מלכת השחמט המשפטי

פרק 1
הרב

היא הביטה מבעד לחלון משרדה המפואר בקומה ה־34 של מגדל יוקרתי בתל אביב, מהורהרת. ספל הקפה המהביל נאחז בין שתי כפות ידיה הארוכות כשהיא נוקשת עליו בציפורניים אדומות ומזמזמת את אחד השירים האלה, שמשרים עליה שלווה.

הקול החרישי בקע מגרונה מעצמו, מכוון מראש. בכלל, היא לא זוכרת מתי שרה בשנים האחרונות. רק מדי פעם, לבדה בנסיעות לבתי המשפט, הרשתה לעצמה לפצוח בקול.

"תעשי, רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת שיהיה לך טוב", ניסתה להרים מעט את קולה, ומייד הביטה סביבה במבוכה, נתקפת בדחף לבדוק שאף אחד לא שומע. "מצחיק", חשבה וחייכה. היא הרי יודעת שאף אחד לא ייכנס ללא רשותה. כל הבאים בשערי המשרד יצטרכו לעבור את הודיה, המזכירה. הודיה מקפידה על נהלי הכניסה במשרד, בדיוק כפי שהיא מקפידה להיות תמיד לבושה על פי צו האופנה. נצמדת בקנאות דתית כמעט, לכלל המכתיב שצבע כיסוי הראש שלראשה, יתאים תמיד לנעליים.

בעצם, הודיה היא המזכירה הדתייה הראשונה מאז שנועה עברה למשרדה החדש, וכי בעבר הבטיחה לעצמה שלא להעסיק עוד נשים דתיות לעולם; לאחר מה שעברה עם אותה רואת החשבון הדתייה שהרב אסר עליה להעניק שירותים מקצועיים לאחר השינוי – אפילו לקוחות דתיות הרגישו עבורה די והותר.

אולם, כגודל הכעס, כך עוצמת המחילה. ביום בו בחרה למחול, הסירה את המגבלה מעליה ובתוך זמן קצר ראיינה גם נשים דתיות לתפקיד. נפשה קידמה בברכה את הודיה, והיא שבתה את ליבה, עם מלבושיה הארוכים שלפתע נראו שופעי חן.

נראה היה שהילה אופפת את דמותה של הודיה, שכבר ברגע הראשון שלחה לעבר נועה חיוך צחור שיניים ומבט נעים בעיניים כחולות ושמחות. נועה ישבה אז לצד שולחן האירוח במרכז המשרד, מקפידה על קשר עין ישיר עם המועמדת החדשה, בדיוק כפי שעשתה עם כל השאר. היא האמינה שפינת הישיבה מפיגה את המתח, מקרבת, מאפשרת לקרוא את שפת הגוף והאנרגייה, שהייתה בעבור נועה חשובה יותר מגיליון קורות החיים.

הודיה התיישבה בביטחון זהיר על הכורסה הצהובה וכי נועה ישובה מולה, ביניהן כד מים, שתי כוסות זכוכית מבריקות להפליא עם עיטורים בצהוב ותכלת.

נועה, שהבחינה שהודיה מתעלמת בקלות חסרת חשק מכד המים, שאלה מייד, בגינוני האירוח הטבועים בה, "קפה?"

הרגע כמו קפא לרגע כשקולה הסמכותי של נועה הדהד בחלל, בעוד מבטי השתיים מצטלבים. נועה זיהתה את ההזדמנות לבחון את ביישנותה של הודיה, ולזהות חולשה, או ביטחון חסר. היא יודעת בכל נימי נפשה עד כמה עבה העור הנדרש כדי לתפקד בעולם המשפט, אפילו מאחורי הקלעים. לא פעם, המזכירות המשפטיות נלחמות עבור סדר, מרחב ניהול, שיאפשר את עשיית המשפט והצדק. מובילות את המלחמה שמאחורי המלחמה.

"כן, תודה, אשמח. כפית נס קפה 'בהיריון' וכפית סוכר, בבקשה", אמרה כשחיוך שופך קסם על יופייה, ספק ילדותי ספק נשי.

אולם, תחושת כיווץ תקפה את בטנה של נועה, שהתקשתה לרגע לקום ממקומה. היא בהתה קלות בהודיה, כמו מבקשת ממנה לחזור בה ולומר רק "כפית נס קפה גדושה" ולא יותר מזה. רק לא היריון, רחם ושאר מילים שפוגעות בליבה כמו חיצים חדי להב.

הודיה הביטה בנועה לכמה שברי שנייה, תוהה מה עובר בראשה של נועה ולבסוף החליטה לשאול בטון רך, "הכול בסדר?"

נועה הרכינה את ראשה וזקפה אותו בחזרה, כמו עטתה על פניה מסכה שתלווה אותה מעכשיו, עד תום הריאיון. בעיני רוחה כבר חזתה בעצמה פורצת בבכי ברגע שבו תישאר לבד, פורקת את כל שעל ליבה.

"כן... פשוט... לרגע חשבתי על משהו, סליחה. כפית נס קפה וכפית סוכר, בדרך", אמרה, מתאמצת להישמע קלילה תוך שנעמדה על רגליה הארוכות שנראו חטובות להפליא מבעד למכנסיים השחורים, הצמודים לגופה.

הודיה נשענה לאחור והביטה סביב במשרד המפואר והמואר. משהו בתוכה בישר לה טובות, כאילו מצאה את שביקשה, חיים טובים יותר מאלה שנגזרו עליה מאז בעלה פשט רגל, טלטל את חייהם ודרדר אותם עד לפת לחם. בכוחות עצמה שמרה על המורל בבית, בו חיה עם בעלה השרוי בדיכאון ושלושת ילדיהם. במשך שנים עבדה בשלוש משרות במקביל כדי לדאוג לפרנסת הבית, ללא רגע אחד פנוי כדי להרגיש את גודל ההקרבה.

נועה התקדמה לעברה עם שני ספלי קפה כשעל שניהם מוטבע הכיתוב "אני מלכה". היא הגישה לה את אחד הספלים ושמרה לעצמה את השני, ועל פניה כבר מבט נינוח.

נועה הרגישה שהיא סופגת מקרבתה של הודיה תחושות של נועם ושלווה, כאילו הכירו שנים רבות. בתוכה ידעה כבר שמקומה של הודיה איתה, עוד לפני שסיפרה על עצמה והשיבה על שאלותיה. כששוחחו, נהנתה לבחון את האינטונציה שלה, את שפת הגוף שלה ואת השתיקות שבין לבין.

כשבחנה לרגע לעומק את גיליון קורות החיים של הודיה, נגלתה לה לפתע דמותה בבירור. היא התקשתה להסביר את התחושה, אך הרגישה שדמות כנה, ברורה, כמעט שקופה ניצבת מולה. היא הוסיפה לשאול את הודיה שאלות ונהנתה מהתשובות הנאמרות בביטחון, בליווי שפת הגוף שכולה אמת.

נועה הרגישה שנשבתה בקסמיה ובחרה לסיים את הריאיון מוקדם מהרגיל, ללא שאלות מיותרות. היא כבר ידעה שהודיה היא הבחירה שלה, ולא משנה מי יהיה המועמד הבא.

"סיימנו. תודה, הודיה. אצור איתך קשר עד סוף השבוע. אעדכן אותך, בין אם התקבלת ובין אם לא. אני אף פעם לא משאירה אף אחד באוויר", אמרה בחיוך, ותהתה אם רמזה להודיה שהיא המועמדת הנבחרת.

שתיהן קמו ממקומן והודיה שלחה את ידה במבוכה מהוססת, ללחיצת יד. נועה שמחה על ההזדמנות, שלחה את ידה בחזרה וידעה שלחיצת היד, כמו תמיד, תשדר לה כל כך הרבה על אודות האדם שעומד מולה.

"תודה, נועה, על הזמן שהקדשת לי. יש לך משרד מרשים בהחלט, היה לי נעים להכיר אותך. לא משנה מה תהיה החלטתך, תדעי שלא אשכח את ריאיון העבודה הזה. היה בו משהו אנושי, מכבד ונעים. אז שוב תודה לך, ובהצלחה", סיימה הודיה את דברי הפרידה שפרצו ממנה. נראה היה שהיא מתאמצת לעצור דמעות של התרגשות, ציפייה ותקווה גדולה.

נועה נתקפה ברצון כמעט אינסטינקטיבי לחבק אותה, אך עצרה את עצמה ושמרה על איפוק, נצמדת עדיין לדמות המעסיקה, עורכת הדין הקשוחה שהיא רגילה להיות.

שניות חלפו מפרידתן ועד שהבחינה שריח הבושם המשכר של הודיה מציף את המשרד. ניחוח ה"נרסיסו" הזכיר לה את הבושם הנשי הראשון שרכשה, אחרי שעות ארוכות של בילוי בדיוטי פרי לפני טיסה עסקית לפלורידה כמומחית בדיני סייבר. באותו יום, ניסתה על גופה את כל הבשמים שמשכו את עיניה, אבל הריח הרגיש עדיין זר ומוזר. לרגע שלחה מבטה לבשמי הגברים, אך קול פנימי ציווה עליה לחזור בה מייד.

ברגע הזה בדיוטי פרי, היא עצמה את עיניה, מנסה להתאפס ולסלק מחשבות שהרגישו גדולות מדי עבור הזמן והמקום. כשפקחה את העיניים, בושם נרסיסו בגוון אדום משך את עיניה, אולי כי האריזה התאימה כל כך ללק בציפורניה ולנעלי העקב.

"את צריכה עזרה?" בקע קול חנפני מאחוריה. היא קפצה בבהלה, מבינה שהרגישה לבד כל כך, ששכחה שמוקפת עוברים ושבים במקום הומה אדם המציע מוצר כה מבוקש: טיפוח אישי, רגעים של אהבה עצמית בעולם כה תובעני.

"לא. תודה. אני מסתדרת נפלא", השיבה בקול אסרטיבי שביטא מעל לכל ספק שכל רצונה הוא שיניחו לה לנפשה.

הדמות נעלמה בין צללי האנשים וכבר לא נראתה באופק, לפחות בעיניה.

נועה ניגשה לבושם שהמתין שם, כאילו במיוחד בעבורה. היא ריססה בנדיבות על צווארה, על מפרקי כפות ידיה ואפילו על השרוולים, מתמסרת לניחוח שהרגיש כמו ריח של שינוי.

"אהבת? הבושם ב־30 אחוז הנחה השבוע", קרא קול אסרטיבי אך רך, שונה מהקול החנפני הקודם. דמות ססגונית נעמדה מולה, אוחזת בקופסה של הבושם, מסמנת את המחיר לאחר ההנחה עם ציפורניים ארוכות ומשוחות בלק שחור מבריק.

נועה שאפה אוויר לריאותיה, מאבדת את סבלנותה ונתקפת רצון עז להביע את דעתה על שיטת המכירה שהרגישה לה אגרסיבית ולא נעימה כלל. היא לא הייתה רגילה לזה, ותחושת הזרות תדלקה את כעסה.

"אני אקנה את הבושם גם בלי הנחה. יש לי את היכולת לקנות אותו ואת כל הנרסיסו כאן על מדף. בבקשה, הניחו לי. תודה", אמרה לה בלחישה אסרטיבית תוך שמביטה היישר לתוך עיניה של הדמות, שמיהרה להיעלם באדישות.

נועה הייתה גאה בעצמה על ההתמודדות עם הסיטואציה הלא מוכרת והרגישה שהחזירה לעצמה את הכוח. היא שמחה כל כך שסיימה את המפגש כשידה על העליונה והצליחה להרגיש שהיא בדרך הנכונה.

היא יצאה מהחנות עם שני בשמים שרכשה, ניחוח הבושם שבחרה נידף מגופה בעוצמה ומקשט את גופה התמיר על מלבושיו המוקפדים. היא הייתה מאושרת.

היא ניגשה אל דלת המשרד ופתחה אותה עבור הודיה לקראת צאתה, כפי שעשתה עם כלל הלקוחות והמועמדים שהציפו את משרדה בימים האחרונים.

"אשמחו לשמוע ממך. יום נפלא", הודיה סיכמה תוך שליחת מבט נוקב וממוקד לעיניה של נועה, כאילו מבטיחה באמצעות עיניה שתהיה המזכירה המשפטית הכי טובה שהכירה מאז ומעולם.

נועה חייכה כלפיה חצי חיוך, מסרבת עדיין להסגיר את בחירתה בה. הודיה הסתובבה, נשקה למזוזה בכף ידה והתרחקה. נועה סגרה את הדלת באיטיות ונשענה עליה, מקילה על גופה לעבד את החוויה. היא ידעה שתמתין יומיים או שלושה ותודיע לה שבחרה בה, בנימוק מקצועי שמאמינה בה כמזכירה איכותית וביצועיסטית שתנהל לה את העניינים כראוי.

היא הביטה בשעון ונזכרה שבעוד חצי שעה יתרחש אירוע חשוב מבחינתה, כשייכנס למשרדה לקוח, אדם חובש כיפה, שבחר בה לייצג אותו בתביעת דיבה של דמות ציבורית.

נועה הביטה בדמותה במראה הגדולה הממוסגרת בזהב, כשהיא מכינה את עצמה לרגע שחיכתה לו זמן לא קצר. היא יישרה את חולצתה הלבנה המכופתרת וגם את הצווארון, שלחה מבט אחרון וחזרה אל שולחנה.

היא הכינה את התיק ושיננה אותו שוב רגעים לפני שיעמוד בפתח המשרד וזכרה שמהרגע בו יצא, אולי לא יחזור שוב. לעולם.

כעבור כחצי שעה, נקישה בדלת נשמעה. אם הודיה הייתה מאיישת כבר את הכיסא הריק מחוץ לחדרה, הייתה ודאי מתקשרת ומודיעה לה על בואו של האיש, בעודו ממתין בפינת הישיבה המעוצבת בקפידה, מהכורסה ועד לתמונות שעל הקיר. הכול נבחר בתשומת לב ובניסיון לשדר את כל מה שאהבה בדמותה שלה עצמה.

נועה ניגשה לפתוח את הדלת ולנגד עיניה נגלה האיש שציפתה לו, רובי מיכאל, תמיר ומרשים למדי. לנוכח מראהו הבינה טוב יותר מדוע מקפידים לכנותו הרב רובי מיכאל. הוא אחד הרבנים הבכירים בעיריית דימונה, עוגן עבור האוכלוסייה המקומית.

לפני שנכנס למשרדה, נעמד ושלח את ידו הימנית כדי לנשק את המזוזה המהודרת שהייתה תלויה על המשקוף. נועה השקיעה בה במכוון והרגישה שזו חובתה כאישה רוחנית, לקדם בברכה את אמונתו של כל אדם.

"ברוך הבא", בירכה כשהביטה בו, שמחה על כך שפגשה לקוח בגובה שלה ותוכל ליהנות ממפגש אנושי בגובה העיניים, מבלי להתכופף או להרגיש התנצלות על גובהה.

"ברוכה הנמצאת", השיב בקול נמוך ונעים לאוזן, או אולי, בעיקר לאוזנה של נועה. היא חייכה אליו קלות, מסרבת במיומנות להביע את התרגשותה מעצם נוכחותו על רקע עברה עם אנשים שהיו לתפיסתה "מסוגו".

הם חייכו במבוכה כשהתהלכו בשמירת המרחק ביניהם, עד שהתיישבו זה מול זה, כשהשולחן הגדול של נועה משמש חוצץ ביניהם בנחרצות.

נועה ישבה על כיסא המנהלים השחור בעוד הרב שמולה ישוב על אחת מבין שתי כורסאות קטיפה שחורות, שהמתינו, נוחות ומזמינות, לזוגות וליחידים שפקדו את משרדה מדי יום.

"אני שמח להיות כאן ושמח לפגוש אותך", אמר בכנות ומייד פנה להמשיך, "עברתי יום לא פשוט היום ועכשיו אני יודע שארגיש טוב יותר", חייך. הוא ידע שהדבר האחרון שהיה רוצה להתעסק בו הוא תביעת דיבה, אך גם ידע שעליו לטהר את שמו ואת המוניטין שבנה בשתי ידיו לאורך שנים.

את דרכו התחיל כתלמיד ישיבה, לומד תורה שחולם בכל מאודו להיות רב גדול, לעזור לאחרים ולקדם את תפיסת עולמו. הוא הצליח בכך. בזכות היושר שלו, אהבתו לאנשים ואהבת הנתינה, הגיע למעמד שחלם עליו.

"מה עברת? כלומר, אם מותר לי לשאול", נועה שאלה ברוך ולו כדי ליצור אמפתיה ולגשר על השוני הכה גדול ביניהם. היא לא יכולה הייתה שלא לחשוב שלמרות ההבדלים בין תפיסות העולם והשוני במראה החיצוני, היה דמיון מפתיע באופן שבו התלבשו. הרב מיכאל לבש חולצה לבנה מכופתרת ומעליה ז'קט שחור, מכנסיים שחורים ונעליים שחורות מבריקות. נועה לבשה, בעצם, את אותו הדבר, ונדמה היה שרק רעמתה הבלונדינית אל מול הכיפה השחורה, ממחישה את ההבדל העצום בין דרכי החיים של השניים.

"אני לא מצליח לישון בלילות ולתפקד כשאני חושב על הדברים שנאמרו עליי מפי האיש שבחר להכפיש את שמי ברבים. המילים שלו מהדהדות בראשי והפכו להיות חלק מסיוט יום־יומי, או בעצם, בעיקר בלילות.

נועה, אם הייתי יכול לסובב את הגלגל ולשנות את הכול, הייתי עושה זאת עכשיו. זה פוגע בי אישית, ביחסים שלי עם אשתי ובתפקוד היום־יומי שלי. אני כמו זומבי מהלך על שתיים ולא מצליח להרים את עצמי מהמיטה". כשדיבר, מצוקה גדולה ניכרה בקולו.

נועה שקעה בדמות ובמצב שתיארה ושאלה בסקרנות, "ומה נותן לך כוח להתעורר בכל בוקר מחדש?"

התשובה עניינה אותה, היא תפסה את עצמה כאישה שיודעת לצלוח משברים ולמצוא כוחות חדשים. היא תמיד הרגישה שכשמשהו רע קורה או מישהו מתאכזר אליה, היא קופצת על טרמפולינה פנימית, מתעקשת לעלות לגבהים. גם ירידה רגעית היא לצורך תנופה שתחזיר אותה למעלה.

חיוך גדול עלה על פניו ולרגע עיניו האירו. הוא שמח לשמוע את השאלה והרגיש שהוא מבין אותה, מתוך דרכו הארוכה בליווי אחרים. לא פעם נקרא לסייע למי שצנחו לתהומות ובחרו להישאר שם. הרב מיכאל נהג ללמד אותם לטפס החוצה ולצמוח, בשאלות שהובילו לטיפוח עולם פנימי עשיר בטוב.

"מה שנותן לי כוח הוא הרצון שלי לעזור לאנשים שזקוקים לי, שנתנו את אמונם בי לאורך השנים. השם שלי, ההילה שסביבו ובעיקר, השליחות שלמענה אני מוכן למות", אמר תוך שהוא נע בכורסה, מיישר את בגדיו, מנסה להקליל מעט את האווירה על רקע המילים העוצמתיות.

"זה נשמע נפלא. אני מאמינה שאתה עושה לא מעט בעבור אחרים שמודים לך ומברכים את קיומך", נועה אמרה בהתרגשות, כמו דיברה אל עצמה.

"בדיוק כמוך וכמו השליחות שלך", אמר בביטחון כשעיניו בורקות וחיוך קטן צייר שביב שמחה על פניו.

"תודה, הרב מיכאל", אמרה והמשיכה לחכות לזמן הנכון לומר לו את ששמרה בבטן, בינה לבינה.

"את יכולה לקרוא לי רובי. אימא שלי אהבה את רובי ריבלין והחליטה לקרוא לי בכינוי שלו, ולא בשם ראובן. נכון, זה לא אופייני לנו, יראי שמיים, לקרוא לילדים שלנו בקיצורי שם, אך אימא שלי העריצה אותו כל כך שהיא התעקשה על הבחירה", אמר וצחק קלות.

נועה קמה ממקומה.

"אפשר להציע לך קפה או מים?" שאלה והוסיפה ואמרה, "משרדי כשר", תוך שהיא מביטה בעיניו.

"אשמח לאספרסו. תודה רבה", ענה. הוא ידע שהפגישה תהיה ארוכה מהרגיל.

נועה ניגשה למטבחון הקטן כשהיא יודעת בליבה, שעיניו אינן סורקות ובוחנות את גופה כמו שנהגו לעשות שאר הלקוחות והגברים שהיא פוגשת בבתי המשפט. לרוב, מייד כשהיא קמה על רגליה, היא מושכת תשומת לב מרבית, שהיא חשה בה היטב אפילו מאחורי גבה.

היא חזרה לכיוונו עם כוס אספרסו קטנה עבורו, כוס מים עבורה והניחה את שתיהן על השולחן.

"אם אימא שלך הייתה אוהבת את ביבי נתניהו, היא הייתה קוראת לך ביבי ולא בנימין?" היא שאלה בחיוך ומייד המשיכה, "טוב, נראה לי שעל השם בנימין היא לא הייתה מוותרת". הם עלצו בצחוק משותף, ספק מאופק ספק משוחרר, אך אחריו, שתיקה רועמת שררה בחלל המשרד.

נועה נשמה נשימה עמוקה. היא חיכתה לרגע הזה.

"תראה, רובי, יש לי משהו לספר לך", אמרה כשהיא בולעת רוק, מרגישה את היובש המתפשט בגרונה.

"רגע... לפני שאת מספרת לי משהו, אני רוצה לתת לך דבר מה", אמר, שלח יד לכיסו ושלף משם מעטפה ובה מקבץ שיקים מסודרים. על המעטפה נכתב בכתב יד: לא תשא שמע שוא (שמות כ"ג, א') ומתחת לציטוט הופיעה הכתובת: "תודה לך על האמון בי ועל היותך האור בקצה המנהרה. רובי".

נשימתה נעתקה. היא התבלבלה, לא ידעה איך להגיב לדברים ויתרה מכך, איך לספר לו את מה שכה חיכתה להוציא מפיה. בתוך שברירי שנייה הבינה שלמרות הכול, ולאור התהום בתפיסה הדתית שביניהם, ולאור העובדה שהאדם שיושב מולה הינו רב, וכי ההלכה מוכרת לה היטב, היא לא תוכל להמשיך אם לא ידע את האמת – את האמת שלה.

הוא הניח את המעטפה על השולחן ודחף אותה לכיוונה באצבעותיו, כשהיא מביטה על המעטפה המתקרבת, מתקשה להחליט איך ומה לומר לו.

"אני אישה שעברה תהליך התאמה מגדרית. הייתי פעם גבר והיום אני אישה בכל רמ"ח איבריי", פלטה ללא הכנה מוקדמת, כמו בחרה לצעוק את דבריה לפני שתתחרט ותילכד בתוך השקר של עצמה. בהיסוס, היא דחפה את המעטפה כלפיו בחזרה.

רובי נשען לאחור, מביט בה ארוכות ונאנח. הוא נשם נשימה עמוקה, התקרב אליה עם פלג גופו העליון כשרק השולחן עוצר בעדו. ידו אחזה במעטפה. הוא חזר על אותה הפעולה, קירב כלפיה את המעטפה ופתח את פיו באיטיות לתגובה, "לא משנה לי מה היית. משנה לי מי את עכשיו. אני יודע, זה נוגד את ההלכה, אך מי אני שאשפוט אותך או אחליט מה נכון בעבורך? בחרתי בך כי אני מוקיר את המקצועיות הבלתי מתפשרת שלך ויודע שאיתך אני אצא מנצח", אמר תוך שהוא מביט בה בעיניה והמשיך, "אנצח בקרב הזה, כמו בכל קרב אחר בחיי", קולו השתנה לרגע. ניכר שהוא התרגש מהדברים שהוא אמר לה, אולי מעצם הבחירה שעשה.

נועה זזה באי־נוחות בכיסאה המרווח. היא הרגישה מוצפת ולא מצאה את המילים להודות לו על תגובתו, על כך שלא עורר את החוויה הטראומטית בעברה, על כך שהוא מציע לה תיקון של ממש.

היא זכרה היטב איך רואת החשבון שטיפלה בענייניה שנים, בחרה שלא להמשיך לטפל בה אחרי שינוי המין שעשתה. זאת, כך היא סברה, בהוראתו של המנהל שחבש כיפה סרוגה לראשו, שכל עובדיו היו דתיים, כאילו השליט עליהם לא רק את מרותו ונהליו המקצועיים, אלא גם את תפיסת עולמו.

היא נזכרה עכשיו כיצד גרונה נחנק למשמע דבריה.

"אני מצטערת. אני לא יכולה לטפל בך יותר, כך אמר לי הרב", אמרה לה בפשטות, כיסוי ראש מסתיר את ראשה וחיוך אמפטי מנסה לכסות על מבוכתה. מאז, המשפט התנגן בראשה בכל פעם שפגשה אדם חובש כיפה או אישה כסויית ראש. היא ידעה שהם לעולם לא יקבלו אותה כפי שהיא, למרות ועל אף עברה העשיר, הצלחותיה הרבות והניסיון המקצועי הרב.

היא ידעה שעבורם, העובדה המגדרית היא חיץ מוחלט, עומד איתן מבלי שהכירו אותה לעומק, למדו את הרגישות שלה, את אהבת האדם שהתגאתה בה, תשוקת הנתינה והרצון להיות שם בעבור כל אחת ואחד בשעת צרה.

באופן לא סימטרי, נועה הייתה שקופה בעבורם, בעוד היא דווקא ראתה בהם סמל לאהבת אדם באשר הוא. ברגע אחד מול רואת החשבון, חשה כי התבדתה ואיבדה בהם אמון.

באותו רגע, קמה בזעם משולחנה של רואת החשבון ונכנסה לחדרו של המנהל ללא התראה מוקדמת, כשתיק הלקוח שהוחזר לה נמצא בידה. מושפלת ומלאת כעס שגאה בכל צעד בדרכה למשרדו, פגשה את זוג עיניו שהביטו בה ללא ניע או רגש.

"מדוע אתם לא מעוניינים להעניק לי שירות יותר? שילמתי לכם כל כך הרבה לאורך השנים. מה קרה עכשיו?" הטיחה בו כשהיא אוצרת בכל כוחה את דמעותיה, פניה סמוקות ועיניה רושפות אש במבטן אליו. אט־אט הרגישה בגל שנאה של ממש במעלה כפות רגליה, זורם בכל חלקי גופה ומתרכז בקודקוד ראשה, בדרכו להתפרץ כמו היה הר געש פעיל.

"אנחנו לא יכולים לטפל בך יותר, אנחנו עוברים שינוי במשרד ומפנים מקום ללקוחות חדשים עקב עומס רב. מצטער. תצטרכי לחפש משרד אחר שיעניק לך את השירות שאת זקוקה לו", השיב בארשת פנים קודרת שחדרה כמו חץ היישר לליבה. הוא לא הביט בה יותר והמתין שתצא מחדרו.

נועה יצאה מחדרו מבלי שאמרה שלום לאנשים שליוו אותה מתחילת דרכה ובעצם היו שם עבורה בכל עת. היא ידעה שהם חשובים כבובות מריונטה שביטלו את עצמם לחלוטין למען האיש ששטף את מוחם והטיל עליהם את אימתו.

היא טרקה בחוזקה את הדלת הראשית ונכנסה למעלית בדרכה לחניון. המרצדס השחורה המתינה לה. היא נכנסה לתוכה ופרצה בבכי, שהייתה זקוקה לו כל כך כדי לשטוף את הלב מהמילים, מהמעשים ולא פחות מכך, מהשתיקות.

"תודה, רובי, זה לא מובן מאליו. אעשה הכול שננצח ביחד. אעשה הכול כדי לטהר את שמך", אמרה כשחיוך גדול נסוך על פניה ובליבה תחושת ניצחון.

"תודה לך, אישה יקרה. יש לך הילה מעלייך. רואים שאת שמורה היטב וליבך מואר", אמר בהתרגשות.

נועה לקחה בידיה את המעטפה עם השיקים, כשעליה הדברים הכה יפים בעיניה שכתב עבורה. היא הכניסה אותה למגירה, צעד אחד לפני העברה לכספת שמוסתרת היטב מאחורי אחת התמונות שעל הקירות.

צלצול טלפון עם השיר: "אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה..." נשמע ברקע. רובי הוציא מכיסו את הנייד. שמה של אשתו הופיע על הצג והוא הבין שהוא צריך לסיים את המפגש. כשאשתו מתקשרת, הוא ידע, היא זקוקה לו בדחיפות. היא לעולם לא מתקשרת מסיבה לא חשובה במהלך יומו.

"אני לא יכול ללחוץ את ידך לשלום אך אני צריך ללכת ורוצה להיפרד ממך כראוי", אמר בקול שקט. ניכר היה על פניו שהוא מוטרד קמעה.

"אין בעיה. הכול בסדר. אשלח לך במייל מועד חדש לפגישה", אמרה ברוך וקמה ממקומה כדי ללוות אותו. נועה פתחה עבורו את הדלת, הוא נשק למזוזה לפני צאתו, הנהן לשלום וברגע דמותו נכנסה למעלית ונעלמה.

נועה סגרה את הדלת. רגליה הובילו אותה לחלון המשרד ובעודה נעמדת שם, צופה בבניינים הסמוכים, גמלה בליבה החלטה.

"היי, הודיה, מה שלומך? זו נועה. אני חוזרת אלייך בנוגע לתפקיד המזכירה המשפטית", אמרה והמתינה לתשובה.

שתיקה נשמעה מהקו השני.

"הודיה?" שאלה בהיסוס.

"כן, כן, אני כאן... אה... אני שמחה שחזרת אליי", השיבה בקול חושש.

"בחרתי בך. מצאתי אותך הכי מתאימה לתפקיד. למעשה... אשמח שתתחילי כבר מחר! את יכולה?" שאלה בהתלהבות שלא הצליחה להסתיר.

"בטח, בטח, אמרתי לך, אני זמינה. אה... תודה. אני שמחה שבחרת בי. לא תתאכזבי, אני מבטיחה לך. עשית את הבחירה הנכונה. אני יודעת שיהיה לנו כיף לעבוד ביחד. אני הולכת לבשר לבעלי. ניפגש מחר ב־8:00?" שאלה בהתרגשות שהשתלטה על מילותיה, אך אמרה אותן באופן רהוט.

"כן, 8:00 זה מצוין. נתראה מחר. שיהיה לך יום נפלא. ו... אה, בהצלחה", נועה סיכמה בהתרגשות כשחיוך על שפתיה. חיוך שסימל בעבורה ניצחון, אהבה וחמלה.

"תודה שוב, יום נפלא גם לך!" הודיה השיבה בקול שהסגיר שמחה גדולה. היא האמינה שברגע הזה, חייה וחיי משפחתה ישתנו מקצה לקצה. תקווה מרעננת שטפה אותה באשר לעתידה, ולא פחות מכך, עתיד בעלה ושלושת ילדיה.

נועה המשיכה להביט אל הנוף שנפרס מולה. הפעם בחרה להביט אל האופק כשהיא חושבת בליבה, "האופק, אין לו סוף. בדיוק כמו האהבה".