חיפושית הזהב של מיס בנסון

1 
החיפושית המוזהבת של קלדוניה החדשה, 1914

כשמרג'רי היתה בת עשר היא התאהבה בחיפושית.
מזג האוויר היה קיצי ובהיר וכל החלונות בבית הכומר היו פתוחים. היה לה רעיון להשיט את חיות העץ שלה על הרצפה זוגות־זוגות, אבל הערכּה היתה שייכת בעבר לאחים שלה ורוב החיות היו מקושקשות או שבורות. אחדות היו חסרות. היא התלבטה אם בנסיבות כאלה אפשר אולי לשדך גמל תלת־רגלי לציפור מנומרת, ואז אבא שלה יצא מחדר העבודה.
"יש לך דקה, ילדונת?" הוא שאל. "אני רוצה להראות לך משהו."
היא הניחה את הגמל ואת הציפור על הרצפה והלכה אחריו. היא היתה עומדת על הראש אם הוא היה מבקש.
אבא שלה ניגש לשולחן העבודה. הוא התיישב לידו, הנהן וחייך. היא ידעה שלא היתה לו סיבה ממשית לקרוא לה: הוא רק רצה שהיא תהיה איתו קצת. ארבעת האחים שלה יצאו למלחמה, ומאז הוא קרא לה לעתים קרובות. או שהיא היתה רואה אותו עומד בחוסר מעש לרגלי המדרגות ומחפש משהו בלי לדעת כנראה מה הוא מחפש. היו לו העיניים הכי טובות בעולם וקודקודו הקירח שיווה לו מראה עירום.
"יש לי משהו שאולי יעניין אותך, ילדונת," הוא אמר. "לא דבר גדול, אבל נראה לי שהוא ימצא חן בעינייך."
בשלב הזה הוא היה שולף בדרך כלל משהו שמצא בגינה, אלא שהפעם הוא פתח ספר בשם "יצורים מופלאים". הספר נראה חשוב, כמו כתבי הקודש או כמו האנציקלופדיה, והיא הריחה ריח כללי של יושן אם כי אולי הוא נדף מאבא שלה. מרג'רי עמדה לידו והשתדלה מאוד לא לנוע בהתרגשות.
בעמוד הראשון היה איור צבעוני של גבר. היו לו פנים רגילות וידיים רגילות, אבל במקום רגליים היה לו זנב ירוק של בת ים. היא נדהמה. התמונה הבאה היתה מוזרה באותה מידה: סנאי כמו הסנאים שבגינה, אבל מכונף. וככה זה נמשך עמוד אחרי עמוד, יצורים מופלאים בזה אחר זה.
"נו־נו, תראי," אמר אבא שלה שוב ושוב. "הנה, לא ייאמן. תראי את החבר הזה, מרג'רי."
"הם אמיתיים?"
"אולי."
"הם בגן החיות?"
"לא, לא, מתוקה. היצורים האלה חיים אולי, אבל עוד לא גילו אותם. יש אנשים שמאמינים שהם קיימים, אבל עד היום עוד לא תפסו אותם אז אין לזה הוכחה."
לא היה לה מושג על מה הוא מדבר. עד הרגע ההוא היא חשבה שכל מה שיש בעולם כבר התגלה. מעולם לא עלה בדעתה שהדברים יכולים להתרחש בסדר הפוך. שאפשר קודם לראות תמונה של משהו בספר — שלמעשה אפשר לדמיין משהו — ורק אחר כך לצאת לחפש אותו.
אבא שלה הראה לה את איש השלג מההימלאיה, את המפלצת מלוך נס, את העצלן הענק מפטגוניה. היא ראתה את האייל האירי, בעל הקרניים העצומות דמויות הכנפיים. את הקואגה הדרום אפריקאית, שמתחילה כמו זברה עד שנגמרים לה הפסים והיא נעשית לסוס. את האלקה הגדולה, את קוף זנב האריה, את הטיגריס הקווינסלנדי. כל כך הרבה יצורים מופלאים נוספים יש בעולם ואיש לא מצא ולו אחד מהם.
"אתה חושב שהם אמיתיים?" היא שאלה.
אבא שלה הנהן. "בזמן האחרון," הוא אמר, "אני מוצא נחמה במחשבה על כל מה שאנחנו לא יודעים, שזה כמעט הכול." ובעוד פיו מפיק את המרגלית המשונה הזאת הפך עוד עמוד. "אה!"
הוא הצביע על כתם. חיפושית.
אוי, היא היתה כל כך כלום. כל כך קטנה ורגילה. מרג'רי לא הבינה מה היא עושה בספר על יצורים מופלאים גם אם עדיין לא מצאו אותה. היא היתה דורכת עליה בלי לשים לב בכלל.
הוא אמר לה שלראש החיפושית קוראים ראש, לאמצע קוראים חזה ולחלק התחתון — בטן. לחיפושיות יש שני זוגות כנפיים, היא ידעה את זה? זוג עדין שבזכותו הן יכולות לעוף וזוג נוקשה יותר שמגן על הכנפיים העדינות. אלוהים ברא סוגי חיפושיות רבים יותר מכל מין אחר, וכל אחד מהם מיוחד בדרכו הנהדרת.
"היא נראית די סתמית," אמרה מרג'רי. היא שמעה את הדודות שלה קוראות לה סתמית. אבל לא לאחים שלה — הם היו יפי תואר כמו סוסים.
"אה! אבל תראי!"
הוא הפך את הדף, ונשימתה נעתקה.
זאת היתה שוב החיפושית — מוגדלת פי עשרים בערך. והיא טעתה. היא כל כך טעתה שהיא התקשתה להאמין למראה עיניה. מקרוב היצור הקטן והסתמי לא היה סתמי כלל. הוא היה אליפטי ומוזהב כולו, והוא זהר. ראש זהב, חזה זהב, בטן זהב. אפילו הרגליים הזעירות היו מוזהבות, כאילו הטבע לקח תכשיט ועשה ממנו חרק. החיפושית היתה מרהיבה לאין שיעור מגבר עם זנב.
"החיפושית המוזהבת של קלדוניה החדשה," אמר אבא שלה. "תתארי לעצמך איך ירגיש מי שימצא אותה ויביא אותה הביתה."
לפני שהספיקה לשאול עוד משהו צלצל פעמון הדלת והוא קם על רגליו. הוא סגר את הדלת בעדינות כאילו יש לה רגשות, והשאיר את מרג'רי לבדה עם החיפושית. היא הושיטה את ידה ונגעה בה באצבע.
"כולם?" היא שמעה אותו שואל במבואה. "מה? כולם?"
עד כה מרג'רי לא היתה שותפה לחיבתו של אביה לחרקים. אמנם לעתים קרובות הוא יצא לגינה עם רשת, אלא שזה היה מהדברים שהוא עשה עם האחים שלה. אבל כשאצבעה נגעה בחיפושית המוזהבת משהו קרה: כאילו ניצוץ התעופף והעתיד שלה נגלה. היא הרגישה חום וקור בכל גופה. היא תמצא את החיפושית. פשוט מאוד. היא תיסע לאן שלא נמצאת קלדוניה החדשה, ותביא את החיפושית הביתה. היא ממש הרגישה שהלמו בה, כאילו מחצו לה את הקודקוד. היא כבר ראתה את עצמה רוכבת בראש על פרדה ומאחוריה עוזר שנושא את התיקים שלה.
אבל כשהכומר טוביאס בנסון חזר, הוא נראה כאילו שכח לחלוטין מהחיפושית, שלא לדבר על מרג'רי. הוא ניגש באיטיות לשולחן העבודה ועלעל בכמה דפים, הרים אותם והניח אותם שוב כאילו אף אחד מהם אינו מה שהוא אמור להיות. הוא לקח משקולת נייר ואחריה עט, החזיר את המשקולת למקום שבו היה קודם העט, ובאשר אליו — דומה היה שאין לו מושג. יכול להיות שהוא שכח לחלוטין למה עטים משמשים. הוא רק הסתכל עליו, ודמעות זלגו על לחייו כמו מחרוזת.
"כולם?" הוא אמר. "מה? כולם?"
הוא הוציא משהו מהמגירה ויצא מבעד לדלת הזכוכית, ועוד לפני שהבינה מה קרה הוא ירה בעצמו.