משפט אהבה

תִּקְרָה

בבוקר שבו נערכנו לביקור של פקידת הסעד לחוק הנוער, הרצפה הייתה מלוכלכת נורא. רק אתמול ניקינו והנה היא שוב מטונפת; ערֵמות קטנות של לכלוכים, שאין להם מקור ידוע, התנחלו בפינות המטבח; משהו נוסף, בגוון לא מוגדר, נמרח בשכבה דקה בכניסה לסלון. חלון החדר, המארח בביתנו צמרת ברוש מברישה פיסת שמיים, נשא עליו כתמים מטביעות אצבעותינו.

ליקטנו סביבנו כלי ניקוי. מטאטא בעל זיפים קשים נבחר לקרצוף, וערמות הלכלוך הקטנות הובלו אל פח האשפה בעזרת היעה. נוזל ניקוי שקוף־צהבהב נמרח על האזור הדביק. מתוך ייאוש הרמנו עיניים אל התקרה הלבנה, הנקייה, הרחוצה באור. המבט הממושך חשף סדק דק וארוך, והוא נדמָה לנו כצלקת חיננית שמבליטה עוד יותר את הלובֶן ואת החלקוּת. ואולי קמט דאגה הוא זה, שהעמיק בתקרה בגלל ההכרח להביט יומם ולילה ברצפה הפרושׂה מתחתיה.

הזמן קצר ותכף תהיה אִתנו החוקרת. אף פעם לא עשינו דבר דומה, ואין לנו מושג איך העניינים האלה עובדים. ובכל זאת, יש משהו שאנחנו בטוחים בו, לא נותרה לנו ברֵרה. דלי מלא קצף ומים חמים הוטח ברצפה, ותכולתו נשפכה בשני זרמים - האחד הולך ופושט במטבח, והאחר גולש בהיסוס אל מתחת למשטח העץ של שולחן האוכל עד שנעצר ונסוג מעט, כאילו איבד את המניע או את הכיוון. ״כמה מרץ וחומר מושקעים בזאת, ואין לה תקנה", רטנה התקרה, ״קשה להבין איך היא מצליחה להתלכלך כל־כך".

הזזנו את המקרר ואת התנור, וניקינו גם מאחוריהם. שפשפנו בכוח, ובמרץ גרפנו את המים. כבר לא נשאנו מבטים ורק הקשבנו. ״אלמלא הייתה הרצפה שׂרועה מולי", אמרה, ״מן הסתם לא הייתי עסוקה בה ובטינופת. לוּ רק הייתה לי ברֵרה, לא הייתי מעלה בדעתי להתפלש ברפש. אוי אוי, כל־כך לא נעים כל זה, אבל מה אעשה, אני מוכרחה להיזהר שלא ידבק בי משהו מאותה מלוכלכת". רק לרגע הרמנו מבטים. לראשונה נודע לנו על הרהוריה הנאצלים של התקרה שלנו. איך היא מזמינה אליה את המילים שלה - טוהר, זוֹךְ, תום, לובן, צַחוּת - שתמיד מגיעות ברצון, מרפרפות, נוגעות לא נוגעות, כמו פרפרי לילה הנאספים סביב המנורה התלויה ממנה.

החלפנו מים בדלי, הסמרטוטים נשטפו ונסחטו. שלב הייבוש התחיל.

״גם אילו אני רצפה", ניסחה התקרה לעצמה, ״לא הייתי מגיעה למצבהּ". ומיד נשמעה ממלמלת במהירות שהייתה שמחה אם היו לה הוכחות, כי לא נוח לה כך סתם להעיד על עצמה. הייתה רוצה שתהיה זאת קביעה מלומדת, תולדה של תצפיות עקביות, הבנה של טבע הדברים. ״נו, באמת, עניין כל־כך חשוב ומהותי היה ראוי למחקר מדעי", נשפה, ״והרי לא לחינם הגעתי לכַהֵן כמשטח עליון".

צורך דחוף הניע אותה לחזור ולבסס את האמירה. זה המעט שהיא יכולה לעשות לשיקום גאוותה: ״גם אילו אני רצפה, לא הייתי מגיעה למצבהּ?" למרבה הזעזוע לא יכלה התקרה להתעלם משינוי הטון, ומהגברתו, שהפכו אותו למשפט שאלה. וכשאנחנו החלקנו מגבים על רצפת החדר, ופלשנו אִתם גם אל הסלון, כי אי־אפשר לדעת איך יתפתחו העניינים, מיהרה התקרה לכסות בשכבה נוספת של דיבור: ״כן, גם אילו אני רצפה לא הייתי מגיעה למצבהּ". סימן השאלה נעלם אבל במקומו התיישבה נימת הדגשה. למה הייתי צריכה לפתוח ב"כן", כשאין מי שיתווכח אִתי, רתחה התקרה וחזרה על משפטהּ, והפעם בטון הרגיל ביותר שיכלה להעלות בתוכה: ״גַמִילוּנִי רצפה לֹאיִיתי מגיעה למצבהּ". עכשיו הרגישה רע ממש, כיוון שהבחינה בדחיפוּת החשודה. ״ומה אם מישהו שומע אותך?" הלקתה את עצמה, ״הרי זה נאמר בחיפזון של גנב".

בינתיים סיימנו לייבש. הרצפה הבהיקה. סבבנו את השולחן והסרנו בתקיפות את הלכלוך השׂעיר שנצמד בנואשוּת של מגורשים אל קצות רגליהם של הכיסאות ההפוכים. סוף־סוף יכולנו להוריד אותם והמשטח האמצעי נחשף, ערוך לכל פעולה. על גביו ייחתכו הדברים, גדולים כקטנים.

פעמון הדלת צלצל ורות נכנסה, צעירה משדִמיינו. הורידה מעיל והניחה בעצמה על המתלה בכניסה. הגניבה מבט אל המראָה היפה, שצמדי ציפורים מקיפים אותה מקור אל מקור, וחייכה בנועם. ספק התעורר בנו: האם תתאים למעשה המתבקש? הזמנו אותה לפינת האוכל והתיישבנו מולה. התקרה, מצידה, התרכזה ככל יכולתה. עדיין היה לה התרגיל לשעת חירום שאותו הפעילה כאשר הגיעו מים עד נפש. היא הוליכה מבטה על הקווים שבין המרצפות והבליטה לעצמה את האפרוריות תוך שהיא מדמה איך הפסולת הדוחה תעלה, תבקע ותכסה את הרצפה זמן קצר אחרי תום הניקיון. היא מלוכלכת במהותה - יותר נכון מזוהמת, חשבה - לא משנה כמה יבריקו אותה מבחוץ, הפְּנים המאוס שלה ימצא לו דרכים לפרוץ החוצה. המבט ההולך על הקווים המקבילים הרגיע אותה, והיא ניסתה לשים לכל זה סוף. גייסה את הקצב והטון הנכונים והגתה מחדש את שני חלקיו של ״משפט הנדנדה", העשויים ארבע מילים כל אחד, והשתהות קטנה נטועה ביניהם ומאזנת אותם: ״גם אילו אני רצפה - לא הייתי מגיעה למצבהּ". עכשיו הייתה מרוצה מאוד, ובצדק. המילים נשמעו ניטרליות, אובייקטיביות, בעלות משקל זהה. העצירה בסוף המשפט הונחה באופן רגוע, אגבי כמעט. כל כולה התמלאה במתיקוּת ההגייה המושלמת. כמה נפלא זה היה, התרגשה, הנה אומַר את זה שוב. עצרה את המילים בתוכה והוציאה אותן אחת־אחת בקצב הנכון: ״גם אילו אני רצפה - לא הייתי מגיעה למצבהּ״. זאת הייתה הפעם האחרונה. המאמץ העצום לשוות לדבריה אופי של עובדה מוצקה גבה את מחירו; שריר אחד בפניה המתוחות בחיוורון־מתים רטט, וסדק מכוער נוצר מאמצעו של הראשון והתקרב אל המנורה שמעל מרכז השולחן.

באותה שעה היו עינינו תלויות בפיה של רוּת. היא עיגלה את שפתיה שנדמו לנו כגלגל הצלה אדמדם ותפוח, ופלטה: ״אולַי״.

רק מאוחר יותר, כשריכזנו למגש גדול את הכלים הפזורים על השולחן, שׂמנו לב למֵי המשקה הכהים המכוכבים פיסות סיד שנשרו מן התקרה תוך כדי הפגישה. הבטנו אל הסדק החדש והבנו למה חזרה בה פקידת הסעד מכוונתה לשתות את הקולה הקרה שהצענו. הרי אחזה בכוס בידה, וקירבה אותה אל פיה; שפתיה, שהיו מן הסתם יבשות מרוב דיבור, נפערו מעט לקראתה, ובכל זאת לא שתתה. הרחיקה אותה והניחה על השולחן.

הפעמון צלצל. קפאנו. נשענו על השולחן. מראה הכיבוד, שאיש לא נגע בו, תעתע בנו. האם רק דמיינו שכבר עברנו את התשאול, שהכול תם ונשלם, שהעדות המפלילה פה־אחד, שנרשמה בעט פיילוט כחול על גבי ניירות רבים, נאספה אל תיקיית פלסטיק, ושהדלת אכן נסגרה מאחורי הצ'ימידן של אקי, שהעמסנו על גבה של רות? לא נוכל לעמוד בכך פעם נוספת. הבטנו בעיניים שמולנו בתקווה לצוד לנו תשובה. לא מצאנו דבר שלא היה בנו עצמנו, רק כפילתה של השאלה המבועתת. צלצולים חדים קצרי־רוח בדלת. אָה, זה רק המשלוח, מצרכי מזון לכל ימי השִׁבעה.

חלון

על אף הבִּיטחון המלא שיכבדו את בקשתנו להימנע מביקורים - כי אין לשכוח שמדובר בשִׁבעה סמלית בלבד, שמטרתה לסייע לנו במצבנו המיוחד - האפלנו את הבית. לא רצינו להיות חשופים להפרעות מבחוץ. תריסים הורדו וחלונות נסגרו. את מקום ישיבתנו קבענו בפינת האוכל. כאן החלון היחיד שאין בו תריס. עד ששׂמנו לב שהברז במטבח מטפטף על מכסה של סיר, היה נדמה כאילו מישהו מתעקש לומר איזה דבר: קריק קריק קריק רִיק רִיק.

גם העניין הזה טופל. מצאנו את עצמנו יושבים זקופים, מצח מול מצח. שידלו אותנו לדבר, אבל אין לנו אל מי. והרי בינינו כבר נאמר הכול. רחשי בית עמומים מתחילים לקבל צורה של מילים ומשפטים. התקרה שותקת וגם הרצפה אינה אומרת דבר. הקשבה זהירה מגלה שהקולות בוקעים עכשיו מהקירות סביבנו.

הקיר שאין בו חלון מביט דרך החלון של הקיר שמולו, ומתאר לו את החוץ. כך נקבע ביניהם, שהקיר יקבל פיצוי על אי האפשרות להביט דרך חלונו שלו. ולמרות שההסדר שהגיעו אליו קבוע, הם אינם תמימי דעים. הקיר עם החלון טוען שתיאור הנוף הנשקף - עצים, אבנים, מכוניות, מנופים, גשם וערפל - ״מגיע לו", ולא יכול להיחשב מחווה של רצון טוב. לכן אין הצדקה לכך שהוא תלוי בגחמות של הניצב מולו. הקיר שמנגד מתעקש לספק את השירות רק כשרוחו טובה עליו. ״לא אני קבעתי את התנאים", הוא טוען, ״ואם בחרו להעמיד מולי חלון, אני מביט דרכו. צר לי, אבל אין כאן אפשרות למשא ומתן".

מריבה ניצתת.

הקיר עם החלון זועק: ״הציבו מולך חלון? איך אתה לא מתבייש? עומד מולך קיר מכובד בדיוק כמותך, וכל מה שאתה רואה לפניך זה חור!"

פעם אחר פעם אנחנו מנסים להחליף מילים ולא מצליחים להתרכז בגלל האווירה המתוחה בחדר. הקיר עם החלון לא מוכן להפוגה קלה שבקלות, ומנגד עומד הקיר השלם, עייף, מרוקן, ומייחל להפסקה. ולוּ רק כדי לחלום. את החוץ בפנים, את הפנים בתוך החוץ. והיום כל־כך ארוך, מתי כבר יחשיך? זרם תיאור החוץ פוסק, ובקיר מתפשטת אומללוּת: ״כמה אכזר הגורל שהעמיד אותי מולך, קיר שלם שאינו מכיר בעובדת היותי מוּפר בתוכי, שלא מזדעזע מכך שלעולם לא אוכל לחוש שאני עשוי מִקשה אחת רצופה וטבעית. ובמה יש לי לשמוח, בכך שאני קרוע במידה נוחה עבורך? להכריח את עצמי לחוש סיפוק מזה שדווקא אל המקום שבו הקיום שלי נפסק, לשם הולכים המבטים? הרי עצם הידיעה שאני עצמי לא שווה כלום וכל קסמִי מצוי באיפה שאני לא..."

אז מתרצה הקיר הנגדי ופותח בגגו של בית רחוק. הוא מספר על אוויר שָׁחור שנמלט דרך ארובה. ״מי יודע מה קורה שם בפנים, בבית ההוא, שהאוויר משחיר בו מעת לעת!" הוא נעצר. הפתיחה הזאת מבהילה אותו. בדרך כלל הוא מתאר את הדברים בלי לתהות על סיבותיהם או על תוצאותיהם, ומה זה קרה לו היום?

הוא עוזב את הבית ההוא לטובת תיאור בטוח יותר - עננים - ומגלה שוב איך ההודיה על גורלו הטוב מתחלפת בהודאה שזה מצב העניינים; מולו עומד קיר שחלקו הוקרב לטובת חלון, והוא המרוויח העיקרי ממנו מבין התושבים הקבועים. כי יש גם את אלה, בני האדם. מסיטים לכאן ולשם את החלון ומשרבבים את ראשיהם החוצה דרך חללו של הקיר; בגלל המהומה שהם מחוללים, נדמה שהם חלק מהעניין, ובכל זאת אינם נחשבים שווי־ערך - הקופצנות שלהם מעידה על כך שאין להם תחושות עמוקות כלפי הדברים. אין זה אפשרי, לְדעת הקירות כולם, שיהיו לבני האדם מועקות אהבה, התקפי קנאה, נחשולי שמחה או משקעי טינה. באים והולכים, משתנים במהירות, גדלים בבת־אחת, נעצרים, ואחר־כך מתכווצים, מתקמטים בהדרגה, דוהים, מאבדים את תנופתם עד שנעלמים מהמקום, ואחרים צצים במקומם. לפעמים הם דוממים, בעיקר כשהחשֵכה יורדת, אבל זוהי רק הפוגה, בעלוֹת השמש הם חוזרים לתזזית הרגילה, המוכיחה שלא הבינו דבר. תמימות־דעים מלכדת את הקירות: ככל הנראה אין לבני האדם קיום דחוס מספיק כדי להתייצב באומץ מול גורלם.

האוכל כבר לא עולה על שולחננו. אנחנו ליד המקרר הפתוח, חוטפים איזה דבר רק כדי לא להתעלף. כאילו התרחקה מאִתנו ההבנה איך לוקחים דברים והופכים אותם לאוכל. פתאום זה נדמה מוזר כל־כך ולא טבעי. האם זה מה שכולם עושים? קולפים וחותכים, מרסקים ומערבבים ושׂמים בכלים על אש שמשנה את הצבע ואת המרקם של כל דבר, קוצצים בשיניים את העיסה ובולעים. למה?

כך עוברים עלינו שלושה ימים. הפצירו בנו לדבר, כדי ״לעבד את רגשותינו", ונדמה שרק המילה למה מצליחה להבקיע דרך דרמת הקירות, וממנה יש לנו עודף מטריד. היא כבר נפלטה מתוכנו כזעקה, כשאלה, כאמירה, כהאשמה, כתהייה וכתחינה. שאר המילים שהגינו, בניסיון להרכיב משפטים בעלי משמעות, נספגו אל תוך עצמם בהרעשה הכבֵדה. בלילות אנחנו בוהים אל תוך החשֵכה ולא מבינים למה כל משפט מתחיל ונגמר בלמה.

בשעות הבוקר, כשאנחנו גוררים את עצמנו אל פינת האוכל, הקיר עם החלון קְצַר־רוח וחסר אמון במיוחד. הוא קוטע את הקיר הנגדי, שניסיונו לספק את התיאורים הנכונים נכשל. מיד לאחר המשפט הפותח הוא תובע ממנו להתחיל מחדש, מטיח עלבונות על מידת השעמום הנוראה שעולה מדבריו. אנחנו דווקא רוצים לשמוע את ההמשך ולא יודעים אם מתוך כאב אמִתי הוא מענה את הקיר השלם, או כדי לרצוע אותו לרצונו למשך כל שעות היום. ״אתה לא יכול לשער עד כמה אני נכסף לחווֹת חלון על־ידי מבט דרכו ולא על־ידי התרכזות סביבו", מקונן הקיר עם החלון, ״רק לרגע תניח למראות שבחוץ ותביט עליי. תסתכל! כן־כן, עליי. עליי. לא דרכי". והקיר שמולו כנראה נעתר, כי הוא ממשיך, במין לחש: ״לא מזעזע אותך שהמגע הקרוב ביותר שניתן לי עם החלון שלי עובר דרך מסגרת האלומיניום הצוננת שתקעו בי? והרי המתכת רק מחריפה אצלי את תחושת הזרות. ואגלה לך סוד - בלילות הקרים אני מתכווץ כולי סביב מקום ההיעדר. לוּ רק יכולתי להגיע לתוך החור ולחוש איך היא הווייתי הגזולה, זאת שנמנעה ממני לטובת האחרים, לטובתך־שלך. לבדי אני מתענה בשעות האפלות: אולי חמים ומנחם איפה שאני לא־קיר? ולמה שלא יהיה! דווקא שם, במקום שסוף־סוף יכולתי להיות נטול קיריוּת, מחוּסר־עצמי, בדיוק לשם אני מתאווה להגיע, ולא יכול".

אז מתגייס הקיר הנגדי להרגעתו. הוא נצמד אל תיאור העננים ומוצא את עצמו מפריז ומתפייט. לתוך סיפורו נמהלת חיבה נטולת טינה כלפי הקיר שמולו, וכבר אין לו צורך בהפסקה. הוא ממציא מעשייה שבה העננים היו פעם קירות עם חלונות. הוא חש שזה תופס את חברו הפגוע ונכנס לתנופה של דמיון ושל המצאה: ״כן, העננים היו קירות במצבך. קירות עם חלונות. ומה שנותר להם לזיכרון מקיומם הקדום הם צבעיהם הלבנים. לילה אחד, כאשר כמיהת הקירות הפכה איומה עד־בלי־די, הם מאסו בבדידות השוחקת וגילו את הדרך להגיע אל החורים הפעורים בהם, ולהתערבב. ברגע שנוצרה התרכובת של קיר עם אל־קיר, זה קרה להם. בבת אחת התחלפה מהותם והם הפכו לעננים. או־אז התעופפו אל מקומם בשמיים וניצלו מגורלם הקִירִי לתמיד! וגם אתה, אולי אם תלך לשם עד הסוף... מי יודע... לילה אחד תחתור לאל־קיר שבך ויקרה לך הנס. בבוקר אגלה שגם אתה מתעופף שם למעלה, עם כל קירות־העננים, ואדע שאתה מאושר, ואשמח בשבילך, גם אם לעולם לא אוכל להמריא עד אליך".

בחילה קשה תוקפת אותנו. החדר לא חדֵל להתמתח ולהתכווץ על פי תחושות הריחוק והקִרבה של הקירות. לפני רגע ישבנו אל שולחן ארוך עד־בלי־די ונאלצנו לצעוק כדי להישמע בעֵבר האחר. ומיד בסוף סיפור העננים נעו הקירות זה לקראת זה, וכמעט מעכו אותנו ביניהם. זעקותינו נבלמות ואנחנו נושפים שתיקות ״למה?" קפואות.

בערב היום השלישי אנחנו מזדעזעים מהחשבון הפשוט - לפנינו עוד יותר ממחצית השבוע עד לגמר האֵבל המוזר, ועדיין לא דיברנו עליה, על זאת שאבדה לנו. חשבנו שנשב בשקט ולא לקחנו בחשבון את האפשרות שמעטפת הבית שלנו מסוכסכת עד כדי כך.

ככל שאנחנו חושבים על המצב, מסתבר שאין מוצא אחר מלבד סתימת פתח החלון. חבל שאי־אפשר לצאת למחסן העצים ליד העסק. אבל הנה, יש לנו רעיון: שני הקרשים המאריכים את שולחן האוכל יתאימו, נבריג אותם אל הקיר זה מעל זה ותבוא לנו רגיעה. ההחלטה פה אחד להדְמִים את הקירות מעודדת אותנו. אנחנו מזנקים ממקומנו להביא ממרפסת השירות את הסולם הקצר וארגז כלי עבודה.