קבלת האר"י וביון - נקודות מפגש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קבלת האר"י וביון - נקודות מפגש

קבלת האר"י וביון - נקודות מפגש

עוד על הספר

  • הוצאה: אדרא
  • תאריך הוצאה: ינואר 2020
  • קטגוריה: יהדות
  • מספר עמודים: 512 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 32 דק'

רבקה מצנר

ד"ר רבקה מצנר, עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית. מטפלת בקליניקה פרטית בבני ברק. כתבה את מחקרה כשמטרתה היא יצירת חיבור והפריה הדדית בין צורת חיים וחשיבה שמבוססות על קבלה וחסידות, שאותן היא פוגשת בחייה האישיים ובקליניקה, לבין החשיבה הפסיכואנליטית של וילפרד ביון וממשיכיו.

תקציר

מחקר חדשני ויצירתי זה דן במפגש שבין הקבלה ובין הפסיכואנליזה. האם מפגש בין קבלת האר"י לבין התיאוריה הפסיכואנליטית של ביון יכול להאיר באור חדש את המושגים הקוסמיים והנפשיים? ואם כן — האם יש לכך השלכות קליניות ויום־יומיות?
קבלת האר"י, מיסודו של רבי יצחק לוריא, שנכתבה במאה ה־16, והתיאוריה של וילפרד ר' ביון, פסיכואנליטיקאי בריטי, שחי במאה ה־20, דנות במספר מושגים מרכזיים דומים מפרספקטיבה שונה, האונטולוגית והאפיסטמולוגית בהתאמה. הספר עורך השוואה בין ארבעה מושגים קבליים ופסיכואנליטיים. מתוך בחינת הדמיון והשוני שביניהם מורחבת הבנת המושגים. הם אינם חופפים, אבל דומים ברוח הדברים או במונחים פסיכואנליטיים ב־state of mind שלהם. 
ביון ניסה למנוע ממושגיו להפוך לרווּיים. למרות זאת, במהלך השנים הגיעו המושגים לרוויה מסוימת באורח בלתי נמנע. ההסתכלות במושגים אלה מנקודת המבט של קבלת האר"י מגלה בהם פנים נוספות, מעוררת השראה, ומאפשרת ריענון של המושגים וחשיבה חדשה עליהם, על המטופלים שלנו, עלינו כמטפלים ובעיקר עלינו כבני אדם. בד בבד, ההיעזרות בכלים הפסיכואנליטיים מאפשרת התבוננות נוספת במושגים הקבליים.

פרק ראשון

פתח דבר 

איש פשוט לכאורה היה אבי, זכר צדיק לברכה, יהודי חסידי ירא שמיים, היה מחנך את ילדיו להיות יראי אלוקים ושומרי מצוות וקובע עיתים לתורה בכל ערב בשובו מעבודתו. 

סוחר בעורות מעובדים היה אבי, שותף בעסק משפחתי. בבוקר היה נוסע לחנות בתחנה המרכזית בתל אביב, חנות גדולה, מורכבת מאולמות רבים, ובהם ערֵמות של עורות מונחות זו על גבי זו עד התקרה. אבא היה בקי בכל פיסת עור, היה מתרוצץ ביניהן ובין העובדים והקונים והספקים שמילאו את החנות. לעיתים קרובות נראה טרוד ולחוץ. אבא עסק בעורות מאז ילדותו. הוא ידע לספר על כל פיסת עור אקראית את סיפור חייה — מאיזו חיה נלקח העור, האם החיה הייתה ממין זכר או נקבה, האם אכלה לשובעה או ידעה חיים קשים? כשהייתי קונה לפעמים מוצר מעור — נעל או ארנק — הייתי מראה לו אותם ושואלת, והוא היה בודק ומספר. אבא היה אומן בנשמתו, את רעיונותיו היצירתיים השקיע בעורות שמכר, זיהה פוטנציאל בסטוקים שגילה במקומות שונים בעולם ובהזדמנויות שנקרו בדרכו — ידע מה אפשר לעשות מפיסות עור שונות, איך לצבוע אותן, איך לחתוך אותן, למי להציע אותן. 

חנותו של אבא הייתה גדושה סנדלרים, סוחרים וקונים רבים שהיו מגיעים מערי הגדה וממזרח ירושלים. למרות מוצאו של אבא ממזרח אירופה, הוא היה מדבר ערבית שוטפת. אחרי מלחמת ששת הימים חזרו הקונים שקנו אצלו לפני מלחמת השחרור. אבא היה מציג אותם בפניי ומספר לי עליהם. על מי שנקראו חאג' דיבר בכבוד על שטרחו ונסעו בעקבות דתם למכה. החנות הזו, שביליתי בה שעות רבות בילדותי, הייתה עולם קטן שחיו בו בהרמוניה בני משפחתי החרדית: אבא, סבתא, דוד ודודות, עובדים ופקידות חרדים מתל אביב ומבני ברק עם סנדלרים וסוחרי עורות יהודים וערבים. בחלל החנות היה נישא בליל קולות בעברית, ביידיש, בהונגרית ובערבית. 

בסוף היום היו אבא ואחיו הבכור יושבים ומסכמים את אירועי היום. תריסי המתכת הגדולים והכבדים היו מוגפים וננעלים. בסביבות השעה חמש בערב היה אבא שב הביתה, וביתנו היה מתמלא בריח העורות המעובדים, ריח שעד היום נותר בעיניי הנפלא שבריחות. 

אבא היה אוכל את ארוחת הערב שאימא הגישה לו, נח, קורא עיתון. אחר כך היה מגיע אברך חסידי, שאבא שילם לו עבור הלימוד הזה, ושניהם היו נכנסים ל"סלון", סוגרים את הדלת, יושבים אל השולחן ולומדים גמרא. אולי שעה, אולי שעה וחצי. 

אבא היה הולך לישון מוקדם, משכים קום, מתפלל ונוסע לעבודה. 

לכאורה זה היה אבא שלי בחיי היום־יום הרגילים שלו, שקוע בעבודתו ובפרנסת משפחתו, אך היו לו גם פנים אחרות, פנים שטרפו את כל אשר ידעתי הן עליו והן על המציאות בכלל. היה אבא של חול, והיה אבא של שבת. 

בליל שבת היה שוקט המרוץ שדבק באבא בימי חול. הוא היה שב מבית הכנסת השכונתי לאחר התפילה. כמעט יכולתי לראות בעיניי את מלאכי השבת המלווים אותו בעודו נוהג בהם כבוד וענווה. אבא היה ניגש אל כיסאו בראש השולחן, מביט בעיניו, שצבען היה כחול בהיר עמוק ואינסופי, בנרות השבת הניצבים על המזנון שליד השולחן, האור שבעיניו היה מבזיק ומתחבר עם הזוהר של הנרות, ואז היה נפרד מאיתנו, שוקע במקום אחר, במקום שהוא היה בו לבדו, בלעדינו. מהצד הייתי מביטה בו. איפה הוא כעת? האם הוא יודע בכלל על קיומנו? נראה שנשכחנו כולנו. נעלמה החנות, גם הסנדלרים וגם העורות וריחם. לא נותר מכל אלה אלא הזוהר העמוק שבקע מעיני אבא התכולות והתפילה שלו: "שלום עליכם מלאכי השרת".  

לאבא היה נוסח אחר לשירת שלום עליכם. הוא היה קשור במוצאו לאדמו"רי זידיטשוב והיה מתפלל את תפילותיו בנוסח משלהם. בהתרגשות הוא היה מקבל את מלאכיו, מוחא כפיים לקראתם: "שלום עליכם מלאכי השרת מלאכי עליון [...] בואכם לשלום מלאכי השלום". אבא היה מאושר בהם, במלאכים ששבו, שפקדו אותו ונשאו אותו אל מעבר לימות החול. הוא היה מתחנן ומבקש: "ברכוני לשלום, מלאכי השלום, מלאכי עליון". מה הוא ביקש מהם? מה היה חסר לו לאבא? איזו ברכה רצה שיאצלו לו? ממקומו שבראש השולחן היה פוסע כמה פסיעות בעקבותיהם אל הדלת, מביט בהם בעיניים כלות ושולח אותם לדרכם: "צאתכם לשלום, מלאכי השלום [...] ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". ממה נפרד אבא? מה אני בכלל יודעת עליו, על חייו, על משאלותיו? הייתי מביטה בו ככה מהצד. יש דברים שלא אדע ולא אבין לעולמים... יש מקומות שהוא שם לבדו ולעולם לא אוכל להתלוות אליו לשם. 

אז היה שב אבא למקומו בראש השולחן, וכבן לפני אביו היה מדבר בלחש, מתוך קִרבה עמוקה, כאילו מפגש יש לו עכשיו עם ריבון העולמים: "ריבון כל העולמים, אדון כל הנשמות, אדון השלום, מלך אביר, מלך ברוך, מלך גדול". אבא היה מונה את שבחיו של ריבון העולמים, ואני חשתי שהאוויר מתמלא ומסמיך יותר במשהו גדול ממני. "מלך כביר, מלך לובש רחמים, מלך מלכי המלכים, מלך נשגב [...] מלך צח ואדום, מלך קדוש, מלך רם ונישא". אבא שרוי במקומות שאין לי שיג ושיח איתם, אבל אני מרגישה איך אבא עצמו יודע עליהם משהו. מה הוא מלך צח ואדום? הדמיון שלי היה משוטט בין מילות התפילה של אבא. מה אבא יודע עד כי הוא מתפלל כך, בתחושת קִרבה שכזו? "מלך עליון על כל צבא מרום, יוצרנו, יוצר בראשית. אחַלה פניך המאירים". ואני חושבת שגם הפנים של אבא מאירות באור גדול, ושהוא יודע משהו על פנים מאירות... ואולי גם ריבון העולמים רואה כמה מאירות פניו של אבא... ואבא ממשיך עוד ועוד עד סופה של התפילה הזו כמעט: "ושיוויתי ה' לקראתי, שתרחמני עוד בגלותי לגאלני. ולעורר ליבי לאהבתך". וכשאבא מתחנן כך, עולים בדעתי הבקיעים שאני חשה כל השבוע בחזותו הפשוטה לכאורה של אבא, ומכה בי ההכרה המכאיבה שאבא בכלל, בתוכו, בעמקי נפשו, מצוי כל ימות השבוע בגלות ומצפה לגאולה, ומתחת לכל העיסוקים היום־יומיים שלו משהו מפכה ומתגעגע ומייחל לרגע של חיבור, לרגע של מפגש, ובשבת הוא מצליח לצאת מהמצולה שבה הוא חי ולהרגיש חיבור עצום למשהו שטיבו לא מוכר לי, משהו ששייך לו ומוכר רק לו, משהו שהעוצמות שלו לא יכולות להיתפס על ידי. והוא מרגיש את אהבתו הגדולה לאלוקיו ומתבונן על סביבותיו במין אור שמאיר וזורח מתוך עיניו. ועור פניו, הבהיר כשלעצמו, נעשה בהיר ושקוף עוד יותר, וכאילו האור מאיר מתוכו, פורץ החוצה ופוגש את אור השבת, את אור הנרות, את האור שהותירו אחריהם המלאכים. ובתוכי, בכל כולי, ההכרה נקבעת שיש ימי גלות ויש ימי חול ויש ימים של גאולה ושבת, ושבימי החול, גם בהם, אבא נכסף אל הגאולה, ושמהשעות האלו, מול נרות השבת, אבא שואב כוחות כדי להמשיך את ימי המעשה והחולין והגלות.  

ואז אבא היה מסיים את תפילותיו ואוחז בגביע היין שלו. רק לימים מצאתי בזוהר את התיאור של האחיזה בגביע כפי שנהג אבא לעשות: חמש האצבעות מקיפות את הגביע כחמשת עלי הכותרת של השושנה. אבא היה אוחז בגביע ומביט בנרות, ושוב הייתה נגלית קשת האור שבין עיניו ובין הנרות, ואני הייתי מביטה בה נפעמת. ואז היה אבא עומד במקומו שבראש השולחן, נותן בנו את עיניו, במשפחתו הקטנה — אימא לצידו הימני, אחותי הקטנה לידה, ואני לשמאלו. גבות עיניו היו מתכווצות, ומבטו נעשה רציני. הרגשתי שרגעים חשובים מתרגשים ובאים, ואבא היה אומר: "יום השישי. ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם". והיינו כולנו, ארבעתנו, ניצבים בשקט על עומדנו. וכולנו עדים לכך שה' ברא את העולם בשישה ימים ונח ביום השביעי. ומהמקום הבטוח, הוודאי והשקט הזה, יכולתי לצאת ולהמשיך את חיי ולפגוש את העולם בימי החול, בין יום ראשון ליום שישי.  

זה היה ליל שבת של אבא, איש פשוט לכאורה, סוחר עורות. ואני, מאז ילדותי למדתי להכיר את הכמיהה העצומה הזו שבתוכו לגאולה, לשבת, לנשגב, ולמדתי שלא לקבל כמובן מאליו את המציאות שנראית לעין כפשוטה, לנסות לחתור אל מעבר לה, אל המקום שהוא הליבה, אל המקום שהוא בעצם מעיין החיים, המקום שאליו שבה הנפש שוב ושוב כדי לשאוב כוח ולהמשיך הלאה במשימות חייה. 

מתוך החוויות העמוקות האלו של ילדותי היה לי קל להתחבר כילדה קטנה לאחד הספרים המכוננים בחיי — אגרת פלאים — סיפורי הבעל שם־טוב ותלמידיו. הקסימו אותי הסיפורים על הבעל שם־טוב שמצליח לחדור מבעד למציאות הפשוטה הגלויה לעין הרגילה, בייחוד זכור לי משם סיפור מלוּוה באיור של אדם העומד לבדו על אי. אדם זה היה אחד מתלמידי הבעל שם־טוב. טרם נסיעתו נכנס להיפרד ממנו. הבעל שם־טוב החמיץ לו פנים, והתלמיד יצא לדרך בפחי נפש ונקלע לאי בודד. השנים חלפו והשכיחו ממני איך זה קרה. אולי רב־החובל שכח אותו שם אחרי שהאונייה עצרה לעגינה. גם הספר כבר נעלם. מה שנחקק בזיכרוני היה שאותו תלמיד חי זמן־מה באי, מתחבט בזיכרון פרֵדתו הקשה מרבו, מנסה לתקן את נפשו ככל יכולתו, עד שנחלץ משם. מיד שם פעמיו אל הבעל שם־טוב, והפעם הוא קיבל אותו במאור פנים. הבעל שם־טוב סיפר לתלמידו שבאי הנידח הזה שכנו נשמות שחיפשו את תיקונן, והיות שהתלמיד קיים שם מצוות בצורה כל כך גבוהה, הוא הצליח להצילן משבי הקליפות, לגאול אותן ולהחזירן אל הקדושה. פתאום קיבל האירוע של החיים באי תפנית חדשה. המציאות כולה שונתה. כל צערו ותמיהתו של החסיד התחלפו, והתברר לו שדווקא מה שנתפס בעיניו בשעתו כמקרה כל כך נורא היה פתח לעבודה עצמית שסייעה לגאולת נשמתו ולגאולתן של נשמות נוספות שאז היה נראה שכבר לא יימצא להן תיקון לעולמים. המציאות כולה קיבלה הבנה ומשמעות חדשים, וכל ברכה ותפילה היו להרות גורל. לו היה מזלזל בהן החסיד, בברכות ובתפילות, כי אז...  

גם עבורי המציאות נעשתה בעלת רבדים, והאירועים שנקלעתי אליהם נעשו אירועים שטומנים בחובם הזדמנויות. אמנם אינני יודעת עליהן כרגע דבר, אבל עליי להיזהר שלא אחמיץ את השעה, להיזהר מכך שאבחין ברובד החיצוני בלבד. עליי לשאוף להסיר משהו מן המסווה ולהביט מעט יותר פנימה. 

השנים שחלפו לימדו אותי שהרעיונות האלו הם רעיונות קבליים, בעיקר לוריאניים וחסידיים. העולם נעשה עבורי עולם שמסתיר בחובו התרחשויות אחרות, מאבקים על גאולה של נשמות וניצוצות קדושים, שכוחות הטומאה שאין להם חיים משל עצמם אורבים להם כדי למצוץ מהם את לשד החיים. שום דבר בפנימיות שלו אינו כפי שהוא נראה מבחוץ. בתוך כל זה אנחנו ממשיכים ומנהלים את חיינו היום־יומיים. אמנם גם הם חשובים, ועלינו לתפקד בהם היטב, כמו אבי בחנותו, אבל המשאלה להבין את המשמעות — למצוא את החיבור אל מקור החיים — היא ליבת החיים. וצריך לשמור תמיד על שתי הרמות המתקיימות בו בזמן, לא להתפתות ולהאמין שמה שנראה אכן הוא המציאות כולה, כי אז תאבד נשמת הדברים וחיותם. 

בגיל מבוגר יחסית פניתי ללמוד את המקצוע שבו אני עובדת כיום — פסיכותרפיה. 

התחלתי בלימודי עבודה סוציאלית. עולם שלם נפתח לפניי, עולם של הבנות, תפיסות וחשיבה על העולם ועל המציאות. אנשים מבריקים חשבו על התיאוריות שלמדתי. הייתי מוקסמת ממה שלמדתי וממה שהבנתי, אך עדיין לא הצלחתי לשלב זאת עם העולם שבאתי ממנו. הם עמדו להם שני העולמות האלו לפניי — כל אחד מהם היה חשוב לי בדרכו, כל אחד לעצמו. פגשתי עולמות של סבל, של פגיעה, של התעללות. מה המשמעות של כל זה? ההבנות שליוו אותי עד הנה — איפה הן משתלבות במה שאני רואה? במאבקי הנפש של האנשים שאני פוגשת? בסבל החיצוני והפנימי? 

בשנה השנייה לתואר ראשון המרצה הזכירה משהו של ביון. הוא היה זר לי לגמרי. היא דיברה בכמה מילים על המושג חיבור־לינק שלו. אולי על ההתקפות על החיבורים. ופתאום הרגשתי איך כל העולם הפנימי הזה ניעור. הרגשתי שהאיש הזה ידע משהו נוסף, אם כי לא ידעתי מה הוא. הרגשתי שמשהו בתוכי מתארגן כשאני מקשיבה למרצה כפי שהוא מתארגן כשאני קוראת בספרים חסידיים. אף שהפסיכואנליזה מטבעה עוסקת בלא מודע, הרגשתי שביון ידע משהו נוסף שלא היו לי אז גם יכולת וגם ידע כדי להבין אותו. באינטואיציה הרגשתי שיש משהו במה שאולי אפשר לקרוא לו העמדה הנפשית, ה־state of mind, שמזכיר את התפיסה הקבלית והחסידית שממנה באתי. אמרתי לעצמי: תזכרי את זה, עכשיו אין לך מה לעשות עם זה, אבל אולי בעתיד... 

לימים מצאתי בדבריהם של סימינגטון וסימינגטון אישור למה שהרגשתי אז, ממש בתחילת דרכי, לתחושה האינטואיטיבית הזאת שלא ידעתי להסביר אותה. 

סימינגטון וסימינגטון חושבים שביון יצא מתוך מציאות לא ידועה משום שאינה ניתנת לידיעה. זוהי נקודת מוצא שונה מזו של הפרוידיאנים והקלייניאנים, שנקודת המוצא שלהם היא המסה הגולמית של הדחפים האינסטינקטואליים. יש כאן שני מודלים שונים מהותית. עמדתו של ביון היא עמדה שונה מזו של רוב עמיתיו בחברה הפסיכואנליטית הבריטית או בקבוצות הפסיכואנליטיות באמריקה.1 

התחלתי לעבוד במקצועי בתחילה כסטודנטית, אחר כך בבית חולים לבריאות הנפש. המשכתי לתואר שני. פתחתי קליניקה משלי. המשכתי בלימודים בבית ספר לפסיכותרפיה והרגשתי שאני חייבת לשלב בין שני התחומים. העולם שרוחש מתחת לעולם הנראה לעין, העולם שמחכה לשבת, העולם של הניצוצות הלכודים, התשוקה למשהו נשגב, החיבור העמוק לנקודה פנימית שהיא מקור החיים — כל אלו היו חלק מההבנה שלי את העולם וממילא את עבודתי בקליניקה. כבר חלפו ימי ילדותי, וידעתי שאלו נושאים שהקבלה בכלל וקבלת האר"י בפרט ובעקבותיה החסידות עוסקות בהם. חיפשתי דרך להביא אותם לתוך עבודתי. הרגשתי גם שלקבלה יש ידע שהוא חשוב ומשמעותי להכרת הנפש האנושית. הרגשתי אחריות מתוקף עיסוקי במקצועי וחשתי צורך לנסות ללמוד ולהבין יותר. הרגשתי שאני פוגשת שאלות שאולי הקבלה יכולה להתמודד איתן בצורה שאני יכולה להרגיש שלמה איתה. ועדיין נותר בי הרושם שביון, אף שלא למדתי אותו מאז תחילת ימי תואר ראשון, ידע משהו שיוכל לעזור לי, שהוא הבין וחשב בצורה שונה. בבית הספר לפסיכותרפיה פגשתי אותו שוב, את מה שנקרא "ביון המוקדם". לא ידעתי אז על החלוקה בין ביון המוקדם ובין ביון המאוחר שנתפס בעיני רבים כמיסטיקן, אבל משהו בתוכי הרגיש שאם אקרא בכתביו, אמצא בו עזרה.  

אולי אפיזודה קטנה שעולה בדעתי תיטיב לתאר את תחושותיי מאותה התקופה: 

שוחחתי עם קרובת משפחה, אישה צעירה שאביה אדמו"ר חסידי ידוע. היא שאלה אותי על עבודתי. בקליניקה שלי טיפלתי בעיקר בנשים שאובחנו כסובלות מהפרעת אישיות גבולית. תיארתי בפניה את סבלן. היא נראתה מזועזעת ושאלה: "למה זה קורה?" 

למה זה קורה? תלוי איזה תיאורטיקן שואלים. אפשר לענות על זה בכמה דרכים. קיימת הפרה־דיספוזיציה, הנטייה המולדת, כך לדעת מרבית התיאורטיקנים, אך גם למפגש של הילדה עם הסביבה יש משמעות. מה בסביבה מעצים את ההפרעה? שוב, יש תיאוריות שונות. חשבתי מה לומר לה ולא עניתי. ואז היא אמרה: "זה בגלל גלות השכינה?" הייתי מופתעת ברגע הראשון, אבל במשנהו הרגשתי מין רווחה. פתאום הגיע מישהו מהעולם השני שלי ואמר את הדברים בשפתי השנייה. נכון, זו גלות השכינה שמתגלה בפן המסוים של הסבל והצער שאני פוגשת בקליניקה. אמרתי לה: "כן, זה בגלל גלות השכינה".  

אבל מה אפשר לעשות עם החשיבה הזו בקליניקה? המטופלות שלי, שצערן וכאבן הם מניפסטציה של גלות השכינה, האם ההבנה הזו רלבנטית לעבודה שלי איתן? האם אני יכולה לשכוח את כל זה, לתייג את זה כשייך לעולם אחר ולהתחיל לעבוד איתן מתוך התיאוריות הפסיכואנליטיות והפסיכולוגיות שאני מכירה? מתוך מה שתרמו מחקרי מוח להבנת ההפרעה? האם אני יכולה להיות שלמה עם עבודתי, עם ההתייחסות שלי אליהן, עם הפרשנות שלי? האם בתוך העולם הפסיכואנליטי לא היה הוגה, תיאורטיקן, שנקודת מבטו פוגשת באיזו צורה את תפיסת עולמי? ברור שלא הנחתי שיימצא תיאורטיקן שידבר על גלות השכינה, אבל כן הנחתי שאפשר להתבונן באירועי החיים ובקליניקה מתוך ממד עומק אחר.  

כבר הייתי לקראת סיום שנות לימודיי בבית הספר לפסיכותרפיה. השאלות שלי וחוסר הנוחות הלכו והתחזקו. הבנתי שאף אחד לא ישיב לי עליהן ושעליי לחפש את התשובות בעצמי. חשבתי לחפש חיבור בין התפיסה שעליה גדלתי ובין ביון. 

השנים הבאות לימדו אותי שלכל אחד יש ביון משלו. הכרתי עם הזמן אנשים שהם מומחים לביון, אנשים שהם אוהבים גדולים של ביון, והרגשתי איך כל אחד מדבר עליו בדרכו. קראתי ספרים של כותבים שונים שדנו בתיאוריות של ביון, וביון הצטייר באופן שונה בכל ספר וספר. שמעתי מרצים מסבירים את ביון. אומרים: ביון אומר ש... ומצאתי שאני שואלת את עצמי איפה ביון אומר את זה, איך דבר כל כך חשוב נעלם מעיניי. ביון, כמו מנהיג גדול, פונה לכל אחד מקוראיו על פי רוחו, מאפשר לקחת ממנו ולהתפתח על פי דרכו. וגם לי היה הביון שלי. אצל ביון שלי אין חלוקה לביון המוקדם ולביון המאוחר. בעיניי ביון בראשית דרכו כבר נשא בתוכו את הכתיבה המאוחרת יותר על ה־O, על האין־סוף, על האמת המוחלטת, כתיבה שהקימה עליו רבים. כששמעתי עליו לראשונה כסטודנטית לתואר ראשון, שמעתי על נושאים מתוך "ביון המוקדם", ואלה פגשו את מחוזות האין־סוף שהבאתי מעולמות ילדותי. בעיניי הליבה של "ביון המאוחר" הייתה שם תמיד, והוא ביסס קרקע יציבה ומוצקה שממנה המריא אל מחוזות ה־O ובהמשך הדרך גם אל הסזורה. אבל בשלב הזה של סיום לימודיי בבית הספר לפסיכותרפיה הרגשתי את הדברים רק בעמימות־מה. 

לקראת הסיום ביקשתי לכתוב את עבודת הגמר על "נקודות מפגש בין הקבלה והחסידות ובין התיאוריה של ביון". שמה של העבודה נראה לי כיום משעשע. "הקבלה", "החסידות" — קורפוס אינסופי של ספרות. הנושא אושר לי, ואיכשהו צלחתי את כתיבת העבודה. אז גם גיליתי לראשונה שביון כתב על ה־O, על האין־סוף.  

העבודה הייתה עבורי מסובכת מאוד, גם מסיבות טכניות, הייתי צריכה להבין די לבדי נושאים מסובכים בכתיבה של ביון, ויותר מכך, לא מצאתי את ידיי ואת רגליי בקורפוס הקבלי. לימים, כשהראיתי למנחה שלי בעבודת הדוקטורט פרופ' אבי אלקיים את עבודת הבוסר הזו, הוא אמר: "אני רואה שבחרת לכתוב על הקבלה על פי הרב אשלג". השבתי שזו לא הייתה בחירה מושכלת. זה היה פשוט הספר הכי קריא שנקרה לידי. 

בסיום הכתיבה זומנתי לשיחה בנוגע לעבודה אצל שניים מהמורים בתוכנית. הקוראת של העבודה שאלה אותי: "את כל זה למדת לבד. מה למדת אצלנו?" 

הרגשתי שאין הדבר כך. אכן, העבודה הזו נבנתה על כל מה שלמדתי עד כתיבתה, התיאוריות שהכרתי היו הבסיס לעבודה ולהבנה שלי. אבל עדיין הרגשתי שחסרים לי ממד ועומק. הלימודים הביאו אותי לחיפוש דרך שתתאים לעולם הפנימי שלי.  

בסיום העבודה כתבתי: "עד כאן עמדו לי כוחותיי הפעם", והעליתי אפשרות שאולי בעתיד אמשיך לעסוק בנושא. 

העתיד הגיע די מהר. היות שכבר לא מצאתי מנוחה בתוכי, ושתי הדיסציפלינות כבר היו מוכרות לי מעט, הרגשתי שאם אצליח לחבר בין שתיהן, שבבסיסן יש להן הרבה מן המשותף, אוכל למצוא דרך לעבודה פסיכואנליטית שתתאים לי. 

אמנם ביון עסק בפסיכואנליזה, אבל בעיניי הוא עשה זאת בצורה ייחודית לו. הפסיכואנליזה הייתה דרכו לנסות לפגוש מציאות עמוקה שהיא מעל לכל דיסציפלינה. המציאות הזו היא־היא שבאמת עניינה אותו. 

ב"זיכרון מן העתיד" (A Memoir of the Future) ביון כותב: 

הפסיכואנליזה עצמה היא רק פס על מעיל של נמר. לבסוף היא יכולה לפגוש את הנמר — את הדבר כשלעצמו —  O.2 

חשבתי מי יוכל לעזור לי בעבודה? לא הייתה לי בעיה גדולה למצוא מדריכים בפסיכותרפיה. אבל מי ילמד אותי קבלה? עקב החשיבה הזאת הגעתי למחלקה למחשבת ישראל ולפרופ' אבי אלקיים שקיבל עליו את הנחייתי בעבודה. פרופ' יולנדה גמפל ניאותה להצטרף אליו ולהנחות אותי בחלק של הדוקטורט שקשור לביון.  

במשך כתיבת העבודה, שנמשכה שלוש שנים וחצי, גיליתי שכבר קדמו לי ביצירת החיבור שבין האר"י ובין ביון: ביון עצמו התייחס לקבלה בכלל ולאר"י הקדוש בפרט בכתביו, ותלמידיו אייגן וגרוטשטיין ציטטו מדבריו.  

מייקל אייגן מספר בספרו "המיסטיקן הפסיכואנליטי": 

בסשן שלי עם ביון בניו יורק (1977) הוא הקפיץ אותי על ידי דיבור על קבלה. נראָה שהוא מרגיש שהיא רלבנטית לבעיות שלי, אבל גם לשלו, ובשביל התהליכים הנפשיים שעניינו אותו, כפי שאני נאבק עכשיו להעביר משהו מהאיכות המהותית של העבודה שלו.3 

מייקל אייגן מצטט בספריו האחרונים את ביון כמי שאמר לו אישית: "אני משתמש בקבלה כמסגרת לפסיכואנליזה".4 5 

  

ג'יימס גרוטשטיין כותב, על סמך שיחה אישית עם ביון ב־1976, שביון התעניין מאוד בקבלה: "הטקסט העברי המיסטי שביון התעניין בו באופן עמוק".6 

ביון עצמו מתייחס לאר"י בספרו: Attention and interpretation: 

הוא (האר"י) לא השאיר דברים כתובים, וכאשר נשאל על ידי תלמיד מדוע לא פרסם את תורתו כספר, הוא ענה: "זה בלתי אפשרי, כי כל הדברים קשורים זה לזה. אני יכול בקושי לפתוח את פי כדי לדבר בלי להרגיש כאילו הים פרץ את סכריו והציף. איך אם כך אני אביע את מה שהנשמה שלי קיבלה, ואיך אני יכול לשים זאת בספר?"

כשקראתי לראשונה את הציטוטים שהבאתי לעיל מאייגן ומגרוטשטיין, הם הפליאו אותי. לא מצאתי בכתביו של ביון התייחסות ספציפית לטקסטים קבליים, לא למקובלים שקדמו לאר"י וגם לא לאר"י עצמו. גם הקטע שבו ביון מספר על האר"י מובא מתוך כתביו של גרשם שלום, חוקר הקבלה, ולא מתוך כתבי האר"י עצמו. ובכל זאת, כפי שהעידו שניים מתלמידיו הקרובים, ביון הרגיש שהקבלה נותנת לו מסגרת ושהיא רלבנטית לעבודתו. 

ביון דיבר על האמונה בתהליך הפסיכואנליטי המאפשרת בסופו של דבר לפגוש את ה־O, את האין־סוף, את האמת המוחלטת. היא המאפשרת להרפות מכל מה שרכשנו ושנותן לנו ביטחון, מהידע שלנו, מהזיכרון, מהתשוקה, פשוט להרפות ולהאמין שמשהו יתפתח במקום הפנוי הזו. זו חוויה קשה מאוד לנפש, ורק האמונה בתהליך מאפשרת אותה. אמונה שאפשר לאבד אותה בכל רגע ושצריך להילחם עליה שוב ושוב. 

לדעתי, אנחנו יכולים להתמודד עם אזורים קשים בנפשנו ולהאמין במקומות שהאמונה כל כך שבירה, במקומות שמישהו כבר היה שם לפנינו, כמו המחשבה על כך שאנחנו בניו של אברהם אבינו. אף שלא פגשנו אותו אישית, משהו מרוחו ששורה בעולם מעצם הקיום שלו ומעצם ההתמודדויות שלו מאפשר לנו כבניו לעמוד במשימות של מסירות נפש וחיבור לאלוקים. בדרך שאברהם הלך בה ובניסיונות שעמד בהם הוא מספק עבורנו מעין מסגרת מכילה. 

ב"זיכרון מן העתיד", דרך השיח בין הדמויות, ביון מתייחס לאפשרות שבמשך הדורות מתקיים קשר בין אנשים למרות הבדלי הזמן, המרחב והייעוד: 

פ"א. אני משער כך — אלא אם כן יש איזו צורה לא ידועה של קומוניקציה בין אינדיבידואלים נפרדים. אפילו אם אינדיבידואלים אנושיים מופרדים על ידי זמן, מרחב, ייעוד [...]. המחסום הזה נחדר על ידי כוחות שההבנה שלהם היא מעבר לטווח של הלוגיקה שלנו ושל צורות של חשיבה רציונלית.8 

אינני יודעת מה באמת היה הקשר של ביון לקבלה בכלל ולאר"י בפרט, אבל הדיבור שלו על הקבלה כמסגרת גורם לי לחשוב שגם אם לא היה בקיא בקבלה, הרי שעצם ההתקיימות שלה, החתירה והתשוקה של המקובלים לפגוש את המחוזות העוצמתיים האלו, נתנו לו תחושה של מסגרת והכלה בדרך הקשה והמערערת שהוא הילך בה. אולי הוא הצליח ליצור בתוכו חיבור אליהם שאִפשר לו לא ללכת לבד. 

אני לא מתיימרת להבין את תורת האר"י. אולי ברמה מסוימת אני יכולה להבין את המודלים המבניים שהוא משרטט ושבהם השתמשתי בעבודתי, אבל העומק של הדברים נעלם ממני, לצערי. ובכל זאת, הכרתי את החיפוש משחר ילדותי, את הגעגוע ואת התשוקה של אבי לאמת העמוקה של הדברים, ובמו עיניי זכיתי וראיתי רגעים מופלאים של חיבור ודבֵקות. בבואה חיוורת שלהם בכל זאת דבקה בי.  

עם העולם הזה שבתוכי קראתי בכתבי ביון והרגשתי שהכתיבה של ביון היא כתיבה אמיצה, שמעיזה להסתכל אל הלא נודע למרות התחושות המערערות שהוא מעורר ולמרות המחירים הכבדים שההתבוננות הזו גובה. הרגשתי איך כתיבתו של ביון שואבת את כוחה מכמיהה עצומה לפגוש את האזורים האלה הבלתי ניתנים לתפיסה, והיא נושאת בחובה את התשוקה העמוקה ואת הסקרנות העצומה לדבוק ולו לרגע באין־סוף, לגלות את מה שמסתתר מאחורי הנראה לעין לכאורה, להגיע לרגע של חיבור אליו. הכתיבה של ביון, שהיא שונה מכתבים של תיאורטיקנים פסיכואנליטיים אחרים, אם כי היא מוגשת בכלים פסיכואנליטיים, סייעה גם לי שלא להרגיש לבדי בעבודתי ובחשיבה שלי על טיפול בפרט ועל העולם והליכותיו בכלל, לחוש יותר ביטחון בדרך שאני הולכת בה, בחיפוש שלי.  

הרגשתי איך שתי הדיסציפלינות, למרות המרחק הרב שביניהן, חותרות להבין את החוקיות העמוקה של העולם ואת הרבדים המוסתרים והבלתי נתפסים שלו, את הכוחות האדירים שמנסים למצוא כלי שיאפשר את פעולתן, את רשת החיבורים הסמויים והאמיצים שמתקיימת בבסיס העולם. איך הן מנסות לפגוש ולו לרגע את האין־סוף ולהביא ממנו שפע של יצירתיות וגאולה, ואיך דרך החיבור ביניהן שאני יוצרת בתוכי אני מצליחה להתבונן בחיי ובסופו של דבר גם בסיפורי חייהם של האנשים הבאים אליי לקליניקה בניסיון להבין את נפשם. 

העבודה הזו הייתה נחוצה קודם כול עבורי כדי לחבר בתוכי את העולמות שחשובים לי, לאפשר לי לחשוב בכלים שמתאימים לי ובמושגים שאני מזדהה איתם ולעשות עבודה שאני מרגישה שהיא נכונה. כתבתי את העבודה על פי הסדר שבו גילה ביון את המושגים שבהם עסקתי — המכל והמוכל, הלינק־החיבור וההתקפות עליו. הרגשתי שכל אחד מהמושגים בונה רובד שאפשר לעמוד עליו בבטחה יחסית כדי לגשת לרובד הבא. רק מתוך בניית הקרקע היציבה הזו יחסית הצלחתי לעמוד בטלטלה של הקריאה בכתביו על ה־O, על האין־סוף, על האמת המוחלטת, על המפגש עם האמונה ולבסוף על הסזורה. ברגעים קשים הרגשתי איך אני נעה בין הכתבים הקבליים ובין הכתיבה של ביון ומוצאת חיזוק ואיזון בצד שכנגד. 

הרגשתי שהשנים שהקדשתי לעבודה חייבו אותי למסע עמוק. המפגש של ביון עם קבלת האר"י העצים, בעיניי, את המושגים שביון דיבר עליהם ונתן להם עוצמות מטלטלות. הם נהיו לנוכחים בכל מקום בחיי. גרוטשטיין כינה את המכל ואת המוכל של ביון "חוק טבע". אני הרגשתי שהמושגים כולם חייבו אותי להתמודד ולבחון במבט חדש כל פינה בחיי. 

תוך כדי כתיבת העבודה שמתי לב שהחיבורים האלו נוגעים באנשים רבים בדרכים שונות. אני מקווה שגם הקוראים ספר זה ימצאו בחיבורים האלו עניין וייצרו איתם את הדברים שיוכלו להועיל להם בהתפתחותם ובעבודתם הפנימית. 

 

 הערות:

1. ג' סימינגטון ונ' סימינגטון, החשיבה הקלינית של וילפרד ביון, עורך: א' נילמן, מתרגמת: א' זילברשטיין, תל אביב 2000, עמ' 24.

2. W. R. Bion, Memoir of the Future, London 1991, First published 1975, p. 112.

3. Michel Eigen, “The Psychoanalytic Mystic”, London and New York 1998, p. 64.

4. Michel Eigen, Kabbalah and Psychoanalysis, London 2012, p. vi.

5. “I use the Kabbalah as a framework for psychoanalysis”.

6. J. S. Grotstein, A Beam of Intense Darkness, Great-Britain, 2007, p. 117.

7. W. R. Bion, Attention and interpretation, Great-Britain, 1970, p. 115.

8. W. R. Bion, 1991, p. 539.

פרק ראשון 

מכל־מוכל ♀♂ 

הקדמה 

המושג מכל־מוכל (container-contained) הוא מושג מרכזי בתיאוריה של ביון. 

מנקודת מבטו של ביון, האתגר של הסיטואציה האנליטית, של המטפל ושל המטופל כאחד, הוא לשמור על יכולות למנטליזציה מול ניסיונות כואבים, מול האמת הקיומית שאותה סימן באות O, להמשיך לחשוב במצבים קשים ולהמשיך להרגיש הרגשה מספקת כדי שיתאפשר ללמוד מן הניסיון וכדי שהדעת9 (mind)תוכל לגדול ולהתפתח. לשמור על היחסים בין הדעת־המכל מצד אחד ובין הרגשות, המחשבות והתפיסה־מוכל מצד אחר באופן מועיל ופרודוקטיבי, כאשר הדעת צריכה להכיל תכנים בלתי נסבלים שעלולים להרוס אותה.10 

ביון פיתח את התיאוריה של מלאני קליין11 לגבי הזדהות השלכתית. הוא הרחיב אותה ופיתח באמצעותה את התיאוריה שלו על החשיבה. על פי קליין, חלקים מפוצלים של העצמי, שהעצמי השליך ומיקם באובייקטים אחרים, דורשים הכלה בדעת של האחר כדי שיתאפשר בהם שינוי מסוים. ביון הרחיב את התפיסה וראה בהזדהות ההשלכתית דרך לקומוניקציה ולתיקשור של תכנים שלא ניתן לתקשר באופן אחר. 

אף שביון החל ממטריצה של קליין, הוא יצר בשלב מסוים מודל חדש, הוא צייד את החשיבה האנליטית בכלי חשיבה שלא היו לה לפניו ושמאפשר לנו לחשוב על דברים שלא יכולנו לחשוב עליהם לפניו.12 

החשיבה של ביון על מכל־מוכל מציגה דינמיקה שמבוססת על אב־טיפוס של איחוד סקסואלי, שמסומן על ידי ♀♂ (מכל־מוכל). הדגם הזה יכול לשמש להבנת ממדים שונים וברמות הפשטה שונות, כמו — הקשר הרגשי בין האם לתינוק, הקשר האנליטי בין מטפל למטופל, הקשר בין מורה לתלמיד, הקשר בין הקבוצה לחברי הקבוצה, הקשר בין חלקים של הסֵלף, הקשר בין בני זוג, הקשר בין אמן לצופים ועוד. ביון רצה לשמר את המושג מכל־מוכל נקי ככל האפשר מהנחות קודמות, לכן השתמש בכתביו בסימנים ♀♂ במקום במושג מכל־מוכל במשמעויות נשיות וגבריות (בהתאמה), אבל ללא משמעות נלווית של מיניות.13 

מכל־מוכל (container-contained) הוא צורה של יחסים מראשית החיים, צורה שמאפשרת את הגדילה הרגשית ואת התפתחות החשיבה. זה תהליך שדרכו נרכשת ההצטברות של המשמעות, לכן מכל־מוכל מושווה לחשיבה עצמה. מכל־מוכל מייצג את הצורה המפותחת ביותר של התיאוריה של החשיבה של ביון, תיאוריה שפיתח במשך כשמונה שנים. 

לדעת גרוטשטיין, מכל תרומותיו הגדולות של ביון המושג מכל־מוכל הוא הידוע ביותר והשימושי ביותר הן בתיאוריה והן בפרקטיקה.14 למושג המכל והמוכל של ביון יש יישומים כל כך נרחבים באופן כללי בתופעות פסיכולוגיות וביולוגיות, עד שהוא מאמין שהם מגיעים לכמות של חוק טבע חדש. בעיניו כל תופעות החיים יכולות להיתפס כתוכן שמתקיים בתוך מסגרת של מכל שתוחם ומתאר את תכולתו. ובאופן הדדי, לתכולה יש השפעה גדולה בהתמרה (טרנספורמציה) של הטבע של המכל שלה.15 

הבהרת המושג מכל־מוכל 

ביון פיתח את התיאוריה שלו על מכל־מוכל כשהחל לשים לב שהפציינטים הפסיכוטיים שלו סבלו ממעט מדי הזדמנויות למכל אימהי להשלכות התינוקיות שלהם. אחר כך החיל את התיאוריה גם על תהליכים התפתחותיים לא פתולוגיים.  

בללמוד מן הניסיון, שנכתב ב־1962, ביון מסביר את התיאוריה שלו וטובע לראשונה את המושג מכל־מוכל. למרות שהחשיבה שמובילה אל המושג כבר מופיעה בכתביו לפני כן. בתיאוריה הוא מתבסס על המונח "הזדהות השלכתית" שטבעה מלאני קליין. 

מלאני קליין שביון היה תלמיד ואנליזנט שלה פיתחה את המונח הזדהות השלכתית. זהו מנגנון הבא לידי ביטוי בפנטזיות שבהן הסובייקט מכניס את העצמי שלו (his self) בשלמותו או באופן חלקי לתוך פנים האובייקט כדי להזיק לו, לתפוס עליו בעלות ולשלוט בו.16 מלאני קליין תיארה היבט של הזדהות השלכתית העוסק בשינוי של פחדים ינקותיים: התינוק משליך בפנטזיה חלק מנפשו שלו, דהיינו את תחושותיו הרעות, אל השד הטוב של האם. במהלך שהותן בשד הטוב יש תחושה כאילו עברו שינוי: האובייקט המופנם מחדש הפך נסבל בעבור נפש התינוק. 

ביון מרחיב בעבודתו את התיאוריה של קליין, וטובע את מושג המכל־מוכל, בו הוא משתמש כדגם. וכך הוא כותב: 

מן התיאוריה שלעיל אצור הפשטה של רעיון המכל אשר לתוכו מושלך אובייקט ושל אובייקט שיכול להיות מושלך לתוך המכל: את האחרון אכנה במונח מוכל. הפשטה זו יכולה לשמש גם דגם.17  

ביון מתאר יחסי אם־תינוק המבוססים על השלכות מצד התינוק לתוך האם. הוא מתאר תהליך שבו האם היא בעלת יכולת לקבל את הרגשות הקשים ולמתן אותם תוך שמירה על נקודת מבט מאוזנת, ותהליך הפוך, שבו חוסר היכולת של האם לקבל את הרגשות הופכת אותם ליותר ויותר בלתי נסבלים עבור התינוק.18 כאשר ביון מדבר על תהליכים המתרחשים בקשר אם־תינוק צריך לזכור כי הוא ראה בקשר אם־תינוק ובאירועים הפסיכולוגיים הקשורים בו מטפורה למה שמתרחש בקשר האנליטי.  

ביון הבחין בין הזדהות השלכתית רגילה שמשמשת לקומוניקציה ובין הזדהות השלכתית פתולוגית. לדבריו (בעקבות קליין), כאשר התינוק מרגיש מותקף ברגשות שאינו יכול להתמודד איתם, יש לו פנטזיה להשליך אותם אל האובייקט הראשוני — האם. אם האם מסוגלת להבין ולקבל את הרגשות בלי להתערער מדי, היא יכולה "לעכל" את הרגשות באופן מנטלי ולהתנהג כלפי התינוק באופן שבו הרגשות הקשים שהניעו את התהליך נעשים יותר נסבלים בעבורו, וכך הוא יכול לחזור ולהשיב אותם אל עצמו ולהתמודד איתם בצורה טובה יותר. 

ביון ראה בצורה הזו של הזדהות השלכתית צורת תקשורת ראשונית, טרום־מילולית. חוויותיו של התינוק בשלב הזה הן סומטיות וקרובות לרמה סנסורית. האם, שמצליחה לקלוט את החוויה, הופכת אותה באמצעות החשיבה שלה למשהו שאפשר לחשוב עליו באופן מנטלי, לעשות בו שימוש לחשיבה או לאגור אותו בזיכרון. 

האיכויות שלא ניתנות לחשיבה מן השלב הראשון נקראו בשם רכיבי ביתא (β elements), אלו הם רשמים סנסוריים של חוויה רגשית שלא עברו מנטליזציה, ואחרי שהפכו לניתנות יותר לחשיבה הן כונו רכיבי אלפא. אלו הם רכיבים שעברו מנטליזציה ומתאימים להמשך חשיבה, זיכרון, חלימה וכולי (α elements). ביון ראה בכך תהליך יסודי בייצור המחשבות. מה שעושה את הטרנספורמציה ממרכיב ביתא לרכיבי אלפא הוא פונקציית אלפא (α function).  

כדי שהאם תוכל לבצע את הטרנספורמציה בעבור התינוק, היא צריכה להיות אם שמסוגלת ל־“reverie" "reverei" זה היכולת לחלימה בהקיץ ולהרהור "reverei" הוא מושג בסיסי, והוא המאפשר את התפתחות תהליכי החשיבה. המושג מתייחס להלך הרוח לו זקוק התינוק מאמו. הלך רוח שבו האם נמצאת כקולטת את רגשותיו הסוערים של התינוק, מעניקה להם מובן ובכך מתמירה אותם. זהו תהליך שקשה לתארו במילים כי הוא סובייקטיבי ואובייקטיבי גם יחד, והוא מאפשר לתפוס בצורה סובטילית את ההתרחשויות הנפשיות אצל האחר. היכולת להזדהות עם הלך הרוח של האחר ומשם לתת תשובה בנוכחות סמלית. מונח זה הוא משלים ואינהרנטי למושג ההכלה המרכזי בחשיבתו של ביון19 ה"reverei" הוא מרכיב מרכזי של פונקציית אלפא של האם. התינוק משליך לתוך אימו את רכיבי הביתא הבלתי נסבלים. האם, באמצעות פונקציית האלפא שלה, מעבדת בעבורו את רכיבי הביתא בעזרת מצב נפשי של "reverei", שהוא הרהור או חלימה בהקיץ על החומרים המושלכים לתוכה. מצב זה הוא שמאפשר את העיבוד של החומרים ואת הפיכתם לרכיבי אלפא שניתן לחשוב עליהם ולשאת אותם. 

גרוטשטיין מתאר "reverei" כעין מצב מדיטטיבי ללא זיכרון, תשוקה או הבנה. פרה־קונספצייה או כל דבר שמובן באופן חושי. במצב זה האם מתמסרת למשימת ההקשבה למצב התודעה (state of mind) של התינוק.20 

ביון רואה את ה"reverei" שעושה האם עבור התינוק כביטוי לאהבתה: "כאשר האם אוהבת את התינוק, כיצד היא מבטאת זאת? מלבד ערוצי התקשורת הגופניים, התרשמותי כי אהבתה מבוטאת ב־reverie".21 ה"reverei" הוא אותו הלך רוח שפתוח אל האובייקט האהוב ומוכן לקבל ממנו מכלול של אובייקטים. המצב הנפשי הפתוח הזה מאפשר לאם לקבל את כל ההזדהויות ההשלכתיות של תינוקה. בין אם הן נחוות על ידו כטובות או כרעות.22 

ביון משתמש במערכת העיכול כמודל לתהליך החשיבה. הוא כותב על "מבעים מסוימים שאינם ניתנים לזיכרון אלא ל"עובדות בלתי מעוכלות". לדעתו ישנה סיבה טובה לשימוש במערכת העיכול כדגם המיועד להמחיש ולהבהיר את התהליכים הכרוכים בחשיבה.23 המערכת הנפשית הבלתי בשלה של התינוק, שמתקשה לעבד רגשות, מושווית על ידו למערכת העיכול הראשונית שלא יכולה לעכל מזון מורכב. דומה לזה, על האם ללעוס ולעכל את החומרים הרגשיים דרך מרכיב reverie, כך שהם ייהפכו לחומרים ניתנים לעיכול (רכיבי אלפא) על ידי הנפש הרכה של התינוק. במהלך הגדילה הפסיכולוגית ה"reverei" משמש עבור התינוק למטרות שונות. בהדרגה התינוק מפנים את היכולת של אמו לפונקציית אלפא ואת היכולת של ה"reverei" שקשורה בה. כך נוצרת ליבת היכולת שלו למטבוליזציה של החוויה. 

אם שאינה מסוגלת לכך, מסיבות שונות, מחזירה לתינוק את המחשבות שהשליך אליה, הן חוזרות אליו בצורה קשה יותר מזו שהיו לפני כן. תוך כדי התהליך הן מאבדות גם את המשמעות שהייתה להן לפני כן. הפחדים המוחזרים אל התינוק נהפכים ל"אימה חסרת שם". 

ביון מתאר את ההתפתחות הנורמלית כאשר התהליך מצליח לעומת האימה הנוראית שיכולה להיווצר אצל התינוק אם התהליך נכשל: אם התינוק מרגיש כי הוא עומד למות, הוא יכול להשליך את התחושה אל האם־השד. ולעורר באם פחדים שמא הוא עומד למות. אם מאוזנת היטב מסוגלת לקבל את הפחדים לתת להם לשהות בתוכה, לעבד אותם ולהגיב באופן מיטיב עבור התינוק. היא מחזירה את פחדי המוות שעברו עיכול בתוכה אל התינוק באופן שגורם לו להרגיש שהוא מקבל את אישיותו המפוחדת בחזרה, אך בצורה שהוא מסוגל לשאתה — התינוק יכול להפנים מחדש את התחושה שהוא עומד למות. אך בעיקבות השהיה באם־שד הפחדים הופכים לנסבלים, וניתנים כעת להחזקה על ידי אישיות התינוק. אם האם אינה יכולה לשאת את ההשלכות הללו ולא מקבלת אותן, התינוק ממשיך בתהליך של הזדהות השלכתית מתמשכת, בעוצמה ובתדירות הולכות וגוברות. נראה כי העוצמה הגוברת מערטלת מן ההשלכה את המשמעות שלה. לפיכך, התינוק לא מפנים מחדש פחד מוות שנעשה נסבל אלא אימה חסרת שם (nameless dread).24, 25, 26  

בעוד שאם המסוגלת למלא את פונקציית החשיבה עבור התינוק מאפשרת לו להפנים בסופו של דבר את תהליך החשיבה שלה — פונקציית אלפא, כך גם אם שאינה מסוגלת לתהליך גורמת לתינוק להפנים צורה של חשיבה, או ליתר דיוק היפוך של צורת חשיבה, המתאפיינת בהתקפה על התהליך שבו מיוחסת משמעות לחוויה — פונקציית אלפא — ועל החיבורים של מחשבות חלום בתהליך החלימה והחשיבה.27 

התהליך יכול להשתבש מסיבות שונות: 

בגלל השלכות מסיביות של התינוק בצורה מופרזת או מתמדת. עוצמתם של פחדי האניהילציה של התינוק משתנה בהתאם לרמתם של הנרקיסיזם הראשוני או צרות העין (envy) הראשונית של התינוק.28 גם האם יכולה להיות, ולו זמנית, במצב שבו היא לא מסוגלת לשאת את ההשלכות, כמו בגלל עייפות, דיכאון, התחייבויות לילדים אחרים בבית ועוד. ביון מתאר מצבים שונים שיכולים לקרות אם האם נכשלת. הוא מתייחס גם לכוחותיו של התינוק לשאת תסכול. יש תינוקות שיעמדו במשימה הנוספת שהוטלה עליהם. ויש תינוקות שיתקשו לשאת תסכול גם מול אם שמסוגלת לתהליך. הוא כותב שכאשר ההשלכות של התינוק לא נענות, מעמסה נוספת מוטלת על יכולתו של התינוק לשאת תסכול, שכן כעת נבחנת יכולתו לשאת תסכול של החשיבה עצמה. בהנחה שהזדהות השלכתית הנה צורה מוקדמת של מה שנקרא מאוחר יותר יכולת לחשיבה. תינוק שניחן ביכולת בולטת לשאת תסכול עשוי לשרוד את הניסיון הקשה של אם שאינה מסוגלת ל־reverie וכתוצאה מכך אינה מסוגלת לספק את צרכיו המנטליים. דוגמה קיצונית הפוכה היא תינוק אשר באופן מובהק אינו יכול לשאת תסכול, לא יוכל לשרוד ללא משבר אפילו את ההתנסות בהזדהות השלכתית עם אם המסוגלת ל־reverie: רק הנקה בלתי פוסקת תשרת את המטרה, ודבר זה אינו אפשרי ולו רק בשל חוסר תיאבון.29 התינוק שהשלכותיו לא נענות מעצים את ההשלכות כדי להימנע מלהרגיש את הרגשות הבלתי נסבלים. התהליך גורם לדלדול נפשי של התינוק.30 

לפי ביון (להבדיל מקליין שראתה את ההזדהות ההשלכתית כמתרחשת בפנטזיה), ההשלכות אינן רק פנטזיה אומניפוטנטית, אלא שהתינוק מנסה לממש את הפנטזיה באמצעים שונים ולגרום לאם להרגיש אותו באופן מסוים. 

מלבד הפונקצייה הקומוניקטיבית של הזדהות השלכתית, ביון מציג פונקצייה נוספת לפנטזיית ההשלכה הלא מודעת, שהיא גם מכניזם מנטלי ומתייחסת לגדילה וללמידה.31  

ביון משתמש במודל שלו בשני מונחים: פרה־קונספצייה וקונספצייה.  

פרה קונספצייה — מונח זה מייצג מצב של ציפייה. פרה־קונספצייה היא המקבילה המשתנה בלוגיקה מתמטית או של נעלם במתמטיקה. היא ניחנה בתכונה שמייחס קאנט למחשבה ריקה. בכך שניתן לחשוב אותה אך לא להכירה.  

קונספצייה — קונספצייה היא זו אשר נוצרת כאשר פרה־קונספצייה מזווגת עם הרשמים החושיים המתאימים. 

היחסים בין אם לתינוק, שתוארו על ידי מלאני קליין כהזדהות השלכתית, מופנמים לכדי יצירת מכשיר לוויסות של פרה־קונספצייה עם נתוני החושים של המימוש הנאות. מנגנון זה מיוצג באמצעות דגם: זיווגם של פרה־קונספצייה ורשמים חושיים לכדי יצירת קונספצייה. הדגם בתורו מיוצג על ידי ♂♀. זה הוא האופן שבו סימן ביון את המכל־מוכל.32 

ההמשגה של ביון מזכירה את התהליך שתיאר הגל. תהליך שבו תזה פוגשת אנטי־תזה ונוצרת סינתזה. כך אצל ביון פרה־קונספצייה ומימוש מזדווגים (מכאן משמעות הסמלים המיניים שהוקצו למונחים מכל־מוכל) כדי ליצור קונספצייה. אבל אז, בתהליך אין־סופי הקונספצייה הופכת לפרה־קונספצייה שמזדווגת עם מימוש ומייצרת קונספצייה, וחוזר חלילה. 

הדפוס ♂♀ מייצג מימוש רגשי המתקשר בלמידה. ביון חשב ש־♂♀ צומחים מספקים את הבסיס למנגנון ללמידה באמצעות הניסיון. הלמידה תלויה ביכולתו של המכל — ♀ להישאר אינטגרטיבי, ועם זאת לוותר על משהו מנוקשותו. זהו היסוד של הלך רוחו של היחיד אשר יכול לשמור את הידע וההתנסות שלו ועם זאת להיות מוכן לבנות מחדש התנסויות עבר באופן שמאפשר לו להיות פתוח לקליטה של רעיון חדש.33 

התחלת הדפוס היא מפעולות פיזיות פשוטות בראשית החיים, ממעט פרה־קונספציות פשוטות יחסית ובלתי מובחנות המתקשרות, ככל הנראה, בהאכלה, נשימה והפרשות. ובהמשך היא הולכת ונעשית סבוכה יותר ויותר. 

...מהתחלות פשוטות יחסית כגון אלו, ה־♂♀ יוצרים הפשטות, השערות מורכבות יותר בזו אחר זו, ובסופו של דבר הם יוצרים הפשטות של מערכות שלמות של השערות, המוכרות כמערכות היקשים מדעיות.34  

סנדלר מחדד בדבריו מה צריך להיות מוכל ביחסים בין המכל למוכל. טעות נפוצה רואה את האם כצריכה להכיל את התינוק. הוא אומר שאימהות אכן מכילות תינוקות במשך כתשעה חודשים של היריון. מהלידה והלאה האם יכולה להכיל רק את החרדה שלה שמתעוררת מול חרדות התינוק. במובן הזה יש פנטזיה שחרדת התינוק עוברת אל האם. היכולת של האם להכיל את החרדה שלה יכולה להילמד ולהיות מופנמת על ידי התינוק. חשיפה מתמשכת לאם שמסוגלת לתהליך מאפשרת לתינוק ללמוד שחרדה היא משהו שאפשר להתמודד איתו.35  

קרפלאן מתאר את הקשיים שהפרעה במכל האימהי גורמת: כפי שהוסבר לעיל, לפונקציית המכל יש שני תפקידים מרכזיים: הפונקצייה הראשונה היא קליטה של האם את ההזדהות ההשלכתית של התינוק, כך היא פועלת כמכל עבור חלקיו הבלתי נסבלים של התינוק. היא מחזירה אותם אליו עם אהבה והבנה, ולכן הם נעשים מתונים יותר ומייצרים פחות תסכול. לדעת ביון, המטפל צריך לפעול בצורה דומה בטיפול, כשהפרשנויות שלו משמשות חלק ממתן. הפונקצייה השנייה של המכל היא פיתוח החשיבה של התינוק. התינוק מפנים אימא שיכולה לשאת חרדות ומסוגלת לחשוב, וכך מפתח בעצמו יכולת חשיבה שמולידה יכולת יצירה של הסמלה. 

אף שמנגנונים של הזדהות השלכתית מתייחסים לפנטזיות לא מודעות, קרפלאן מדגיש את חשיבותו של היחס המציאותי של האם. הוא מביא את דבריו של גרינברג.36 לפי גרינברג יש שלוש אפשרויות של תגובה של האם לתינוק: 1. האם פועלת בדרך מתאימה ומספקת; 2. האם לא מבינה את התינוק ומשאירה אותו ללא סיפוק; 3. האם יכולה לפעול בצורה לא מתאימה. לדוגמה — מקרה של אימא שלא יכולה לחשוב על טובת התינוק. במקרה כזה התינוק לא יוכל לפתח יכולות של נשיאת תסכול באמצעות החשיבה וייאלץ לרוקן את עצמו שוב ושוב מתוכן מנטלי באמצעות הזדהות השלכתית נמשכת ומסיבית. 

חוויה נוספת שיכולה להיווצר בין אם לתינוק במקרה של אם לא מותאמת לתינוק היא כאשר במקום לקבל את ההשלכות האם משליכה את ההשלכות שלה אל התינוק. כך העצמי האמיתי של הילד חבוי מתחת להשלכות האימהיות, וקשה מאוד להגיע אליו.37  

קרטרייט מזכיר שההשלכות הן בפנטזיה. ביון לא התכוון להחזקת הרגשות של המטופל בתוך המטפל, אלא הוא התכוון לתאר את המכל בקשר להזדהות השלכתית, כשלמכל יש יכולת טרנספורמטורית שמטרתה היא מתן משמעות וחשיבה למצבי דעת בלתי נסבלים.38 

הערות:

13. ו"ר ביון, 1962a, עמ' 114.

14. ת"ה אוגדן, על אי היכולת לחלום, עמ' 268.

15. P. C. Sandler, 2009, p. 258.

16. ו"ר ביון, 1962b, עמ' 59-58.

17. אליזבט בוט־ספיליוס, "התנסויות קליניות בהזדהות השלכתית", בתוך: מאמרים קליניים על קליין וביון, 1992, עורך: ר' אנדרסון, מתרגם: מ' ברנשטיין, עורכים: ח' אהרוני, א' ברגשטיין, ישראל 2001, עמ' 120-101.

18. P. C. Sandler, 2009, pp. 258-259.

19. ו"ר ביון, 1962b, עמ' 110.

20. ו"ר ביון, 1962b, עמ' 111.

21. שם, עמ' 112.

22. C. Sandler, 2009, pp. 276-277.

23. L. Sor. D. Grinberg, E. T. Bianchedi, Introduction to the work of Bion, Strath Tay 1975.

24. H. Carpelan, “Container Function Deficiency and Massive Projective Identification”, in: The Scandinavian Psychoanalytic Review, 8 (1985), pp. 3-15.

25. D. Cartwright, 2010, pp. 30-31.

W. R. Bion, “The Grid”, in: Two Papers:The Grid and Caesura, London 1989a, p. 26.

27. D. Cartwright, 2010, pp. 132-133.

28. L. C. V. Lamanno-Adamo, “Aspects of a Compliant Container: Considering Narcissistic Personality Configuration”, in: International Journal of Psycho-Analysis, 87 (2006), pp. 369-382.

29. "העברה — טרנספרנס" — מונח המציין בפסיכואנליזה את התהליך שבאמצעותו המטופל מממש במציאות את המשאלות הלא מודעות שלו עם אובייקטים מסוימים. דבר זה מתאפשר באמצעות סוג מסוים של יחס הנוצר עמם. הטיפול האנליטי מטבעו מאפשר את היווצרותם של יחסים אלו. מדובר בחזרה של אבטיפוסים ילדיים, שהמטופל פגש בילדותו ובטיפול הם שבים ונחווים בתחושה עכשווית מודגשת. מתוך: ז' לפלאנש וז' פונטליס, אוצר המילים של הפסיכואנליזה, 1967, עמ' 280.

30. ו"ר ביון, ללמוד מן הניסיון, עמ' 116.

31. 38-132 .D. Cartwright, 2010, pp.

32. ד"ו ויניקוט, "עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב", בתוך: עצמי אמיתי ועצמי כוזב, עורך: ע' ברמן, עם עובד, תל אביב 2009, עמ' 213-202.

33. W. Winnicott, “Ego distortion in terms of the true and false self”, in:The Maturation Processes and the Facilitating Environment, London, pp. 140-152.

34. J. S. Grotstein, 2007, p. 160.

35. ו"ר ביון, 1962b, עמ' 109.

36. W. R. Bion, 1970, p. 95.

37. שם, שם.

38. W. R. Bion, 1970, p. 95.

*המשך הפרק בספר המלא*

רבקה מצנר

ד"ר רבקה מצנר, עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית. מטפלת בקליניקה פרטית בבני ברק. כתבה את מחקרה כשמטרתה היא יצירת חיבור והפריה הדדית בין צורת חיים וחשיבה שמבוססות על קבלה וחסידות, שאותן היא פוגשת בחייה האישיים ובקליניקה, לבין החשיבה הפסיכואנליטית של וילפרד ביון וממשיכיו.

עוד על הספר

  • הוצאה: אדרא
  • תאריך הוצאה: ינואר 2020
  • קטגוריה: יהדות
  • מספר עמודים: 512 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 32 דק'
קבלת האר"י וביון - נקודות מפגש רבקה מצנר

פתח דבר 

איש פשוט לכאורה היה אבי, זכר צדיק לברכה, יהודי חסידי ירא שמיים, היה מחנך את ילדיו להיות יראי אלוקים ושומרי מצוות וקובע עיתים לתורה בכל ערב בשובו מעבודתו. 

סוחר בעורות מעובדים היה אבי, שותף בעסק משפחתי. בבוקר היה נוסע לחנות בתחנה המרכזית בתל אביב, חנות גדולה, מורכבת מאולמות רבים, ובהם ערֵמות של עורות מונחות זו על גבי זו עד התקרה. אבא היה בקי בכל פיסת עור, היה מתרוצץ ביניהן ובין העובדים והקונים והספקים שמילאו את החנות. לעיתים קרובות נראה טרוד ולחוץ. אבא עסק בעורות מאז ילדותו. הוא ידע לספר על כל פיסת עור אקראית את סיפור חייה — מאיזו חיה נלקח העור, האם החיה הייתה ממין זכר או נקבה, האם אכלה לשובעה או ידעה חיים קשים? כשהייתי קונה לפעמים מוצר מעור — נעל או ארנק — הייתי מראה לו אותם ושואלת, והוא היה בודק ומספר. אבא היה אומן בנשמתו, את רעיונותיו היצירתיים השקיע בעורות שמכר, זיהה פוטנציאל בסטוקים שגילה במקומות שונים בעולם ובהזדמנויות שנקרו בדרכו — ידע מה אפשר לעשות מפיסות עור שונות, איך לצבוע אותן, איך לחתוך אותן, למי להציע אותן. 

חנותו של אבא הייתה גדושה סנדלרים, סוחרים וקונים רבים שהיו מגיעים מערי הגדה וממזרח ירושלים. למרות מוצאו של אבא ממזרח אירופה, הוא היה מדבר ערבית שוטפת. אחרי מלחמת ששת הימים חזרו הקונים שקנו אצלו לפני מלחמת השחרור. אבא היה מציג אותם בפניי ומספר לי עליהם. על מי שנקראו חאג' דיבר בכבוד על שטרחו ונסעו בעקבות דתם למכה. החנות הזו, שביליתי בה שעות רבות בילדותי, הייתה עולם קטן שחיו בו בהרמוניה בני משפחתי החרדית: אבא, סבתא, דוד ודודות, עובדים ופקידות חרדים מתל אביב ומבני ברק עם סנדלרים וסוחרי עורות יהודים וערבים. בחלל החנות היה נישא בליל קולות בעברית, ביידיש, בהונגרית ובערבית. 

בסוף היום היו אבא ואחיו הבכור יושבים ומסכמים את אירועי היום. תריסי המתכת הגדולים והכבדים היו מוגפים וננעלים. בסביבות השעה חמש בערב היה אבא שב הביתה, וביתנו היה מתמלא בריח העורות המעובדים, ריח שעד היום נותר בעיניי הנפלא שבריחות. 

אבא היה אוכל את ארוחת הערב שאימא הגישה לו, נח, קורא עיתון. אחר כך היה מגיע אברך חסידי, שאבא שילם לו עבור הלימוד הזה, ושניהם היו נכנסים ל"סלון", סוגרים את הדלת, יושבים אל השולחן ולומדים גמרא. אולי שעה, אולי שעה וחצי. 

אבא היה הולך לישון מוקדם, משכים קום, מתפלל ונוסע לעבודה. 

לכאורה זה היה אבא שלי בחיי היום־יום הרגילים שלו, שקוע בעבודתו ובפרנסת משפחתו, אך היו לו גם פנים אחרות, פנים שטרפו את כל אשר ידעתי הן עליו והן על המציאות בכלל. היה אבא של חול, והיה אבא של שבת. 

בליל שבת היה שוקט המרוץ שדבק באבא בימי חול. הוא היה שב מבית הכנסת השכונתי לאחר התפילה. כמעט יכולתי לראות בעיניי את מלאכי השבת המלווים אותו בעודו נוהג בהם כבוד וענווה. אבא היה ניגש אל כיסאו בראש השולחן, מביט בעיניו, שצבען היה כחול בהיר עמוק ואינסופי, בנרות השבת הניצבים על המזנון שליד השולחן, האור שבעיניו היה מבזיק ומתחבר עם הזוהר של הנרות, ואז היה נפרד מאיתנו, שוקע במקום אחר, במקום שהוא היה בו לבדו, בלעדינו. מהצד הייתי מביטה בו. איפה הוא כעת? האם הוא יודע בכלל על קיומנו? נראה שנשכחנו כולנו. נעלמה החנות, גם הסנדלרים וגם העורות וריחם. לא נותר מכל אלה אלא הזוהר העמוק שבקע מעיני אבא התכולות והתפילה שלו: "שלום עליכם מלאכי השרת".  

לאבא היה נוסח אחר לשירת שלום עליכם. הוא היה קשור במוצאו לאדמו"רי זידיטשוב והיה מתפלל את תפילותיו בנוסח משלהם. בהתרגשות הוא היה מקבל את מלאכיו, מוחא כפיים לקראתם: "שלום עליכם מלאכי השרת מלאכי עליון [...] בואכם לשלום מלאכי השלום". אבא היה מאושר בהם, במלאכים ששבו, שפקדו אותו ונשאו אותו אל מעבר לימות החול. הוא היה מתחנן ומבקש: "ברכוני לשלום, מלאכי השלום, מלאכי עליון". מה הוא ביקש מהם? מה היה חסר לו לאבא? איזו ברכה רצה שיאצלו לו? ממקומו שבראש השולחן היה פוסע כמה פסיעות בעקבותיהם אל הדלת, מביט בהם בעיניים כלות ושולח אותם לדרכם: "צאתכם לשלום, מלאכי השלום [...] ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". ממה נפרד אבא? מה אני בכלל יודעת עליו, על חייו, על משאלותיו? הייתי מביטה בו ככה מהצד. יש דברים שלא אדע ולא אבין לעולמים... יש מקומות שהוא שם לבדו ולעולם לא אוכל להתלוות אליו לשם. 

אז היה שב אבא למקומו בראש השולחן, וכבן לפני אביו היה מדבר בלחש, מתוך קִרבה עמוקה, כאילו מפגש יש לו עכשיו עם ריבון העולמים: "ריבון כל העולמים, אדון כל הנשמות, אדון השלום, מלך אביר, מלך ברוך, מלך גדול". אבא היה מונה את שבחיו של ריבון העולמים, ואני חשתי שהאוויר מתמלא ומסמיך יותר במשהו גדול ממני. "מלך כביר, מלך לובש רחמים, מלך מלכי המלכים, מלך נשגב [...] מלך צח ואדום, מלך קדוש, מלך רם ונישא". אבא שרוי במקומות שאין לי שיג ושיח איתם, אבל אני מרגישה איך אבא עצמו יודע עליהם משהו. מה הוא מלך צח ואדום? הדמיון שלי היה משוטט בין מילות התפילה של אבא. מה אבא יודע עד כי הוא מתפלל כך, בתחושת קִרבה שכזו? "מלך עליון על כל צבא מרום, יוצרנו, יוצר בראשית. אחַלה פניך המאירים". ואני חושבת שגם הפנים של אבא מאירות באור גדול, ושהוא יודע משהו על פנים מאירות... ואולי גם ריבון העולמים רואה כמה מאירות פניו של אבא... ואבא ממשיך עוד ועוד עד סופה של התפילה הזו כמעט: "ושיוויתי ה' לקראתי, שתרחמני עוד בגלותי לגאלני. ולעורר ליבי לאהבתך". וכשאבא מתחנן כך, עולים בדעתי הבקיעים שאני חשה כל השבוע בחזותו הפשוטה לכאורה של אבא, ומכה בי ההכרה המכאיבה שאבא בכלל, בתוכו, בעמקי נפשו, מצוי כל ימות השבוע בגלות ומצפה לגאולה, ומתחת לכל העיסוקים היום־יומיים שלו משהו מפכה ומתגעגע ומייחל לרגע של חיבור, לרגע של מפגש, ובשבת הוא מצליח לצאת מהמצולה שבה הוא חי ולהרגיש חיבור עצום למשהו שטיבו לא מוכר לי, משהו ששייך לו ומוכר רק לו, משהו שהעוצמות שלו לא יכולות להיתפס על ידי. והוא מרגיש את אהבתו הגדולה לאלוקיו ומתבונן על סביבותיו במין אור שמאיר וזורח מתוך עיניו. ועור פניו, הבהיר כשלעצמו, נעשה בהיר ושקוף עוד יותר, וכאילו האור מאיר מתוכו, פורץ החוצה ופוגש את אור השבת, את אור הנרות, את האור שהותירו אחריהם המלאכים. ובתוכי, בכל כולי, ההכרה נקבעת שיש ימי גלות ויש ימי חול ויש ימים של גאולה ושבת, ושבימי החול, גם בהם, אבא נכסף אל הגאולה, ושמהשעות האלו, מול נרות השבת, אבא שואב כוחות כדי להמשיך את ימי המעשה והחולין והגלות.  

ואז אבא היה מסיים את תפילותיו ואוחז בגביע היין שלו. רק לימים מצאתי בזוהר את התיאור של האחיזה בגביע כפי שנהג אבא לעשות: חמש האצבעות מקיפות את הגביע כחמשת עלי הכותרת של השושנה. אבא היה אוחז בגביע ומביט בנרות, ושוב הייתה נגלית קשת האור שבין עיניו ובין הנרות, ואני הייתי מביטה בה נפעמת. ואז היה אבא עומד במקומו שבראש השולחן, נותן בנו את עיניו, במשפחתו הקטנה — אימא לצידו הימני, אחותי הקטנה לידה, ואני לשמאלו. גבות עיניו היו מתכווצות, ומבטו נעשה רציני. הרגשתי שרגעים חשובים מתרגשים ובאים, ואבא היה אומר: "יום השישי. ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם". והיינו כולנו, ארבעתנו, ניצבים בשקט על עומדנו. וכולנו עדים לכך שה' ברא את העולם בשישה ימים ונח ביום השביעי. ומהמקום הבטוח, הוודאי והשקט הזה, יכולתי לצאת ולהמשיך את חיי ולפגוש את העולם בימי החול, בין יום ראשון ליום שישי.  

זה היה ליל שבת של אבא, איש פשוט לכאורה, סוחר עורות. ואני, מאז ילדותי למדתי להכיר את הכמיהה העצומה הזו שבתוכו לגאולה, לשבת, לנשגב, ולמדתי שלא לקבל כמובן מאליו את המציאות שנראית לעין כפשוטה, לנסות לחתור אל מעבר לה, אל המקום שהוא הליבה, אל המקום שהוא בעצם מעיין החיים, המקום שאליו שבה הנפש שוב ושוב כדי לשאוב כוח ולהמשיך הלאה במשימות חייה. 

מתוך החוויות העמוקות האלו של ילדותי היה לי קל להתחבר כילדה קטנה לאחד הספרים המכוננים בחיי — אגרת פלאים — סיפורי הבעל שם־טוב ותלמידיו. הקסימו אותי הסיפורים על הבעל שם־טוב שמצליח לחדור מבעד למציאות הפשוטה הגלויה לעין הרגילה, בייחוד זכור לי משם סיפור מלוּוה באיור של אדם העומד לבדו על אי. אדם זה היה אחד מתלמידי הבעל שם־טוב. טרם נסיעתו נכנס להיפרד ממנו. הבעל שם־טוב החמיץ לו פנים, והתלמיד יצא לדרך בפחי נפש ונקלע לאי בודד. השנים חלפו והשכיחו ממני איך זה קרה. אולי רב־החובל שכח אותו שם אחרי שהאונייה עצרה לעגינה. גם הספר כבר נעלם. מה שנחקק בזיכרוני היה שאותו תלמיד חי זמן־מה באי, מתחבט בזיכרון פרֵדתו הקשה מרבו, מנסה לתקן את נפשו ככל יכולתו, עד שנחלץ משם. מיד שם פעמיו אל הבעל שם־טוב, והפעם הוא קיבל אותו במאור פנים. הבעל שם־טוב סיפר לתלמידו שבאי הנידח הזה שכנו נשמות שחיפשו את תיקונן, והיות שהתלמיד קיים שם מצוות בצורה כל כך גבוהה, הוא הצליח להצילן משבי הקליפות, לגאול אותן ולהחזירן אל הקדושה. פתאום קיבל האירוע של החיים באי תפנית חדשה. המציאות כולה שונתה. כל צערו ותמיהתו של החסיד התחלפו, והתברר לו שדווקא מה שנתפס בעיניו בשעתו כמקרה כל כך נורא היה פתח לעבודה עצמית שסייעה לגאולת נשמתו ולגאולתן של נשמות נוספות שאז היה נראה שכבר לא יימצא להן תיקון לעולמים. המציאות כולה קיבלה הבנה ומשמעות חדשים, וכל ברכה ותפילה היו להרות גורל. לו היה מזלזל בהן החסיד, בברכות ובתפילות, כי אז...  

גם עבורי המציאות נעשתה בעלת רבדים, והאירועים שנקלעתי אליהם נעשו אירועים שטומנים בחובם הזדמנויות. אמנם אינני יודעת עליהן כרגע דבר, אבל עליי להיזהר שלא אחמיץ את השעה, להיזהר מכך שאבחין ברובד החיצוני בלבד. עליי לשאוף להסיר משהו מן המסווה ולהביט מעט יותר פנימה. 

השנים שחלפו לימדו אותי שהרעיונות האלו הם רעיונות קבליים, בעיקר לוריאניים וחסידיים. העולם נעשה עבורי עולם שמסתיר בחובו התרחשויות אחרות, מאבקים על גאולה של נשמות וניצוצות קדושים, שכוחות הטומאה שאין להם חיים משל עצמם אורבים להם כדי למצוץ מהם את לשד החיים. שום דבר בפנימיות שלו אינו כפי שהוא נראה מבחוץ. בתוך כל זה אנחנו ממשיכים ומנהלים את חיינו היום־יומיים. אמנם גם הם חשובים, ועלינו לתפקד בהם היטב, כמו אבי בחנותו, אבל המשאלה להבין את המשמעות — למצוא את החיבור אל מקור החיים — היא ליבת החיים. וצריך לשמור תמיד על שתי הרמות המתקיימות בו בזמן, לא להתפתות ולהאמין שמה שנראה אכן הוא המציאות כולה, כי אז תאבד נשמת הדברים וחיותם. 

בגיל מבוגר יחסית פניתי ללמוד את המקצוע שבו אני עובדת כיום — פסיכותרפיה. 

התחלתי בלימודי עבודה סוציאלית. עולם שלם נפתח לפניי, עולם של הבנות, תפיסות וחשיבה על העולם ועל המציאות. אנשים מבריקים חשבו על התיאוריות שלמדתי. הייתי מוקסמת ממה שלמדתי וממה שהבנתי, אך עדיין לא הצלחתי לשלב זאת עם העולם שבאתי ממנו. הם עמדו להם שני העולמות האלו לפניי — כל אחד מהם היה חשוב לי בדרכו, כל אחד לעצמו. פגשתי עולמות של סבל, של פגיעה, של התעללות. מה המשמעות של כל זה? ההבנות שליוו אותי עד הנה — איפה הן משתלבות במה שאני רואה? במאבקי הנפש של האנשים שאני פוגשת? בסבל החיצוני והפנימי? 

בשנה השנייה לתואר ראשון המרצה הזכירה משהו של ביון. הוא היה זר לי לגמרי. היא דיברה בכמה מילים על המושג חיבור־לינק שלו. אולי על ההתקפות על החיבורים. ופתאום הרגשתי איך כל העולם הפנימי הזה ניעור. הרגשתי שהאיש הזה ידע משהו נוסף, אם כי לא ידעתי מה הוא. הרגשתי שמשהו בתוכי מתארגן כשאני מקשיבה למרצה כפי שהוא מתארגן כשאני קוראת בספרים חסידיים. אף שהפסיכואנליזה מטבעה עוסקת בלא מודע, הרגשתי שביון ידע משהו נוסף שלא היו לי אז גם יכולת וגם ידע כדי להבין אותו. באינטואיציה הרגשתי שיש משהו במה שאולי אפשר לקרוא לו העמדה הנפשית, ה־state of mind, שמזכיר את התפיסה הקבלית והחסידית שממנה באתי. אמרתי לעצמי: תזכרי את זה, עכשיו אין לך מה לעשות עם זה, אבל אולי בעתיד... 

לימים מצאתי בדבריהם של סימינגטון וסימינגטון אישור למה שהרגשתי אז, ממש בתחילת דרכי, לתחושה האינטואיטיבית הזאת שלא ידעתי להסביר אותה. 

סימינגטון וסימינגטון חושבים שביון יצא מתוך מציאות לא ידועה משום שאינה ניתנת לידיעה. זוהי נקודת מוצא שונה מזו של הפרוידיאנים והקלייניאנים, שנקודת המוצא שלהם היא המסה הגולמית של הדחפים האינסטינקטואליים. יש כאן שני מודלים שונים מהותית. עמדתו של ביון היא עמדה שונה מזו של רוב עמיתיו בחברה הפסיכואנליטית הבריטית או בקבוצות הפסיכואנליטיות באמריקה.1 

התחלתי לעבוד במקצועי בתחילה כסטודנטית, אחר כך בבית חולים לבריאות הנפש. המשכתי לתואר שני. פתחתי קליניקה משלי. המשכתי בלימודים בבית ספר לפסיכותרפיה והרגשתי שאני חייבת לשלב בין שני התחומים. העולם שרוחש מתחת לעולם הנראה לעין, העולם שמחכה לשבת, העולם של הניצוצות הלכודים, התשוקה למשהו נשגב, החיבור העמוק לנקודה פנימית שהיא מקור החיים — כל אלו היו חלק מההבנה שלי את העולם וממילא את עבודתי בקליניקה. כבר חלפו ימי ילדותי, וידעתי שאלו נושאים שהקבלה בכלל וקבלת האר"י בפרט ובעקבותיה החסידות עוסקות בהם. חיפשתי דרך להביא אותם לתוך עבודתי. הרגשתי גם שלקבלה יש ידע שהוא חשוב ומשמעותי להכרת הנפש האנושית. הרגשתי אחריות מתוקף עיסוקי במקצועי וחשתי צורך לנסות ללמוד ולהבין יותר. הרגשתי שאני פוגשת שאלות שאולי הקבלה יכולה להתמודד איתן בצורה שאני יכולה להרגיש שלמה איתה. ועדיין נותר בי הרושם שביון, אף שלא למדתי אותו מאז תחילת ימי תואר ראשון, ידע משהו שיוכל לעזור לי, שהוא הבין וחשב בצורה שונה. בבית הספר לפסיכותרפיה פגשתי אותו שוב, את מה שנקרא "ביון המוקדם". לא ידעתי אז על החלוקה בין ביון המוקדם ובין ביון המאוחר שנתפס בעיני רבים כמיסטיקן, אבל משהו בתוכי הרגיש שאם אקרא בכתביו, אמצא בו עזרה.  

אולי אפיזודה קטנה שעולה בדעתי תיטיב לתאר את תחושותיי מאותה התקופה: 

שוחחתי עם קרובת משפחה, אישה צעירה שאביה אדמו"ר חסידי ידוע. היא שאלה אותי על עבודתי. בקליניקה שלי טיפלתי בעיקר בנשים שאובחנו כסובלות מהפרעת אישיות גבולית. תיארתי בפניה את סבלן. היא נראתה מזועזעת ושאלה: "למה זה קורה?" 

למה זה קורה? תלוי איזה תיאורטיקן שואלים. אפשר לענות על זה בכמה דרכים. קיימת הפרה־דיספוזיציה, הנטייה המולדת, כך לדעת מרבית התיאורטיקנים, אך גם למפגש של הילדה עם הסביבה יש משמעות. מה בסביבה מעצים את ההפרעה? שוב, יש תיאוריות שונות. חשבתי מה לומר לה ולא עניתי. ואז היא אמרה: "זה בגלל גלות השכינה?" הייתי מופתעת ברגע הראשון, אבל במשנהו הרגשתי מין רווחה. פתאום הגיע מישהו מהעולם השני שלי ואמר את הדברים בשפתי השנייה. נכון, זו גלות השכינה שמתגלה בפן המסוים של הסבל והצער שאני פוגשת בקליניקה. אמרתי לה: "כן, זה בגלל גלות השכינה".  

אבל מה אפשר לעשות עם החשיבה הזו בקליניקה? המטופלות שלי, שצערן וכאבן הם מניפסטציה של גלות השכינה, האם ההבנה הזו רלבנטית לעבודה שלי איתן? האם אני יכולה לשכוח את כל זה, לתייג את זה כשייך לעולם אחר ולהתחיל לעבוד איתן מתוך התיאוריות הפסיכואנליטיות והפסיכולוגיות שאני מכירה? מתוך מה שתרמו מחקרי מוח להבנת ההפרעה? האם אני יכולה להיות שלמה עם עבודתי, עם ההתייחסות שלי אליהן, עם הפרשנות שלי? האם בתוך העולם הפסיכואנליטי לא היה הוגה, תיאורטיקן, שנקודת מבטו פוגשת באיזו צורה את תפיסת עולמי? ברור שלא הנחתי שיימצא תיאורטיקן שידבר על גלות השכינה, אבל כן הנחתי שאפשר להתבונן באירועי החיים ובקליניקה מתוך ממד עומק אחר.  

כבר הייתי לקראת סיום שנות לימודיי בבית הספר לפסיכותרפיה. השאלות שלי וחוסר הנוחות הלכו והתחזקו. הבנתי שאף אחד לא ישיב לי עליהן ושעליי לחפש את התשובות בעצמי. חשבתי לחפש חיבור בין התפיסה שעליה גדלתי ובין ביון. 

השנים הבאות לימדו אותי שלכל אחד יש ביון משלו. הכרתי עם הזמן אנשים שהם מומחים לביון, אנשים שהם אוהבים גדולים של ביון, והרגשתי איך כל אחד מדבר עליו בדרכו. קראתי ספרים של כותבים שונים שדנו בתיאוריות של ביון, וביון הצטייר באופן שונה בכל ספר וספר. שמעתי מרצים מסבירים את ביון. אומרים: ביון אומר ש... ומצאתי שאני שואלת את עצמי איפה ביון אומר את זה, איך דבר כל כך חשוב נעלם מעיניי. ביון, כמו מנהיג גדול, פונה לכל אחד מקוראיו על פי רוחו, מאפשר לקחת ממנו ולהתפתח על פי דרכו. וגם לי היה הביון שלי. אצל ביון שלי אין חלוקה לביון המוקדם ולביון המאוחר. בעיניי ביון בראשית דרכו כבר נשא בתוכו את הכתיבה המאוחרת יותר על ה־O, על האין־סוף, על האמת המוחלטת, כתיבה שהקימה עליו רבים. כששמעתי עליו לראשונה כסטודנטית לתואר ראשון, שמעתי על נושאים מתוך "ביון המוקדם", ואלה פגשו את מחוזות האין־סוף שהבאתי מעולמות ילדותי. בעיניי הליבה של "ביון המאוחר" הייתה שם תמיד, והוא ביסס קרקע יציבה ומוצקה שממנה המריא אל מחוזות ה־O ובהמשך הדרך גם אל הסזורה. אבל בשלב הזה של סיום לימודיי בבית הספר לפסיכותרפיה הרגשתי את הדברים רק בעמימות־מה. 

לקראת הסיום ביקשתי לכתוב את עבודת הגמר על "נקודות מפגש בין הקבלה והחסידות ובין התיאוריה של ביון". שמה של העבודה נראה לי כיום משעשע. "הקבלה", "החסידות" — קורפוס אינסופי של ספרות. הנושא אושר לי, ואיכשהו צלחתי את כתיבת העבודה. אז גם גיליתי לראשונה שביון כתב על ה־O, על האין־סוף.  

העבודה הייתה עבורי מסובכת מאוד, גם מסיבות טכניות, הייתי צריכה להבין די לבדי נושאים מסובכים בכתיבה של ביון, ויותר מכך, לא מצאתי את ידיי ואת רגליי בקורפוס הקבלי. לימים, כשהראיתי למנחה שלי בעבודת הדוקטורט פרופ' אבי אלקיים את עבודת הבוסר הזו, הוא אמר: "אני רואה שבחרת לכתוב על הקבלה על פי הרב אשלג". השבתי שזו לא הייתה בחירה מושכלת. זה היה פשוט הספר הכי קריא שנקרה לידי. 

בסיום הכתיבה זומנתי לשיחה בנוגע לעבודה אצל שניים מהמורים בתוכנית. הקוראת של העבודה שאלה אותי: "את כל זה למדת לבד. מה למדת אצלנו?" 

הרגשתי שאין הדבר כך. אכן, העבודה הזו נבנתה על כל מה שלמדתי עד כתיבתה, התיאוריות שהכרתי היו הבסיס לעבודה ולהבנה שלי. אבל עדיין הרגשתי שחסרים לי ממד ועומק. הלימודים הביאו אותי לחיפוש דרך שתתאים לעולם הפנימי שלי.  

בסיום העבודה כתבתי: "עד כאן עמדו לי כוחותיי הפעם", והעליתי אפשרות שאולי בעתיד אמשיך לעסוק בנושא. 

העתיד הגיע די מהר. היות שכבר לא מצאתי מנוחה בתוכי, ושתי הדיסציפלינות כבר היו מוכרות לי מעט, הרגשתי שאם אצליח לחבר בין שתיהן, שבבסיסן יש להן הרבה מן המשותף, אוכל למצוא דרך לעבודה פסיכואנליטית שתתאים לי. 

אמנם ביון עסק בפסיכואנליזה, אבל בעיניי הוא עשה זאת בצורה ייחודית לו. הפסיכואנליזה הייתה דרכו לנסות לפגוש מציאות עמוקה שהיא מעל לכל דיסציפלינה. המציאות הזו היא־היא שבאמת עניינה אותו. 

ב"זיכרון מן העתיד" (A Memoir of the Future) ביון כותב: 

הפסיכואנליזה עצמה היא רק פס על מעיל של נמר. לבסוף היא יכולה לפגוש את הנמר — את הדבר כשלעצמו —  O.2 

חשבתי מי יוכל לעזור לי בעבודה? לא הייתה לי בעיה גדולה למצוא מדריכים בפסיכותרפיה. אבל מי ילמד אותי קבלה? עקב החשיבה הזאת הגעתי למחלקה למחשבת ישראל ולפרופ' אבי אלקיים שקיבל עליו את הנחייתי בעבודה. פרופ' יולנדה גמפל ניאותה להצטרף אליו ולהנחות אותי בחלק של הדוקטורט שקשור לביון.  

במשך כתיבת העבודה, שנמשכה שלוש שנים וחצי, גיליתי שכבר קדמו לי ביצירת החיבור שבין האר"י ובין ביון: ביון עצמו התייחס לקבלה בכלל ולאר"י הקדוש בפרט בכתביו, ותלמידיו אייגן וגרוטשטיין ציטטו מדבריו.  

מייקל אייגן מספר בספרו "המיסטיקן הפסיכואנליטי": 

בסשן שלי עם ביון בניו יורק (1977) הוא הקפיץ אותי על ידי דיבור על קבלה. נראָה שהוא מרגיש שהיא רלבנטית לבעיות שלי, אבל גם לשלו, ובשביל התהליכים הנפשיים שעניינו אותו, כפי שאני נאבק עכשיו להעביר משהו מהאיכות המהותית של העבודה שלו.3 

מייקל אייגן מצטט בספריו האחרונים את ביון כמי שאמר לו אישית: "אני משתמש בקבלה כמסגרת לפסיכואנליזה".4 5 

  

ג'יימס גרוטשטיין כותב, על סמך שיחה אישית עם ביון ב־1976, שביון התעניין מאוד בקבלה: "הטקסט העברי המיסטי שביון התעניין בו באופן עמוק".6 

ביון עצמו מתייחס לאר"י בספרו: Attention and interpretation: 

הוא (האר"י) לא השאיר דברים כתובים, וכאשר נשאל על ידי תלמיד מדוע לא פרסם את תורתו כספר, הוא ענה: "זה בלתי אפשרי, כי כל הדברים קשורים זה לזה. אני יכול בקושי לפתוח את פי כדי לדבר בלי להרגיש כאילו הים פרץ את סכריו והציף. איך אם כך אני אביע את מה שהנשמה שלי קיבלה, ואיך אני יכול לשים זאת בספר?"

כשקראתי לראשונה את הציטוטים שהבאתי לעיל מאייגן ומגרוטשטיין, הם הפליאו אותי. לא מצאתי בכתביו של ביון התייחסות ספציפית לטקסטים קבליים, לא למקובלים שקדמו לאר"י וגם לא לאר"י עצמו. גם הקטע שבו ביון מספר על האר"י מובא מתוך כתביו של גרשם שלום, חוקר הקבלה, ולא מתוך כתבי האר"י עצמו. ובכל זאת, כפי שהעידו שניים מתלמידיו הקרובים, ביון הרגיש שהקבלה נותנת לו מסגרת ושהיא רלבנטית לעבודתו. 

ביון דיבר על האמונה בתהליך הפסיכואנליטי המאפשרת בסופו של דבר לפגוש את ה־O, את האין־סוף, את האמת המוחלטת. היא המאפשרת להרפות מכל מה שרכשנו ושנותן לנו ביטחון, מהידע שלנו, מהזיכרון, מהתשוקה, פשוט להרפות ולהאמין שמשהו יתפתח במקום הפנוי הזו. זו חוויה קשה מאוד לנפש, ורק האמונה בתהליך מאפשרת אותה. אמונה שאפשר לאבד אותה בכל רגע ושצריך להילחם עליה שוב ושוב. 

לדעתי, אנחנו יכולים להתמודד עם אזורים קשים בנפשנו ולהאמין במקומות שהאמונה כל כך שבירה, במקומות שמישהו כבר היה שם לפנינו, כמו המחשבה על כך שאנחנו בניו של אברהם אבינו. אף שלא פגשנו אותו אישית, משהו מרוחו ששורה בעולם מעצם הקיום שלו ומעצם ההתמודדויות שלו מאפשר לנו כבניו לעמוד במשימות של מסירות נפש וחיבור לאלוקים. בדרך שאברהם הלך בה ובניסיונות שעמד בהם הוא מספק עבורנו מעין מסגרת מכילה. 

ב"זיכרון מן העתיד", דרך השיח בין הדמויות, ביון מתייחס לאפשרות שבמשך הדורות מתקיים קשר בין אנשים למרות הבדלי הזמן, המרחב והייעוד: 

פ"א. אני משער כך — אלא אם כן יש איזו צורה לא ידועה של קומוניקציה בין אינדיבידואלים נפרדים. אפילו אם אינדיבידואלים אנושיים מופרדים על ידי זמן, מרחב, ייעוד [...]. המחסום הזה נחדר על ידי כוחות שההבנה שלהם היא מעבר לטווח של הלוגיקה שלנו ושל צורות של חשיבה רציונלית.8 

אינני יודעת מה באמת היה הקשר של ביון לקבלה בכלל ולאר"י בפרט, אבל הדיבור שלו על הקבלה כמסגרת גורם לי לחשוב שגם אם לא היה בקיא בקבלה, הרי שעצם ההתקיימות שלה, החתירה והתשוקה של המקובלים לפגוש את המחוזות העוצמתיים האלו, נתנו לו תחושה של מסגרת והכלה בדרך הקשה והמערערת שהוא הילך בה. אולי הוא הצליח ליצור בתוכו חיבור אליהם שאִפשר לו לא ללכת לבד. 

אני לא מתיימרת להבין את תורת האר"י. אולי ברמה מסוימת אני יכולה להבין את המודלים המבניים שהוא משרטט ושבהם השתמשתי בעבודתי, אבל העומק של הדברים נעלם ממני, לצערי. ובכל זאת, הכרתי את החיפוש משחר ילדותי, את הגעגוע ואת התשוקה של אבי לאמת העמוקה של הדברים, ובמו עיניי זכיתי וראיתי רגעים מופלאים של חיבור ודבֵקות. בבואה חיוורת שלהם בכל זאת דבקה בי.  

עם העולם הזה שבתוכי קראתי בכתבי ביון והרגשתי שהכתיבה של ביון היא כתיבה אמיצה, שמעיזה להסתכל אל הלא נודע למרות התחושות המערערות שהוא מעורר ולמרות המחירים הכבדים שההתבוננות הזו גובה. הרגשתי איך כתיבתו של ביון שואבת את כוחה מכמיהה עצומה לפגוש את האזורים האלה הבלתי ניתנים לתפיסה, והיא נושאת בחובה את התשוקה העמוקה ואת הסקרנות העצומה לדבוק ולו לרגע באין־סוף, לגלות את מה שמסתתר מאחורי הנראה לעין לכאורה, להגיע לרגע של חיבור אליו. הכתיבה של ביון, שהיא שונה מכתבים של תיאורטיקנים פסיכואנליטיים אחרים, אם כי היא מוגשת בכלים פסיכואנליטיים, סייעה גם לי שלא להרגיש לבדי בעבודתי ובחשיבה שלי על טיפול בפרט ועל העולם והליכותיו בכלל, לחוש יותר ביטחון בדרך שאני הולכת בה, בחיפוש שלי.  

הרגשתי איך שתי הדיסציפלינות, למרות המרחק הרב שביניהן, חותרות להבין את החוקיות העמוקה של העולם ואת הרבדים המוסתרים והבלתי נתפסים שלו, את הכוחות האדירים שמנסים למצוא כלי שיאפשר את פעולתן, את רשת החיבורים הסמויים והאמיצים שמתקיימת בבסיס העולם. איך הן מנסות לפגוש ולו לרגע את האין־סוף ולהביא ממנו שפע של יצירתיות וגאולה, ואיך דרך החיבור ביניהן שאני יוצרת בתוכי אני מצליחה להתבונן בחיי ובסופו של דבר גם בסיפורי חייהם של האנשים הבאים אליי לקליניקה בניסיון להבין את נפשם. 

העבודה הזו הייתה נחוצה קודם כול עבורי כדי לחבר בתוכי את העולמות שחשובים לי, לאפשר לי לחשוב בכלים שמתאימים לי ובמושגים שאני מזדהה איתם ולעשות עבודה שאני מרגישה שהיא נכונה. כתבתי את העבודה על פי הסדר שבו גילה ביון את המושגים שבהם עסקתי — המכל והמוכל, הלינק־החיבור וההתקפות עליו. הרגשתי שכל אחד מהמושגים בונה רובד שאפשר לעמוד עליו בבטחה יחסית כדי לגשת לרובד הבא. רק מתוך בניית הקרקע היציבה הזו יחסית הצלחתי לעמוד בטלטלה של הקריאה בכתביו על ה־O, על האין־סוף, על האמת המוחלטת, על המפגש עם האמונה ולבסוף על הסזורה. ברגעים קשים הרגשתי איך אני נעה בין הכתבים הקבליים ובין הכתיבה של ביון ומוצאת חיזוק ואיזון בצד שכנגד. 

הרגשתי שהשנים שהקדשתי לעבודה חייבו אותי למסע עמוק. המפגש של ביון עם קבלת האר"י העצים, בעיניי, את המושגים שביון דיבר עליהם ונתן להם עוצמות מטלטלות. הם נהיו לנוכחים בכל מקום בחיי. גרוטשטיין כינה את המכל ואת המוכל של ביון "חוק טבע". אני הרגשתי שהמושגים כולם חייבו אותי להתמודד ולבחון במבט חדש כל פינה בחיי. 

תוך כדי כתיבת העבודה שמתי לב שהחיבורים האלו נוגעים באנשים רבים בדרכים שונות. אני מקווה שגם הקוראים ספר זה ימצאו בחיבורים האלו עניין וייצרו איתם את הדברים שיוכלו להועיל להם בהתפתחותם ובעבודתם הפנימית. 

 

 הערות:

1. ג' סימינגטון ונ' סימינגטון, החשיבה הקלינית של וילפרד ביון, עורך: א' נילמן, מתרגמת: א' זילברשטיין, תל אביב 2000, עמ' 24.

2. W. R. Bion, Memoir of the Future, London 1991, First published 1975, p. 112.

3. Michel Eigen, “The Psychoanalytic Mystic”, London and New York 1998, p. 64.

4. Michel Eigen, Kabbalah and Psychoanalysis, London 2012, p. vi.

5. “I use the Kabbalah as a framework for psychoanalysis”.

6. J. S. Grotstein, A Beam of Intense Darkness, Great-Britain, 2007, p. 117.

7. W. R. Bion, Attention and interpretation, Great-Britain, 1970, p. 115.

8. W. R. Bion, 1991, p. 539.

פרק ראשון 

מכל־מוכל ♀♂ 

הקדמה 

המושג מכל־מוכל (container-contained) הוא מושג מרכזי בתיאוריה של ביון. 

מנקודת מבטו של ביון, האתגר של הסיטואציה האנליטית, של המטפל ושל המטופל כאחד, הוא לשמור על יכולות למנטליזציה מול ניסיונות כואבים, מול האמת הקיומית שאותה סימן באות O, להמשיך לחשוב במצבים קשים ולהמשיך להרגיש הרגשה מספקת כדי שיתאפשר ללמוד מן הניסיון וכדי שהדעת9 (mind)תוכל לגדול ולהתפתח. לשמור על היחסים בין הדעת־המכל מצד אחד ובין הרגשות, המחשבות והתפיסה־מוכל מצד אחר באופן מועיל ופרודוקטיבי, כאשר הדעת צריכה להכיל תכנים בלתי נסבלים שעלולים להרוס אותה.10 

ביון פיתח את התיאוריה של מלאני קליין11 לגבי הזדהות השלכתית. הוא הרחיב אותה ופיתח באמצעותה את התיאוריה שלו על החשיבה. על פי קליין, חלקים מפוצלים של העצמי, שהעצמי השליך ומיקם באובייקטים אחרים, דורשים הכלה בדעת של האחר כדי שיתאפשר בהם שינוי מסוים. ביון הרחיב את התפיסה וראה בהזדהות ההשלכתית דרך לקומוניקציה ולתיקשור של תכנים שלא ניתן לתקשר באופן אחר. 

אף שביון החל ממטריצה של קליין, הוא יצר בשלב מסוים מודל חדש, הוא צייד את החשיבה האנליטית בכלי חשיבה שלא היו לה לפניו ושמאפשר לנו לחשוב על דברים שלא יכולנו לחשוב עליהם לפניו.12 

החשיבה של ביון על מכל־מוכל מציגה דינמיקה שמבוססת על אב־טיפוס של איחוד סקסואלי, שמסומן על ידי ♀♂ (מכל־מוכל). הדגם הזה יכול לשמש להבנת ממדים שונים וברמות הפשטה שונות, כמו — הקשר הרגשי בין האם לתינוק, הקשר האנליטי בין מטפל למטופל, הקשר בין מורה לתלמיד, הקשר בין הקבוצה לחברי הקבוצה, הקשר בין חלקים של הסֵלף, הקשר בין בני זוג, הקשר בין אמן לצופים ועוד. ביון רצה לשמר את המושג מכל־מוכל נקי ככל האפשר מהנחות קודמות, לכן השתמש בכתביו בסימנים ♀♂ במקום במושג מכל־מוכל במשמעויות נשיות וגבריות (בהתאמה), אבל ללא משמעות נלווית של מיניות.13 

מכל־מוכל (container-contained) הוא צורה של יחסים מראשית החיים, צורה שמאפשרת את הגדילה הרגשית ואת התפתחות החשיבה. זה תהליך שדרכו נרכשת ההצטברות של המשמעות, לכן מכל־מוכל מושווה לחשיבה עצמה. מכל־מוכל מייצג את הצורה המפותחת ביותר של התיאוריה של החשיבה של ביון, תיאוריה שפיתח במשך כשמונה שנים. 

לדעת גרוטשטיין, מכל תרומותיו הגדולות של ביון המושג מכל־מוכל הוא הידוע ביותר והשימושי ביותר הן בתיאוריה והן בפרקטיקה.14 למושג המכל והמוכל של ביון יש יישומים כל כך נרחבים באופן כללי בתופעות פסיכולוגיות וביולוגיות, עד שהוא מאמין שהם מגיעים לכמות של חוק טבע חדש. בעיניו כל תופעות החיים יכולות להיתפס כתוכן שמתקיים בתוך מסגרת של מכל שתוחם ומתאר את תכולתו. ובאופן הדדי, לתכולה יש השפעה גדולה בהתמרה (טרנספורמציה) של הטבע של המכל שלה.15 

הבהרת המושג מכל־מוכל 

ביון פיתח את התיאוריה שלו על מכל־מוכל כשהחל לשים לב שהפציינטים הפסיכוטיים שלו סבלו ממעט מדי הזדמנויות למכל אימהי להשלכות התינוקיות שלהם. אחר כך החיל את התיאוריה גם על תהליכים התפתחותיים לא פתולוגיים.  

בללמוד מן הניסיון, שנכתב ב־1962, ביון מסביר את התיאוריה שלו וטובע לראשונה את המושג מכל־מוכל. למרות שהחשיבה שמובילה אל המושג כבר מופיעה בכתביו לפני כן. בתיאוריה הוא מתבסס על המונח "הזדהות השלכתית" שטבעה מלאני קליין. 

מלאני קליין שביון היה תלמיד ואנליזנט שלה פיתחה את המונח הזדהות השלכתית. זהו מנגנון הבא לידי ביטוי בפנטזיות שבהן הסובייקט מכניס את העצמי שלו (his self) בשלמותו או באופן חלקי לתוך פנים האובייקט כדי להזיק לו, לתפוס עליו בעלות ולשלוט בו.16 מלאני קליין תיארה היבט של הזדהות השלכתית העוסק בשינוי של פחדים ינקותיים: התינוק משליך בפנטזיה חלק מנפשו שלו, דהיינו את תחושותיו הרעות, אל השד הטוב של האם. במהלך שהותן בשד הטוב יש תחושה כאילו עברו שינוי: האובייקט המופנם מחדש הפך נסבל בעבור נפש התינוק. 

ביון מרחיב בעבודתו את התיאוריה של קליין, וטובע את מושג המכל־מוכל, בו הוא משתמש כדגם. וכך הוא כותב: 

מן התיאוריה שלעיל אצור הפשטה של רעיון המכל אשר לתוכו מושלך אובייקט ושל אובייקט שיכול להיות מושלך לתוך המכל: את האחרון אכנה במונח מוכל. הפשטה זו יכולה לשמש גם דגם.17  

ביון מתאר יחסי אם־תינוק המבוססים על השלכות מצד התינוק לתוך האם. הוא מתאר תהליך שבו האם היא בעלת יכולת לקבל את הרגשות הקשים ולמתן אותם תוך שמירה על נקודת מבט מאוזנת, ותהליך הפוך, שבו חוסר היכולת של האם לקבל את הרגשות הופכת אותם ליותר ויותר בלתי נסבלים עבור התינוק.18 כאשר ביון מדבר על תהליכים המתרחשים בקשר אם־תינוק צריך לזכור כי הוא ראה בקשר אם־תינוק ובאירועים הפסיכולוגיים הקשורים בו מטפורה למה שמתרחש בקשר האנליטי.  

ביון הבחין בין הזדהות השלכתית רגילה שמשמשת לקומוניקציה ובין הזדהות השלכתית פתולוגית. לדבריו (בעקבות קליין), כאשר התינוק מרגיש מותקף ברגשות שאינו יכול להתמודד איתם, יש לו פנטזיה להשליך אותם אל האובייקט הראשוני — האם. אם האם מסוגלת להבין ולקבל את הרגשות בלי להתערער מדי, היא יכולה "לעכל" את הרגשות באופן מנטלי ולהתנהג כלפי התינוק באופן שבו הרגשות הקשים שהניעו את התהליך נעשים יותר נסבלים בעבורו, וכך הוא יכול לחזור ולהשיב אותם אל עצמו ולהתמודד איתם בצורה טובה יותר. 

ביון ראה בצורה הזו של הזדהות השלכתית צורת תקשורת ראשונית, טרום־מילולית. חוויותיו של התינוק בשלב הזה הן סומטיות וקרובות לרמה סנסורית. האם, שמצליחה לקלוט את החוויה, הופכת אותה באמצעות החשיבה שלה למשהו שאפשר לחשוב עליו באופן מנטלי, לעשות בו שימוש לחשיבה או לאגור אותו בזיכרון. 

האיכויות שלא ניתנות לחשיבה מן השלב הראשון נקראו בשם רכיבי ביתא (β elements), אלו הם רשמים סנסוריים של חוויה רגשית שלא עברו מנטליזציה, ואחרי שהפכו לניתנות יותר לחשיבה הן כונו רכיבי אלפא. אלו הם רכיבים שעברו מנטליזציה ומתאימים להמשך חשיבה, זיכרון, חלימה וכולי (α elements). ביון ראה בכך תהליך יסודי בייצור המחשבות. מה שעושה את הטרנספורמציה ממרכיב ביתא לרכיבי אלפא הוא פונקציית אלפא (α function).  

כדי שהאם תוכל לבצע את הטרנספורמציה בעבור התינוק, היא צריכה להיות אם שמסוגלת ל־“reverie" "reverei" זה היכולת לחלימה בהקיץ ולהרהור "reverei" הוא מושג בסיסי, והוא המאפשר את התפתחות תהליכי החשיבה. המושג מתייחס להלך הרוח לו זקוק התינוק מאמו. הלך רוח שבו האם נמצאת כקולטת את רגשותיו הסוערים של התינוק, מעניקה להם מובן ובכך מתמירה אותם. זהו תהליך שקשה לתארו במילים כי הוא סובייקטיבי ואובייקטיבי גם יחד, והוא מאפשר לתפוס בצורה סובטילית את ההתרחשויות הנפשיות אצל האחר. היכולת להזדהות עם הלך הרוח של האחר ומשם לתת תשובה בנוכחות סמלית. מונח זה הוא משלים ואינהרנטי למושג ההכלה המרכזי בחשיבתו של ביון19 ה"reverei" הוא מרכיב מרכזי של פונקציית אלפא של האם. התינוק משליך לתוך אימו את רכיבי הביתא הבלתי נסבלים. האם, באמצעות פונקציית האלפא שלה, מעבדת בעבורו את רכיבי הביתא בעזרת מצב נפשי של "reverei", שהוא הרהור או חלימה בהקיץ על החומרים המושלכים לתוכה. מצב זה הוא שמאפשר את העיבוד של החומרים ואת הפיכתם לרכיבי אלפא שניתן לחשוב עליהם ולשאת אותם. 

גרוטשטיין מתאר "reverei" כעין מצב מדיטטיבי ללא זיכרון, תשוקה או הבנה. פרה־קונספצייה או כל דבר שמובן באופן חושי. במצב זה האם מתמסרת למשימת ההקשבה למצב התודעה (state of mind) של התינוק.20 

ביון רואה את ה"reverei" שעושה האם עבור התינוק כביטוי לאהבתה: "כאשר האם אוהבת את התינוק, כיצד היא מבטאת זאת? מלבד ערוצי התקשורת הגופניים, התרשמותי כי אהבתה מבוטאת ב־reverie".21 ה"reverei" הוא אותו הלך רוח שפתוח אל האובייקט האהוב ומוכן לקבל ממנו מכלול של אובייקטים. המצב הנפשי הפתוח הזה מאפשר לאם לקבל את כל ההזדהויות ההשלכתיות של תינוקה. בין אם הן נחוות על ידו כטובות או כרעות.22 

ביון משתמש במערכת העיכול כמודל לתהליך החשיבה. הוא כותב על "מבעים מסוימים שאינם ניתנים לזיכרון אלא ל"עובדות בלתי מעוכלות". לדעתו ישנה סיבה טובה לשימוש במערכת העיכול כדגם המיועד להמחיש ולהבהיר את התהליכים הכרוכים בחשיבה.23 המערכת הנפשית הבלתי בשלה של התינוק, שמתקשה לעבד רגשות, מושווית על ידו למערכת העיכול הראשונית שלא יכולה לעכל מזון מורכב. דומה לזה, על האם ללעוס ולעכל את החומרים הרגשיים דרך מרכיב reverie, כך שהם ייהפכו לחומרים ניתנים לעיכול (רכיבי אלפא) על ידי הנפש הרכה של התינוק. במהלך הגדילה הפסיכולוגית ה"reverei" משמש עבור התינוק למטרות שונות. בהדרגה התינוק מפנים את היכולת של אמו לפונקציית אלפא ואת היכולת של ה"reverei" שקשורה בה. כך נוצרת ליבת היכולת שלו למטבוליזציה של החוויה. 

אם שאינה מסוגלת לכך, מסיבות שונות, מחזירה לתינוק את המחשבות שהשליך אליה, הן חוזרות אליו בצורה קשה יותר מזו שהיו לפני כן. תוך כדי התהליך הן מאבדות גם את המשמעות שהייתה להן לפני כן. הפחדים המוחזרים אל התינוק נהפכים ל"אימה חסרת שם". 

ביון מתאר את ההתפתחות הנורמלית כאשר התהליך מצליח לעומת האימה הנוראית שיכולה להיווצר אצל התינוק אם התהליך נכשל: אם התינוק מרגיש כי הוא עומד למות, הוא יכול להשליך את התחושה אל האם־השד. ולעורר באם פחדים שמא הוא עומד למות. אם מאוזנת היטב מסוגלת לקבל את הפחדים לתת להם לשהות בתוכה, לעבד אותם ולהגיב באופן מיטיב עבור התינוק. היא מחזירה את פחדי המוות שעברו עיכול בתוכה אל התינוק באופן שגורם לו להרגיש שהוא מקבל את אישיותו המפוחדת בחזרה, אך בצורה שהוא מסוגל לשאתה — התינוק יכול להפנים מחדש את התחושה שהוא עומד למות. אך בעיקבות השהיה באם־שד הפחדים הופכים לנסבלים, וניתנים כעת להחזקה על ידי אישיות התינוק. אם האם אינה יכולה לשאת את ההשלכות הללו ולא מקבלת אותן, התינוק ממשיך בתהליך של הזדהות השלכתית מתמשכת, בעוצמה ובתדירות הולכות וגוברות. נראה כי העוצמה הגוברת מערטלת מן ההשלכה את המשמעות שלה. לפיכך, התינוק לא מפנים מחדש פחד מוות שנעשה נסבל אלא אימה חסרת שם (nameless dread).24, 25, 26  

בעוד שאם המסוגלת למלא את פונקציית החשיבה עבור התינוק מאפשרת לו להפנים בסופו של דבר את תהליך החשיבה שלה — פונקציית אלפא, כך גם אם שאינה מסוגלת לתהליך גורמת לתינוק להפנים צורה של חשיבה, או ליתר דיוק היפוך של צורת חשיבה, המתאפיינת בהתקפה על התהליך שבו מיוחסת משמעות לחוויה — פונקציית אלפא — ועל החיבורים של מחשבות חלום בתהליך החלימה והחשיבה.27 

התהליך יכול להשתבש מסיבות שונות: 

בגלל השלכות מסיביות של התינוק בצורה מופרזת או מתמדת. עוצמתם של פחדי האניהילציה של התינוק משתנה בהתאם לרמתם של הנרקיסיזם הראשוני או צרות העין (envy) הראשונית של התינוק.28 גם האם יכולה להיות, ולו זמנית, במצב שבו היא לא מסוגלת לשאת את ההשלכות, כמו בגלל עייפות, דיכאון, התחייבויות לילדים אחרים בבית ועוד. ביון מתאר מצבים שונים שיכולים לקרות אם האם נכשלת. הוא מתייחס גם לכוחותיו של התינוק לשאת תסכול. יש תינוקות שיעמדו במשימה הנוספת שהוטלה עליהם. ויש תינוקות שיתקשו לשאת תסכול גם מול אם שמסוגלת לתהליך. הוא כותב שכאשר ההשלכות של התינוק לא נענות, מעמסה נוספת מוטלת על יכולתו של התינוק לשאת תסכול, שכן כעת נבחנת יכולתו לשאת תסכול של החשיבה עצמה. בהנחה שהזדהות השלכתית הנה צורה מוקדמת של מה שנקרא מאוחר יותר יכולת לחשיבה. תינוק שניחן ביכולת בולטת לשאת תסכול עשוי לשרוד את הניסיון הקשה של אם שאינה מסוגלת ל־reverie וכתוצאה מכך אינה מסוגלת לספק את צרכיו המנטליים. דוגמה קיצונית הפוכה היא תינוק אשר באופן מובהק אינו יכול לשאת תסכול, לא יוכל לשרוד ללא משבר אפילו את ההתנסות בהזדהות השלכתית עם אם המסוגלת ל־reverie: רק הנקה בלתי פוסקת תשרת את המטרה, ודבר זה אינו אפשרי ולו רק בשל חוסר תיאבון.29 התינוק שהשלכותיו לא נענות מעצים את ההשלכות כדי להימנע מלהרגיש את הרגשות הבלתי נסבלים. התהליך גורם לדלדול נפשי של התינוק.30 

לפי ביון (להבדיל מקליין שראתה את ההזדהות ההשלכתית כמתרחשת בפנטזיה), ההשלכות אינן רק פנטזיה אומניפוטנטית, אלא שהתינוק מנסה לממש את הפנטזיה באמצעים שונים ולגרום לאם להרגיש אותו באופן מסוים. 

מלבד הפונקצייה הקומוניקטיבית של הזדהות השלכתית, ביון מציג פונקצייה נוספת לפנטזיית ההשלכה הלא מודעת, שהיא גם מכניזם מנטלי ומתייחסת לגדילה וללמידה.31  

ביון משתמש במודל שלו בשני מונחים: פרה־קונספצייה וקונספצייה.  

פרה קונספצייה — מונח זה מייצג מצב של ציפייה. פרה־קונספצייה היא המקבילה המשתנה בלוגיקה מתמטית או של נעלם במתמטיקה. היא ניחנה בתכונה שמייחס קאנט למחשבה ריקה. בכך שניתן לחשוב אותה אך לא להכירה.  

קונספצייה — קונספצייה היא זו אשר נוצרת כאשר פרה־קונספצייה מזווגת עם הרשמים החושיים המתאימים. 

היחסים בין אם לתינוק, שתוארו על ידי מלאני קליין כהזדהות השלכתית, מופנמים לכדי יצירת מכשיר לוויסות של פרה־קונספצייה עם נתוני החושים של המימוש הנאות. מנגנון זה מיוצג באמצעות דגם: זיווגם של פרה־קונספצייה ורשמים חושיים לכדי יצירת קונספצייה. הדגם בתורו מיוצג על ידי ♂♀. זה הוא האופן שבו סימן ביון את המכל־מוכל.32 

ההמשגה של ביון מזכירה את התהליך שתיאר הגל. תהליך שבו תזה פוגשת אנטי־תזה ונוצרת סינתזה. כך אצל ביון פרה־קונספצייה ומימוש מזדווגים (מכאן משמעות הסמלים המיניים שהוקצו למונחים מכל־מוכל) כדי ליצור קונספצייה. אבל אז, בתהליך אין־סופי הקונספצייה הופכת לפרה־קונספצייה שמזדווגת עם מימוש ומייצרת קונספצייה, וחוזר חלילה. 

הדפוס ♂♀ מייצג מימוש רגשי המתקשר בלמידה. ביון חשב ש־♂♀ צומחים מספקים את הבסיס למנגנון ללמידה באמצעות הניסיון. הלמידה תלויה ביכולתו של המכל — ♀ להישאר אינטגרטיבי, ועם זאת לוותר על משהו מנוקשותו. זהו היסוד של הלך רוחו של היחיד אשר יכול לשמור את הידע וההתנסות שלו ועם זאת להיות מוכן לבנות מחדש התנסויות עבר באופן שמאפשר לו להיות פתוח לקליטה של רעיון חדש.33 

התחלת הדפוס היא מפעולות פיזיות פשוטות בראשית החיים, ממעט פרה־קונספציות פשוטות יחסית ובלתי מובחנות המתקשרות, ככל הנראה, בהאכלה, נשימה והפרשות. ובהמשך היא הולכת ונעשית סבוכה יותר ויותר. 

...מהתחלות פשוטות יחסית כגון אלו, ה־♂♀ יוצרים הפשטות, השערות מורכבות יותר בזו אחר זו, ובסופו של דבר הם יוצרים הפשטות של מערכות שלמות של השערות, המוכרות כמערכות היקשים מדעיות.34  

סנדלר מחדד בדבריו מה צריך להיות מוכל ביחסים בין המכל למוכל. טעות נפוצה רואה את האם כצריכה להכיל את התינוק. הוא אומר שאימהות אכן מכילות תינוקות במשך כתשעה חודשים של היריון. מהלידה והלאה האם יכולה להכיל רק את החרדה שלה שמתעוררת מול חרדות התינוק. במובן הזה יש פנטזיה שחרדת התינוק עוברת אל האם. היכולת של האם להכיל את החרדה שלה יכולה להילמד ולהיות מופנמת על ידי התינוק. חשיפה מתמשכת לאם שמסוגלת לתהליך מאפשרת לתינוק ללמוד שחרדה היא משהו שאפשר להתמודד איתו.35  

קרפלאן מתאר את הקשיים שהפרעה במכל האימהי גורמת: כפי שהוסבר לעיל, לפונקציית המכל יש שני תפקידים מרכזיים: הפונקצייה הראשונה היא קליטה של האם את ההזדהות ההשלכתית של התינוק, כך היא פועלת כמכל עבור חלקיו הבלתי נסבלים של התינוק. היא מחזירה אותם אליו עם אהבה והבנה, ולכן הם נעשים מתונים יותר ומייצרים פחות תסכול. לדעת ביון, המטפל צריך לפעול בצורה דומה בטיפול, כשהפרשנויות שלו משמשות חלק ממתן. הפונקצייה השנייה של המכל היא פיתוח החשיבה של התינוק. התינוק מפנים אימא שיכולה לשאת חרדות ומסוגלת לחשוב, וכך מפתח בעצמו יכולת חשיבה שמולידה יכולת יצירה של הסמלה. 

אף שמנגנונים של הזדהות השלכתית מתייחסים לפנטזיות לא מודעות, קרפלאן מדגיש את חשיבותו של היחס המציאותי של האם. הוא מביא את דבריו של גרינברג.36 לפי גרינברג יש שלוש אפשרויות של תגובה של האם לתינוק: 1. האם פועלת בדרך מתאימה ומספקת; 2. האם לא מבינה את התינוק ומשאירה אותו ללא סיפוק; 3. האם יכולה לפעול בצורה לא מתאימה. לדוגמה — מקרה של אימא שלא יכולה לחשוב על טובת התינוק. במקרה כזה התינוק לא יוכל לפתח יכולות של נשיאת תסכול באמצעות החשיבה וייאלץ לרוקן את עצמו שוב ושוב מתוכן מנטלי באמצעות הזדהות השלכתית נמשכת ומסיבית. 

חוויה נוספת שיכולה להיווצר בין אם לתינוק במקרה של אם לא מותאמת לתינוק היא כאשר במקום לקבל את ההשלכות האם משליכה את ההשלכות שלה אל התינוק. כך העצמי האמיתי של הילד חבוי מתחת להשלכות האימהיות, וקשה מאוד להגיע אליו.37  

קרטרייט מזכיר שההשלכות הן בפנטזיה. ביון לא התכוון להחזקת הרגשות של המטופל בתוך המטפל, אלא הוא התכוון לתאר את המכל בקשר להזדהות השלכתית, כשלמכל יש יכולת טרנספורמטורית שמטרתה היא מתן משמעות וחשיבה למצבי דעת בלתי נסבלים.38 

הערות:

13. ו"ר ביון, 1962a, עמ' 114.

14. ת"ה אוגדן, על אי היכולת לחלום, עמ' 268.

15. P. C. Sandler, 2009, p. 258.

16. ו"ר ביון, 1962b, עמ' 59-58.

17. אליזבט בוט־ספיליוס, "התנסויות קליניות בהזדהות השלכתית", בתוך: מאמרים קליניים על קליין וביון, 1992, עורך: ר' אנדרסון, מתרגם: מ' ברנשטיין, עורכים: ח' אהרוני, א' ברגשטיין, ישראל 2001, עמ' 120-101.

18. P. C. Sandler, 2009, pp. 258-259.

19. ו"ר ביון, 1962b, עמ' 110.

20. ו"ר ביון, 1962b, עמ' 111.

21. שם, עמ' 112.

22. C. Sandler, 2009, pp. 276-277.

23. L. Sor. D. Grinberg, E. T. Bianchedi, Introduction to the work of Bion, Strath Tay 1975.

24. H. Carpelan, “Container Function Deficiency and Massive Projective Identification”, in: The Scandinavian Psychoanalytic Review, 8 (1985), pp. 3-15.

25. D. Cartwright, 2010, pp. 30-31.

W. R. Bion, “The Grid”, in: Two Papers:The Grid and Caesura, London 1989a, p. 26.

27. D. Cartwright, 2010, pp. 132-133.

28. L. C. V. Lamanno-Adamo, “Aspects of a Compliant Container: Considering Narcissistic Personality Configuration”, in: International Journal of Psycho-Analysis, 87 (2006), pp. 369-382.

29. "העברה — טרנספרנס" — מונח המציין בפסיכואנליזה את התהליך שבאמצעותו המטופל מממש במציאות את המשאלות הלא מודעות שלו עם אובייקטים מסוימים. דבר זה מתאפשר באמצעות סוג מסוים של יחס הנוצר עמם. הטיפול האנליטי מטבעו מאפשר את היווצרותם של יחסים אלו. מדובר בחזרה של אבטיפוסים ילדיים, שהמטופל פגש בילדותו ובטיפול הם שבים ונחווים בתחושה עכשווית מודגשת. מתוך: ז' לפלאנש וז' פונטליס, אוצר המילים של הפסיכואנליזה, 1967, עמ' 280.

30. ו"ר ביון, ללמוד מן הניסיון, עמ' 116.

31. 38-132 .D. Cartwright, 2010, pp.

32. ד"ו ויניקוט, "עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב", בתוך: עצמי אמיתי ועצמי כוזב, עורך: ע' ברמן, עם עובד, תל אביב 2009, עמ' 213-202.

33. W. Winnicott, “Ego distortion in terms of the true and false self”, in:The Maturation Processes and the Facilitating Environment, London, pp. 140-152.

34. J. S. Grotstein, 2007, p. 160.

35. ו"ר ביון, 1962b, עמ' 109.

36. W. R. Bion, 1970, p. 95.

37. שם, שם.

38. W. R. Bion, 1970, p. 95.

*המשך הפרק בספר המלא*

המלצות נוספות