמנו וגמרו ביניהם, והיו בדעה אחת השרים וכל העם, לשרוף במצוות המלך את כל המצורעים נגועי אלוהים לאות ולסימן לאדם היושבים מחוץ למחנה מושב האנשים, כי אמרו: הם נוקמים ממנו בעבור הוצאנו אותם מקרבנו, ולפיכך נטעו את נטע המגפה, ועל כן שרפו על המדורה באש את כל המצורעים והנגועים אשר בכל המדינה מים אל ים, ולא נשאר מהם שריד ופליט.

הה! הגיעתני השמועה כי אבי עושה במלאכה יומם ולילה בימים ההם. והמלך בכבודו ובעצמו נטה חסדו אליו ולא הניד עפעף למראה המובלים לשרפה. הלוא הוא יושב על כן המעלה ובגדיו ממשי שחור ופניו לבנים כסיד. ולא ראהו אדם בצחקו מהיותו נער עד היום הזה. ואומרים על זה המלך שהיתה לו אישה, היא המלכה, ולא אהבהּ. ובחצרו היתה גבירה אחת יפת תואר ויפת מראה מאוד, ולא אבתה שמוע לו כי שנאתו ותאהב את בעלה כדין וכדת. ויהי מקץ ימים ויחלה בעלה הדוכס מחלה אשר לא כמגפה היא, כי צבו רגליו, ושיניו ושערותיו וציפורניו נשרו כעלים בסתיו — וימות. וראה זה פלא: אף המלכה, היא אשת המלך, נפלה למשכב בימים ההם, ואף רגליה צבו ואף שיניה ושערותיה וציפורניה על הידיים והרגליים נשרו. ותמות גם היא, ולא ידעו את סיבת המחלה. ויתאלמן המלך הלובש שחורים ותתאלמן הגבירה...

ויהי כעלות כל המצורעים על המדורה, והמגפה לא עברה מהמדינה והלאה, ניחמו על הרעה אשר עשו להם, כי אמרו: נכון ואמת הדבר כי הם חפים מפשע, כי אף לאחר מותם לא תמה המגפה. הלוא עכשיו ברור וגלוי לכל בר דעת כי רק היהודים ארורי האלוהים, הם אשר העלו את החולי הרע בכל הארץ לאורכה ולרוחבה ומים לים, כי בכל המקומות המה יושבים.

והכומר דיטרלה, אשר הזכרתיו למעלה לטובה, היה איש בעל מידות טובות במאוד מאוד, והטובה שבמידותיו הלוא היא מלאכתו בחיבור דברי פיוט ושיר לפאר, לרומם ולהאדיר שמו יתברך. ובאלה הימים המרים והנמהרים חיבר שיר מזמור על היהודים לאמור:

"ברחוב קריה הומייה — כל בת חוה בוכייה — כי גדולה המכה והחבורה — בכל החבורה — ובכל האומה והלאום — אין מתום — ורק עם אחד המפוזר והמפורד — אשר תמיד בגד ומרד — הלוא הם היורדים אל הבארות בליל — לארוב בסם המוות לאנשי החיל — על כן נמנו וגמרו כל העם — לשים קץ לתעלוליהם תם ונשלם — וייאספו ויתקבצו כאיש אחד לעשות נקמה — ותהי להם זאת לחצי נחמה — וזאת נאמר הערב והשכם — לפתחי היהודים נלך ונשכים — ואחת התרופה למגפה — כל היהודים לשרֵפה!"

ויהי ביום מר ונמהר וייאספו כל העם וייקחו את כל היהודים אשר בעיר ויובילום ברחובות קריה, בראשם הולכים הכמרים עוטים בגדיהם השחורים והמסווים על פניהם, ואחריהם אנשי הצבא והמשמרות להיות המאסף לכל מחנה היהודי הכבד, ואחריהם העם. וילכו כולם אל המדורה הגדולה, הערוכה במתכונת י"ד מדורות הגיהינום. ובדרך היו מתנפלים עליהם מן האספסוף ודלת העם, כל הפוחזים והריקים, והיו קורעים בגדיהם מעל גופיהם, והיו מחלקים ביניהם נגד השמש את השלל, ואת דינרי הזהב אשר תפרו היהודים בבגדיהם. ורק מתי מספר מהם ניצלו מהשרֵפה בימים ההם, מקצתם המירו את אלוהיהם, ומקצת מהעם חשקו בנשים היפות מבנות היהודים, וייקחו אותן לנשים בעל כורחן, וילדים רבים מבני היהודים לקחו הכמרים לאלפם אמונת האמת ולהחזירם אל מקור הטוב. ואת כל קנייני היהודים, את בתיהם ואת כל אשר להם לקחו מהם והיו מחלקים את זהבם ואת כספם בין העם. אבל אנשים רבים תמימי דרך לא אבו לתת ידיהם לשוד, ונתנו את חלקם לכמרים לעבודתם. ומבתי היהודים החרבים, היו בונים בתי תפילה ועבודה לתורת אלוהים חיים, כי אמרו: הבה נכפרה את עוונותינו!

ויהי בראותי את כל הדברים האלה בעיר אחת, ובשומעי מכל אשר עוללו ליהודים בימים ההם, ראיתי לפני את הכומר דיטרלה, והוא הלך מחיל אל חיל ונתמנה חשמן ומהלכו עם שוֹעַ וקוֹעַ, וכן דברו אל אחד הכמרים הקטנים אשר תחתיו לאמור:

— "הלוא אמת לאמִתה היא, גם ברוב עוז לא יכחישוה לי, משום כך אינני יודע אם הם שמים באמת סם מוות בבארות, ושוחטים מילדינו לצורכיהם בחג הפסח שלהם. אבל אני יודע אל נכון כי סם הזהב שהעם חבים להם, מגדול ועד קטון, הוא־הוא שעורר את חמת העם וחמת שוע וקוע גם יחד".

ולא יכולתי נשוא עוד הדברים ההם, ואת לבי נתתי אל דברים אחרים, ולא לתורה ועבודה כמצוות אבי, כי זה היה אות הימים ההם. ואומר בלבי כי אך טוב הוא לשוב אל עיר מולדתי בימים הנמהרים ההם, כי מי יודע מה ילד יום בעת הנמהרה ההיא. ואבוא אל העיר והנה הותרה הרצועה, וכל איש כישר בעיניו יעשה, ואף שכחו את האיסור אשר על בית אבי לבלתי בוא עמו במגע בשום פנים, כי החרב תלויה מנגד לכול. ואתהלך בעיר מולדתי כזר, ולא ראיתי לפני פנים הידועים לי מתמול שלשום, כמו מתו כולם במגפה הנוראה ההיא. ואבוא עד פתח בית התפילה, שקרוב אליו בית העולם המפואר בכל העיר ובכל הערים מסביב. והנה שם קברנים אחדים, זקן ונער יחדיו, יוצאים במחול, מפזזים ומכרכרים כביום הילולא וחינגא. וזה המזמור אשר בפיהם: ברוכה את המגפה בבואך!

ויהי בראותי את האנשים האלה שנהפכו לחיות מרוב פחד, והם ששים לאיד האחרים זולתם, ואינם מבינים כי אף אחריתם עדי אובד, הרי המגפה תהיה גם להם לרועץ, עברני רעד כיין ולבי הולם פעם, ובגרוני כמו בחילה לכלל החיים ואקוץ בחיי ביום ההוא. ואמהר להיסתר ממראה הזדון האנושי הזה, ואבוא בשערי בית התפילה, שלא כדרכי עד היום הזה. והנה בבואי אל האולם פנימה, וכל חפצי אשר אשאל הוא לשבת על אחד הספסלים, והנה לפני כדמות אישה שכובה על הרצפה, והיא עטופה שחורים ודומה למתה, כמו אין רוח חיים באפה. עודני מתבונן כה וכה, והנה הקיצה האישה מתרדמתה, עיניה כמעיין המתגבר, והיא מורטת את שערותיה השחורות מני שחור, וטופחת בפניה ומגרדת בשרה בציפורניה, ודומה היה כי אף האבנים אשר בבית נכמרו רחמיהן עליה כי אין מכאוב כמכאובה. אף אני קרבתי אליה, אם כי לא ראיתי את פניה ראה היטב כי ירדה החשכה עלינו, ורק זאת ראיתי כי האישה יפת תואר ויפת מראה על פי סימנים מסימנים שונים. ובזה הלשון פתחתי:

— "למה זה הגבירה, היפה בנשים, נהפך עלייך הודך למשחית, והדמעות ניגרות כמעיין המתגבר?"

ותכס חיש מהר את פניה בכנף שמלתה כמו יראה מפני, ולא חדלה מבכייה הנוגע עד נפש. וראה זה פלא: מעשיה אלה העירוני אף עוררוני לדעת את סיבת אסונה ואת טיבו כמו איש הנכון לנחם את אחותו בצרה. כי לא מרודפי הנשים אנוכי, והיו מהן ששנאתי בלבב שלם כי רבות רעות באו לי מידיהן. ואף בימי המגפה לא ייתכן לגעת באיש מרחוק ועד קרוב מפחד המחלה הקופצת מאיש לאיש, ואין תריס בפני הפורענות.

אולם אני אמרתי לה מפה לאוזן, ולא שמע איש את דברי כי ריק הבית מאדם:

— "אל תתייראי מפני, כי אין בלבי כל מזימה, וטובה עצת אדם מעצת אלוהים".

היא הבינה לרעי וענתני בלי הסיר את כנף השמלה מעל פניה:

— "מה רבה איוולתי, אין זאת כי אישה איוולת אנוכי, הלוא מפני המון עם רב לא בושתי ולא נכלמתי כל מאומה, האבוש מפני האחד?"

ועוד זאת סיפרה:

— "לא אשא קינה ונהי על המגפה ועל רוע הגזֵרה, לא על שוד בת עמי, אלא על מר גורלי אני בוכייה, ואין לי תקומה בחיים, כי הרצועה אשר קשרתני אל אהובי מחמל נפשי הותרה לפתע פתאום, ואני לא ידעתי, ואני לא אביתי, והלמני האסון כרעם ביום קיץ, ואף את פניו לא אוסיף ראות עוד לפני, ומפני מה התאכזר אלי הגורל, ולא המיתני להיות עם בחיר לבי בצרה אף במותו. אהה" — אמרה, ועיניה השחורות נוצצו מבעד לחשכה — "מה אהבתי לשבת על ברכיו החסונות ולהילחץ אל חזהו הגא והמורם אל על, ולהתרפק עליו ולשתות בצמא את דבש אהבתו אשר בפיו. הה, מי יספר ומי ימלל את ימינו הטובים והשאננים, איש את אשתו יחבק והיינו לבשר אחד בשלהבת אחת, הלוא בסירת הלהבה הגדולה הפלגנו יחדיו על פני הים הגדול ורחב הידיים של הרְגיגה אשר סיפוק לא תדע. מה ייתנו ומה יוסיפו לי החיים אחר כל הימים ההם, אחר שהלך עכשיו לעולמו ולא ישוב אלי לעולמים!"

כמעט גמרה את דבריה, והנה נפלה על הארץ כלעומת ששכבה בבואי, ורק ברוב עמל ויגיעה עלה בידי להשיב אליה את רוחות החיים.

— "שמעי הגבירה שאין כמוך לזוך נפש" — אמרתי — "למה זה תלכי במקום אין נפש חיה, הלוא תהיי לקלס בפיות השכנות לחרוץ עלייך לשון רעה. אין זאת כי טוב לך שבעתיים לשוב אל ביתך ולשתות שם, באין רואה ומדריכך מנוחה, את קובעת כוס יגונך. ולמעשה אין לך אדם בעולם אשר לא שתה מהקובעת הזאת, ולא ייתכן שאת תינצלי. וכבר אמר החכם: ביגונו ניכר האדם".

— "אין לי בית ואף מודע אין לי בעיר הזאת, שיהיה לי למנחם ביום צרה. ומפני השכנות לא יראתי" — אמרה ולא חדלה מבכייה. ואילו אני לא יראתי שוב מפני המגפה כי את לבי כבשה בדבריה, וכמו עבותות נסתרים משכוני אליה בכוח אשר פשר אין לו. ובחלקת לשוני כצוף נופת, עלה בידי, כטוב עלי רוח המנחם, לשדלה בדברים טובים, לאמצה ולחזקה. ותיאות לי ותקום ללכת אל ביתה, ואני הולך על ידה לתומכה. ומה גדול היה תימהוני בהגיעי אל בית אבי, והיא פונה אלי לאמור:

— "הנה הבית!"

בראותי זאת לא התאפקתי ולא נפתח הפה לתבונה. את כנף השמלה המכסה את פניה הסירותי בתנופה אחת — והנה לפני מכתילדה אחותי. רק עכשיו הכירתני אף היא. ועיניה מקור הדמע בפעם השנייה, ותיפול על צווארי ותנשקני פעמים אין ספור, כי מה טוב ומה נעים למצוא את האח ביום אבל ועוגמת נפש, כי גואל אין לה זולתי. הלוא קשורה נפשה בנפשי מאז ומעולם. ואני ראיתי כי יפת מראה היא מאוד, והלוא אך נערה קטנה היתה ביום לכתי ממנה. אין כמוה בכל הבנות אשר ראיתי במסעותי! כשני ילדים מני אז ישבנו, אח ואחות יחדיו, ישוב ישבנו על האבן הגדולה... והנה לבשו פניה קדרות גדולה כמשואות ענן כבדות, והיתה כאילמת לא תפתח פיה. ואני, המבין לרוחה, ידעתי כי יד איומה ירדה מהשמים, כמו גרזן כורתים מלוטש, והיא נכונה להניף על ראשי את כלי המשחית...

על הגרדום אנוכי עומד. ומכתילדה כמו שכחה את כל הנוראות, את ים הדמעות אשר שפכה, את שפע היגון והאנחה. לבה נוקף בחוזקה, ואני האיש הבינותי לנקיפות לבה. כי מה יאמר ומה יענה אחיה, השב משוט בארץ לאורכה ולרוחבה, הישפוט מעשיה לחסד? מה גדולה חרדת הלב הנוקף בחוזקה!

על האבן ישבנו וחשבנו על מחמל נפשה, על הרגיגה הגדולה כים, על האהבה הפורשת כנפי שלהבת... הה, אהוב אהבה מכתילדה אחותי, ואני לא ידעתי.

האמת שאני יושב בבית אבותי על יד ערש מרבדים אשר לבת לא רוחמה. על שום מה הייתי כעוטה על גדרי חכמים, על שום מה כיתתי את רגלי לרוץ אורחות אל מעיינות תושייה? ומה התועלת להיותי גולה בערים נוכריות ללא בית וללא נחלה, ללא אב וללא מודע? ומה הסיבה אשר הניעה את אבי לשלחני מעל פניו לבל אשב בעיר מולדתי?

בערש המרבדים תינוק בן יומו. ר"ל: תינוקת. את קולה לא תישא בילל כדרך התינוקות, כזרה נחשבה בעיני עצמה. את שד אמה תינק בכבדות כעושה את חובתה לחיים. מכתילדה אחותי מיניקתה. מכתילדה אחותי היתה לאם. ואני יושב ומסתכל ביום הלידה ורואה... את יום המיתה אני רואה לפני. ריבונו של עולם, היש בעולמך אישה אשר היניקה גם אותי?

את מלאכת אבי אני עושה אחריו. כי זה דין המסורה מדור דור, שקיבלו הבנים מהאבות להיותם הולכים אחר הראשונים. ולא ייטה איש ימינה או שמאלה מזו המסורת וחוקות החיים אם יאבה ואם ימאן. כי באשר נולדת, שם אתה תקוע, ולא תהפוך את העולם על פיהו. והיום הזה אגלה ולא אבוש את כל הדברים אשר העלמתי מהעיניים כמצוות אבי החזקה עלי. עד היום הזה לא שמע איש מפי על מלאכת אבי מגדול ועד קטון, כי זה סודי וזו תעלומתי. הלוא אף זו הסיבה לחשד אשר היה לי לשטן בכל מקומות מגורי. הלוא כחידה ואין פותר הייתי בעיני כל רואי, כי מיד ראו ונוכחו כי זרים מהלכי ולא למישרים מדברותי. כמעשה אדם המְחַפֵּא על דין ודברים. ובאין פותר את סודי, הייתי לפחד ולאימה לאנשים אשר לבם לא יבין במופלא. וגדולה בהלת הנשים מהאנשים, כי זה טבען מיום היבראן להיות פחדניות ושומרות את סודן בסתרי סתרים. היום הזה אני מסיר את הלוט, כי היה לי לטורח עד בלתי נשוא. היום הזה אני אומר בפרהסיה נגד כל העולם: מלאכת אבי בתליינות!

— "מה השלום, מכתילדה?" — אני שואל לעת בוקר בקומי ממשכבי. ומכתילדה אחותי עיניים רמות תשפיל לפני כשפחה לפני אדוניה לענות: "ברוך השם!" הלמדה את מנהגי השפחות מאימא שוובה?

וייתכן שאישה צנועה, אישה חסודה היא האישה מכתילדה, מי שהיתה לי לאחות בבדידותי, ומי שהיתה לאיש בלכתי לתור ארצות ולשוטט בערים. ייתכן שאין כמוה בבנות, מאוד ייתכן הדבר.

חלפה עברה מכת המגפה. נתפגפגה הצרה הצרורה, לא תיפקד שוב במחוזותינו. הולכים סובבים החיים, אל סביבותיהם שבים החיים. את חללי המגפה קברו בקברות אבות, אף אבני מצבות הציבו להם לאות ולסימן לדורות. ואני ציון לקבר אבי לא עשיתי.

אולם זאת אעשה לאבי כי אין לפני דרך אחר: על סף הבית אשב לחכות לכרוז השלטונות הפוקד את ביתי, שהיה בית אבי לפנים, ואני עטוף בקטיפה אדומה. חדה חרבי, חרב המתיז מטעם השלטונות!

ואף זאת אעשה: בלילות נדודים ארד אל המרתף, אל מערכות המצרפים, הלְפָסים, העלילים — מלאכת עתקת כולם. ובאח אבעיר אש גדולה ללחוש עליה: השרפון, השרפון, אתה העולה מכל גוף הנשרף, היאך אמצאך? וכאבי כמוני: את השרפון לא מצאתי, אבקות תחוחות אני שם במצרף שממעל לאש נופח — ממשקלן קופח, האפר קל משהיתה האבקה, אבל אין כל דבר נאסף בשפופרת אשר למעלה מהמצרף. האמצא תחבולה להתחכם?

כי זאת למדתי מאבי: בצלם אלוהים עשה את האדם, דימהו אלוהים לצלמו כמעט קט מזעיר. מארבעה יסודות ברא את העולם כולו, ואלו הם: רוח ומים, אש ועפר. ומארבעה יסודות ברא את האדם, ואלו הם: דם וליחה ומרֵרה אדומה ומרֵרה שחורה. הדם כנגד הרוח, והליחה כנגד המים, והמרֵרה השחורה כנגד העפר, והמרֵרה האדומה כנגד האש. ומכולם דגול כוח האש, האוכל את הגופים ומקפח משקלם. מכאן אמור: גוף מחובר מן השניים, מן האפר והשרפון. זה נשאר בכלי וזה מתנדף, ורק משיצא השרפון מהגוף נמצא האפר, וזה עניין השרֵפה. וכן גוף האדם הנמק משיצא רוח החיים. הרי לך חמישה יסודות, כי היסוד החמישי הוא השרפון. אמור מעתה: מחמשת יסודות ברא אלוהים... השרפון, אבי לא מצאך, איכה אמצאך אני הקטון?

הה, השרפון, מי ידמה ומי ישווה לכוחך! אתה הנותן לגוף את דמותו, אתה המעצב את צורתו. אתה נשמת החיים בגוף האדם, תרצה ויצר הטוב ישכון בלבו, תרצה ויצר הרע יתעתעו. הה, היודע את צירוף זה השרפון, יחַיה גופים ויעשה מתכות מהעפר, וילבישו צורות כאוות נפשו. הה, הלוא כחזון אחרית הימים הוא, כי היודע את סוד השרפון יחַיה מתים ויקיץ נרדמים ויהיה כמלך המשיח, ויבין את מעשי הבראשית וסודות הפליאה... הה, אבי, מה קטונת בעיני, כי כעני עמדת בפתח אשר לסוד השרפון!

בפתח הבית, אני התליין האדום, מחכה לבוא כרוז השלטונות. אולי יבוא צו על ראש, צו על ראש. הה, מה רבים הפושעים והחוטאים, ואנשי הבלייעל. יש מהם שרצחו נפשות. ויש מהם שעשו מעשי נבלה אשר לא ייעשו. ויש מהם שפגעו בכבוד הקיסר ואנשי שלומו לרעה. וגדולה חמת השלטונות על האחרונים להכחידם. באימה וביראה, ברתת ובאִתערוּתא יסתכל נא אדם בעצמו, וידע מה יהיה לו בחייו: ייהרג וייטבע ויישרף וייאפֵן וייתלה וייעקר וייחנק וייקבר חיים בידי בית דין של מטה. ירים עיניו לשמים ויאמר: מי ברא את הכוכבים והמזלות ברקיע להוליך שולל את המאמין, ומי נתן מקום לכל אדם ואדם עד יום מיתתו? כמה מגדלות בנתה מלכות בבליים, מי גדעם והשליכם לארץ? וכמה מגדלות בנתה מלכות מדי, מי גדעם והשליכם לארץ? ומי בעט במגדל הראשון ונתן ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר, ומיל אחד בין זה לזה? והפתאים אומרים: מכאן יהא אדם ירא שמים יראה גמורה, יראה כל האמת ודובר אמת בלבבו, ובכל יום ויום ישכים ויאמר: ריבון כל העולמים, לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך, כי על רחמיך הרבים! מה אנו, מה חיינו, מה חסדנו, מה צדקנו, מה ישועתנו, מה כוחנו, מה גבורתנו, הלוא כל הגיבורים כאין, ואנשי השם כלא היו, וחכמים כבלי מדע, ונבונים כבלי שכל, כי רוב מעשיהם תוהו וימי חייהם הבל, ומותר האדם מן הבהמה אין... אבל אני, אשן בן אשן התליין, אומר: לעולם לא טוב הארי מן הכלב והרוצח מן הנרצח, אף אם אחרית אחת לשניהם... זאת חקרתי לדעת.

מי עוד כמוני לובש הוד המוות, ומי ידמה לי בכוחו על חיי אדם: ארצה מיד אתיז את הראש. ארצה אהיה כמתמהמה ומסתכל בנידון המתפרפר בפרפורי חייו האחרונים. ארצה אפצע את הקורבן, וראשו לא ייפרד מהגוף עם התנופה הראשונה, ויהיה נאבק עם מר המוות ומתייסר כבמדורות הגיהינום. הה, מי עוד כמוני ראה את העיניים המתגלגלות, את הרגליים והידיים המפרכסות ואת הדם המשתפך כמעיין המתגבר. ראשו הולך סובב־סובב כגלגל, הידיים נישאות אל הצוואר ומתעוותות בעווית הנוראה, ואין כזוועת העיניים בזוועות! ועל כַן המעלה עומד המתיז, והוא נישא על הזוועות והבלהות, על הפרפורים וכרכורי המוות: כי זה מלך המוות בחצר מוות!

מי עוד כמוני יתעלס בתענוגות!

מה ייתנו ומה יוסיפו לי ארמְנותיכם הבנויים לתלפיות, הגנים מרהיבי העיניים והאבנים הטובות והמרגליות בבתי הגנזים, ומה יועילו לכם כל יקר תפארת גדולתכם, וכל כלי החמדה שבעולם בבוא השעה — שעת הכורת העריץ. הלוא אני הכורת העריץ ואחוזתי יקרה מכל יקר! מי יתאמר כי לא פלצות ביעתתהו למראה התליין בעטיפתו האדומה? ואם אטה את חוד החרב השנון אל איש, הלוא ייחשב הדבר בעיניו כמו קרוב יום מותו לבוא. הישמרו לכם מהחרב המתהפכת! הישמרו לכם מעיני תליין רעות! פן דמכם בראשכם. סִגרו סגור היטב את בריחי עשתונותיכם, פן תבוא בכם הבעתה בלילה: אימת המוות! כי אני האיום אעמוד על המשמר יומם ולילה. הישמרו, הישמרו — חיש יזנק עליכם המשחר לטרף!

ומי מכם יאמר במצח נחושה צדיק אני ולא חטאתי? הלוא משנסתכל בעולם כולו, אפילו מתחילתו בדורות הצדיקים הגדולים, נמצא עשרה או אחד־עשר מהם שבעטו, ואלו הם: מיכה, ירבעם, בן הישראלית, מקושש, אבשלום, יואב, שמשון, עכן, עֵדֵי נבות, אחאב. וכולם נשאו עוונם ולא נאספו אל אבותיהם בשיבה טובה. כי זה טבע האדם להיות רשע בחייו, ובשביל מעשיו המקולקלים להביא את עצמו לידי פסול, הווה אומר אל בית המשפט. ואין בית המשפט אלא שליח המתיז.

עכשיו גדלתי בעיני ואהי לאיש. אף בעיני הבריות סביבותי גדלתי להפיל פחדי עליהם. ואף בעיני אחותי מכתילדה גדלתי, כי אני האדון בבית ועל פי יקום דבר. ולא ייאמר עוד אלי: בנו של אשן התליין, או זרע המשחית. אני עצמי הנני התליין והמשחית. ולא תעז מכתילדה אחותי להמרות את פי הפעם!

ערב אחד קראתי את מכתילדה, מי שהיתה לי אחות בבדידותי. שמורה בלבי השיחה ביער, שיחת מכתילדה:

— "ותלבש הנפש הזכה את חלוק הענווה הרכה, הלוא היא הענווה הגדולה שאין אחריה כל מאומה. ועל החלוק שמה שמלה לבנה, היא כליל הצניעות, טהורה היא, קדושה היא, ואין לך מחשבה בעולם ודבר שבטומאה אשר יוכל לה. ועל השמלה נתנה אדרת תפארת של דברי הקדושים, אשר עשתה בכוח שבע המידות הטובות. ויהי כי התלבשה בבגדי תפארתה ותלך אל יער הקדושים. וביער יזמרו הזמירים הערֵבים מכול את זמרתם — הלוא הוא מזמור הייחוד הגמור עם בורא עולם, וקול הכרת יוצר אור ובורא חושך יישמע כאן יומם ולילה. ותשלח הנפש שליחיה נאמנים, כי טרם יבוא הגואל. ואלה הם: אמונת אברהם אבינו, ובשורת הנביאים הקדושים, וכל המידות הטובות של הנהרגים על קידוש השם... ולא איחרו פעמי הגואל הפעם..."

מכתילדה, העודך זוכרת את דבר הנפש המתלבשת בעדי עדיים לקראת הגואל? היֹה היתה ילדה תמה ותהי לאישה לגואל. לגואל הדם. עיניים נפחדות כשתי יונים חרדות נותנת בי האישה מכתילדה, הסמוכה על שולחני. ספרי נא לי אחותי מכתילדה את דברייך!

ואלה הם דברי מכתילדה:

— "לפני מותה גילתה לי אימא שוובה מסודותיה. לא אמי היתה אימא שוובה, אלא אֵם אמי. ואת אשן אביך התחילה משמשת אחר שהתיז את ראש אבי (את ראשה משפילה מכתילדה מטה־מטה). כי את ראש אבי, מי שהיה אביר המולך בטירת אדירים, התיז המתיז אשן לפי דין השלטונות. מורד בקיסר היה אבי, ואת העם הקהיל לעלות על הערים ולהפיל את מוראם על היהודים יושבי הפרזים. ויש אומרים כי לא ראש יהודי אחד מלק בידיו. גדול הזוללים, מסוֹבאי הדם הנועזים, היה אבי. ויערוב את לבו לעשות שפטים בשליחי הקיסר העושקים את עם הארץ, כי היו בעצה אחת עם היהודים להטיל מסים כבדים מנשוא ולעשות סדרים חדשים במדינה. ואין כמו אבי שומר מסורת אבות ומונע את עצמו מהמסים, ואין לו מהלכים בחצרות המלכים, על כן לא קם לו אוהב ביום צרה.

ועוד אמרה אימא שוובה כי יום שמחה רבה היה לאשן אביך כאשר הופקד אבי בידו, והיה עושה בו שפטים כאשר לא עשה מעודו. הלוא כנוקם נקם מאבי היה אביך. ובקחת השלטונות את נכסי אבי לגנזי המלך, אסף אביך את אימא שוובה ואת אמי ואותי אל ביתו, והיה נותן לנו את לחם חוקנו — היה כמרחם. בדמי ימיה מתה אמי בבית אשן אביך, ולא סיפרה אימא שוובה עליה מטוב ועד רע, ולא אדע אם דיבר אביך אליה רכות או קשות, אף לא אדע אם הכירה מקודם. ורק זאת ידעתי, יפת תואר ויפת מראה היתה אמי, והיתה יורדת אל המרתף עם אשן אביך לעשות במלאכה גם יחד. ייתכן... לא, לא ייתכן כל מאומה. לא. לא אפתה למחשבות זדון העולות על לבי. אף שכוח שכחתי את דברי אשן אביך אלי: הלוא כאמך את, יפה ואוהבת! ואמך? לא אדע דבר על אמך־הורתך. ייתכן שמתה. אך ייתכן שעודה בחיים..."

אמי, הה אמי! לוּא מצאתיך! לוּא היית בחיים! עתה בא לי יום משא נפש לחיק אם טובה ומיטיבה. עתה ידעתי. בוא יבוא לאדם היום להשתוקק אל חיק אמו־הורתו כתינוק בן יומו! אנשי בלייעל הוציאו דיבת אבי רעה עליו לאמור שחנק את אמי. ידיים רעות היו לאבי, ועיניו רעות ביום זעם. לוּא האמן יכולתי כי אמי־הורתי עודנה בחיים ואינני יתום מיותם מכול. הלוא אף אחותי מכתילדה נלקחה ממני בעצת עירין טמאין...

— "אני אסיים את דברייך" — אומר אני אל מכתילדה האישה.

— "לא" — מניעה מכתילדה את ראשה — "הלוא ציוויתני, צייתנית שפחתך ואת משלה תישא עד תומו. ייתכן" — אומרת האחות מכתילדה — "שאביך היה מזרע היהודים. אף ייתכן ששנוא שנא את אבי בעבור שנאתו לזרע היהודים. אף ייתכן שנקם נקמתו ממנו ולקח את אשת חיקו אל ביתו ואת בתו. אך ייתכן שאת אמך־הורתך הוריד בדמים שאולה בהיותה מקהל גויים. איש הנקמה היה אשן המתיז, אימא שוובה גילתה את אוזני כי אבי אביו הובל אל המדורות בימי הרג רב, בהתקבץ העם יחדיו לעשות שפטים ביהודים בעוון יהדותם. ואבי אביו המיר את כבודו בעבור ייתנו לו נפשו לשלל. ויעשוהו מתיז השלטונות לכל ימיו, וזה דין זרעו אחריו עד סוף הדורות".

על שום מה שלח אותי אבי מעל פניו? על שום מה הרחיקני ממכתילדה התמה? הייתכן כי תתקשר נפשה בנפשו, ילדה וזקן יחוברו יחדיו? ותניד מכתילדה את ראשה:

— "פיך דיבר".

אזכור היטב את היום המר והנמהר בבית העולם סמוך לבית התפילה, את הקברנים המרקדים בפרוץ המגפה, ואת מכתילדה השופכת דמעות שליש על מות בעלה מחמדה, היקר לנפשה מכל יקר. הה, אין כמוהו חובל תחבולות, אין כמוהו מפיק זממו — הלוא אף אני האמנתי באבי וכוחו לעשות כאוות נפשו בכל יום ובכל שעה. הלוא אף אני חשבתיו לחכם באדם ולגדול האנשים בדורותיו. לא גיפפני אבי מימיו, אף לא חיבקני ולא נשקני, ואיך נטמנה לשוני בעפר למראהו והיאך נתמלא פי באבנים ועפר לקול זעמו. על שום מה לא לקח את חרבו וחתך את ראשי, הלוא באהבה הייתי מקבל עלי את עול הייסורים מידיו. שוטים שבעולם אינם יודעים אהבת אב מה היא. היש אהבה גדולה מאהבת בן לאביו? שוטים שבעולם אל האם נמשכים, והלוא אף אני בשוטים היום הזה. כמו עולה שנאה מלבי, וכמו עשן תיבלע חיש מהר. הייתכן כי אדם לאבן נמשל, ולא יתלקחו בלבו זיקי הרגשות?

הה, חשוד חשדתי באבי. הלוא מזרע היהודים הוא, ואיכה לא תחשוד בהם, בצבא בעלי המקובלים וההוברים והעושים מלאכתם בסתר. אל תבטח באיש בזה עולם התעתועים — — — אם אביך הוא, ירמך; אם ידידך הוא, ימכרך; אויה לי, מה אעשה לנפשי והיא כאבן. היש עינוי בעולם הגדול מעינויי ההתאבנות? הוי, מכתילדה, מי שהיית לי אחות בבדידותי, הוי מכתילדה האישה, אשר ילדת לאבי, הניעי נא לשונך פחז כמים, ישטפו נא אמרייך כגשם, להפרות את שדה ליבתי החרוש!

אבל מכתילדה הקדושה בנשים מחרישה. מה תיתן ומה תוסיף לה שיחה. הלוא לסיום הפרשה הגיעה אף היא ביום ההוא. הלוא אבי שלי ובעלה שלה מת ביום ההוא, ולא ייקצו ישני עפר לעולם. את אבי הבעל בעמיו אהבה מכתילדה שאהבה נפשי. מכתילדה, הלוא אותך אהבתי מימי, ולא אוזן הטיתי למתק הנשים הנוכריות. מכתילדה האלמנה, הלוא אף אני בעל בעמי היום הזה...

הס! הס הושלך במחשבותי. אחותי היא מכתילדה. הלוא היא מי שהיתה אשת אבי. המחשבות בראשי דומנה! ועל פני הצחוק הטוב:

— "אשלם תודות לך בעבור קוֹשט דברייך אמת, מכתילדה האישה!"

בערש המרבדים תינוקת בת יומה — אחותי. את קולה לא תישא בילל כדרך התינוקות. כזרה נחשבה בעיני עצמה. את שד אמה תינק בכבדות כעושה את חובתה לחיים...

ואני, אשן המתיז, יושב ומסתכל במעשיה. בימי נעורי דיברתי דופי באיש ובאישה, ובשבע המידות הטובות. בימי נעורי הגיתי יומם ולילה בדברי חכמים ונבונים להשכיל וללמוד את תורת המוסר והאמת, כי לא האמנתי. רק במתק לשון פיתוני להאמין בעולם הטוב ובחלקלקות היממוני. והיום הזה? היום הזה, הלוא כאבן דמיתי וכמו עמד לבי מנקפו. אל זמרת הכוכבים לא אשמע כי אוזניים לי ולא תשמענה. את הנפש הזכה לא אראה, אף לא תדבר אלי מכתילדה האחות במתק דבריה ביער, כי עיניים לי ולא תראינה. אף החלומות נדדו ממני והלאה ולא יעוטו אלי כבימים מקדם. היום הזה אני מאמין. אני מאמין בכוח השרפון להחיות מתים ולהקיץ נרדמים. אפס אבי לא מצאו, אף אני לא מצאתיו עד היום הזה. וכמו השרפון אשר לא מצאנוהו, והוא סוד החיים ותעלומה הגדולה מכול, כן המידות הטובות והאבות הטובים והנשים השומרות אמונים וכל שאר הסגולות היקרות, כליל החמדה בעולם התחתון. אני מאמין בשרפון, ואני מאמין בטוב...

אבל בידי רק אפר. נפק הלך השרפון.

אף אודה ולא אבוש:

האחות מכתילדה היא אשר לימדתני את זה שער האמונה הראשון. הרבים שערי האמונה בעולמיך, ריבון כל העולמים? ואם ישך לעשות חסד עם ברואיך, לוּא רק פעם אחת, חושה נא לסתום את שערי האמונה כאמונתי.

נאום התליין אשן.

*

ניתקה השלשלת. המדיום נתעורר. תם ונשלם. רגעים מספר ישבנו כתקועים במסמרות. כולנו: רופאים, עורכי דין, חוקרים, אנשי מדע, סופרים, אמנים — אנשים המכלכלים מעשיהם בכובד ראש מלא, אנשים בדקנים וחקרנים מטבעם. וכולנו האמנו למראה עינינו באותו מעמד. פיתית אותנו, הקוסם המודרני, וניפת!

אמנם ימים ושבועות לאחר המאורע החשוב הזה בחיי, אשר זעזע רבות ממוסכמותי ואשר הניס את השנת מעל עפעפי לילות רבים, נפגשתי עם ידידי העורך דין ת':

— "ייתכן שאין זאת אלא אחיזת עיניים" — אמר — "אלא שאפילו נכונה השערה זו, הריהי אחיזת עיניים יפה להפליא. אגב, האם שמת לבך לסגנון הדברים שהפליט המדיום? הלוא יש בהם משום סגנון ימי הביניים מושזר ביטויים מימינו אלה דווקא..."

הדברים האלה עוררו חשד בלבי. ייתכן שזוהי רמאות. המתקבל על הדעת כי המדיום בגלגולו הקודם ישתמש בביטוי כ"רגש" או כדומה? ומאידך גיסא, הלוא הסגנון בדרך כלל מותאם לרוח ימי הביניים פחות או יותר, ואולי נשתרבבו המילים שיש להן מהלכים היום הזה על פי טעות, הלוא סוף־סוף פה אחד הוא שביטא אותן, פה המשתמש בלשוננו, בביטויינו. ובכלל, מה דינו של הילד המזוהם ההוא, הבלוי, בעל הפנים הממוסמסים־החולניים — הוא המדיום? הייתכן שיהיה דק רגש עד כדי הבחנה דק שבדק בסולם ההרגשות לגווניו? המתקבל על הדעת כי המדיום בצורתו ובצלמו, כשם שהופיע לפנינו, יהיה בעל ידיעות רחבות בעולם המחשבה של ימי הביניים, במחקרים שונים, שאחדים מהם זרים היום אף למשכילים רבים? אכן חידה, צומת של חידות ואין פותר.

בעצם אינני יודע אם היטבתי לנהוג בהיענותי לדחיפה פתאומית, שהושיבתני אל השולחן כדי להעלות על הנייר על פי הזיכרון (והזיכרון עלול להכשיל!) את דבר ההתגלגלות לגלגול קודם. הלוא על ידי כך אני עושה תלמידים לשיטה שאינה, על אף הכול, כשרה בעיני לחלוטין. הלוא איני יודע אם להאמין או לפקפק. ויש שאני חושב כי אך רע אני עושה בנוטעי בלבות הקוראים את ההיסוס הזה — להאמין או לפקפק.

על כל פנים המעשה נעשה, ובמוסרי את הדברים לדפוס, אני מרגיע את עצמי ומוכיח כי דברים הנקראים מתוך ספר, או כתב עת, אין בכוחם להשפיע ולשכנע כדברים הנראים לעין. אכן ייתכן שלא רבים יתועתעו. ואף זאת חשבתי: הלוא אין לי כל זכות מוסרית להעלים את הדברים שעל פי מקרה נתגלו לי. יבואו נא הרבים וישפטו אף הם.

אכן: למשפט אני מחכה.

ובנוגע לעצם הדברים: השתדלתי לשמור על סגנון המדיום בדברו ולדייק עד כמה שאפשר. ייתכן שאף כאן הכשילני זיכרוני — אבל זהו מעוות שלא יוכל לתקון. גם בעצם הרצאת הדברים יש ונגררתי אחר הסגנון הכללי, אף כי השתדלתי כמיטב יכולתי לקרב עד כמה שאפשר את הבנת העניינים, שהם כל כך רחוקים מחיינו עתה, ועוד נדמה לי כי כדאי להעיר שרעיון "השרפון" המובע כאן מזכיר את תורת "הפלוגיסטון" המפורסמה מיסודו של שטאהל (נולד 1660) — אכן אין כאן עניין של ימי הביניים. מאידך ייתכן כי התורה הזאת היתה ידועה מאז לעוסקים באלכימיה ונשתכחה לאחר מכן, ושטאהל אך העלה אותה מתהום השכחה — דברים השכיחים מאוד לגבי התורות המדעיות. מובן שכדאי היה לפשפש ברשומות ולחקור אם יש בהן זכר לשם אשן ולשאר השמות, בפרט שקל לסייג את התקופה אחר שבעל המספר מסתייע בדברי המלומד הנוצרי המפורסם יוחנן רוחלין — ברור אפוא שכל המסופר מן ההכרח שהתרחש בתקופה שלאחר רוחלין.

לפי שעה לא עשיתי זאת. ואף לא אעשה. ואף אם יוכיחו לי בבירור גמור כי העובדות המסופרות תואמות את האמת ההיסטורית, או להפך, שהן סותרות אותה, לא תשתנה דעתי. כי אין לי בעצם ביטחון גמור אף במה שנקרא "אמת היסטורית". פקפוקי הם בתחום אחר לגמרי, ולא כאן המקום לפרטם פרט לפרט. אכן, לגבי כל העניינים והפקפוקים, בין שהספקתי ובין ששכחתי להזכירם, יישאר נא הכלל כאמור לעיל:

לכם הקוראים, המשפט!