סיפורונים

גאולה

יהודה, איש שכונת הפועלים הוותיקה קריית חיים, היה ידוע כאדם טוב לב ונוח לבריות, המקדים שלום לכל מי שביקר אותו מאחורי הסורגים. במהלך השבוע הייתה התנועה דלילה למדי ואיפשרה לו לתהות על קנקנם של המבקרים. עם הקבועים שבהם אפילו הרשה לעצמו להביע, במנוד קל של ראש, השתתפות בצער עת זימן להם הגורל דרישת שלום חמה ממחלקת החנייה של עיריית חיפה.

רווק מזדקן היה יהודה. עור אפרפר. סנטר נסוג. קומה נמוכה. כתפיים מכונסות, קול חרישי. גופיית "אתא" מעל גו רזה אך שעיר. בזריזות, בחרישות, ביעילות, ייתכן אף בכניעות, ביצע את עבודתו כנדרש ואף זכה, כך שמעתי, לקבל בשנת תשמ"ד את אות עובד הדואר המצטיין של מחוז הצפון.

קשה לומר שהתאווה לרצות את הגברת פוליטי, אלמנה רומניה לבושה בליפסטיק, אבל בפיקחות הישרדותית ידע שתרגילי ההתחמקות, בהם נקט זה מספר שבועות, מיצו את עצמם, והוא חייב יהיה לבצע את שהבטיח לה. ככה זה אתה, הרהר, היא תמיד משיגה את כל מה שהיא רוצה. אמנם הנימוקים בהם נקטה היו הגיוניים (הוא היה היחיד, שלכאורה לפחות, תיפקד כגבר בבניין קטן זה על ארבע דירותיו), ובכל זאת לא הסכין עם המטלה שייעדה לו. בדיעבד, ניסה לנתח לעצמו את תשובתו החיובית לבקשתה, אך נכשל. ייתכן שאילו היה מודע יותר לעצמו היה מגיע למסקנה שחמוקיה, ירכיה ובשמיה פעלו עליו את פעולתם. אדרבא, סבור היה שהבטחתה של הלבושה בליפסטיק כי הוועד יפצה אותו על הוצאותיו ועל זמנו, לא השפיעה כהוא זה על החלטתו. בכל אופן, את העבודה צריך היה לעשות, ובמהירות. שהרי הפסח, חג האביב, חג החירות וחג הניקיון עמד בפתח.

לפיכך ירד יהודה אל המקלט בתחושת אי-רצון. בדרך חצתה את דרכו שיירה של נמלים עמלניות שיצאו מסדק עמוק במפגש הקיר והמדרגות והיו פוסעות להן זו אחר זו. כשהוא נזהר לבל ידרוך עליהן קיפץ גיבורנו מעל למדרגה ונכנס למקלט. ארבעה קירות בטון, שלושה כיסאות שבורים, שתי מכונות כביסה ישנות ועכברוש אחד קיבלו את פניו. המטרה הייתה ברורה, הדרכים להשגתה - פחות.

הוא פתח את חלון המילוט של המיקלט, וקרא לעכברוש לצאת החוצה. העכברוש סרב, והתיישב לו בהדרת מלכות על אחד הכיסאות השבורים. לא היה ספק בכך שמבחינת העכברוש אין הוא כלב מחמד כנוע אלא שליטה של ממלכה. קטנה אמנם, אבל ממלכה. בינתיים חלף לו זמן התחנונים ותחושת רעב קלה, אך בלתי מרפה, נעורה בפקיד הדואר. ביודעו שגם מלכים צריכים לאכול, עלה ביהודה הרעיון להוליך את העכברוש החוצה ע"י פיזור פירורי לחם בקו שיוביל אל פתח המילוט. מיד קפץ לביתו, הכין לעצמו מספר כריכים לשבור את רעבונו ושב אל המקלט; ידו האחת אוחזת בסנדביץ' והשנייה מפזרת פירורים. אבל גם העכברוש לא נולד אתמול ולא ימות מרעב מחר. הוא ליקט לעצמו את כל הפירורים שפוזרו על רצפת המיקלט, ומשסיים חזר לכס המלוכה מבלי לחצות את סף החלון. נמצא שהיו שניהם חולקים יחדיו את אותו הכריך. בתוך דקות התעייף יהודה והתיישב על אחד הכיסאות. מיד מיהר העכברוש והתיישב אף הוא על כס מלכותו, מישיר מבט אל הפולש מן הקומה השנייה. "אחים אנחנו" אמר יהודה בקול. "אחים אנחנו, ואף על פי כן, או אולי משום כך, חייב אני לגרש אותך מכאן." העכברוש, מתוך נינוחות טבעית שהייתה בו, לא הגיב.

"התחזק והיית לאיש" אמר לעצמו יהודה, "גבר צריך לעשות מה שגבר חייב לעשות." ומכיוון שזה עתה חיזק את עצמו בכריך קם והחליט לעשות מעשה. גהר אל מול העכברוש המלכותי וספק את כפיו בקול גדול, להבהילו אל מחוץ למיקלט. אלא שגם העכברוש, בתורו, חיזק עצמו זה עתה בפירוריו של סופק הכפיים. ספק מתוך תחושת מיאוס שחש כלפי הנתין הטרדן, ספק מתוך בהלה, ספק מתוך גבורה, או שמא רשעות, קפץ זה על גיבורנו, שרט אותו קלות, אולי אפילו נשך אותו בידו ומיד נסתלק לפינה הנגדית של ממלכתו.

האם הכאב שחש בידו הוא שהביא לשינוי בהתנהגותו של פקיד הדואר? או שמא העלבון שבהסגת היד מפני אותו מכרסמון קטון? לעולם לא נדע. קרוב לוודאי שהייתה זו תחושת העוול שגאתה בקרבו של מאכיל הפירורים, על הרעה אשר פקדה אותו חרף התנהגותו ההומנית כלפי המכרסם. על כל פנים - המלחמה הוכרזה.

לא בתופים ולא בחצוצרות. לא בהצהרות בתקשורת ולא במברקים בהולים אל מעבר לים. ובכל זאת - הוכרזה. היא הוכרזה בנעל ישנה שהושלכה אינסטינקטיבית אל הפינה הנגדית. היא הוכרזה ברגל כיסא שעפה כמעט מיד אחריה. אך ללא הועיל. שהרי העכברוש אמנם היה מלך בשר ודם אך בהחלט לא מסוג המלכים האירופאים שמאות שנים של נישואי קרובים ניוונו את גופם ואת חושיהם.

בצר לו, אחז יהודה במוט מתכת חלוד שנשען לו על הקיר והטיחו, משל היה חנית, תוך שהוא מקצר טווח אל העכברוש. זה טס מיד אל הפינה הנגדית, שם ציפה, מוכן ומחודד חושים, להטלה הבאה, וחוזר חלילה. אילו היה זה משחק דמקה מן הסתם היה מוכרז כאן תיקו, בשל השליטה המוחלטת של מלך עכברוש באלכסון הראשי. אלא שלא היה זה משחק דמקה, ולו משום יכולתו של בן האנוש להפעיל את תבונתו ולהתעלות אל מעבר לנתוניו הגופניים העלובים. יכולות שהביאו לעולם את הדת, את המדע, את הטכנולוגיה, את האמנות ואת המוסר האנושי.

בעודו מתרוצץ לו הלוך ושוב אחר העכברוש לא יכול היה יהודה שלא להרהר בסנטיאגו הזקן הנסחף בגפו בזרם אחר דג כביר כוח התפוס בחכתו. סנטיאגו, גבר שבגברים המטיל בעוצמה ובמיומנות את הצלצל. סנטיאגו, המגן על רכושו בשרתוע, בסכין ואף במשוט מפני כרישים חמדניים. "מה דומים אנו זה לזה" אמר לעצמו יהודה. "שנינו דבקים במוטל עלינו. שנינו אוהבים את טרפנו אך נאלצים לחסלו. שנינו נמצאים באותו דו - קרב המבדיל בין נערים חלושי דעת ובין גברים שמילתם - מילה. אלא שהוא בים ואני ביבשה. הוא בדגים ואני בעכברושים."

עתה כבר לא היה אותו פקיד דואר ביישן שצלו יפחידהו. עתה הפך הדייר מן הקומה השנייה לגיבור מלא און, בעל תעצומות נפש וממוקד - עשתונות. "כן, כן, אם רק אצליח להגביל את מרחב התמרון שלו, באופן שנעמוד פנים מול פנים בחלל צר, ראש מול ראש, כי אז אצליח לפגוע בו במוט הברזל שבידי", הרהר. משקבע לעצמו אסטרטגיה (שדמתה להפליא, כמה מפתיע, לזו של סנטיאגו...) החל לחשוב על מימושה הטקטי. המאבק והאדרנלין שנילווה אליו, נטעו בו אופטימיות. למזלו, הבחין במיכל אקונומיקה שהיה מונח על הרצפה. הוא הביט בחציו המלא של המיכל והחליט לעשות בו שימוש. באמצעות הזלפת מעט מן הנוזל על הרצפה ובחינת מסלוליו החוזרים ונשנים של העכברוש הגיע למסקנה כי העכברוש מתעב את ריח הכלור ואפשר שאף רגיש גופנית ונפשית לריכוז הגבוה של האדים ששרר בגובה פני הרצפה. אט אט צמצם הלוחם את שטח מחייתו של הניצוד וסופו שהצליח, בדי עמל, לא רק להביא לכניסתו לחלל הצר שבתא השירותים, אלא גם לפצוע (למצער, קלות) את החיה.

משנלכד במיצר, לא עוד היה העכברוש מלך, כי אם פר בקורידה שבסביליה, שזה עתה פגש את הפיקדור ועתה הוא ממתין לכניסתו לזירה של המטדור. אותו מטדור על-זמני שבגדיו ההדוקים ושליטתו המוחלטת באיבריו בלבלו משך דורות את דעתן של בתולות, ולא פחות מכך את אלה הנשואות כדת וכדין. אותו מטדור רמך המשחרר את הפר מכבליה של הגשמיות לתרועות הנשים הענוגות והגברים המקנאים.

העכברוש אף הוא שינה את דרכי פעולתו. לא עוד מגננה פסיבית. כשהוא צווח (מכעס או שמא מכאב הכלור המסמא ופצעיו שותתי הדם) ניסה להתנפל ולנשוך את היד שזה לא מכבר האכילה אותו. אך גם היד, חזקה הייתה עכשיו. חזקה ועצבנית. חזקה ומגירת זיעה. כל המחיצות הוסרו. שני האויבים התנפלו זה על זה. האחד - בזריזותו, בשיניו, בעמידותו הגופנית, בעדיפותו בהכרת השטח ובחוסר הברירה שבמצבו. והשני - בתבונתו ובגודלו. הייתה זו אותה חמת זעם שבה נלחמים לחיים ולמוות שני לודרים בזירה היודעים שהמושל, שרב כוחו לבטל את סופו המר של המחזה, מסתיר ברגע זה את פניו במניפתו, אגודלו במקומו מונח.

עוד מעט מן האקונומיקה וכבר תנועותיו של העכברוש איטיות דיין. דיין עד שאין העכברוש יכול לחמוק עוד מן המוט המשפד, המקבע אותו למקומו. דינו נחרץ. נשימותיו אחרונות הן, מלוות בצרחות נוראיות. ובכל זאת, נדמה היה לגיבורנו כי דווקא ברגעיו האחרונים שולח אליו העכברוש חיוך של שביעות רצון. כאילו אמר: הנה השתמשתי בך, בן-אנוש טיפש, על מנת להשיג את מטרתי בעולם הזה.

בצעדים כושלים, אך בתחושת ניצחון, כסמוראי שזה עתה טבל את חרבו לראשונה בדם אדם, פסע יהודה החוצה מחדר המיקלט של העכברוש ומחה את מצחו. קודח היה בתחושת סיפוק כי שרה עם המלך ויכול לו. אך ידוע ידע כי תחושה זו, אך זמנית היא. כשחזר אחרי יומיים לסלק את גופתו של העכברוש לא מצא אותה. נעלמה כאילו עלתה בסערה השמימה. מן הסתם נלקחה אחר כבוד על ידי המנקה.

משום מה, בימים הבאים לא דיווח שעון הנוכחות שבמשרד על הגעתו של הפקיד המסור לעבודתו. הפקיד גם לא נצפה על ידי הגברת פוליטי, מוועד הבניין, שכה רצתה להודות לו על שירותיו הטובים בדרכה המיוחדת. לעומת זאת מצא אותו, כעבור שבוע, רועה מקומי שרעה את עדרו באחד היובלים של נחל קדרון. גופו היה צפוד ומעוות, גבו-מקושת, אך פניו מחויכות. מולו - כוס. ככל הנראה התאדו המים מתוכה במהלך השבוע, או שאולי נשתו עד תומם בחום המצמית של מדבר יהודה. מקריאת דו"ח המז"פ אפשר היה ללמוד כי בגופתו נמצאו מטבוליטים של החומר Strychnidin-10-one המוכר יותר בשמו הפופולרי "רעל עכברים". תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

********

את סיפור חייו ומותו של יהודה, איש קריית-חיים, קראתי בקצרה, בידיעה בת שלוש עשרה שורות בלבד, בעיתון "חדשות" ז"ל. הידיעה הזאת זעזעה אותי, באשר ידעתי כי על פי אמונת הטולטקים, מאורעות נוטים לחזור על עצמם שוב ושוב, במחזוריות של 1952 שנים.