סוד הקסם הברנרי
א. מדוע ברנר עדיין כאן ועכשיו? מהו סוד הקסם הברנרי?
ברנר, האיש ויצירתו, היו ונשארו חידה בלתי פתורה. יש לא מעט תשובות לשאלה מדוע ברנר עימנו עדיין, כאן ועכשיו. כולן נכונות. אבל בסופו של דבר נשאר בו אותו פן, המתחמק מכל הסיבות. איני מתיימרת לתת את התשובה האולטימטיבית לסוד זה אלא לנסות להתקרב אליו ולהסביר לעצמי ולאחרים מדוע אני חוזרת ועוסקת בו. כוח המשיכה שלו הוא, לדעתי, עמדתו הפרדוקסלית בשלושת המעגלים המאפיינים את יצירתו ואותו: האנושי, החברתי והאישי. הניסוחים הברנריים האופייניים הם אוקסימורוניים, כלומר דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת; גם וגם: תיאורי שלילה רבים ולאחריהם הסתייגות רפה מהם — רפה אבל קיימת, ומעוררת לפעולה. משפטי נדנדה: ביקורת חריפה, הסתייגות רפה וחוזר חלילה. מילים כגון: בכל זאת, אף על פי כן, איזו, איזה, משהו, אלא, אבל, שמץ — הן חלק מאוצר המילים הברנרי האופייני. כל מי שמנסח אמירה חותכת אחת על ברנר ומִשל ברנר, מחויב מייד להעמיד כנגדה ומוּלה ניסוח סותר, מנוגד משלו ועליו. כביכול סתירה מניה וביה, אבל רק שתיהן יחד הן ברנר. מובאה אחת בלבד, יפה ומושכת ככל שתהיה, אינה כל האמת, ולכן אינה אמת ואינה אמת ברנרית. כך למשל הסיסמה מתוך סיפורו מכאן ומכאן (תרע"א/1911), שהתנוססה על קירות צריפי תנועות הנוער: "תחי העבודה העברית האנושית!", נכונה כמובן, אבל היא חצי אמת. לפניה תיאור קשה ומייאש עד מאוד: "לעם ישראל, מצד חוקי ההִגיון, אין עתיד". הסיסמה כמסקנה היא ה"בכל זאת" האנושי והיהודי, לאחר הייאוש הגדול ההגיוני: "צריך בכל זאת לעבוד!". רק שני הצדדים יחד הם האמת הברנרית הכואבת: הייאוש והאף־על־פי־כן; חוסר התִקווה והבכל־זאת; ההכרה באוזלת היד האנושית, החברתית, האישית, והידיעה שלמרות הכול חייב אדם לממש את מיטב יכולתו ולפעול בכל כוחותיו, גם אם הוא יודע שהסיכוי להצליח קטן או אפילו אינו קיים.
ברנר אינו מציע פתרונות אלא מציג אתגרים. סיפוריו מבטאים בעיות מוסריות שאין להן תשובה מיידית. הם מכריחים את האדם, הקורא, להפנות אותן לעצמו ולשאול את עצמו איך היה הוא מתנהג במצבים מסוג זה. לכן כל קורא יכול למצוא בו מה שהוא מחפש ולגלות בעזרתו את עצמו. "תרגילים במוסר" אלה, עִם שהם על רקע הזמן והמקום המסוימים שבהם נכתבו, בעת ובעונה אחת הם גם אנושיים־כלליים ואקטואליים תמיד. הוא הדין בביקורת הקשה שלו. ככל שהיא קשורה לזמנו ולמקומו, על כל תופעות החיים בגולה ובארץ ישראל, בעת ובעונה אחת היא גם על־זמנית, אקטואלית תמיד. זאת במיוחד במצב הישראלי, שבעיות היסוד שלו טרם נפתרו וכמעט שלא השתנו לאורך השנים.
ברנר היה בין הראשונים שראו את המציאות בארץ ישראל כהווייתה. לפניו היו אחד העם ואחרים, ידועים פחות. ברנר הציג את האמת שלו מארץ ישראל, שלא היסס לקרוא לה לראשונה בשם "הר געש": "הורגש כי איזו אמת, אמת־המציאות, מרחפת מעל הראשים ומסתתרת תחת ה'אתה־בחרתנו' המוטעם, אותו ה'אתה־בחרתנו' המיוחד, הארץ־ישראלי... נראה שה'עולם' אינו רואה אותה אמת, ירֵא ממנה, מעלים עין ממנה, אינו רוצה לדעת ממנה, אינו מתעניין אפילו לדעת ממנה — אבל האמת ריחפה, ריחפה, ונשארה תלויה: הר־געש, הר־געש..." (בין מים למים, תר"ע/1910, פרק שני, עמ' 310).
ברנר הוא המבקר הגדול של המציאות בכלל ושל המציאות הארץ־ישראלית בפרט. אין הוא חושש שיראו בו את מי שמוציא את דיבת הארץ רעה. מטרתו אינה רק להתריע אלא בעיקר לתקן. בביקורתו על החיים בארץ ישראל, אין הוא מוצא בהם את "סימני התחייה" אלא דווקא זרוּת, חוסר קשר למקום, החלפת גלות בגלות. אבל בינתיים צריך להמשיך ולחיות. זהו האף־על־פי־כן הברנרי; הייאוש הפורה; הפסימיות שאינה משתקת אלא מעודדת את האדם לעשות כמיטב יכולתו ולממש את היותו אדם ויהודי. על אף הקשיים, החיים נמשכים — בינתיים, איך שהוא, למרות הכול, ובארץ ישראל דווקא. אין מקום אחר: "אבל יחד עם אותה בושה־כלימה גדלה־גדלה בַּלב ההכנעה, ההתקשרות אל זה המקום, אשר ילדיו הקטנים סוקלים מרחוק באבנים כל ארון־מת של הזרים, העובר על פניהם. נהיָה באותה שעה איזה דבר קרוב ויקר עד בלי קץ לזה המקום, בזו העיר הנכרית. אפשר, ואפשר מאד, שכאן אי־אפשר לחיות, אבל כאן צריך להישאר, כאן צריך למות, לישון... אין מקום אחר..." (מכאן ומכאן, תרע"א/1911, מחברת שישית, עמ' 369). למותר להוסיף כי רק חלקה האחרון של המובאה השתרש ברבים. חשוב להדגיש כי כשהמדובר בברנר, הכוונה היא לא רק לסיפוריו אלא לכל מכלול כתיבתו ואישיותו: מסותיו, רשימותיו, מכתביו, הזיכרונות עליו, ולא פחות מכך תולדות חייו.
ב. הסיפורים: קבלת אחריות
יצירתו של ברנר מציבה בפני הקורא שאלות מוסריות, שרק הוא יכול לפתור אותן קודם כול לעצמו. כך למשל הסיפור "עצבים" (תרע"א/1911), שבו אדם לוקח על עצמו אחריות להביא לָארץ אישה וילדיה. המשפחה היא כפוית טובה, האם וילדיה טרחנים, מעצבנים, נודניקים, ובסופו של דבר אולי אפילו לא יישארו בארץ. יש קשיים רבים בעזרה להם. הסיפור מַפנה אל הקורא שאלות שגיבור הסיפור מתמודד עימן: איך אתה, הקורא, היית מתנהג בסיטואציה זו? האם היית מתרחק? האם היית לוקח אחריות? בכל מחיר? גם כשהנסיבות והתנאים אינם מקילים על לקיחת אחריות? זהו סיפור־מבחן; תרגיל במוסר; סיפור המבקש לעודד נטילת אחריות, הרגשת חובה, בכל מחיר, ותהיינה הנסיבות אשר תהיינה; סיפור המכריח את הקורא לבחון את עצמו ואת התנהגותו במצב כזה.
הוא הדין בסיפור "המוצָא" (תרע"ט/1919), על רקע מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל ומוראותיה. המציאות מתוארת כסדום. אין האשָמה בסיפור של צד זה או אחר. הפליטים של היום היו מתנהגים באותה דרך אילו היו מתחלפים בתפקידים עם התושבים ונמנעים ממגע עימם. רק מורה הפועלים הזקן מקבל על עצמו אחריות ועוזר לפליטים כמיטב יכולתו הדלה. האחרים מתרחקים מחשש להידבק במחלות מסוכנות. אין מנוס מן המחשבה שאולי הוא יכול לעזור להם מכיוון שאין לו משפחה שמחובתו להגן עליה. עם התגברות גלי הפליטים חש מורה הפועלים הזקן שעזרתו היא טיפה בים, והוא מתנער ממנה בתירוץ הנכון למחצה, שמכיוון שנפגע באצבע שברגלו אינו יכול ללכת. כעת הוא פטור: "הייתה הרווחה". זה "המוצא" האישי שלו. אבל הקורא ממשיך לשאול את עצמו: האם היה הוא מסַכּן את משפחתו והולך לעזור לפליטים או היה מתנכר לפליטים כדי לא לפגוע בבני משפחתו? אלה כאמור שאלות שאין עליהן תשובות חד־משמעיות.
דוגמה נוספת היא הסיפור "עוולה" (תר"ף/1920), שגם הוא על רקע מלחמת העולם הראשונה ומבוסס על אירוע שהיה. במרכזו השאלה: האם לתת חסות לקצין האנגלי שברח מפני התורכים, ובכך לסכן את חברי הקבוצה נותני החסות? או להתנער ממנו, להגן על חיי חברי הקבוצה, לשלוח אותו לדרכו ובכך לסכן את חייו אם ייפול בשבי התורכים? הקצין מתגלה בסיפור כאנטישמי, ולכן בדיעבד הייתה הקבוצה פטורה, כביכול, מלתת לו חסות. גם שאלה זו של "בני ערובה" היא שאלה מוסרית עקרונית, שאין עליה תשובה חד־משמעית והיא חוזרת אל הקורא.
ג. מדיניות העריכה: גבולות חופש הביטוי
דוגמה ממדיניות העריכה שלו היא, בלשונו, "הכאב הציוני".1 חופש הביטוי הוא הכרחי, אבל יש גם קווים אדומים. יש גבולות. יש הכרח בביקורת קשה ומרה על תחלואי החברה, אבל יש מקום לפרסמהּ רק כשהיא באה מתוך תחושות של אחריות, שיתוף גורל, אהבת העם והארץ, כאב, ורצון לתקן ולשנות את המצב. יש הבדל גדול בין עמדה ביקורתית, קשה ככל שתהיה, לבין ביקורת שיש בה הסתה, הטעָיה, שקר, הגזמה מוטית לטובת אחד הצדדים. הגבולות בין שני סוגי הביקורת, זו האוהבת וזו השונאת והמתנכלת, הם לא פעם מטושטשים ושנויים במחלוקת, אבל הקורא צריך לחוש מהי עמדתו הבסיסית של הכותב: "נאמנים פצעי אוהב" או, חלילה, "בראשית הייתה השנאה".
בשעה שברנר ערך את כתב־העת המעורר בלונדון, שלח לו אחד הקוראים כתב יד לפרסום, וברנר דחה אותו. הכותב שנדחה הטיח בברנר, שכתב היד שלו ראוי לפרסום בשל עקרון "חירות הדיבור". מכתבו של כותב זה לא נשמר ואין לדעת מי הוא, אבל נשמרה תשובתו הגלויה של ברנר מעל דפי המעורר תחת הכותרת "קורספונדנציה" [אותה מילה שלפני היות המילים כַּתָּבָה, כַּתָּב, עיתון, עיתונאים]. תשובתו של ברנר מנובמבר 1906 היא "הקווים האדומים" שלו בוויכוח הקיים עד היום בדבר חופש הביטוי והזכות לפרסם דברי ביקורת. וכך כתב ברנר:
הִנה, אמנם, נכון אני לתת מקום גם למאמינים בגאולה ועובדים אותה וגם למטילים ספק, למתייאשים או לבלתי מאמינים בשום בניה בכלל, אבל בשום אופן לא למתייחסים בזרות או בקלות־ראש ל'אותו הדבר הנקרא ציונות'. 'המעורר', כידוע לך, אינו כלי מבטאו של המחנה הציוני (שלאסוננו כמעט שאינו), אבל בהכרח הוא צריך להביא ומתאמץ להביע, ובכל תוקף, את הכאב הציוני; ומי אשר באיזו מידה זר לו הכאב הלז, הוא לא יבוא אלינו ולא יִגש אל הקיר הנטוי, שלפניו אנו, סופרי 'המעורר', שופכים את לבותינו.
למותר להוסיף כי אלה גבולות אקטואליים מאוד. אם נחליף כיום את "אותו הדבר הנקרא ציונות" ב"אותו הדבר הנקרא מדינת ישראל", נבין מייד למי מותר ולמי יש זכות ואף חובה למתוח ביקורת ולמי לא: "מי אשר באיזו מידה זר לו הכאב", ונוסיף: והוא מעוניין לקעקע את יסודותיה של מדינת ישראל ולא לתקנם.
*המשך הפרק בספר המלא*