תיאורי־המקרים של פרויד

המקרה של פרויד

עשרה תיאורי-המקרים הידועים בהיסטוריה של הטיפול הנפשי מיוחסים לפרויד. חמשת הראשונים, שפורסמו ב'מחקרים בהיסטריה' (פרויד וברויאר, 2004), הם תיאורי-מקרים קצרים, ניסיוניים, המשמשים כמבוא להולדת הפסיכואנליזה. הם כוללים גם את תיאור-המקרה של 'אנה אוֹ', שנכתב על-ידי יוזף ברויאר, שהוא תיאור-המקרה הראשון, המהפכני, אשר שילהב את דמיונו של פרויד ופורסם בזכות התעקשותו. חמשת תיאורי-המקרים האחרים, ה'גדולים', כוללים גם את 'הנס הקטן' (פרויד, 2003), שטופל על-ידי אביו, בהדרכת פרויד, ואת 'שרבר' (פרויד, 2006), שנכתב בעקבות האוטוביוגרפיה של השופט אותו לא פגש פרויד מעולם.

 חדשנותו של פרויד בתחום הטיפול-הנפשי לא פסחה גם על הסגנון המיוחד שיצר בכתיבת תיאורי-המקרים הפסיכואנליטיים. תיאורי-מקרים רפואיים או פסיכיאטריים שימשו ככלי מקובל עוד קודם לכן, אך אלו התמקדו באיסוף הנתונים האישיים של המטופלים למטרות לימוד ותיעוד. הם תיארו את ההיסטוריה החברתית והתעסוקתית של המטופל, את הרקע התרבותי שלו, מעמדו הכלכלי והמאפיינים הגופניים שלו. לה פליי (Le Play) פיתח גירסה מודרנית לכתיבת תיאורי-מקרים במאה התשע-עשרה, "שלפיה אנשי השטח מתגוררים עם משפחה לתקופת מה, אוספים נתונים על התנהגותם של בני-המשפחה, יחסי הגומלין ביניהם, הכנסותיהם, הוצאותיהם ונכסיהם" (Britannica, 1996).

תיאור-המקרה של פרויד, שהפך מודל לכתיבה של תיאורי-מקרים פסיכואנליטיים ופסיכותרפויטיים (ר' גרין, 1998), אינו מתמקד בנתונים, בתצפיות או בשיחזור סיפורו של המטופל. ייתכן שהמודל של פרויד מבוסס על אמונתו בדבר "חוסר האפשרות של כתיבת תיאורי-מקרים מספקים" (Mahony, 1996: x), כפי שמציין מאהוני, או נטייתו לכתיבה ספרותית, שיש בה, כפי שציין מרקוס: "קווי דמיון מעוררי מחשבה לרומן הניסיוני המודרני" (מרקוס, 1993: 117). פרויד נמנע מכתיבה של תיאורי-מקרים מפורטים ומקיפים, ואף שלל את האפשרות לעשות זאת: "אינני יכול שלא לתמוה כיצד הוציאו מחברים שונים מתחת לידיהם סיפורי מקרים של היסטריה רהוטים ומדויקים כל כך" (פרויד, 1993: 36). הוא נמנע במכוון גם מתיאור מדויק של העבודה הטיפולית, והסתפק בפרשנות מאוחרת: "לאי-שלֵמות מסוג אחר גרמתי בכוונה: בדרך כלל לא תיארתי כאן את תהליך הפרשנות שהפעלתי על האסוציאציות והדיווחים ששמעתי מפי החולה, אלא את תוצאותיו בלבד" (שם: 34).

מה שמאפיין את הסגנון המיוחד של תיאורי-המקרים של פרויד הוא השילוב שבין התיאור הסובייקטיבי של המטופל לבין פירוש התהליך הטיפולי, והניסיון להציג בדרך זו נושאים מרכזיים בתיאוריה הפסיכואנליטית. פרויד הכיר במגבלותיו של תיאור-המקרה: "מן הראוי שלא נתעלם מכך שערכם של פרוטוקולים מדויקים בסיפור-מקרה אנליטי קטן בהרבה ממה שניתן לצפות. למען האמת הם מצטיינים באותו דיוק מדומה, שהוא ממאפייניה של הפסיכיאטריה 'המודרנית', ויש לכך דוגמאות רבות" (פרויד, 2002: 94). לפיכך, הוא מציע להמתין ולכתוב רק לאחר סיום העבודה הטיפולית: "להימנע מספקולציות ומחיטוט בדברים כל עוד האנליזה נמשכת, ורק משהגיעה האנליזה לסיומה יכפיף את החומר שהפיק לעבודת חשיבה סינתטית" (שם).

עד היום נהוג לזהות את תיאורי-המקרים של פרויד בשמם או בכינויים של המטופלים המתוארים בהם, למרות שבכותרת המקורית התייחס פרויד דווקא לנושא התיאורטי המוצג בהם. כך כונה המקרה 'קטע מתוך אנליזה של היסטריה' בשם 'דורה', והמקרה 'מתולדותיה של נוירוזת ילדות' כונה בשם 'איש הזאבים'. הבחירה לכנות את תיאורי-המקרים בשמות המטופלים מציינת את ההשקפה הרווחת בקרב מטפלים, מאז פרויד ועד היום, שתיאור-מקרה מתאר את המטופל ומאפשר לאבחן אותו ואת הקושי הנפשי שלו. השקפה זו, המתאימה לתיאורי-המקרים שקדמו לפרויד, אשר נועדו להיות תיאוריים ואובייקטיביים ככל האפשר, השפיעה על עבודתם של מטפלים במהלך ההיסטוריה של הפסיכואנליזה ושל הפסיכותרפיה. מטפלים רבים מפרסמים בכתבי-העת המקצועיים תיאורי-מקרים המתיימרים להציג את מטופליהם 'כפי שהם', ולשתף את קוראיהם בפירוש המבנה הנפשי או הבעיה הנפשית שלהם. במפגשי הדרכה אישיים או קבוצתיים יש מטפלים הנוהגים להציג בהרחבה את המטופלים שלהם, לעתים תוך חשיפת הפרטים האישיים, כשהם משתפים את המדריך או את הקבוצה בניסיון להבין אותם. לתפיסה זו יש השפעה כבדת משקל על תהליך ההכשרה של המטפלים ועל האופן שבו הם מבינים את האתיקה המקצועית שלהם. זוהי חשיבה המייחסת לטיפול הנפשי את הדגם הרפואי, שבו המטפל מרפא את המטופל באמצעות מניפולציה כלשהי.

אבל תיאורי-המקרים של פרויד אינם מתמקדים במטופל שעל שמו הם קרויים, אלא דווקא בעבודת הבילוש של המטפל, שכמו שרלוק הולמס (Spence, 1987: 113) מפרש את הרמזים שהוא מוצא אצל מטופליו ובונה מהם סיפור מסגרת המתאים לתיאוריה שלו. עבודת הפירוש, לפיכך, עומדת במרכז תיאורי-המקרים של פרויד ולא המטופלים עצמם. במודל החדש של כתיבת תיאורי-מקרים העמיד פרויד את המטפל במרכז העלילה, כאשר המטופל משמש כרקע לבחינת הסוגיה הטיפולית העומדת למבחן. בתיאורי-המקרים שלו מציג פרויד קטע מסוים מתוך הטיפול, במטרה להאיר באמצעותו סוגיה טיפולית הראויה למחקר ולהציג את חידושיו התיאורטיים. כך בספר 'מחקרים בהיסטריה' הציגו פרויד וברויאר תיאורי-מקרים שבאמצעותם תיארו את הטיפול בהיסטריה באמצעות הטכניקה החדשה של 'טיפול בדיבור', שהתבססה על ההשקפה "שלמיניות תפקיד מרכזי בהיווצרות ההיסטריה" (פרויד וברויאר, 2004: 27). התיאור של 'דורה' אפשר לפרויד להציג את הטיפול בהיסטריה באמצעות הטכניקה החדשה של פירוש החלומות, אותה הציג זמן קצר קודם לכן בספרו 'פשר החלומות' (Freud, 1900). ב'הנס הקטן' הציג פרויד מקרה של טיפול בפוביה של בעלי-חיים, שבאמצעותו המחיש את חרדת הסירוס ואת תסביך אדיפוס: "לפנינו אכן אדיפוס קטן, הרוצה 'לסלק' הצידה את אביו כדי להתייחד עם אמו היפה ולישון אתה" (פרויד, 2003: 127). המקרה של 'איש העכברושים' מוקדש לנוירוזה כפייתית, ובו הוא הצהיר: "בהקשר של מקרה זה ובהסתמך על מקרים קודמים שעברו אנליזה, יובאו כמה הצהרות מקוטעות על אודות ההיסטוריה והמנגנונים היותר עדינים של התהליכים הכפייתיים בנפש, האמורים להשלים את התיאור הראשון שפרסמתי בשנת 1869" (פרויד, 2004: 31). במקרה של 'שרבר' הוא תיאר מקרה של פרנויה: "לפיכך אני סבור, שאין זה בלתי-ראוי לקשור פירושים פסיכואנליטיים לתיאור-המחלה של חולה פרנואידי שמעולם לא ראיתיו" (פרויד, 2006: 28). במקרה של 'איש הזאבים' הוא פירש נוירוזת ילדות במטרה להרחיב את מאמרו 'לתולדותיה של התנועה הפסיכואנליטית' שפורסם בשנת 1914, ולהשלים "באמצעות הערכה אובייקטיבית של החומר האנליטי, את הפולמוס האישי ביסודו, שמצוי באותו חיבור" (פרויד, 1999: 23).

באופן זה שימש תיאור-המקרה את פרויד כבמת תיאטרון, שאפשרה לו להציג את מפעל חייו. ואכן, כל אחד מתיאורי-המקרים שלו מציג נושא מרכזי בתיאוריה הפסיכואנליטית ובפרקטיקה הטיפולית, ומעלה אותו לדיון בפני הקהיליה המקצועית. בהקדמה למקרה של 'דורה' (פרויד, 1993: 31) תיאר פרויד את המגבלות האתיות של פרסום תיאורי-מקרים, ואת הפגיעה בפרטיותם של המטופלים, אך הדגיש גם את ההתחייבות שלו כלפי המדע. זו הסיבה שהמעיט בפרסום תיאורי-מקרים, וצמצם את התיעוד של הישגיו המקצועיים לחמשת תיאורי-המקרים ה'גדולים'.

המבנה המיוחד של תיאורי-המקרים של פרויד משלב התבוננות רפלקטיבית-אינטרוספקטיבית של הכותב על תהליכי העבודה הטיפולית. אלו סיפורים הכוללים בתוכם את פירושם (מרקוס, 1993: 137), כאשר העלילה עצמה בחלקה הגדול מבוססת על הפירוש שנתן פרויד לדברי מטופליו. בדרך זו שימש תיאור-המקרה את פרויד כמעבדה בזעיר-אנפין, שבה חקר את המתודה הטיפולית שלו ופתח צוהר הצצה גם לממשיכיו. המאפיין הזה של תיאורי-המקרים השפיע על התפתחות הפסיכותרפיה ועל הבנת החשיבה האינטרוספקטיבית כחלק אינטגרלי של התהליך הטיפולי. אחד הביטויים להשפעה זו הוא מקומה המרכזי של ההדרכה בפסיכותרפיה, ושילוב כתיבתם והצגתם של תיאורי-מקרים בתהליכי ההכשרה של מטפלים. היבט אחר של מאפיין זה – כתיבתם של תיאורי-מקרים באופן קבוע, שלא למטרות פרסום – הוזנח משום מה ולא נזכר בספרות הטיפולית. מי שיאמץ את דרך עבודתו של פרויד, שרשם לעצמו בכל יום את תמצית המפגשים הטיפוליים, יוכל למצוא בה כלי רב-עוצמה להדרכה-עצמית ולהתמודדות עם הבדידות שחובת הסודיות מטילה על המטפלים (ר' 'הוואקום הנרטיבי וכתיבת תיאורי-מקרים', גרין 2007א).

הרובד הסמוי בתיאורי-המקרים של פרויד

אחד המאפיינים הבולטים בתיאורי-המקרים של פרויד הוא אופיים המקוטע והכוונה המוצהרת להימנע מלהציג את התהליך הטיפולי השלם. הימנעות זו נובעת מן העובדה שתיאור-המקרה אינו מנסה לתאר באופן שלם את הטיפול במטופל מסוים, אלא להציג באמצעותו סוגיה תיאורטית. נוספה לכך גם טענתו של פרויד שתיאור-מקרה יחיד אינו יכול לשמש מקור מידע נאמן להבנת תופעה מסוימת (פרויד, 1993

בקריאה ראשונה של תיאורי-המקרים קשה שלא להיסחף בעלילות המרתקות שטווה פרויד, בסגנונו הספרותי המיוחד במינו. גם בקריאה שניה נדרשת מן הקורא התמודדות עם עולם חדש של רעיונות מקוריים ועם דרכים חדשות להבנת המציאות הנפשית. רק בקריאה חוזרת ונשנית ניתן להתפנות ולהבחין בצללים שבין המלים, ולזהות בהם את טביעת אצבעו המיוחדת של אבי הפסיכואנליזה. מתוך הפרטים הקטנים השזורים בעלילה, ולעתים מתוך מה שאינו כתוב במפורש, עולה אישיותו של פרויד עצמו, ונחשפת דרך עבודתו הלא-שגרתית, החורגת לעתים מעמדותיו המוצהרות. התבוננות בדמותו הסמויה של פרויד אינה בגדר רכילות או סטיה מן העיקר, והיא עשויה לשמש מקור עשיר וחשוב להבנת התהליך הטיפולי עבור כל מטפל, גם אם אינו פסיכואנליטיקן. הקריאה בין השורות בתיאורי-המקרים של פרויד עשויה לשמש כלי יעיל ומעשי לכל מטפל המבקש לשפר את יכולת ההתבוננות-העצמית שלו בעבודתו עם מטופליו. ברובד הסמוי של תיאורי-המקרים חבוי תיאור-המקרה של פרויד עצמו ושל עבודתו כמטפל.

החשיבה התיאורטית והטיפולית

תיאורי-המקרים אפשרו לפרויד להמחיש את עקרונות התיאוריה שפיתח באמצעות דוגמאות מן הפרקטיקה הטיפולית שלו. בשעה שתומכיו ראו בתיאורי-המקרים "מודל לתלמידי פסיכואנליזה" (Jones, 1953: 288) ראו בהם מתנגדיו הוכחה לכשלונותיו. אלו גם אלו מתייחסים לתוכנם של הדברים, כלומר מייחסים ערכי אמת לתיאוריות של פרויד ובודקים את ההתאמה בין התיאוריה לבין הפרקטיקה. לא קשה להסכים עם המתנגדים, ולמצוא את הפגמים בהנחותיו המוקדמות של פרויד, או בפערים שבין הפרקטיקה לבין התיאוריה. לא קשה גם להסכים עם מעריציו, שמצאו בתיאורי-המקרים המחשה לרעיונות החדשניים המעניקים הסבר מקיף על טבע האדם. אבל גם הערצת התכנים של תיאורי-המקרים וגם הביקורת עליהם מסתירים, למעשה, את גדולתו של פרויד ואת התועלת שניתן להפיק מקריאת תיאורי-המקרים.

תיאורי-המקרים מאפשרים הצצה נדירה אל תהליכי החשיבה של פרויד, ולשם כך יש להתבונן בהם כאילו היו יומני העבודה שלו. באמצעותם ניתן להבחין כיצד הוא מתנער מעמדות קדומות ומהנחות קודמות שהיו לו, ובאמצעות חשיבה מקורית ותשומת-לב לטעויותיו מגלה כיווני חשיבה חדשים. בכל אחד מתיאורי-המקרים פורץ פרויד את גבולותיו שלו, מרחיב אותם, משנה את דעתו ומאמץ רעיונות חדשים. התבוננות בתהליך זה עשויה לשפוך אור על התפתחות החשיבה הפסיכואנליטית של פרויד וביטויה בשלבי ניסוחה ופיתוחה של הפסיכואנליזה.

מה שמייחד את החשיבה של פרויד, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתיאורי-המקרים שלו, היא ההתייחסות לכל מפגש עם מטופליו כאל מחקר מדעי, לא פחות מאשר כטיפול. לכאורה, ניתן לראות בגישה זו ניצול של המטופלים למטרות זרות, בניגוד לכלל ההימנעות הפסיכואנליטי, וגם הרחקה של המטפל מן המטופל עצמו, נשוא עבודתו. עם זאת, ניתן לראות בסוג זה של חשיבה גם מתודה טיפולית יעילה, המסייעת למטפל לנטרל או להרחיק את עצמו (bracketing) ואת דעותיו הקדומות בזמן המפגש עם המטופל, כפי שדורשת המתודה הפנומנולוגית, המקובלת בגישה האקזיסטנציאלית (Spinelli, 1989: 17). ההתייחסות לכל מקרה טיפולי כאל עבודת מחקר מחייבת כל מטפל בהתבוננות-עצמית, שתשמש אותו גם כמערכת בקרה והדרכה-עצמית בזמן הטיפול עצמו, ומסייעת לו להימנע מליפול בפחים של דעות קדומות והנחות תיאורטיות שגויות.

המודעות-העצמית, הגמישות המחשבתית וחוסר המודעות-העצמית

יכולת החשיבה הגמישה ופורצת הגבולות של פרויד חשובה לא פחות להבנת התהליך הטיפולי. היכולת לסטות מן המתודה הדוגמטית שלו עצמו, לפנות לדרכים לא-סלולות ולהסתכן בכישלון נובעת מן ההכרה בחד-פעמיות של כל מפגש טיפולי, שפרויד אינו מתייחס אליה במפורש. לעתים קרובות פרויד אינו מודע למשמעות החד-פעמית של הטיפול, אותו הוא מתאר, ולחשיבות של מה שעשוי להתפרש ככישלון. כך, למשל, הוא האשים את עצמו בכך שלא הבחין בסימנים הראשונים של ההעברה במקרה של דורה, בשעה שהיה עיוור להעברה-הנגדית שלו במקרה זה, שהיא שהכשילה לכאורה את הטיפול. ההתעקשות האובססיבית של פרויד לנתח את עבודתו במהלכה היא מקור לימוד יעיל יותר מאשר המסקנות התיאורטיות שלו. בתיאורי-המקרים יכול הקורא לבחון שוב ושוב את עבודתו של פרויד, ולראות בה מודל למנגנון פיקוח-עצמי, שיסייע לכל מטפל לבחון שוב ושוב את עמדותיו ולהיגמל מתיאוריות החוסמות בפניו את האפשרות להבחין בבהירות במטופל היושב מולו.

יכולתו של פרויד להיכנע לאינטואיציה שלו, ולהתעלם לרגע מן הידע שצבר ומן ההנחות התיאורטיות המוסכמות עליו, הובילה אותו לעתים לגילויים חדשים. כך, למשל, כאשר כמעט נואש מן הטיפול ב'איש הזאבים', לאחר שלוש וחצי שנים של טיפול שלא התקדם, קבע את תאריך הסיום של הטיפול לשנים-עשר חודשים מאוחר יותר (פרויד, 1999: 27). בכך גילה פרויד, לראשונה, את מעלותיו של הטיפול המוגבל בזמן. מי שילמד מתיאורי-המקרים של פרויד ויאמץ את שיטת החשיבה שלו, ידע כיצד לבחון שוב ושוב את עמדותיו ואמונותיו ואף להסתכן בטעות באופן מכוון, ובכך להפוך את עבודתו ליצירתית ויעילה יותר.

בניגוד למטרתו המוצהרת של פרויד בכתיבת תיאורי-המקרים, מתחת לפני השטח מתגלות בהם סתירות הנובעות בעיקר מן הפער שבין החשיבה המודעת-לעצמה לבין האינטואיציה היצירתית שלו שאינה מודעת לעצמה. הקריאה בתיאורי-המקרים מציגה את החשיבה היצירתית הפרועה של פרויד כמתודה יעילה המבוססת, למעשה, על הטכניקה של הסערת-מוחות. למעשה, זוהי הטכניקה המקבילה לכלל-היסוד של האסוציאציות החופשיות. בכתביו הטכניים המליץ פרויד על חשיבה פרועה כזו, שאינה מודעת לעצמה, ואשר באה לידי ביטוי בטכניקה של "תשומת-לב מרחפת ואחידה" (פרויד, 2002: 92). טכניקה זו היא בחירה מודעת במצב של חוסר-מודעות זמני, המאפשר חשיבה פתוחה ויצירתית המקדמת את הטיפול ומאפשרת הבנה חדשה של המטופלים.

יתרונות הכתיבה

לא במקרה נחשבים תיאורי-המקרים של פרויד גם ליצירות מופת ספרותיות. לא פחות מן השאיפה להצטיין כאיש מדע שאף פרויד להיות סופר מפורסם. כשהיה בן ארבע-עשרה קיבל במתנה את ספרו של לודוויג ברנה (Ludwig Börne), ובו מאמר שכותרתו 'כיצד להפוך לסופר מקורי בשלושה ימים'. פרויד שמר את הספר הזה בספריה שלו במשך יותר מחמישים שנה, והוא סיפר ש"הספר הזה הוא היחיד מבין ספרי ילדותו שעדיין מצוי ברשותו. הסופר הזה היה הראשון שהוא התעמק בכתביו" (פרויד, 2002: 138).

גם לאחר שהתבגר המשיכה לפעם בפרויד השאיפה להפוך לסופר, שבאה לידי ביטוי מדי פעם בכתביו: "לו רק יכולנו לגלות בעצמנו או באנשים אחרים הדומים לנו פעילות הדומה לכתיבה יצירתית:" (Freud, 1908: 143). פרויד היה מודע לנטייתו לכתיבה ספרותית, ובתיאורי-המקרים הוא היתמם שוב ושוב, בהכחישו את ההאשמה בספרותיות יתר: "ואני עצמי חש תחושה מוזרה כשסיפורי-המחלה שאני כותב נקראים כמו נובלות ומוותרים, לכאורה, על טביעת-החותם הרצינית של המדע" (פרויד, : 196). למרות זאת, מדי פעם לא התאפק פרויד והתגאה ביצירתו הספרותית: "זהו הדבר השנון ביותר שכתבתי עד כה, והוא יזעזע את הקוראים עוד יותר מהרגיל" (Masson, 1995: 433), הוא כתב לחברו פליס. בשיחתו עם פרויד, סיפר וילהלם שטקל, "פרויד סיפר לי פעם, כשטיילנו ביער של ברכסגדן, 'בנפשי אני תמיד מחבר רומנים, כשאני משתמש בניסיון שלי כפסיכואנליטיקן; אני שואף להפוך לסופר – אבל טרם הגיע הזמן לכך; אולי בשלב מאוחר יותר של חיי'." (Gutheil, 1950: 66).

גם המבקרים מסכימים ש"תיאורי-המקרים של פרויד נקראים יותר ויותר כסיפורים קצרים" (Williams, 1995: 19), וש"מעמדו של פרויד כסופר גדל במהירות בקרב מבקרי הספרות וקוראיהם" (Cohn, 1992: 21). חלקם אף סבורים שניתוח תיאורי-המקרים "מסיט את תשומת-לבנו אל הטכניקה הספרותית שלהם גם כאשר היא מציגה את עצמה כטכניקה רפואית" (Hillman, 1993: 5). לעתים העסיקה הצורה הספרותית את המבקרים יותר מאשר תוכנו של תיאור-המקרה. כך טען מרקוס ש"פרויד הוא סופר גדול, ושאחד מסיפורי המקרים החשובים שלו הוא יצירת ספרות גדולה" (מרקוס, : 112). גם ספנס האמין ש"המשיכה של תיאור-המקרה של 'דורה' ומקומו שאינו מוטל בספק כיצירת מופת ספרותית מפנים את תשומת-לבנו אל השפעתם של מה שניתן לכנות מיומנות הכתיבה והעוצמה המתוחכמת של הנרטיב הקליני" (Spence, 1987: 123).

ההתלהבות מן הווירטואזיות הספרותית של פרויד עלולה להטעות את הקורא, ולהסיט אותו מן החשיבות הקלינית של הכתיבה. בשעה שהכתיבה האקדמית, היבשה, המקובלת בדרך-כלל על מטפלים הכותבים תיאורי-מקרים, מתמקדת בפירוש הטקסט של המטופל, מתארת הכתיבה הספרותית של פרויד היבט רחב יותר של התנהגות המטופל ושל הקשר הטיפולי. פרויד עצמו טען ש"אנו – הסופר והאנליטיקן – יונקים כנראה ממקור זהה, עובדים על אותו מושא, כל אחד בשיטה משלו" (גיי, 1993: 260). בכך משמשת הכתיבה ה'ספרותית' כאמצעי להבנה עמוקה יותר של התהליכים הקליניים ושל הבנת הטיפול. מסעוד ח'אן היטיב לתאר זאת בהקדמה לתיאורי-המקרים המרתקים שלו, שסגנונם מושפע מן המאפיינים הספרותיים של פרויד: "זו הסיבה מדוע בחרתי לתאר, לעתים בפרטי-פרטים, איך המטופל מתנהל ומתלבש. ניתן ללמוד הרבה מאופן הלבוש בו המטופל מציג את עצמו" (Khan, 1988: viii).

מי שיעמיק ויחקור את פשר הסגנון הספרותי של פרויד, ואת ההתלהבות העצמית שלו מיכולתו הספרותית, ימצא שסוג זה של כתיבה העמיק את הבנתו של פרויד בתהליכים הטיפוליים, לאחר מעשה, ובה בעת סייע בעדו גם ביצירת הקשר העמוק עם מטופליו. אני עצמי נוכחתי בכך כאשר גיליתי שוב ושוב שמטפלים שלמדו אצלי בקורס לכתיבת תיאורי-מקרים, וטרחו בכתיבה שוטפת של התהליך הטיפולי, יצרו קשר עמוק יותר עם מטופליהם.

האישיות השנויה במחלוקת של  פרויד

קריאה בתיאורי-המקרים מעלה בין השורות את דמותו המיוחדת, הסוערת ורבת-התהפוכות של פרויד. האופן שבו חווה הקורא את אישיותו של פרויד משפיע על הבנת הנקרא ועל המסקנות שמסיק כל אחד מן הקוראים. המקרה של דורה, למשל, שהלהיב דורות של פסיכואנליטיקנים, עורר את זעמן של הפמיניסטיות, כפי שמבטאת זאת ז'אנט מאלקולם: "פרויד מספר את העלילה הספרותית של דורה באופן כה רהוט, עד שהסיפור הפסיכואנליטי – העלילה של חדירת הפסיכואנליטיקן אל ישותו הלא-מודעת של המטופל – נקראת כהטרדה, כמעט כאונס" (Malcolm, 1992: 24).

סגנון הכתיבה המודע-לעצמו של תיאורי-המקרים גורר אחריו באופן לא-מודע גם ביטויים רגשיים המבטאים את הצדדים השונים באישיותו של פרויד, המשפיעים על הקורא, ובהם גם חולשותיו האנושיות. בארי מגיד מדגיש את העובדה שפרויד "רצה שהסיפורים יסופרו רק בדרך שלו כדי להדגיש שלא ניתן להפריד בין הנתונים הקליניים לארגון התיאורטי" (Magid, 1993: 2). ואכן, לא קשה להבחין באופן בו ניווט פרויד את קוראיו וכפה את הפירוש שלו על העובדות, תוך כדי הטייתן. לעתים פרויד לא הצליח להסתיר את הציפיות שתלה במטופליו, שסייעו לו להוכיח את התיאוריה שלו, כפי שקרה בסיום הכפוי של הטיפול בדורה: "מכל מקום, הבטחתי לסלוח לה על שמנעה ממני את הסיפוק שהייתי חש אילו הצלחתי לשחרר אותה ביתר יסודיות מסבלותיה" (פרויד, 1993: 101).

מתוך הטקסט של תיאורי-המקרים עולה שוב ושוב שאפתנותו פורצת-הגבולות של פרויד, המבקשת לעתים לעוות את המציאות ואת העובדות כדי להוכיח את טיעוניו. הוא ביטא את חששותיו מפני הביקורת, וגם את ביקורתו על עמיתיו שלא היו שותפים למסקנותיו. בין השורות ניתן להבחין בקנאה ובגאווה, בכעס ובהתנשאות.

ניתן לבקר את פרויד על ביטויי הרגשות הלא-נעימים בתיאורי-המקרים, ולמצוא בהם סימוכין לטיעונים השוללים את גישתו ואת הישגיו. אבל ניתן לראות במאפיינים הלא-נעימים של פרויד גם ביטוי לאנושיותו, ביטוי המעניק תחושה של אותנטיות וכנות למי שקורא בתיאורי-המקרים. ביטויי החולשה של פרויד מעידים דווקא על אמינות התיאור שלו, ומדגישים את השפעת אישיותו של המטפל על התצפית המחקרית שלו. קריאה אמפתית בתיאורי-המקרים של פרויד עשויה להציב בפני כל מטפל הקורא בהם מראה שתאפשר לו להבחין, מאוחר יותר, בהשפעת אישיותו שלו על עבודתו הטיפולית.

יחסיו של פרויד עם מטופליו

יכולתו של פרויד להשתחרר מכבלי התיאוריה שלו עצמו באה לידי ביטוי בעיקר בקשר המיוחד שטווה עם מטופליו, שבעטיו הואשם על-ידי מבקריו בפריצת כללי-היסוד שהוא עצמו קבע. בניגוד לדימוי הקר והמרוחק של הפסיכואנליזה ניהל פרויד יחסים קרובים וחמים עם מטופליו, והוא לא הסתיר זאת בתיאורי-המקרים שלו. יוצא-דופן הוא תיאור-המקרה של אידה באואר ('דורה') שעזבה בכעס את פרויד, אך גם הקשר איתה מעיד על רגשות סוערים ולא על ריחוק וניכור.

בארבעת תיאורי-המקרים ה'קטנים', המופיעים ב'מחקרים בהיסטריה', מתוארים יחסי רופא-חולה, שקדמו להגדרות המאוחרות יותר של הטיפול הפסיכואנליטי. פרויד תיאר בהם שילוב של טיפול גופני וטיפול נפשי, אלא ראה כל פסול במסג'ים ולחיצות שונות שביצע במטופלות שלו. גם הקשרים עם המטופלות חרגו מגבולות הקליניקה ושולבו בקשרים חברתיים, במהלכם התארח פרויד בבתיהן.

בחמשת התיאורים ה'גדולים' חורג היחס החם והאינטימי של פרויד למטופליו ממה שמיוחס היום לכללי-היסוד הפסיכואנליטיים. בכולם ביטא פרויד התעניינות אנושית במטופליו, התעניינות שחרגה מן הפרקטיקה הטיפולית שלו. היו לו קשרים עם משפחתה של דורה, והוא המשיך להתעניין בה גם לאחר סיום הטיפול. יחסיו עם 'איש העכברושים' ביטאו אמפתיה ואהבה, והקשר שלו עם 'איש הזאבים' נמשך שנים רבות, שבמהלכן אף תמך בו כלכלית. הוא היה מיודד עם אביו של 'הנס הקטן', ולמרות שלא טיפל בו כתב עליו בחיבה לא-מוסתרת. את השופט שרבר הוא לא פגש מעולם, ולמרות זאת הצליח לכתוב עליו בנימה אישית כאילו היו מיודדים.

הקשר המיוחד של פרויד עם מטופליו חרג מן התכנים שהוצגו בתיאורי-המקרים, וניתן היה להבחין בו בין השורות. למרות זאת, האמפתיה של פרויד למטופליו, כפי שהיא מתבטאת בתיאורי-המקרים, משכנעת לעתים הרבה יותר מאשר הטיעונים התיאורטיים ככלי טיפולי רב-עוצמה בעבודתו של פרויד. למרות הביקורת הרבה המושמעת עד היום על החריגה של פרויד מכללי-היסוד הפסיכואנליטיים, ניתן לראות בתיאורי-המקרים שלו את המדריך הראשון לטיפול אמפתי, שנים רבות לפני חידושיו של קוהוט. מי שרואה ביחסי מטפל-מטופל את המטרה העיקרית של התהליך הטיפולי, יכול לאמץ את תיאורי-המקרים של פרויד כמודל הלא-רשמי ליצירת אמפתיה.

יחסיו של פרויד עם קוראיו 

ההתייחסות אל תיאורי-המקרים של פרויד כאל סיפורים משכיחה את העובדה שמדובר ב"מטפל המתאר מטופל בפני קהל" (Ward, 1997: 6). פרויד היה מודע לקיומו של 'הקהל' שלו, ונהג לפנות אליו במישרין מעל במת התיאטרון של תיאורי-המקרים שלו. לעתים הוא פנה אל קוראיו בסגנון אפולוגטי, כדי להקדים את הביקורת שאולי תופנה נגדו, כפי שעשה במבוא ל'איש הזאבים': "מכל מקום הקוראים יכולים להיות לפחות משוכנעים בכך, שאני עצמי רק מדווח על מה שנקרה בדרכי כהתנסות בלתי תלויה שאינה מושפעת מציפיותי" (פרויד, 1999: 28). במקרה של 'דורה' הוא פיתה את קוראיו בהבטחה לסיפור הרווי בתיאורים מיניים: "קורא בעל נפש חסודה יסיק מתוך התאור שלא חששתי כלל לשוחח עם אשה צעירה על נושאים שכאלה בשפה שכזאת" (פרויד, 1993: 32). גם במקרה של 'איש העכברושים' הוא הוביל את הקורא בסבך העלילה, ולעתים כיוון אותו כרצונו: "לא אתפלא אם במקום הזה ייכשל הקורא בהבנת הנקרא" (פרויד, 2004: 45).

הפניה הישירה של פרויד אל קוראיו מעידה על יכולתו ליצור בינו לבין הקורא מעין מקבילה של הקשר הטיפולי, באמצעות יצירת תחושה של אמון וביטחון. לכאורה, זוהי טכניקת מניפולציה שאפשרה לפרויד להטעות את קוראיו, להקהות את תשומת-הלב שלהם, לרכך את התנגדותם ולהוביל אותם לעבר המטרה שסימן מראש. אבל טכניקה זו של פרויד, שאינה מוסווית, עשויה לשמש את הקורא גם למטרה ההפוכה. באמצעות פענוח כוונותיו של פרויד בפניותיו אל הקורא יכול הקורא לגלות את נקודות התורפה של פרויד, ובאמצעותן להבין טוב יותר את התהליך הטיפולי ולהגיע למסקנות משלו.

בי, כמי שקורא בתיאורי-המקרים של פרויד שוב ושוב כבר יותר משני עשורים, מעוררים ניסיונותיו הגלויים של פרויד לעורר את אהדת הקוראים למאמציו אמפתיה והערכה. הצורך של פרויד באישור ובהסכמה חושף את חולשותיו האנושיות, ומגלה את הקושי שאתו התמודד בסביבה שלא הבינה את שפתו, ואת המעקשים שהיו בדרכו למימוש מפעל חייו.