נער היערות

פתח דבר

העיר בראנסק

בראנסק (brańsk)¹נמצאת בצפון מזרח פולין, היא גובלת בצפון בליטא, בדרום מזרח באוקריאנה, במזרח בבלרוס ובדרום בסלובקיה.

העיירה מוקפת ביערות עד, בשל כך נקרא המחוז פודלסיה (podlaskie) - 'מאחורי היערות'. נהרות הנוז'יץ והברונקה זורמים לנהר אחד גדול, נהר בוג, שאף מימיו זורמים לנהר רחב מאוד והארוך ביותר בפולין, לויסלה. בנהרות הללו גועשים ושוצפים מים רבים שלא פעם הציפו את בתי העיירות השוכנים סביבם. באזור יש ביצות רחבות ידיים כגודל אגם. הימצאות הנהרות והביצות הקשו את המעבר מעיירה לעיירה. בחורף השלג הכבד והדרכים הבוציות הכבידו עוד יותר על הנסיעה בדרכי העפר בעגלות הרתומות לסוסים. משום כך ניתן היה להגיע אליה רק בימות הקיץ או האביב, אז יכלו גם לשוט בנהרות.

לפני מלחמת העולם השנייה נבנו גשרים מעל הנהרות, כדי להקל על המעברים בין העיירות.

מסביב לעיירה יש חורבות של מבצר עתיק, שנועדו כנראה להגן על העיר.

בזכות מיקומה בין הנהרות, שימשה בראנסק במאות השש עשרה עד השמונה עשרה, מרכז שלטוני ומסחרי שחלש על היישובים בסביבה.

בתקופות שונות עסקו התושבים בדיג ובגידול דגנים בקרחות היערות. לפני הקמת פולין חיו התושבים גם מפשיטות על שבטים רוסיים ופולניים וממכירת השלל שנבזז.

יהודי בראנסק

מתקופת ימי הביניים ועד מלחמת העולם השנייה הייתה יהדות פולין הגדולה בקהילות התפוצות. יש עדויות כי במאה השש עשרה, שלטונות פולין העניקו ליהודים רישיונות לנהל טחנות קמח, מנסרות, מסבאות ולגבות מיסים מהתושבים. היו שסחרו בסדקית ובמסחר של מזון. היהודים לא הורשו להתגורר בערים, לכן מצאו את פרנסתם בכפרים הסמוכים לערים הגדולות.

עדות ראשונה למגורי יהודים בבראנסק היא משנת 1613 שעל פיה יהודי בשם מושקו ואשתו ציפורה חתמו חוזה לחכירת בית ממושל בראנסק לצורך ניהול מסבאה.

באמצע המאה השמונה עשרה נמצאו רישומים על פעילויות יהודים בבראנסק, שמקור פרנסתם היה ממסבאות, מפונדקים, מטחנות קמח, מעיבוד עורות, מעיבוד עץ, ממסחר ומגביית דמי מעבר על גשרי הנהרות. היהודים היו בעלי השכלה רחבה יותר משכניהם וידעו קרוא וכתוב, בשל המסורת היהודית שקידשה את לימוד התורה. יש עדויות רבות המעידות, כי היו גם גילויי אנטישמיות לא מעטים כלפי יהודים בתקופה זאת.

ב-1796, לאחר שהפרוסים כבשו את האזור, נפתחו בפני היהודים אפשרויות נוספות. בתקופה זאת נערך מפקד אוכלוסין ויהודי פולין, שעד אותה תקופה לא היו להם שמות משפחה, בחרו להם שמות משפחה לפי המקצועות שעסקו בהם או לפי תופעות טבע.

במאה התשע עשרה ביטלו הפרוסים חוקים, שמגבילים את היהודים, כתוצאה מכך החלו להגיע יהודים לבראנסק בעיקר מהכפרים השכנים. זרם היהודים לעיירה גבר ותרם רבות לפיתוחה - המסחר פרח וגביית המיסים האמירה.

ב-1812 ניצח הגנרל הרוסי קוטוזוב את צבא נפוליון וכוחותיו השתלטו על אזור בראנסק, אך הללו לא שינו את רוב החוקים, אלא אף סייעו בשיקום ערים רבות.

ב-1820 הוקמה בבראנסק, באופן רשמי, קהילה יהודית מאורגנת. נבנה בית כנסת ששימש מרכז לפעילות ציבורית, ללימודים ולמפגשי ועדים. נבנה בית מרחץ, מקווה, בית קברות ונבחר רב ששימש מנהיג הקהילה ועמד בקשר עם השלטונות הרוסיים שהרשו ליהודים לדאוג לצורכי קהילתם. הרוסים גייסו את היהודים המשכילים לצבאם. חלק מהמגויסים היו ילדים בגיל העשרה, שנותקו ממשפחותיהם בעל כורחם ובאישון לילה. כדי להתחמק מהצבא הם חותנו בגיל צעיר מאוד.

בשנת 1844 ביטלו הרוסים את האוטונומיה שהייתה לקהילה היהודית, והעבירו את כל זכויות ההנהגה לעיריות.

באמצע המאה התשע עשרה ביאליסטוק, ששימשה מרכז עירוני, התפתחה מאוד. נבנו בה כבישים, שחיברו אותה למרכזים עירוניים אחרים. גם בראנסק זכתה לכביש, דבר שהזניק את חשיבותה והפך את המקום למרכזי. יהודים רבים החלו להגיע אליה והמסחר והמלאכה פרחו. היהודים היוו 39% מאוכלוסיית היישוב. רוב היהודים שהגיעו היו בעלי מלאכה, אך עניים מאוד. הם חיפשו עזרה כלכלית במוסדות הצדקה שקמו. רוב הבתים היו עשויים מעץ ורק בתי העשירים היו עשויים מלבנים אדומות. שרפות שפרצו בשנים שונות כילו מחצית מהבתים, אך האוכלוסייה המשיכה לגדול ויחד איתה גדל כוחם של מוסדות שונים. הבדלי ההכנסה בעיירה יצרו פערים כלכליים ומעמדות. היהודים המשיכו ובנו עוד בתי כנסת ועוד מוסדות. בשנות השמונים של המאה התשע עשרה, ברחו היהודים מהפוגרומים² ברוסיה והגיעו אל אזור בראנסק וביאליסטוק שנשלט על ידי הרוסים. הפולנים והיהודים נחשבו למיעוט נחות והם הרגישו שותפים לצרה.

ב-1892 החלו לבנות בית כנסת גדול ומפואר, שיענה על הצורך של הגידול באוכלוסייה. בנייתו הסתיימה ב-1903 והוא נחשב למפואר והיפה בין כל בתי הכנסת. חיי התרבות של הקהילה התקיימו בבית הכנסת - קונצרטים, לימוד תורה, נשיאת דרשות ופגישות חברתיות. ההגירה הגדולה החלה בשנת 1910 כשהמושל המקומי סוסנובסקי הורה ליהודי האזור לעבור לגור בעיר, כדי להקל על חיי היום יום ועל גביית המיסים.

למרבה הפלא, לא ניזוק בית הכנסת המפואר תחת הכיבוש הגרמני והוא הוסב לנגרייה. תחת הכיבוש הרוסי הוא שימש בית תרבות. בסוף המלחמה פירקו אותו הפולנים, והשתמשו בלבנים לבניית בתים.

[1] בפי יהודי העיירה היא מכונה בריינסק.
[2] פרעות שנערכו החל באפריל 1881 ועד מאי 1882 ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית. הן כונו 'הַסּוּפוֹת בַּנֶּגֶב' (או הפרעות בנגב). הפרעות פרצו לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני על ידי התנועה המהפכנית נרודניה ווליה, ולובו על ידי עיתונים אנטישמיים ונציגי השלטון. בשנה שבין רצח הצאר ועד להתגבשותה של מדיניות חדשה התחולל גל פרעות, שהגביר את גל ההגירה של היהודים מהאימפריה הרוסית (בעיקר לארצות הברית), אך גם לאזורים אחרים וחיזק בקרב אחרים את ההכרה בצורך לתנועה יהודית לאומית. 

יום שוק, ערב פסח

אפריל 1939

בבוקר יום חמישי אביבי, מספר ימים לפני ערב פסח, הפציעה השמש בין חשרת עננים לבנים ואפורים, וציירה שלוליות אור חמימות בין העצים והדוכנים שכבר הוקמו ובין אלה שנמצאו בתהליך הקמה. אנשים שהגיעו מבראנסק והסביבה סחבו ארגזים והקימו דוכנים. ההמולה של פתיחת שולחנות וקרקוש גלגלי העגלות, אליהן היו רתומים סוסים, תרמו לאווירה השוקקת של השוק. העגלות הגיעו מלאות בסחורה - עופות, בהמות שונות, ירקות, פירות, בדים, חפצים משומשים שאין חפץ בהם ונמכרו לכל המרבה במחיר.

השוק התעורר לחיים. הרוכלים, תוך כדי עבודה, שוחחו ביניהם בקולי קולות על המלחמה המתקרבת, על המצב הפוליטי המקשה על חיי היום יום, על הפרנסה הגרועה. בצד אחר של השוק נשמעו קולות צחוק רמים בין שני סוחרים, וצעקותיהם של אלה המכריזים על ירקות ופירות, ואחר צעק "בואו לקנות בדים לחג."

השוק נפתח ואנשים הלכו ונעו במהירות בין דוכן לדוכן, ראשם כלפי מטה, מחזיקים סלים מסוגים שונים. מיששו את הירקות והרימו עיניים למוכר ששקל להם את הסחורה שבחרו. רובם עשו זאת בחופזה. "אסור להיות זמן רב מדי בשוק, יכול להיות שוב פוגרום," שמעתי אישה סחה בשקט לרעותה. "את צודקת, ראיתי שייגץ עם מקל עומד בפתח חנות הבשר הכשר, ולא נותן לאף יהודי להיכנס פנימה."

"חייבים להספיק לקנות, כדי שיהיה מה להגיש בחג," השיבה רעותה.

הייתי עם חבריי בשוק שממוקם קרוב מאוד לביתי. מסביב לשוק עמדו בתים שקומת הקרקע שלהם שימשה בית מסחר, מעל או מאחורי החנות שכנו המגורים. רוב הבתים היו שייכים ליהודים. היו לנו בבראנסק קצביות של יהודים שמכרו בשר כשר. מסביב לשוק צמחו עצים שהוסיפו מראה ירוק ומלבב.

הסתובבנו בין הדוכנים, צחקנו, נגענו בבדים, נגענו בעורות, כאילו אנחנו מתכוונים לקנות, כשלפתע נשמעו קולות רמים, צעקות, "מלוכלכים, יהודים טינופת, רמאים, גזלנים." ראיתי עגבניות נופלות על הרצפה ואחרים דורכים עליהן, סוכר וקמח נשפכו כמים על הרצפה המלוכלכת. בקבוקי שמן נופצו והתערבבו עם הסוכר והקמח, בגדים חדשים וישנים שעמדו למכירה התלכלכו והתערבבו עם הסחורה של הדוכן השכן. דוכנים, שהוקמו לא מזמן, התפרקו והתמוטטו על הרצפה בקול חבטה. מקלות עבים וארוכים היכו ללא הבחנה והעיפו כל מה שנמצא בדרכם כמו רוח סערה.

כולם נמלטו בבהלה רבה, צעקות של פחד נמהלו בבכי ילדים, אנשים ותינוקות.

"מהר, מהר, לברוח הביתה," קרא מישהו.

קבוצת נערים גויים בלונדיניים, גברתניים, גבוהי קומה, בעלי חזה נפוח, הסתתרה בחצר הכנסייה וחיכתה עד שיוקמו דוכני המכירות ועד שהשוק יתמלא באנשים. ואז, ללא התראה, יצאו והיכו את היהודים, המוכרים והקונים והפילו את הסחורה שהונחה על הדוכנים בהינף יד. אנשים נפלו על הרצפה, דם הותז בכל מקום ובכי קורע לב של תינוקות נשמע ברקע.

"אימא, איפה את?"

"איי, הרגליים נשברו לי," צעק מישהו.

"היד שלי," צעקה אישה.

הניסיון לימד אותנו שכדאי להתכונן לאירוע כזה, וחבריי היהודים הכינו מבעוד מועד מקלות עבים. ידענו שתמיד יש מי שיתקוף בשוק והוצאנו את המקלות. מולק, חבר שלי, בן חמש עשרה, היה בין הנערים שהחזיקו מקלות. הרבצנו חזרה בלי הבחנה.

"יובט פויומט," קיללתי, "לכו לעזאזל, מה יש לכם, למה אתם מכים?"

קיבלתי מכה חזקה בגב, אך המשכתי להילחם יחד עם חבריי. מולק הניף את המקל שבידו ונתן מכה חזקה בפניו של אחד מאנשי הכפר. הגוי נפל על הרצפה בצעקות, "אוי ואי, יהודי מסריח, מה עשיתי לך?"

"מולק, בוא נברח," צעקתי.

ברחנו מהר מזירת האירוע, התחבאנו בחצר בית הכנסת המקומי וחיכינו שהכול יירגע.

אף שבראנסק הייתה עיירה שקטה בדרך כלל, היינו כבר מורגלים בפוגרומים. אנשי הכפרים השכנים נהגו לפשוט בימי שוק על הדוכנים מדי כמה חודשים. הם היו מגיעים עם מקלות עבים וארוכים, חלקם עמדו ליד פתחי החנויות והִתְרו, "אל תיכנסו לחנות, זאת חנות של יהודים." ומי שהתעקש להיכנס הוכה. לפעמים הגויים ניפצו את חלונות הראווה, ופעם ריססו כתובות עליהם - "הכניסה אסורה ליהודים." לפעמים ציירו איקס על חלון הראווה, כדי לסמן מקום שאסור להיכנס אליו.

חיכינו שעה בחצר בית הכנסת, עד שהגיעה המשטרה והרוחות נרגעו קצת. יצאתי ממחבואי ורצתי הביתה. הבית שלנו היה ברחוב מקביצ'צנה, בחצר של סבא, אבא של אבא. בית בנוי מקורות עץ. הייתה לנו מרפסת רחבת ידיים בכניסה, שהיו בה שולחן וכיסאות. שם בימים יפים, המבוגרים שיחקו בקלפים ואנחנו, הילדים, שיחקנו בחמש אבנים שאספנו בחצר. אחותי זלדה, שהייתה צעירה ממני בארבע שנים, נהגה לשחק עם חברותיה במרפסת או בחצר.

הבית הכיל שלושה חדרים קטנים ומטבחון קטן. השירותים והמקלחת היו בחוץ. חלקתי חדר עם אחותי. סבא וסבתא גרו מעלינו.

בחצר עמד מחסן, שבו אחסנו את הקמח, המלח, הנקניקים, הגבינה, גזרי עצים להסקת התנורים וחימום הבית. היו במחסן גם כלי עבודה שונים, כמו מעדרים, מגרפות ועוד כלים שהיה צורך בהם. אבא אחסן שם את המוצרים שמכר מדי פעם. בחצר הייתה לנו באר, ממנה העלינו מים אותם אגרנו בחבית במרפסת הבית. בחצר הסתובבו תרנגולות שאת ביציהן אכלנו מדי יום.

בימי הקיץ אימא גידלה כרובית, בצל, עגבניות ועוד ירקות. כל קיץ נהגה אימא להחמיץ ירקות שעמדו בצנצנות במרפסת. היו לנו גם שני עצי פרי, אני חושב שתפוחי עץ ואגסים.

ריח האוכל שאימא שלי, חיה, בישלה הגיע לאפי ועורר את תאבוני. אני נזכר באימא עומדת במטבח, סינר כרוך סביב מותניה, והיא בוחשת בסירים ודואגת. הפרנסה לא הייתה קלה באותם ימים. אוסטריה וצ'כוסלובקיה נפלו בידי הרייך. גרמניה פלשה לצ'כוסלובקיה. כמעט ללא התנגדות מצד הצבא הצ'כי. באוויר הייתה תחושה של שינויים. היטלר קיבל לידיו שטחים וכוח עבודה מיומן בתחום הנשק, מפני שבצ'כוסלובקיה היו מפעלי נשק.

סבא, זלמן, נחשב לאיש אמיד, היו לו כמה בניינים בבראנסק וחנות למוצרי ברזל. כולם כיבדו אותו הודות לעושרו והודות לנדיבות ליבו. כינו אותו בשם גימפלוג. סבא תרם כסף להקמת בית המדרש שניידר ושימש שם גבאי. המשפחה שלנו חיה בבראנסק מזה מאה שנה לפחות. סבא רבא שלי, יצחק, שאני נקרא על שמו, היה ראש הקהילה היהודית והמושל. הוא ניהל את העיר בזמן מלחמת העולם הראשונה.

"נו, איפה היית?" שאלה אימא ושתי ידיה על מותניה, "למה הבגדים שלך כל כך מלוכלכים? מה כבר עשית?"

"סתם נפלתי." עניתי ועיניי פזלו לצדדים.

"תקרא לאחותך ושב לאכול."

אני יצחק, כמעט בן שלוש עשרה, כולם קוראים לי איז'ו, נולדתי וגדלתי בבראנסק. כשהייתי ילד קטן, הסתכלתי על סבא שלי בהערצה. מאוד אהבתי לשבת איתו, כי כל פעם הוא סיפר לי סיפורים אחרים, שגירו את דמיוני וכל הזמן רציתי לשמוע עוד ועוד. הוא סיפר על ילדותו בבראנסק, על סוחרים ואנשים שפגש בדרכים, כאשר יצא למכור. הוא סיפר גם על אנשים שעזרו זה לזה, אך גם על שודדים שמדי פעם שדדו אותו. הוא סיפר לי על היערות העבותים שהיו מסביב לבראנסק, על הפחד לחצות אותם, על החושך שהיה בהם גם באמצע היום, על הלחות הגבוהה ששרתה שם ועל הביצות המסוכנות שהקיפו את היערות. תמיד דמיינתי מה נמצא ביערות. זכיתי להכירם היטב רק בזמן המלחמה.

אבא שלי, לייב-אריה, היה מסורתי, בשבת הלך לבית הכנסת כדי לכבד את סבי. הוא היה סוחר שנסע בין הערים והכפרים השונים כדי למכור. היה יוצא מוקדם מאוד בבוקר וחוזר מאוחר בלילה. הוא דיבר פולנית שוטפת. בכל פעם הוא מכר דברים אחרים. הוא מכר כל מה שאנשים היו זקוקים לו: מכונות תפירה, תנורים לבישול, אוכל לחזירים. לאבא היו חושים טובים למסחר והבנה מה אנשים צריכים, ולפי זה הוא סחר בציוד. הוא ידע לקשור קשרים עם הפולנים וגם עם הרוסים. היו לו ידידים במקומות שונים, שעזרו לי בשנות המלחמה. הם לא היו חברים שלו, אבל העריכו מאוד את אישיותו.

במראה שלו לא היה כל רמז לכך שהוא יהודי. אני זוכר שלא היו לו פאות, במקום כיפה הוא חבש כובע, ונהג ללבוש בגדים שדמו לבגדי הפולנים. קשה לי לראות אותו היום בדמיוני. רוב השכנים שלנו עסקו במסחר, מכרו מכונות תפירה, סוכר ומוצרים בסיסיים אחרים. היו גם סנדלרים, כובענים, חייטים, קצבים, אופים, אבל החיים היו קשים. אנשים התפרנסו בקושי.

אני לא כל כך זוכר איך אימא שלי נראתה. נדמה לי שהייתה אישה יפה, בעלת שיער שחור. אימא עבדה בצביעת בדים. היו לנו בבית מכונות טוויה לצמר. אני גם זוכר שבאחד הפוגרומים, כשאימא יצאה לשוק, מישהו זרק אבן שפגעה בראשה. סיפרו לנו שהיא נפלה. שכנים הביאו אותה הביתה. היא שכבה במיטה זמן רב וסבלה מכאבי ראש.

אחותי זלדה לא כל כך עניינה אותי בילדותנו. היא דמתה לאימא. אני הייתי עסוק בדברים שמעניינים אותי. היא שיחקה בבובה שסבתא תפרה לה, יחד עם שושקה חברה שלה, שגרה לא רחוק מביתנו. הן כל הזמן שיחקו באימא ואבא וילדים. זלדה הייתה בכיתה ג כשפרצה המלחמה.

אהבתי לשחק בחוץ עם חברים. לזרוק אבנים עם רוגטקות שהכנו מעץ. שיחקתי במשחקי מלחמה עם החברים שלי. עשינו הצגות תיאטרון ברחוב, בנינו עגלות מעץ, חיברנו להן גלגלים ונסענו איתן ברחובות העיר. בקיץ אהבנו לרוץ לנהר הנוז'יץ, לקפוץ לתוכו ולשחות במים הקרים. בחורף, כשהנהר קפא, עלינו על הגבעה שנמצאה ליד הכנסייה וגלשנו לכיוון הנהר הקפוא במגלשות שבנינו. זרקנו שלג אחד על השני. מעולם לא נכנסו לתוך היערות שמסביב לבראנסק וגם לא הלכנו לטייל שם. ההורים לא הרשו לנו להסתובב שם. לעיתים הלכנו לקצה היער לאסוף פטריות ופירות יער. אנשים היו עוברים דרך היערות, רק אם רצו לנסוע לבקר קרובים או לצורך מסחר בעיירות השכנות. כמעט לא יצאנו מבראנסק.

בימי שישי לקראת שבת, אימא אפתה חלות, בישלה צימס, הכינה מרק עוף ואת החמין לקחנו לאפות במאפייה המקומית. אני לא זוכר אם האוכל היה טעים. אימא נהגה להדליק נרות שבת, לערוך את השולחן עם כלי האוכל של השבת על מפה צחורה. לאחר שהגברים חזרו מבית הכנסת, סבא ישב בראש השולחן, כוס הקידוש העשויה מכסף בידו. אבא ישב לצידו, דוד ירחמיאל ודוד מאיר ישבו ליד אבא, וסבתא ישבה עם הנשים בצד השני של השולחן. אנחנו, הילדים, ישבנו סביב שולחן הילדים. סבא בירך ואימא וסבתא הגישו את האוכל. בשבת הייתה גויה עוברת מבית לבית ומדליקה את התנור.

בכל יום שישי ושבת, אירחנו בביתנו בחור מהישיבה של סבא או בחור מישיבה אחרת על פי הוראת הרב. כל בית בבראנסק חויב לארח ולדאוג לבחור ישיבה. בשבת לא נערך מסחר, לא נסעו, לא יצאו עם העגלות, לא יצאו לשחות בנהר. היו אנשים שעישנו בסתר, אבל בגלוי אסור היה לעשות זאת.

אימא ניקתה את הבית ודאגה שנלך כל יום לבית הספר בבגדים נקיים. נוסף ללימודים בבית הספר, שלחו אותי ללמוד בחדר. לא אהבתי ללמוד בחדר, כי היה צריך לשבת כל הזמן ולהתרכז ואני אהבתי להסתובב, אבל אהבתי את הרב מוטרש, שהיה איש נעים הליכות.

אני זוכר ארוחת שישי אחת, שבה אבא סיפר על יוסף פילסודסקי, "הוא היה השר לענייני צבא, מהפכן ומדינאי גדול. הוא דאג שתהיה יציבות בפולין ואנחנו הערצנו אותו."

"אבא, סַפּר לי עוד עליו. אני לא כל כך יודע מה הוא עשה," ביקשתי.

"המשטר של פילסודסקי לא היה עריץ, זה היה משטר שמרני, אבל כזה שהתיר חופש פעולה גם למתנגדים שלו. חירויות האזרח הבסיסיות נשמרו, אנשים לא נאסרו סתם כך. המפלגות הפוליטיות המשיכו להתקיים, אף שהוא טען שהן מקדמות את האינטרסים שלהן על חשבון העם. הוא היה כל כך חזק שהוא מינה את השרים בממשלה. יחסית בתקופה שלו יכולנו לעשות עסקים, וכל אחד יכול היה לעבוד במקצוע שלו ולא הגבילו אותנו. המצב הכלכלי בפולין היה טוב. המשטר שלו לא קידם אנטישמיות כמו קודמיו. פילסודסקי לא היה עוין ליהודים, אבל באווירה הכללית בפולין מאז מלחמת העולם הראשונה ואילך לא הייתה אהדה ליהודים. חל שינוי איטי, אבל משמעותי ביחס ליהודים, ומותו של פילסודסקי ב-1935, סימן מפנה בולט לרעה ביחס השלטונות הפולניים אל האוכלוסייה היהודית. האנטישמיות התפשטה בכל פולין, החלו פוגרומים ביהודים ואנשים חיו בפחד. הגויים שברו שמשות של חנויות היהודים, בזזו אותן והיכו את היהודים. הם עמדו ושמרו שהציבור לא ייכנס לחנויות של היהודים. אני חושש שגם עכשיו האנטישמיות תתפשט אצל הפולנים. אני מבקש ממך, איז'ו, לא להתקרב אליהם ולהימנע מסכסוכים איתם."

הבנתי שאבא חושש מהעתיד.

אני זוכר את ליל הסדר, לאחר הפוגרום באפריל 1939 בשוק של בראנסק - ליל סדר עצוב, עם הרבה דיבורים על העתיד לקרות, דיבורים שעוררו פחד אצל המבוגרים. לקראת פסח אימא ניקתה את הבית, אווררה את המצעים והחליפה את הכלים לכלי פסח. היא וסבתא טרחו במטבח שבוע לפני החג והכינו את האוכל המסורתי לחג. הן הכינו גפילטע פיש - קציצת דג, כבד קצוץ, ומרק עם קניידלך, שני סוגי בשרים, ועוד ועוד מאכלים שאני כל כך אוהב. התכונה הרבה סביב הניקיון וסביב האוכל הביאה אותנו, הילדים, לבלות בעיקר בחוץ, כי לא הרשו לנו ללכלך את הבית ולהכניס חמץ.

לליל הסדר הצטרפו דוד אברהם, אשתו רבקה והילדים שלהם וגם תלמיד ישיבה הוזמן לשולחן. היה צפוף. מפה צחורה נפרשה על השולחן הארוך, סבא ישב בראש השולחן, בידיו אחז בהגדה שעברה במשפחה מדור לדור, כוסו של אליהו הנביא עמדה במרכז השולחן מלאה ביין. אהבתי שפותחים את הדלת ומחכים לאליהו הנביא. תמיד הכוס זזה מעט, כאילו אליהו הנביא מגיע לכל בית וטועם מהיין. ליד סבא, שפניו היו רציניות מאוד שלא כהרגלו, הונחה כוס מכסף ממורקת ובה יין לקידוש. סבא בירך, "ברוך אתה ה' אלוהינו, מלך העולם בורא פרי הגפן. ברוך אתה ה' אלוהינו, מלך העולם, אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצוותיו."

"אמן," ענו כולם ולגמו מהכוס הראשונה. סבתא הדליקה את הנרות וכיסתה את עיניה, כשידיה מסמנות מעגלים באוויר.אף פעם לא ידעתי מה היא ביקשה. "חג שמח," אמרה בסיום.

אחותי זלדה ובת הדוד שלי ברינה, שהיו הקטנות מכולם, שרו, "מה נשתנה הלילה הזה," וכולם ענו להן. סבא בצע את המצה לשניים והחביא את האפיקומן. כל הילדים יצאו בריצה ובקריאות שמחה לחפש את האפיקומן ומי שמצא, קיבל מטבע ז'לוטי מסבא. גם הפעם, כל הילדים רצו למצוא את האפיקומן ובן דוד שלי, ישראל, הבן של אברהם ורבקה ואחותו מצאו את האפיקומן וזכו בז'לוטי שסבא נתן להם.

לאחר הארוחה המבוגרים דיברו בפולנית, כדי שלא נבין, על המצב בפולין ובבראנסק. אבא סיפר שמאוד קשה למכור עכשיו. סבא סיפר על הפולנים שמכים כל מי שמבקש להיכנס לחנויות של יהודים, ושתפסו יהודי אחד וגזרו לו את הזקן והפאות, שזה עלבון גדול מאוד. "אני מאמינה שגם הגל הזה יעבור," סבתא נזפה בסבא, "היו גלים כאלה והם עברו, ולמשפחה שלנו יש מקום של כבוד בקהילה." דוד שלי אברהם, שהיה לו זקן ארוך והוא עבד עם סבא, סיפר שפחות ופחות אנשים מגיעים לחנות כדי לקנות והמצב הכלכלי קשה מאוד. "צריך לחשוב על עוד דברים שצריך למכור," אמר.

"עכשיו פסח. תפסיקו לדבר על עסקים," סבתא כעסה.

הבנתי פולנית וידעתי שהם דואגים.