מה רצו הפלסטינים?

מבוא

עבודת המחקר המובאת כאן נסבה על דמות המדינה המבוקשת בשיח האינטלקטואלי והפוליטי הפלסטיני בשנים 1988-1944. ליבתה היא הצגת דגמי המדינה המגוונים שהועלו בשיח זה, הסברתם במסגרת ההקשר ההיסטורי שבו צמחו וניתוח ההמשכיות והשינויים שחלו בהם ובמעמדם בתנועה הלאומית הפלסטינית.

פרק א, המוקדש לשנים 1964-1944, דן בשלושה שלבים עוקבים בתולדות העם הפלסטיני ובפעילות תנועתו הלאומית: למן התקופה הסוערת של שלהי המנדט הבריטי, דרך התפוררות המערכת החברתית והמדינית הפלסטינית שנודעה כאסון של שנת 1948 (אל־נכבה) ועד לתחילת שיקומו ההדרגתי של העם הפלסטיני, שהגיע לנקודה חשובה עם הקמתו בשנת 1964 של אש"פ (ארגון השחרור הפלסטיני). תוך שנים ספורות נהפך ארגון זה לגוף המרכזי והחשוב ביותר של התנועה הלאומית. פרק זה נותן רקע חיוני להבנת הזרמים העיקריים, הדינמיקות הטיפוסיות וההתפתחויות הבולטות בשיח האינטלקטואלי והפוליטי הפלסטיני בשנים שלאחר הקמת אש"פ.

השנים 1988-1964 מוצגות בפירוט בפרקים ב-ו, הן בשל הדיון הפלסטיני העשיר והרבגוני שהתנהל בהן על סוגיית דמות המדינה המבוקשת הן בשל השינוי הבולט שחל במהלכן בעמדת הנהגת התנועה הלאומית: ממאבק לכינון ריבונות פלסטינית בכל שטח פלסטין ובמקום מדינת ישראל למאבק להקמת מדינה פלסטינית בחלק משטח פלסטין ולצד ישראל. בסוף מאי 1964, אימצו המל"פ (המועצה הלאומית הפלסטינית) ואש"פ את האמנה הלאומית הפלסטינית כמצע אידיאולוגי וכתוכנית מדינית לתנועה הלאומית. באמנה נקבע כי מטרתו האסטרטגית של העם הערבי הפלסטיני היא שחרור כל פלסטין, ביטול קיומה של מדינת ישראל וכינון "ריבונות וחירות לאומית". במועצה גם הוחלט כי עם קהל אזרחיה של פלסטין העתידית יימנו כל הערבים הפלסטינים וצאצאיהם וחלק קטן מהיהודים שהיו בעת חיבור האמנה אזרחי מדינת ישראל. לעומת זאת, בכנס ה־19 של המל"פ, שנערך באלג'יר בנובמבר 1988, אימצו המל"פ ואש"פ תוכנית מדינית שונה, שבוטאה בהכרזת העצמאות הפלסטינית ובהחלטות המדיניות של הכנס. המל"פ הכריזה על הקמת מדינה פלסטינית בחלק מהארץ בלא שהגדירה את גבולותיה, ושירטטה בפרוטרוט את אופיה המיוחל של מדינה זו: פלסטינית וערבית, דמוקרטית, מחויבת לעקרונות הדו־קיום בשלום, לחוק הבין־לאומי ולמגילת האו"ם ולהחלטותיו. אף על פי שהיו לאש"פ לא מעט השגות, הוא הכיר בהחלטת עצרת האו"ם ב־29 בנובמבר 1947 על חלוקת פלסטין לשתי מדינות, ערבית ויהודית. אש"פ הכיר לראשונה בזכות קיומן של שתי מדינות – ישראל ופלסטין – על אדמת פלסטין המנדטורית, אך לא ציין את גבולותיהן. קשה להקל ראש במשמעותו של השינוי שחל בעמדות ההנהגה הפלסטינית.

בספר נעשה ניסיון להקיף את השיח ההטרוגני והרב־קולי בסוגיית דמות המדינה העתידית. שיח זה התנהל במרחב הגיאוגרפי הגדול שבו חיו בני העם הפלסטיני בתקופה הנחקרת כאן, מרחב שגבולותיו הלכו והתרחבו בחלוף השנים. עד שנת 1948 ישבו הפלסטינים בגבולות פלסטין המנדטורית. אחרי הנכבה ישבו רוב הפלסטינים בירדן, בגדה המערבית וברצועת עזה. בני קהילה פלסטינית בינונית בגודלה, כ־15 אחוז מבני העם הפלסטיני, נהפכו לאזרחי מדינת ישראל. הם לא היו מיוצגים במוסדות התנועה הלאומית הפלסטינית, אולם הרימו תרומה חשובה לשיח בסוגיית דמות המדינה העתידית. קהילות פלסטיניות קטנות התיישבו בלבנון, בסוריה, במדינות המפרץ ובמצרים, וקהילות קטנות מהן התיישבו בצפון אמריקה ובמערב אירופה. בספר מוצגות ונידונות השקפותיהם ותפיסותיהם השונות של כל מי שפעלו בתקופה הנחקרת במרחב גיאוגרפי גדול זה, ראו עצמם חלק מהתנועה הלאומית הפלסטינית ותרמו לשיח האינטלקטואלי והפוליטי שהתנהל בתוכה: אינטלקטואלים בולטים, אינטלקטואלים משניים וארגונים פוליטיים גדולים וקטנים, מרכזיים ופריפריאליים, חשובים יותר וחשובים פחות.

גוף המחקר הקיים בסוגיית דמות המדינה העתידית בשיח הפלסטיני נסב ברובו המכריע על סוגיית גבולות המדינה המבוקשת ועל השינוי שחל בעמדותיו של הזרם המרכזי בתנועה הלאומית הפלסטינית. שינוי זה התבטא בנסיגה מדרישה לכינון ריבונות ערבית בכל שטח פלסטין, לנכונות להקמת מדינה בחלק מפלסטין, לצד מדינת ישראל. הספר המובא כאן מוסיף לחקר התקופה הנדונה. לצד הדיון המתבקש בשאלת הגבולות הוא מתמקד בהיבטים מהותיים אחרים של המדינה שביקשו פלסטינים לעמם: מה חזו הפלסטינים שיהיה הרכב קהל אזרחיה; את מי הגדירו כריבון בה; מה המשטר המדיני, החברתי והכלכלי ששאפו לו; מה אמרו לגבי אופייה הלאומי והתרבותי; איזה מעמד צפו בה לציבור היהודי; איזו זיקה חשבו שתתקיים בין מדינה זו למערכת המדינית הבין־ערבית ולמגמות האידיאולוגיות והמדיניות בעולם הערבי; איזו אוריינטציה צפו לה במאבק העולמי בין הגוש המזרחי־קומוניסטי לבין הגוש המערבי־קפיטליסטי.

עיקר המחקר הקיים על דמות המדינה המבוקשת עניינו ההצעות, הדיונים, וההחלטות שהתקבלו או נדחו במרכז המערכת הפוליטית הפלסטינית. מחקרים בנושא דנו בעמדות הוועד הערבי העליון שהתגבשו עד סוף שנות הארבעים ובהשקפות שגובשו באש"פ, בתנועת פת"ח ובחזיתות השמאליות – החזית העממית לשחרור פלסטין והחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין – בשנות השישים, השבעים והשמונים של המאה ה־20. לעומת זאת, יש בנמצא מחקר מועט על דעות ועמדות של קבוצות ותנועות שלא היו חלק מממרכז המערכת הפלסטינית. ספר זה, הדן בהרחבה ובפירוט בשיח האינטלקטואלי והפוליטי הפלסטיני במלוא רוחבו, הן במרכזו הן בפריפריה שלו, מוסיף אפוא פרספקטיבות חדשות על נושא זה. מבט המקיף מלמד על ריבוי העמדות שאפיין את השיח ואת דגמי המדינה שהוצעו בו. הספר דן על הצעות להקמת מדינה לאומית ערבית; מדינה ערבית ודמוקרטית המכבדת את זכויות המיעוטים הלא־ערביים; מדינה ליברלית שאינה לאומית; מדינה דמוקרטית המבוססת על חלוקת כוח בין עדות; מדינה המשולבת בקונפדרציה פלסטינית־ירדנית; מדינה סוציאליסטית במתכונת הדמוקרטיות העממיות של מזרח אירופה; מדינה דו־לאומית פדרטיבית; מדינת קנטונים; מדינת הלכה אסלאמית; וכן מדינה בעלת ריבונות מוגבלת, שתיכלל כמחוז בפדרציה ערבית אזורית או במסגרת מדינה אסלאמית אזורית.

מדינה אינה ישות ערטילאית, היא תמיד גוף המתקיים במרחב מוגדר מהבחינה הטריטוריאלית. לא בכדי, חלק חשוב מהשיח ומהוויכוח בקרב הפלסטינים נסב על סוגיית הגבולות הטריטוריאליים שבהם תקום המדינה הפלסטינית המבוקשת. חילוקי דעות בשאלה זו הופיעו כבר בסוף 1947, עת קיבלה עצרת האו"ם את החלטת החלוקה, התגלעו שוב לאחר מלחמת יוני 1967 והחריפו לאחר מלחמת אוקטובר 1973. מדי פעם נחלקו הדעות גם בשאלה היסודית בדבר גבולותיה הגיאוגרפיים של פלסטין כארץ מולדתו של העם הפלסטיני.

בדיון על התפיסות הפלסטיניות בסוגיית הגבולות הרצויים אני מתבסס על מושגים ותובנות שפיתחו חוקר הלאומיות בנדיקט אנדרסון וחוקרי הגיאוגרפיה המדינית יאן פנרוז ואורן יפתחאל.[1] המחקר כאן נשען על התובנה של אנדרסון, שלפיה באוכלוסיות שחיו ופעלו תחת שלטון קולוניאלי הושפעה תפיסת גבולות המולדת וגם תפיסת גבולותיה המבוקשים של המדינה הלאומית מהגבולות הגיאוגרפיים והמדיניים ששרטטו פקידי השלטון הקולוניאלי. גבולות אלה התקבלו כגבולות המולדת ולאחר מכן גם כגבולותיה המבוקשים של המדינה הלאומית העתידית.[2] יפתחאל הראה שהכובשים הבריטים שרטטו וקבעו לראשונה, אחרי שנת 1917, את גבולותיה של יחידה טריטוריאלית חדשה וכינו אותה פלסטין. למרות הורתה הקולוניאלית היתה לקביעתם השפעה מכרעת על עולם הדימויים של תושבי הארץ הערבים. הגדרתם של ערבים אלה כערבים־פלסטיניים נגזרה מקביעה זו. אחרי השרטוט הסופי של גבולות פלסטין בידי המדינות המנדטוריות, בשנת 1921, ואימוצם על ידי חבר הלאומים, התעוררו תושבי הארץ הערבים בתביעה לפעולה למימוש הבעלות על טריטוריה זו. כעבור זמן אף תבעו להקים מדינה ערבית בגבולותיה.[3] בספר אני מייחד תשומת לב לבדיקת המתאם בין הגבולות שנקבעו לפלסטין בכתב המנדט הבריטי לבין התפיסות של הוגים פלסטינים על גבולות פלסטין כארץ מולדת ועל גבולות המדינה העתידית המבוקשת. ניסיתי להסביר את מניעיהם של המשתתפים המעטים בשיח, שהגדירו לפלסטין גבולות שונים מגבולותיה המנדטוריים. בחנתי גם את תהליכי הגיבוש של תפיסת הפלסטינים בנוגע לגבולות ארץ מולדתם כמקרה פרטי של תופעת הטריטוריאליות (territoriality) לאור תפיסותיו של פנרוז. פנרוז מדבר על פעולה מודעת ותכליתית של בחירה והחלטה, שבאמצעותן תוחמת קהילה יחידה מסוימת במרחב, תופסת אותה כיחידה אחדותית והופכת אותה למה שהקהילה חווה כטריטוריה של המולדת שלה.[4] בהתפתחות של תנועות לאומיות מובילה הטריטוריאליות לגיבוש דימוי גרפי וסכמטי שאנדרסון כינה לוגו ויפתחאל כינה אותו גוף־הארץ (Geo-Body), כלומר צורה גיאומטרית ברורה, מוכרת לכל ובעלת מטען סמלי גבוה, אייקון מרחבי המסמל את צורתה ואת גבולותיה של המולדת.[5] הלוגו/גוף־הארץ משוכפל ומופץ על אין־ספור סדרות של מוצרים זמינים לכל, כגון מפות, ספרים, יצירות אומנות, הדפסים על גבי בגדים וכיוצא באלה דברים. הלוגו/גוף־הארץ חודר עמוק אל עולם הדימויים העממי של חברי הקהילה הלאומית, ומשמש כלי רב עוצמה בידי תנועות לאומיות לביסוס התביעה להגדרה עצמית לאומית. בספרי הלכתי בעקבות חוקרים אלה ובחנתי את עיצובי הלוגו/גוף־הארץ של פלסטין, כמו שהופיעו בפרסומים של תנועות שונות. גם בדקתי את הדרכים המיוחדות שבהן השתמשו תנועות פלסטיניות בלוגו כדי לבטא את השקפותיהן המדיניות הייחודיות ולהטמיען בתודעת קהליהם: שינויים בלוגו, שתילת יסודות נוספים בו, טשטושו, שילובו הגרפי בהקשר גרפי וסמלי רחב יותר, וכיוצא באלה דברים.

השיח האינטלקטואלי והפוליטי הפלסטיני התנהל במסגרת התנועה הלאומית הפלסטינית. זו היתה בחלק ניכר מהתקופה שנחקרה מערכת מדינית ותרבותית, שלצד ההטרוגניות שאפיינה אותה קיימה בתוכה היררכיה פנימית ברורה: מרכז לאומי הגמוני ומוביל, שלצידו פועלים ארגונים והוגים פריפריאליים ואופוזיציוניים המשמיעים השגות על דרכו המדינית. ביחסים בין מרכז התנועה לגורמים הפריפריאליים שבה חלו שינויים לאורך השנים. לעתים היה מדובר על מאבק כוחני ודורסני ואף אלים ורצחני ולעתים היה מדובר על דיאלוג ועל ויכוח על רעיונות ועל השקפות, כמו גם על סוגיות טקטיות ואסטרטגיות. עד שנת 1948 התגלם מרכז התנועה הלאומית בוועד הערבי העליון ובמפלגה הערבית הפלסטינית ששלטה בו. בפריפריה היו כוחות קטנים מבחינת גודלם וכוחם, כגון השמאל הקומוניסטי הפלסטיני וגורמים לאומיים וליברליים משניים. בעקבות הנכבה התפוררה לכידותה של המערכת הפוליטית הפלסטינית המנדטורית, ובמשך כעשר שנים לא היה ניתן עוד לזהות בה מרכז מובחן ומאורגן. אך השיח בסוגיית המדינה המבוקשת לא פסק. תנועות פוליטיות שונות הציבו בסוגיה זו חזונות מדיניים השונים בתכלית זה מזה. סימנים להתארגנות מחדש של התנועה הלאומית הפלסטינית הופיעו בסוף שנות החמישים (עם הקמת תנועת פת"ח), אך האירוע המכריע בתהליך זה היה הקמת אש"פ (מאי 1964). הארגון נחשב להתגלמות "הישות הפלסטינית", ששאבה את כוחה מתמיכתן של מצרים ומדינות ערביות אחרות. בשנים 1968-1964 התגלם מרכז התנועה הלאומית בממסד של אש"פ, שהונהג בידי מייסדו, עורך הדין אחמד אל־שוקיירי (יליד תבנין שבלבנון, 1908). בפריפריה היו הארגונים הפלסטיניים העצמאיים (פת"ח, התנועה הפאן־ערבית אל־קומיון אל־ערב, הקומוניסטים הפלסטינים ואחרים). משנת 1969, עת השתלט פת"ח על הנהגת אש"פ, ועד סוף שנת 1988, התגלם המרכז בתנועת פת"ח שתיפקדה כגורם הדומיננטי במוסדות אש"פ. בפריפריה היו בשנים אלה ארגונים לוחמים ופוליטיים קטנים יחסית, כגון תנועות השמאל (החזית העממית, החזית הדמוקרטית והקומוניסטים), ארגון אל־צאעקה שבחסות סוריה, חזית השחרור הערבית שבחסות עיראק ותנועות קטנות נוספות. בין המרכז לפריפריה נוהלו בשנים אלה הן דיאלוג הן מאבקים בסוגיית דמות המדינה העתידית המבוקשת.

במאבקים שנערכו בזירת השיח הפלסטיני מילאו תפקיד מרכזי אינטלקטואלים שפעלו במסגרת קהילות־שיח. הדיון בספרי בתרומותיהם של אלה מתבסס על הבחנתו החשובה של ההיסטוריון דומיניק לה קפרה בין המעמד שיש בשיח פוליטי לאינטלקטואלים בולטים (luminaries), המנסחים משנה רעיונית מקורית, לבין תפקודם של אינטלקטואלים משניים (secondary intellectuals) המתווכים בין האינטלקטואלים הבולטים לקהל הרחב.[6] ההבחנה של לה קפרה שימשה כבר בעבר את חוקרי העולם הערבי. למשל, ישראל גרשוני וג'ימס ג'נקובסקי הראו במחקרם על השיח האינטלקטואלי במצרים במחצית הראשונה של המאה ה־20 שלצד אינטלקטואלים בולטים פעלו במצרים הרבה אינטלקטואלים משניים. לאלה היה תפקיד חשוב בתהליכי ההפצה של תוצרים אינטלקטואליים בחברה המצרית. הם העבירו מידע רלוונטי לקהל הקוראים העממי, תרמו לפופולריזציה של רעיונות שיצרו האינטלקטואלים הבולטים, נתנו פרשנויות לרעיונות אלה והפעילו דינמיקה של משוב בין האינטלקטואלים הבולטים לקהל הקוראים העממי. בהשתמשם באמצעים אלה השפיעו האינטלקטואלים המשניים על ביסוס מעמדם הסמכותי של האינטלקטואלים הבולטים בחברה המצרית ועל התגבשות ההגמוניה בשיח האינטלקטואלי והפוליטי.[7]

להבדיל מהמצב במצרים, בלט מספרם המועט של האינטלקטואלים הבולטים בזירה הפלסטינית בתקופה שנחקרה כאן. לתופעה זו ניתן להציע כמה סיבות. הפלסטינים הם קהילה קטנה בהרבה מהקהילה המצרית; היו מעט מוסדות ערביים להשכלה גבוהה בפלסטין המנדטורית; הערים הפלסטיניות היו צנועות בגודלן בהשוואה לערים במצרים, הפלסטינים התגבשו כקהילה לאומית מלוכדת המקיימת זירת שיח שנים רבות לאחר המצרים; השבר החברתי והתרבותי החמור שהיה מנת חלקה של החברה הפלסטינית במלחמת 1948, שממנו התאוששה רק בהדרגה. בשנים 1988-1944 היו הפעילים החשובים בשיח הפלסטיני דווקא האינטלקטואלים המשניים: מנהיגי ארגונים, פעילים פוליטיים, חברים במל"פ, עיתונאים, סופרים, אקדמאים ומורים. בספרי אני מראה כיצד אינטלקטואלים משניים אלה הפיצו במרוצת השנים, באמצעות עיתונים וכתבי עת שהגיעו לקהלם, טקסטים שאומצו כתפיסות וכעמדות עקרוניות במרכז התנועה הלאומית. בתוך כך הם פירשו ועיבדו את הטקסטים הללו ו"תרגמו" אותם, כל אחד לפי השקפתו, לפרספקטיבות פעולה שונות. באמצעות פעילותם זו הם עוררו דיון פורה, שבעקבותיו שבו הטקסטים בגירסאותיהם המעובדות ונידונו במוסדות המרכזיים של התנועה הלאומית כקריאות כיוון, כאופציות מדיניות וכתוכניות פעולה מעשיות. בתפקידם כיצרנים של רעיונות ותפיסות חדשניות, האינטלקטואלים המשניים העלו לדיון גם רעיונות מקוריים. לעיתים הם גם הפריחו "בלוני ניסוי רעיוניים" בתיאום עם גורמים מרכזיים בתנועה הלאומית. השפעתם של האינטלקטואלים המשניים בלטה במקרים שבהם הוטמעו חלקים מפרשנויותיהם, או מרעיונותיהם המקוריים, בתוך העמדות המדיניות של מרכז תנועה הלאומית הפלסטינית. מאחר שהאינטלקטואלים הבולטים והמשניים השפיעו במידה רבה על דרכה של התנועה הלאומית הפלסטינית, בדקתי כיצד הביוגרפיות שלהם השפיעו על גיבוש עולמם האינטלקטואלי. הקדשתי תשומת לב לזיקה בין תפיסותיו של הוגה בנוגע למדינת העתיד הרצויה לשייכותו הדורית, לאופיים של היישוב או הארץ בהם גדל, למסגרות בהן רכש את השכלתו, לחוויות מכוננות במהלך חייו, למוצאו העדתי, לאמונותיו הדתיות ולהשקפותיו האידיאולוגיות.

בספר התייחסתי בשיטתיות לבחינת התנועה הדו־סטרית והדינמית של רעיונות ודגמי מדינה בין הפריפריה הפלסטינית למרכז הפלסטיני. הקדשתי תשומת לב מיוחדת לבחינת רעיונות שפותחו בפריפריה, עוררו גינויים חריפים בעת שנוצרו, ואומצו לאחר מכן על ידי המרכז. בבחינת תהליכים אלה נעזרתי במודלים שפיתח חוקר התרבות איתמר אבן־זוהר בדבר מה שכינה "התערבויות תרבותיות" (interferences cultural). לשיטתו, במסגרת התערבות תרבותית מתפקדת מערכת תרבותית כמערכת מקור להשאלת רעיונות ודגמים ולהעברתם למערכת יעד. מצאתי ערך רב בטענתו בדבר התערבויות תרבותיות המתרחשות בתדירות ובהיקף גדולים במיוחד, כאשר התפתחויות מדיניות, חברתיות ותרבותיות רחבות יוצרות לחצים על המרכז ההגמוני וגורמות לו להיזקק למודלים שאינם נמצאים ברפרטואר שלו.[8]

לצד אלה תרמו להבנתי את הדינמיקות בשיח הפלסטיני גם התובנות שפיתח ההיסטוריון אהוד טולידאנו בנוגע לתהליכי השינוי ההכרחיים ("התמרות" – conversions), שעוברים רעיונות במהלך נדידתם ממערכת המקור התרבותית עד להטמעתם במערכת היעד.[9] לצד תופעת הנדידה של רעיונות המשתנים תוך כדי מעברם מן הפריפריה אל מרכז התנועה הלאומית שמתי דגש על תופעת ההדרה־בלא־ביטול שעוברים רעיונות הנדחקים מן המרכז אל הפריפריה ומוסיפים להתקיים בתודעת כל המשתתפים בשיח כאופציות מדיניות שעשויות לשוב ולהיות רלוונטיות בעתיד.

האתגר של הספר הוא להסביר את השינויים שחלו בשיח הפלסטיני בסוגיית המדינה המבוקשת במסגרת ההקשר ההיסטורי שבו צמחו. אתגר זה מחייב אותי להקדים ולומר כי כל מי שיבקש להבין את השיח הזה יידרש לשני מושגים מרכזיים שיש בו: ה"קומיה" וה"וטניה". בשיח הערבי והפלסטיני שניהם מציינים לאומיות, אך במובנים השונים זה מזה. "קומיה" (מ"קום", עם) משמעה לאומיות במובנה הרחב, הכלל־ערבי, זה המקיף את כל בני "האומה הערבית" ואת המכלול המורכב של הזהות התרבותית המשותפת לכל הערבים היושבים בכל "המולדת הערבית, המשתרעת מהמפרץ הערבי במזרח עד האוקיינוס האטלנטי במערב. "וטניה" (מ"וטן", מולדת) פירושה לאומיות במובנה הצר, זו המתייחסת לחבל ארץ קטן, כלומר רק לחלק מ"המולדת הערבית", לקבוצת בני האדם היושבת בו וליסודות החברתיים והתרבותיים הפרטיקולריים הבונים את זהותה המיוחדת.

השיח הפלסטיני בסוגיית המדינה המבוקשת הושפע מגורמים, אירועים היסטוריים והתפתחויות פוליטיות ואידיאולוגיות שהתרחשו במעגל הפנים־פלסטיני, במעגל האזורי הערבי ובמעגל הבין־לאומי. בספר נידונות השפעותיהם של גורמים מגוונים: זרמים אידיאולוגיים ערביים ופלסטיניים (פאן־ערביות לעומת פרטיקולריזם, מרקסיזם לעומת אסלאמיזם וכיו"ב); כשלונה הדרמטי של ההנהגה הפלסטינית במהלך מלחמת 1948; השאיפות המדיניות של ממלכת ירדן; המאבק הלאומי האלג'ירי המוצלח לגירוש הכיבוש הצרפתי ולכינון מדינה לאומית עצמאית; התערערות הדומיננטיות של האידיאולוגיה הפאן־ערבית לאחר מלחמת יוני 1967 והתחזקות הלגיטימיות של המדינה הערבית הפרטיקולרית כמרכיב יציב בסדר המדיני הערבי;[10] המחויבות האידיאולוגית האינטרנציונליסטית והאנטי־לאומנית של חוגי השמאל המרקסיסטי הפלסטיני (במיוחד הקומוניסטים ואנשי החזית הדמוקרטית);[11] הרעיונות של הוגים ערביים שאינם פלסטינים במוצאם בדבר אפשריותו של דו־קיום בין הפלסטינים ומדינת ישראל;[12] המגע הישיר והיומיומי של הפלסטינים תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה עם החברה הישראלית אחרי מלחמת יוני 1967;[13] הצלחותיו וכישלונותיו של המאבק המזוין הפלסטיני;[14] ברית המועצות, מדינות הגוש הסוציאליסטי ומנהיגים מדיניים במערב אירופה שהשפיעו על עמדות הנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית;[15] תוצאות מלחמת אוקטובר 1973[16] והחלטות ועידות הפסגה הערביות.[17]

בספר אני בוחן גם גורמים אחרים שהשפיעו על השיח בשנים שבאו לאחר מלחמת אוקטובר: האינטרסים הסקטוריאליים והאמביציות האישיות של הפעילים הפלסטיניים שהשתתפו בשנות החמישים והשישים בבניית מוסדות המדינה בכווית, להבנות את מוסדות התנועה הלאומית הפלסטינית כמוסדות של "מדינה־בדרך";[18] יוזמת השלום של נשיא מצרים אנואר אל־סאדאת וכינון השלום בין מצרים לישראל; ההשפעה שהיתה להצלחת המהפכה האסלאמית באיראן (1979) ולהתקפות הגרילה של המיליציות השיעיות בדרום לבנון נגד הצבא הישראלי (החל משנת 1983) על התחזקות הזרם של קנאי האסלאם הפלסטינים המיליטנטים;[19] התבוסה הצבאית של אש"פ במלחמת לבנון וגירוש מפקדותיו מלבנון (1982);[20] פריצת ההתקוממות העממית הפלסטינית בגדה וברצועה (האינתיפאדה, דצמבר 1987) והלחץ של מנהיגיה לחולל שינוי בעמדות המדיניות של הנהגת אש"פ.[21]

ראוי לומר דברים מספר על מקומו של הספר בשדה השיח המחקרי שהתפתח בשליש האחרון של המאה ה־20. בשיח זה ניכרים שני זרמים: הזרם האמנתי והזרם הדינמי. החוקרים הנמנים עם הזרם האמנתי התמקדו בפלגי אש"פ. הם טענו שבין אמצע שנות השישים ואמצע שנות השמונים של המאה ה־20 התקיימה בשיח הפלסטיני בסוגיית דמות המדינה העתידית תפיסה יסודית אחת, סטטית ודוגמטית, שהיתה מבוססת על עיקרי האמנה הלאומית, מסמך היסוד האידיאולוגי של אש"פ. לתפיסה זו היו מחויבים כל הפלגים וכל הפעילים שאוגדו באש"פ.[22] עמדות שסתרו את נוסח האמנה הלאומית הוצגו על ידי חוקרים אלה כתפניות טקטיות, או כהטעיות מכוונות שתכליתן לזכות בהישגים פוליטיים בטווח הקצר. החוקר הישראלי יהושפט הרכבי הוא שגיבש בשנות השישים והשבעים של המאה ה־20 את עיקרי הזרם האמנתי.[23] חוקרים ישראלים אחרים, שהיו חשדנים וספקנים כלפי טקסטים פלסטינים שחרגו מנוסח האמנה הלאומית, תמכו בהשקפותיו.[24]

החוקרים הנמנים עם הזרם הדינמי טענו שזירת השיח הפלסטיני היתה מיסודה הטרוגנית, דינמית ורחבה מגבולות אש"פ. לשיטתם, האמנה הלאומית לא כבלה את התפתחות השיח, ולאורך התקופה הדוברים ביטאו, בדרך כלל, עמדות שבהן אכן האמינו. עם הזמן, לדבריהם, נפער פער בין החזון שבוטא באמנה הלאומית לבין האופציות המדיניות המעשיות, שעמדו בפני התנועה הלאומית. ולנוכח פער זה התגמשו תנועות ואינטלקטואלים פלסטיניים ושינו בהדרגה את עמדותיהם. תפיסה דינמית ביטא כבר בסוף שנות השישים החוקר הישראלי אהוד יערי, כאשר דן בשינויים שחלו לאחר מלחמת יוני 1967 בתפיסת פת"ח בשאלת דמות המדינה העתידית.[25] החוקרים האמריקנים ויליאם קוואנדט, פואד ג'אבר ואן מוסלי־לש[26] זיהו בשיח הפלסטיני שהתקיים בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים כמה אסכולות חשיבה שדחו בגלוי את העמדה המבוטאת באמנה הלאומית, הן בשאלת דמותה הכללית של המדינה המבוקשת הן בתפיסת מעמד היהודים תושבי פלסטין במדינה זו.[27]

בין החוקרים הערבים הנמנים עם הזרם הדינמי בשנות השבעים של המאה ה־20 היו הפלסטינים עצאם סח'ניני ומהדי עבד אל־האדי. שני אלה דנו בהתפתחות מושג הישות הפלסטינית ובפתרונות המגוונים שהוצעו לבעיה הפלסטינית בשנים 1974-1964, והראו שבשיח הפלסטיני התנהלה מלחמת דעות שגבולותיה חרגו מגבולות אש"פ.[28] משנות השמונים של המאה ה־20 ואילך הזרם הדינמי נהפך לזרם הדומיננטי בשיח המחקרי. עניין זה ניכר בשורה של מחקרים חשובים, כגון זה שעסק בהתפתחות המבנה הארגוני של אש"פ מאת הלנה קובן, חקר בניית הכוח הצבאי הפלסטיני ומשמעות הבחירה האסטרטגית במאבק המזוין פרי עטו של יזיד סאיע', והמחקר על מקורותיה הרעיוניים של התנועה הלאומית הפלסטינית מאת הלגה באומגרטן.[29] החוקר הצרפתי אלן גרש תיאר במחקרים שפרסם בשנות השמונים את המאבקים המורכבים שהתנהלו בין פלגים באש"פ בשנים 1984-1967 ומיקד את תשומת הלב בהתחזקות ההדרגתית של התפיסה התומכת בהקמת מדינה לאומית בחלק מפלסטין.[30]

לזרם הדינמי שייכים גם מחקרים שפרסמו בשנות השמונים והתשעים החוקרים הערבים־הפלסטיניים פיצל חוראני, מאהר אל־שריף, עיסא שועיבי ומוחמד מוצליח. שבחנו את התפתחות החשיבה המדינית הפלסטינית לזרמיה ולגווניה ואת החיפוש הפלסטיני אחר ישות לאומית. חוראני זיהה בשיח הפלסטיני שהתנהל בעשור הראשון לקיומו של אש"פ התפתחות רעיונית דיאלקטית שתוצאתה היתה קבלת "התוכנית השלבית" בשנת 1974, בה הצהיר אש"פ על אימוץ קו מדיני חדש במסגרתו ניתנה לגיטימציה, כמטרת ביניים, להקמת שלטון פלסטיני "על כל חלק מהטריטוריה הפלסטינית שישוחרר". חוראני ייחס להצהרה זו חשיבות היסטורית. אל־שריף, שועיבי ומוצליח הראו שהתפתחות תודעת הישות הפלסטינית והחיפוש אחר מסגרת מדינית שבה תוגשם ישות זו היו תהליכים דינמיים שהושפעו עמוקות מאירועים בזירה הערבית והבין־לאומית.[31]

בשנות השמונים והתשעים נמנו עם הזרם הדינמי גם חוקרים ישראלים, כגון שאול משעל, פנחס ענברי, מתי שטיינברג, יהושפט הרכבי (ששינה את ההשקפה שבה תמך בשנות השבעים), משה שמש, אברהם סלע ואחרים. חוקרים אלה הראו שהשיח האינטלקטואלי והפוליטי הפלסטיני התנהל הן בתוך אש"פ הן מחוץ לו, ונשמעו בו השקפות מגוונות ומנומקות מפי דוברים שלא היו מחויבים כלל לעיקרי האידיאולוגיה האמנתית.[32] לדבריהם, דגמי המדינה השונים שהוצעו בשיח הפלסטיני ביטאו היטלטלות פלסטינית אמיתית בין הזדהות עם המגמה הפאן־ערבית האחדותית ובין אוריינטציה בדלנית המציעה פתרון לבעיית הנוכחות היהודית בפלסטין.[33] שטיינברג והרכבי הדגישו שהחלטות המל"פ, שהתקבלו במסגרת השיח שהתנהל בתוך אש"פ, צברו בחלוף השנים משקל ניכר ששינה את מעמדה של האמנה הלאומית מאבסולוטי ליחסי.[34] ככלל, החוקרים הנמנים עם הזרם הדינמי שבו וטענו כי הסתירה בין היעדים המדיניים המקסימליסטיים שהוגדרו באמנה הלאומית ובין הרצון לגייס תמיכה בין־לאומית בעניין הפלסטיני ולהשיג הישגים מדיניים ממשיים, הביאו להתמתנות בעמדות המדיניות של הנהגת אש"פ.[35]

מחקרי מבוסס על הנחות היסוד של הזרם המחקרי הדינמי וממצאיו. ממצאי מחקרי ומסקנותיו מעשירים את גוף הידע בנושא הנחקר, חושפים היבטים לא ידועים בתחום ומתקנים כמה טענות שגויות שהשתרשו בהיסטוריוגרפיה של התנועה הפלסטינית. לדוגמה, סוגיית חילוניות המדינה העתידית. במחקר מקובלת הטענה שבשיח הפלסטיני על המדינה העתידית, שהתנהל בשפה הערבית, כמעט לא דובר על מדינה חילונית. גם נטען, שרעיון החילוניות יוחס לפלסטינים בלא בסיס על ידי אוהדיהם באירופה, שביקשו לחבב את השקפותיהם של הפלסטינים על דעת הקהל במדינותיהם, או גויס בידי הפלסטינים לצורכי הסברת עמדתם באוזני גורמים זרים.[36] בניגוד לטענות אלה, ממצאי מחקרי מלמדים כי מאמצע שנות השבעים עד תום התקופה הנחקרת כאן רווח בשיח הפלסטיני הדיבור על מדינה עתידית חילונית. תומכי החילוניות (חלק מאנשי אש"פ, אינטלקטואלים ליברליים, פעילים לאומיים ורדיקליים ופעילים מרקסיסטיים) ושולליה (אנשי התנועה האסלאמית בישראל וכן פעילי תנועות ההתנגדות האסלאמית, כגון חמאס) התפלמסו אלה עם אלה על אופיה של המדינה העתידית בכתבות ובמאמרים שהתפרסמו בעיתונות הפלסטינית והערבית. החזון שלפיו המדינה תהיה חילונית שב ונזכר בפולמוס זה. מכלל הדברים שאמרו הפלסטינים בעניין זה נראה כי כוונתם במושג חילוניות היתה להכרה בהטרוגניות האתנית, הדתית והתרבותית של האוכלוסייה, הכרה בזכות לאוטונומיה של העדות הדתיות השונות, הימנעות מאפלית אזרחים לטובה או לרעה בשל אמונתם הדתית והתנגדות להצבת הקריטריון הדתי כבסיס לחלוקת הכוח המדיני בין האזרחים.

ביקשתי לקרב את העולם הלשוני והתרבותי הפלסטיני לקוראים ולקוראות. לפיכך, בעניינים הקשורים בתעתיק בספרי העתקתי לכתב העברי את השמות והמושגים הערבים בגוף הטקסט באופן המבטא, ככל האפשר, את צלילי ההגיה שלהם. חרגתי מכללי התעתיק המקובלים במחקר האקדמי וכתבתים מדי פעם בתעתיק פונטי. עם זאת, לא ויתרתי על הבחנות חשובות, כגון זו שבין האות צאד (המסומנת בטקסט כ־"צ" ונהגית כצד"י גרונית בעברית) לבין האות סין (המסומנת בטקסט כ־"ס" ונהגית כמו מקבילתה סמ"ך בשפה העברית), שמרתי על ההבחנה בין האות הערבית חא הנהגית כמו חי"ת גרונית בעברית "נכונה", לאות הערבית ח'א (המסומנת בטקסט כ"ח'", ונהגית כמו כ"ף רפה בעברית). קוראים שאינם דוברי ערבית יצאו נשכרים מהבחנות אלה. כך למשל, הם ידעו לבטא נכון את שמו הפרטי של מנהיג פת"ח אבו־איאד – צלאח, שמשמעו אדם הגון, ולא ישבשו אותו לסלאח', שפירושו פושט עורות. בהערות השוליים וברשימת המקורות שמרתי בדרך כלל על נאמנות לכללי התעתיק המוסכמים במחקר האקדמי. כתוצאה מכך נוצרו לעתים הבדלים קלים ונסלחים בין אלו ובין האיות בגוף הטקסט. הקוראים והקוראות של ספרי יבחינו בהם בקלות.

פרטי תולדות החיים של האנשים הנזכרים בעבודה הובאו על פי רוב מתוך חמישה מקורות: האנציקלופדיה הפלסטינית שיצאה לאור מטעם אש"פ, האנציקלופדיה של הקונפליקט הישראלי־פלסטיני בעריכת החוקרת האמריקנית שריל רובנברג, המילון הביוגרפי בעריכת החוקר הפלסטיני מהדי עבד אל־האדי, האנציקלופדיה של הפלסטינים בעריכת ההיסטוריון הפלסטיני־אמריקני פיליפ מטר ולקסיקון אש"ף בעריכת העיתונאי והפרשן הישראלי גיא בכור.[37]

[1] Anderson 1991; Penrose 2002; Yiftachel 2002.
[2] Anderson 1991, 113-115.
[3] Yiftachel 2002, 225.
[4] Penrose 2002, 277-297.
[5] Yiftachel 2002, 225.
[6] LaCapra 1985, 87.
[7] Gershoni 1992; Gershoni and Jankovski 1995.
[8] Even-Zohar 1990, 13-14, 53-72, 85-93.
[9] Toledano 1993, 477-506.
[10] ססר תשנ"ד, 30-28; Gresh 1985, 18-30.
[11] באומגרטן 2006, 267-265; Quandt 1971, 6, 56-57.
[12] עבד אל־האדי 1975, 264-242, 392-382.
[13] Quandt 1971, 67-69.
[14] באומגרטן 2006, 274-272;Quandt 1971, 8; Gresh 1985,18 .
[15] ח'לף 1974, 10-5.
[16] אל־שריף 1995, 263-233; Muslih 1990, 8, 15.
[17] שם 1995, 315-307; באומגרטן 2006, 267-265.
[18] באומגרטן 2006, 166.
[19] חטינה 1993, 5.
[20] משעל וסלע 1999, 39, 59-57; אל־שריף 2006, 374;Baumgarten 2010, 485-487 .
[21] שמש 1996, 317-313.
[22] הרכבי 1978, 67-68.
[23] שם, 73.
[24] ארנון־אוחנה ויודפת 1985, 89-83, 93.
[25] יערי 1970, 114, 115, 122, 135; Yaari 1968, 20-33.
[26] Quandt Jabber and Mosely Lesch 1973.
[27] Quandt 1971, 6, 56-57, 64-71; Quandt, Jabber and Mosley Lesch 1973, 106.
[28] סח'ניני 1975, 74-46.
[29] באומגרטן 2006; Cobban 1984, 15-18, 256; Sayigh 1997.
[30] ע'ריש 1982א, 142-167; הנ"ל 1982ב, 97-78; Gresh 1985.
[31] אל-שריף 1995; חוראני 1980, 218-216; Al-Shuaibi 1980A, 50-70; idem. 1980B, 99-124; Muslih 1990, 3-29.
[32] Mishal 1986, 24, 30-31, 98.
[33] ענברי 1989, 19-16, 95-71, 126, 137-136.
[34] הרכבי ושטיינברג 1988, 7-6.
[35] שמש 1996, 320-299; סלע 1996, 409-365.
[36] Susser 1987, 33.
[37] אל־מוסועה 1990-1984; בכור 1995; Mattar 2005; Abd al-Hadi 2006; Rubenberg 2010.

פרק א: דגמי המדינה בשיח האינטלקטואלי והפוליטי של הפלסטינים משלהי המנדט הבריטי עד תום מלחמת 1948

בתקופת המנדט הבריטי בפלסטין (1948-1920) התפתחה בקרב תושבי הארץ הערבים חוויית זהות קולקטיבית שנבנתה משני מרכיבי יסוד השלובים זה בזה: מרכיב לאומי־ערבי ומרכיב פרטיקולרי־פלסטיני. הפעיל הטיפוסי בתנועה הלאומית היה אדם שחש עצמו בעת ובעונה אחת ערבי בן פלסטין ושותף אינטגרלי באומה הערבית הגדולה, שעימה חלק היסטוריה, לשון ותרבות משותפות. שני מרכיבי היסוד תרמו לעיצוב עמדותיהן של התנועות הפוליטיות הפלסטיניות שפעלו בתקופת המנדט. המרכיב הפרטיקולרי־פלסטיני התבטא בבירור בתביעה העקבית להקמת מדינה ערבית עצמאית בפלסטין. המרכיב הלאומי־ערבי התבטא בבהירות במסמכי עמדה אידיאולוגיים ומדיניים שבהם הוגדרו ערביי פלסטין שוב ושוב חלק בלתי נפרד מהאומה הערבית. קבוצות חברתיות ותנועות פוליטיות בפלסטין הדגישו את המכנה המשותף של המאבק הפלסטיני ושל המאבק הלאומי בארצות הערביות שהוא הרצון המשותף להשתחרר מעולה של שליטה אימפריאליסטית זרה. התנועות הפלסטיניות התאמצו לחזק את קשריהן הפרקטיים עם התנועות הלאומיות בארצות ערב, כדי שתוכלנה להתמודד בהצלחה עם האיום שראו בפעילות התנועה הציונית.[1]

מרכז ופריפריה בזירה הפוליטית הפלסטינית בשנות המנדט הבריטי בפלסטין

בתקופת המנדט הבריטי פעלה התנועה הלאומית הפלסטינית בחברה מפולגת, המחולקת לשכבה דקה של משפחות נכבדים עירוניים אמידים, נושאי משרות ובעלי כוח והשפעה, ולרובו המכריע של העם, הפלאחים יושבי הכפרים. העיר ירושלים שימשה מרכז פוליטי חשוב לתנועה הלאומית ולבני שכבת הנכבדים העירוניים שהובילו את המאבק הפוליטי.[2] המחנות הפוליטיים הגדולים והיריבים בזירה הפלסטינית בתקופת המנדט היו מחנה החוסיינים (תומכי משפחת אל־חוסייני) ומחנה האופוזיציה. החוסיינים כונו גם בשם אל־מג'לסיון משום ששלטו בניהול המועצה האסלאמית העליונה (אל־מג'לס אל־אסלאמי אל־אעלא). אנשי האופוזיציה, שכונו אל־מעארדון (מלשון מעארדה, שמשמעה אופוזיציה), השתייכו בחלקם למשפחת נשאשיבי, או נמנו עם תומכיה, ובחלקם למשפחות אחרות. מחנה החוסיינים היה הגורם המרכזי והדומיננטי בתנועה הלאומית הפלסטינית, ואילו גופי האופוזיציה פעלו כגורמים משניים, יריבים ומתחרים.[3] לקראת אמצע שנות השלושים של המאה ה־20 הוקמו בפלסטין שש מפלגות ערביות. החשובות שבהן היו המפלגה הערבית הפלסטינית (אל־חזב אל־ערבי אל־פלסטיני), שהיתה נציגת מחנה החוסיינים בהנהגתו של המופתי אל־חאג' מוחמד אמין אל־חוסייני (יליד ירושלים/אל־קודס, 1895) ובן דודו ג'מאל אל־חוסייני (יליד ירושלים/אל־קודס, 1892), שתפקדה כגוף המרכזי בתנועה הלאומית; מפלגת ההגנה הלאומית (חזב אל־דפאע אל־וטני) שייצגה את חוגי האופוזיציה; ומפלגת העצמאות (חזב אל־אסתקלאל) בהנהגת עורך הדין עוני עבד אל־האדי (יליד שכם/נאבלוס, 1889), שהיתה אף היא מפלגה אופוזיציונית ואיגדה פעילים צעירים תומכי קו פאן־ערבי תקיף.

בשנת 1936, כשפרץ בארץ מרד ערבי רחב ידיים, התאגדו שש המפלגות הערביות במסגרת הוועד הערבי העליון (אל־היאה אל־ערביה אל־עליא), שנועד להנהיג את הציבור הערבי בפלסטין.[4] אבל, עקב מחלוקות ויריבויות קשות פרשו ממנו חמש מפלגות האופוזיציה בקיץ שנת 1937. מאותה עת ואילך הוועד נהפך למכשיר בידי המופתי ומחנה החוסיינים עד שממשלת המנדט הוציאה אותו מחוץ לחוק באוקטובר 1937, בשל פעילותו במרד הערבי. בד בבד עם המאבק הערבי־הפלסטיני בבריטים וביהודים שטף גל של טרור את החברה הפלסטינית בשנים 1939-1936 והתיש אותה. פעולות הטרור שביצעו חבורות לוחמים ערביות־פלסטיניות נגד אחיהן בני האוכלוסייה האזרחית הערבית־פלסטינית הביאו למעשי נקמה בין פלגי החברה ולפגיעה קשה בשכבת המנהיגות ובקבוצות העילית המקומית. במלחמה הפנימית בין המחנות הפלסטינים נפלו קורבנות רבים. כמו כן בוצעו התנקשויות בחיי נכבדים וראשי עיריות. בתחילה ניסו חבורות הלוחמים וסייעיהן לווסת את מעשי הרצח ולכוונם רק נגד מתנגדים פוליטיים. אך עד מהרה חרגו מעשי הטרור מכל מסגרת ופגעו באנשים רבים ללא הבחנה. פח'רי אל־נשאשיבי, מראשי האופוזיציה הפלסטינית, טען שבשנות המרד נרצחו כ־3000 איש. לפי מקור אחר, גרם הטרור הפנימי להרג של כ־4500 פלסטינים. בין כך ובין כך, הטרור נחווה ונחרת בזיכרון ערביי פלסטין כטראומה לאומית שפגעה קשות בחברה הפלסטינית.[5] ראע'ב אל־נשאשיבי, ממנהיגי האופוזיציה הפלסטינית, אמר בעניין זה בתחילת 1939: "לפנינו חמישים שנה בהן הערבים יהרגו איש את אחיו כנקמה על מה שאירע בימי המהומות". ההיסטוריון הישראלי יהושע פורת גרס כי "המרירות היתה כה גדולה והשנאה כה עמוקה, שכאשר התחדש המאבק הפוליטי על עתיד א"י, עם תום מלחמת העולם השנייה, לא יכלו הערבים הפלסטינים להסכים על מנהיגות מאוחדת שתפעל בשמם".[6] הבריטים דיכאו את המרד הערבי ביד קשה, גירשו חלק מפעיליו למחנות הסגר בחוץ לארץ וגרמו לבריחתם של פעילים אחרים. פעולות הדיכוי כמעט הקפיאו את הפעילות הפוליטית הערבית בפלסטין בשלוש וחצי השנים שעברו מפרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939. בשנת 1943 התברר לציבור הערבי בפלסטין כי בריטניה תנצח במלחמה, ותהיה זו שעימה ייאלצו ערביי פלסטין לדון על עתיד הארץ. לפיכך התחדשה הפעילות הפוליטית בקרב פלגי הציבור הערבי, ואף נעשו ניסיונות להקמת הנהגה פוליטית חדשה שתהיה מוסכמת על הציבור הרחב. ניסיונות אלה לא זכו בתמיכת מחנה החוסיינים והנשאשיבים.[7] כל עוד מנהיגיו נעדרים מהארץ, הנציגים התנגדו ליוזמות להקמת הנהגה מדינית כלל־פלסטינית. על כן, במחצית הראשונה של שנות הארבעים השקיעו החוסיינים מאמצים רבים בשיקום המפלגה, בהקמת סניפים ובהכשרת פעילים, תוך ציפיה לחזרת מנהיגיהם לארץ, ומאמציהם נשאו פרי. עד מהרה היתה המפלגה הערבית הפלסטינית לגוף הפוליטי המאורגן ביותר בזירה הפוליטית הפלסטינית.[8]

*המשך הפרק בספר המלא*