פרק 1
איתי דחק בי שאצא לחופשה כי במרוצת השבועיים האחרונים מצאתי את עצמי צועק או סתם מרעים בקולי שלא לצורך על גלי ועל שאר העובדים במשרד. גלי עמדה בגבורה בצעקותיי, אף שלבסוף היו הדברים קשים גם עליה והדמעות פרצו מתוכה אל החוץ, ובדומה לה התרחשו הדברים גם עם עינב. ידעתי שהעובדים מבינים כי צעקותיי אינן פורצות מתוכי בשל רוע, חלילה, אלא משום עומס העבודה הקשה שהבאתי על עצמי ובגלל הלחצים שעברו עליי בתקופה האחרונה.
כשאיתי הבהיר לי כי הפכתי לבלתי נסבל, הסכמתי אתו: הן מה יכול הייתי להשיב לו נוכח ההוכחות המוצקות שהניח בפניי בזו אחר זו?!
ישבנו אז במסעדת 'אלימלך', סועדים לבנו בטוב, והוא שאל אותי אם יוכל לדבר עמי בכנות. שאלתו זו נראתה לי מיותרת לחלוטין; הרי איתי ידע היטב שהוא יכול לשוחח עמי בכנות ובאופן חופשי עוד מאז החל את תקופת התמחותו במשרדי. אף פעם לא התנשאתי עליו בפטרונות של מאמן־מתמחה, והדברים היו ברורים לחלוטין חרף העובדה שמעולם לא נאמרו מפורשות. מסתבר שהפעם גדשתי את הסאה, שכן איתי (בחשש מסוים, מלווה ביראת כבוד כלפיי עקב ניסיוני המקצועי) ראה לנכון, בניגוד למנהגו בעבר, לשאול אותי את ששאל.
לא היה לי צל ספק שאכן יצרתי במשרד אווירה קשה. שלמה עזב בטריקת דלת, לאחר שהודעתי לו כי אם לא יבצע אחת מהוראותיי הרי שאין לו עוד מקום במחיצתי. הוא קפץ על ההזדמנות כמוצא שלל רב, למחרת לא שב לעבודה, וזאת אף שבנוכחות כל העובדים חזרתי בי מפיטוריו והטלתי לעברו כפפה, שהוא בחר להותירהּ יתומה על רצפת המשרד.
אווירת העליצות, שנכחה עד אז באופן כמעט תמידי במשרד, הסתלקה לה, וריח מאוס של שררה עמד בחלל האוויר. ריח דוחה ומרגיז, שסירב לצאת אל החוץ ולהניח לנו לנפשנו. חוסר השקט, וכמותו האכזבה והסתלקות אווירת הנינוחות הורגשו במקום ונשקפו היטב בעיניהם של כל הסובבים אותי. הם שתקו, אך היה משהו כואב בשתיקתם הכפויה.
הבטתי ארוכות באיתי, חש בתוכי כי הצדק עמו. אין ברירה, אני מוכרח לצאת לחופשה, הבהבה המחשבה בראשי. חופשה אמתית, חופשה שריחה כריח היסמין שהרחתי בילדותי במושבות השרון, שעה שאבא ואימא היו לוקחים אותי לחופשה השנתית, כשהיו שוכרים בית בשולי מושבה זו או אחרת באזור.
וכך, בחלוף שבוע מאותה שיחה הרת משמעות עם איתי, מצאתי את עצמי פוגש בשעות הבוקר המוקדמות את צינתה של ברצלונה, כשפניי מועדות לקוסטה־בראווה, מקום שרק הגיית שמו גרמה לי כמעט להשׁתכר מניחוחהּ של החופשה הצפויה; ניחוח שנשאתי עמי מאז ילדותי שהיו בו שני ריחות ששימשו בו בערבוביה.
האחד, ריח היסמין של מושבות השרון, שאבד לי לבלי שוב בשל הבניינים רבי הקומות וגדושי הדירות שנגסו בכל בית־אבן שאולץ לְפַנּות את מקומו.
השני, ריח הכלור שנדף מבריכת השחייה העירונית של נהריה, שכמו סימן לי כי הפעם תהיה החופשה השנתית שלנו בעיר הצפונית ולא באחת ממושבות השרון.
נהריה של אותם ימים הייתה עיירת קיט חביבה, והוריי (שנאלצו לנטוש את אוסטריה וגרמניה) מצאו בה פיצוי מה לאובדן זהותם ולהרס חייהם שם. נהריה הייתה עבורם מעין תחליף צנוע להיידלברג וללינץ, שאבדו להם לבלי שוב.
שתי הערים האלה, על ריחותיהן ועל חוויות הנעורים הפרטיות של אבא ושל אימא, לא היו קיימות עוד כפי שהיו בעבר, אלא הן נותרו כפי שהוריי שימרו אותן בזיכרונם מהתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה. לכן, בַּדיוק הפרוסי־יֶקִי שהביאו עמם משם, כמורשת וכסמל לחינוך הקפדני שספגו בילדותם, דאגו הוריי לחנך גם אותי בהתאם, כאן, בלוונט המיוזע שאין נוהגים להלך בו בעניבה ובמקטורן מעשה של שגרה, הם הניחו לי לגדול בישראל כסוג מקומי של צבר הדובר גרמנית.
נהריה הייתה מחוז חפצו של אבא, בעוד אימא (שהשרון הילך עליה קסם) ויתרה לו מפעם לפעם. כך שלא אחת כשלפי הסדר הגיעה העת לצאת לחופשה בשרון, מצאנו את עצמנו נופשים שוב בנהריה.הדברים המשיכו והתנהלו בחוסר סדר מוחלט, עד שההורים סיכמו וסידרו ביניהם את סדר החופשות. חופשת ראש השנה תהיה בנהריה, חופשת הפסח תתקיים באחת ממושבות השרון, ובשנה שלאחריה יוחלפו סדרם של דברים.
בזכות ההסכם הזה יכולתי להריח את ריחות הסתיו והאביב הן בשרון והן בגליל המערבי. רק ריח הכלור וריח היסמין לא נטשו אותי מאז. ריח היסמין היה חלש יותר במושבות השרון בתקופת הסתיו, אך בתקופת האביב הִכָּה בנחיריים בעזוּת של ממש.
בנהריה היה אבא אדון על ארץ ושמים, על סידורי המלון ועל הליכותינו בשדרות הגעתון. הוא משל, בתקיפות של ממש, בגֵאוּתָם של מי הנחל, שהיו נינוחים במשך מרבית ימות השנה. אם חלילה וחס הסיגו המים גבולם, גער בהם אבא בגרמנית צחה והשיבם חזרה אל מקומם הראוי שנקבע להם משכבר הימים. "שיהיה כאן סדר, ומהר ככל האפשר!" ספק קבע ספק מלמל אבא לעצמו. ואז היה מחייך בשביעות רצון וארשת סיפוק עלתה על פניו עת נרתעו המים בשל גערותיו וחזרו לנתיבם המקורי.
מכל הדברים שפגשתי בנהריה, אהבה יתרה אהבתי את בריכת השחייה המקומית, שבמימיה עשיתי את ניסיונות השחייה הראשונים שלי. נהגתי להכות במים בחמת זעם, ככלבלב מבולבל, כדי להגיע אל סופהּ של הבריכה, אל המעקה שייחלתי סוף־סוף לאחוז בו, כדי לצאת בעזרתו החוצה. סופה של הבריכה נראה רחוק, והמעקה דמה בעיניי לארץ הבחירה שראה משה רבנו לנגד עיניו מעשה של יום ביומו, בנהגו את עם ישראל במדבר סיני.
התקשיתי להבין מדוע איני מצליח להתקדם — ולו גם בסנטימטר אחד — בשלולית מים קטנטנה זו, שהבטון סגר עליה מכל צדדיה ושקראו לה "בריכת השחייה של הילדים". הכיתי והכיתי פעם אחר פעם במים, ברוגז מהול בקוצר רוח, אולם דומה היה עליי ועל הסובבים אותי כי נותרתי נטוע במקומי. הגיעו דברים לידי כך שהושטתי את ידיי בתחינה אל עבר קצה הבריכה ודמעות של כעס ועלבון שטפו וירדו במורד פניי כגשם זלעפות.
לבסוף קצרה רוחו של אבא. בבת אחת הניפני באוויר כמו הייתי חבילה במשחק הקופסה "חבילה הגיעה" של אפרים קישון1, העביר אותי ללא דיבורים מיותרים אל "בריכת השחייה של הגדולים". שם השיט אותי אנה ואנה במים, תוך שהוא מנסה את כוחו לאמן אותי, כמו היה מורה שחייה מתחיל. מפעם לפעם שמט את אחיזתו בי, ואני — בולע כמויות אדירות של מים — גיששתי, עיוור למחצה בגלל המים המלוחים והכלור שחברו זה לזה, אחר ידו הגדולה והגרומה, מחפש מפלט מטביעה ודאית.
בשלב זה הוציא אותי אבא מהמים, ייבש את דמעות הכעס והעלבון שהתערבבו בדמעות הפחד המשתק שפתע פתאום אחז בי, ודאג לפייסני בגלידה המקומית שהייתה בטעם שוקו־וניל (ולעתים פינתה את מקומה לטעם פונץ'־בננה), השמור עמי עד עצם היום הזה. דומה היה כאילו צרבו את טעמהּ של גלידה זו בלשוני בברזל מלובן, כפי שראיתי שעשו באחוריהן של הפרות הדשנות באחד מסרטי המערב הפרוע שהרביתי לצפות בם בילדותי.
זו הייתה אמריקה של פלאות, וידענו כי בבוא היום נזכה גם אנו בפרס הגדול במפעל הפיס, נישלח לארצו של הדוד סם, ושם נראה מקרוב את הקאובויים והאינדיאנים — מושאי דמיוננו הנלהב.
עד אז המשיכו אותן פרות דשנות לרעות בדשאים הירוקים והנוצצים של אמריקה הענקית שבדמיונות ילדותי ראיתי רק על מסך הכסף, שם התרוצצו גיבורי המערב הפרוע ועשו שַׁמּוֹת זה בזה, לקול קריאות הקרב שלנו, שאילצו את מקרין הסרט להפסיק את ההקרנה ולהמשיך בה רק לאחר שהושב הסדר על כנו.
כדי לאפשר לבעל אולם הקולנוע שבו הוקרן הסרט להגדיל את רווחיו, נהוג היה להכריז על הפסקה בתום הקרנת שניים מתוך שלושת גלגלי הצלולואיד, שעליהם נפרשה עלילתו של הסרט בצבעים עזים. או אז הופיע מירכתי אולם הקולנוע מוכר משקאות הטמפו בטעמי אורנג'דה ולימון, שהיו בצבעי כתום ו"שקוף", והציע אותם עם הפחמימות המתבקשות בדמות בייגלך, ממתקי 'טוויסט', שוקולד 'רוזמרי' ודמויות ג'לי מסוכרות.
שחייה לא למדתי — סופם של דברים — אצל אבא. הוא הותיר מלאכה זו למציל הג'ינג'י וְהַיֶּקֶה, שבסדר מופתי (ותוך גילוי אחריות רבה ודבקות עיקשת במטרה) הצליח ללמד אותי לשחות, אבל לא בדרך שבה בחר אבא לנסות וללמדני תורת השחייה מהי.
מדי בוקר התייצבתי, חייל ממושמע שכמוני, ב"בריכת השחייה של הגדולים" בנהריה, מְצוֹפֵי קלקר כרוכים סביבי וקשורים בקשר־צופים בר־קיימא כפול ומכופל. כשנכנסתי למים שלחתי את שתי ידיי לפנים כדי לאחוז בלוח העץ העבה, שבעזרתו ובעזרת שתי רגליי שהִכּוּ נמרצות במים, הצלחתי לקדם את עצמי למרחק מסוים. לאחר מכן הגיע גם תורן של הידיים ושל מגוון פעולות נוספות, כך שבתום עמל רב למדתי (פחות או יותר) את מלאכת השחייה.
לימים הבנתי מהיכן נטל אבא את הרעיון של כריכת שתי ידיו תחתיי, תוך ניסיון נואש ללמד אותי בדרך זו שחייה לשמה. קודם שנולדתי שָׁכְנָה סמוך לגן החיות במרכז תל־אביב בריכת 'גן הדסה', שנחשבה לבריכה בה"א הידיעה של האזור כולו, ובה הונהגה השיטה של הַכְנָסַת הקורבן המיועד אל תוך טבעת גדולה. לאחר שהצליח אומלל־תורן זה לאזן ולייצב את גופו במים, בתוככי טבעת זו (שאבא ניסה בנהריה לשים במקומה את שתי ידיו כתחליף בלתי מוצלח לחלוטין), אימנו אותו, באימונים נדרשים ובלתי נדרשים כאחת להניע את גפיו, כל זאת כדי להביאו בסודות עולם השחייה.
• • •
אם כן, שמה של קוסטה־בראווה הילך עליי קסם והיה בעל ניחוח של חופשה, כמו גם של חופש שהביא עמו זיכרונות מימים אחרים. לקסם זה היה ניחוח נוסף שטרם עמדתי על טיבו אז, בצינת הבוקר, בתחנת הרכבת של ברצלונה.
עמדתי בצד, כמו נבדל מציבור העוברים והשבים שחלף על פניי, שואף אל אפי את ריח המנטה החריף מהמשאף שהבאתי עמי מהארץ, כשאני מנסה לנטרל מבעוד מועד מתקפת חיידקים על נחיריי.
צינת הבוקר המוקדמת — שנראה שטרם החליטה אם אכן צינת בוקר היא או שמא צינה המלווה את גסיסתו של הלילה הקטלוני — עשתה בי את שליחותהּ ביעילות שעד כה טרם פגשתי דוגמתהּ בשעות שכאלה. אפילו חוט דק של "מִשֶּׁיַּכִּיר בין תכלת ללבן"2 (ששימש אותי בעבר לידיעת מועד הנחת התפילין) טרם הופיע באותה עת בשׁמיה של ברצלונה, שגונם נע עתה בין שחור עז לכחול תוקפני.
בשלב זה העסקתי את עצמי במחשבה אם יאה להגדיר צבע כחול עז זה כ"כחול־צי" או שמא מתאים להגדירו דווקא כ"כחול־קובלט".
אודה ולא אכחיש כי ניסיוני להגדיר את צבעם המדויק של השמים הפרושׂים מעליי שיעשע אותי לא מעט ואף הסיח במקצת את דעתי מן הקור העז שהתפשט בגופי ועשה זאת על הצד היעיל והנבזי ביותר.
פתע פתאום כמו אחז צבע הכחול־קובלט באחיזה גסה בי ובזיכרונותיי גם יחד והעביר אותי במסע מפותל ובלתי צפוי מתחנת הרכבת הספרדית הישר אל ביתה של דודה בלה, שנסתלקה מן העולם לפני שנים הרבה. מסתבר כי לאחר שגירשתי את דודה בלה ממחשבותיי בשל כעסי ילדות, חזרה ושבה אליי ממחוזות המוות, תובעת במפגיע את חלקהּ הראוי, לתפיסתה, בזיכרונות ילדותי.
מוזרות הן דרכי האל, ונפתלים ונפלאים בעיניי נתיבי הזיכרון שהשיבו את דודה בלה מן המתים, דווקא בשעה בלתי מוגדרת זו ובקור מקפיא העצמות. ייתכן, חלף בי הרהור רגעי, כי מישהו ב"מחלקת הזיכרון" חשב ששליחת זִכְרָהּ של דודתי המתה אליי תחמם אותי קמעה ותביא עמהּ נוחם מסוים במלחמתי חסרת הסיכוי נגד מכת הקור הקטלונית. אך בהרהור נוסף תמהתי על כך, שכן גם דודה בלה וגם אני היטב ידענו כי טרם פג והתמוסס כעסי עליה בשל מעשיה בי והתנהגותה כלפיי בימי שחרותי — חום לא ידעה להעניק מעולם לאיש בחייה, אז כיצד זה תביא בי חום דווקא עכשיו, עת היא מצויה בעולם המתים?
אכן, מצוּוים אנו לומר שבחיו של האל. בילדותי היו מי שֶׁמָּנוּ אותם אחד לאחד בקול רם, עד שהחריש את אוזני סובביהם. לעתים עשו זאת בצעקות רמות ובשער בת רבים, כפי שמנה שבחים אלה הכהן הגדול בסדר העבודה ביום הכיפורים. לפרקים הנמיכו תחילה את קולם עד כדי לחישה בלתי נשמעת ממש, אך לפתע הגבירוהו וצלילו היה כה עז, עד שחדר אל מעמקי האוזניים וסירב לצאת מהן בדרך שנכנס.
בל ייחשבו לי הדברים לכפירה של ממש, אם אומר כי לא הבנתי אז כיצד זה מכל הדמויות ששכנו במחוזות ילדותי, ראה הקדוש ברוך הוא להציב נגד עיניי דווקא את דמותה של דודה בלה. גם עתה, עת מעלה אני את דבריי אלה על הכתב, איני מבין מדוע שלח אליי יוצר אור ובורא חושך דווקא את מי שצינתהּ הייתה מן המפורסמות, שעה שהייתי עטוף כל כולי ממילא בקור העז.
דודה בלה לא חמלה על קורבנותיה ולו גם חמלה כלשהי. אלה שביקשו ראיה ועדות להתנהלותה זו קיבלו אותה עד מהרה, שעה שמכת הקור שהכתה בם דודתי השאירה בבשרם חותם של כוויית כפור כחולה בצורת משושה; כוויה שהזכירה לי בצורתה את חותם המשושה אשר היה מוטבע על כרית דיו בצבע כחול־סגול, שבימי ילדותי עשה בה שימוש הנוטריון הציבורי של עירי תל־אביב.
קשה להאמין, אך דודה בלה הביאה אותי עד עומק קסמו של צבע הקובלט, אבל אני מעולם לא טרחתי לספר לה כי הייתה זו היא שחשפה אותי לצבע זה בפרט, ולעולם האמנות בכלל.
שמואל זוטלר (או סמי, כפי שקראו לו הכול במשפחתנו) היה מומחה וידען בתחומי האמנות והיודאיקה, ולא היה שני לו בתחום זה בתל־אביב של שנות החמישים־שישים. קטן קומה היה דּוֹד סמי, אבל ענק אמתי בתחומו. אלוהים בירך אותו, מלבד בידע עצום, גם בעין טובה ובחוש עסקי מפותח, והוא ניצל את שתי התכונות המבורכות האלה כדי לעשות חיל בעסקיו.
בחנות העתיקות הקטנה שפתח ברחוב בן־יהודה בתל־אביב, הגדיל והרחיב סמי את עשיותיו ופרץ עד מאוד. החנות, שנפתחה לפרנסתם של דודה בלה ושלו, שכנה ברחוב שהיה רחובם המובהק של היֶקִים ושימש אותם הן למגורים והן למסחר. מחמת כך, קצרות היו הליכותיהם מבתי העסקים שלהם אל בתי מגוריהם כדי לקיים את מצוות ה"שלאף־שטונדה" במועדה ובמלואה.
חשׂוכי ילדים היו סמי ובלה זוטלר. עד היום איני יודע אם חוסר פוריות של מי מהם מנע מדודה בלה פרי בטן, או שאולי הייתה זו חרדתם מפני הכנסת ילד אל תוך מקדש המעט שניהלו השניים בדירת המוזיאון שלהם ששכנה ברחוב הירקון, סמוך לשכונת מחלול, טרם חוסלה השכונה כליל לטובת שורת בתי המלון לאורך הקו הקדמי של חוף הים - שורת מלונות עצומים למראה וכעורים להפליא אשר חוסמים את רוח הים ומונעים קשר עין עם האופק שהיה נראה לפנים בבירור.
מדי שבת בבוקר, נהגנו אבא, אחותי ורדה ואנוכי, לבקר בדירתם־מבצרם של הזוטלרים, שדלתם הנעולה באינספור מנעולים הבדילה ובידלה אותם מהעולם החיצוני. בביקורים הללו ישבתי במרפסת והאזנתי עם אבא ודוד סמי לתוכנית הרדיו 'יומן השבוע', ששודרה החל בשעה עשר בבוקר ואילך. באותו זמן הייתה דודה בלה טורחת על אבא, על אחותי ועליי בעוגת הדבש הנצחית שתמיד הגישה לנו בביקורינו השבועיים, לא שוכחת בדרך של הרגל שנעשה אצלה למעין טבע שני, להצביע על השקדים הקלופים שננעצו בעוגה זו בשפע, ולהדגיש שוב ושוב כי היא קלפה כל שקד ושקד שכזה בשתי ידיה, זאת לאחר שקלתה שקדים אלה בתנור האפייה שכמותו לא ראיתי אז בכל מקום אחר. אימא כינתה את עוגת הדבש של דודה בלה "לייקח", בעוד אבא קרא לה "Das ist der Honigkuchen von meiner Schwester Bella" ("זוהי עוגת הדבש של אחותי בלה").
יחסה של דודה בלה לאימא היה מר. לא אחטא למציאות אם אכתוב שהיא לא סבלה את קיומה בעולמנו כלל וכלל. למעשה, היא שנאה את אימא שנאה של ממש, מרגע שזו ילדה את אחותי ורדה. אף פעם לא ידעתי במדויק אם שנאתה של דודה בלה הייתה טבועה בה עוד מזמן נישואי הוריי ורק התעצמה עם לידתה של ורדה, או שמא רק העובדה שאימא התברכה בפרי בטן היא שגרמה לכך. אימא סירבה לדבר על הנושא. ודודה בלה? היא פשוט פִּרנסה היטב את שנאתה לאימא, כעצים המזינים ללא הרף את מדורת האש לבל תכבה.
פעם שמעתי את אימא אומרת לאבא כי לדוד סמי ולדודה בלה אין ילדים לא בגלל חוסר פוריות, אלא מתוך רצון קר ומתוך שיקול דעת מחושב להפליא. "הם פוחדים שילד ילכלך להם את השטיחים הפרסיים וישבור להם את סרוויס הרוזנטל", אמרה בשיא הטבעיות לאבא, לא נותנת דעתה לכך שאוזניי היו כרויות לכל משפט ולכל הגיג שיצאו מפיה בקשר לבלה.
סקרנות עצומה הייתה בי בנוגע לדודתי, בעוד התנהלותו של הדוד הייתה גלויה לי לחלוטין. סמי היה עבורי "דוד של נייר", שתפקד על פי הוראותיה והנחיותיה הברורות, החד־משמעיות והקפדניות של רעייתו, שאף יצרה חלוקה חדה וברורה ביניהם — היא שליטת הבית; הוא נושא על שכמו את עול הפרנסה (תפקיד שמילא בהצטיינות יתרה).
אימא, שדרשה בעיקשות מאחותי וממני ללוות את אבא מדי בוקר שבת בביקוריו בביתם של הזוג זוטלר, ידעה היטב כי נשוב הביתה עם מלאי חדש של גידופים ומשטמה ששלחה לה הדודה, וכי אלה יגיעו לאוזניה בעיקר באמצעות אחותי. היה זה משלוח מנות שבועי וקבוע שנחת בביתנו בשבתות לקראת ארוחת הצהריים.
ארוחה שבועית זו הייתה הארוחה הארוכה ביותר שבה ישבנו כולנו יחדיו — אבא, אימא, ורדה ואנוכי — אל השולחן. החלפנו אז בינינו מגוון מחוויות השבוע שחלף, בלי כל הפרעה, שהרי טלוויזיה טרם הגיעה אז, בימי ילדותנו התמימים וחסרי הרייטינג, לארצנו. ורדה הלכה לתנועת הנוער רק בשעות אחר הצהריים, והמוזיקה הקלאסית הנעימה את זמננו, ובעיקר את זמנו של אבא. הוא הקשיב רוב קשב למוסיקה, ואגב כך פיזם לעצמו ניגונים מיצירותיהם של בטהובן, באך, שטראוס ואחרים. בה בעת היה אבא מציין בפנינו את שמה של כל יצירה ויצירה, וכן פרטים הקשורים בנעימה שצליליה פשטו בחדר. למשל, איזה אופוס נושאת כל יצירה, אם היא מנוגנת במז'ור סתם או בסי מז'ור וכו'.
דודה בלה, שהעבירה היטב את שנאתה לאימא דרך אחותי, ניסתה להשתמש גם בי ולהפוך אותי — כמו שהפכה את ורדה — לגרזן נוטף דם כלפי אימא. ברם, חיש קל נואשה הדודה מתוכניתה זו. פראותי, ההיפר־אנרגיה שירשתי מאמי ו"הדם החם", שבו הייתי "נגוע", להגדרתה, אילצו אותה לוותר עליי במלחמתה האין־סופית והמתמשכת נגד אימא. כך הפכה אחותי ורדה, שמעולם לא הייתה יעד מבוצר ובלתי ניתן לכיבוש כמוני, ליעד מועדף.
אחותי ורדה לא אהבה את דודה בלה, וסבלה סבל רב בכל פעם שנאלצה לבוא לבית הזוטלרים. עם זאת, לא הייתה בה המרדנות והעיקשות שקיבלתי אני, מתנת גֶּנִים, מסבא ומאימא. לפיכך המשיכה דודה בלה לנצל את נחמדותה הכפויה של ורדה ללא כל הגבלה שהיא. ורדה הייתה ילדה עגלגלה, שכל מי שעבר לידה עצר את עצמו בקושי רב מלצבוט את אחת מלחייה לאות הפגנת חיבה. הייתה בה, בוורדה, נחמדות מתקתקה שלא הייתה בי. עובדה זו היא היא שגרמה לדודה בלה לטפח תקוות שווא כי נחמדוּת זו אולי תאפשר לה להפוך את ורדה לבתהּ שלה, הגם שלא יצאה היא מתוך רחמהּ. דודה בלה לא נתנה לזוטות שכאלה לטרוד את מנוחתה. הייתה לה תוכנית פעולה סדורה להפליא, אותה החליטה לממש ויהי מה.
מדי שבת טפטפה דודה בלה לאוזניה של ורדה את טיפות הארס שלה בגנות אימא, שלדבריה הייתה אישה בורה וחסרת תרבות אשר הצליחה בכוח קסמהּ לסובב את ראשו של אבא. היא אמרה לוורדה כי אימא הצליחה, בעזרת החום הנשי המזויף שלה, ללכוד ברשתהּ את אבא, שמוצאו ממשפחה משכילה ומיוחסת באוסטריה. או אז הייתה אחותי חוזרת הביתה שבורה וממוטטת כליל, בעוד אני פטור הייתי משתיית כוס התרעלה השבועית הזו.
חרף זאת, לא אפשרה אימא לוורדה להתחמק ממילוי החובה השבועית של ביקורי השבת אצל הדודים. "זאת המשפחה שלנו," היא נהגה לומר לאחותי, שהתלוננה בפניה על יחסה המחפיר של הדודה כלפי אימא וכלפיה. סיום מילותיה של אימא בנושא נחתם תמיד במשפט האַלְמוֹתִי: "משפחה לא בוחרים, וזהו!" כך קטעה באחת את תלונותיה של אחותי. כך, ללא כחל ושרק, שלחה את ורדה למסע הייסורים השבועי בדירתם של בני הזוג זוטלר.
כשהתוודעתי לראשונה לספר הברית החדשה וקראתי על ישו הנוצרי ועל הנחיותיו ועצותיו למאמיניו, לפיהן אם סוטרים להם על הלחי האחת, מן הראוי הוא כי יגישו לסוטר גם את לחיים השנייה, ציירתי לעצמי, ממעמקי הזיכרון, את דמותה של אימא, שכבר הייתה בין המתים. היא הופיעה לפניי כשלראשה זר קוצים, כמו בציור של ישו מתקופת הרנסנס. לא אחת שאלתי עצמי מהיכן קיבלה אמי כמות כה גדולה של יכולת הקרבה, עד כדי כמעט ביטול עצמי, למען הזולת. תמהתי, וחזרתי ותמהתי, מהיכן היה לה הכוח הנפשי לספוג מדי שבוע בשבוע, ללא כל הפסקה, את מנת הגידופים ששלחה לה דודה בלה עם ורדה. לא הצלחתי להבין אז, ואיני מבין גם כיום, כיצד הצליחה אימא לעמוד בעלבונות ובקללות, שהיו למעשה ניסיונות בלתי פוסקים למחיקת אישיותה.
באותה תקופה, תחילת המחצית השנייה של המאה העשרים, יצאו רק מתי מעט את גבולות הארץ. מרבית האנשים הרגילים, שלא נמנו עם רמי היחס דוגמת הזוטלרים, לא יכלו להרשות לעצמם לבקר בנכר. בלה וסמי, לעומת זאת, הקפידו הקפדת יתר לבקר (פעמיים בשנה לפחות) בבית מלון בציריך או באינטרלאקן שבשווייץ.
כשהחלו ניצני האביב לפרוח בארץ, כשהחום נעשה בלתי נסבל, וריחה המאוס והדביק של הלחות התל־אביבית נישא באוויר — יצאו דודיי בלה וסמי, דחופים ובהולים מן הארץ, בטיסת 'סוויסאייר' לנמל התעופה השוויצרי 'קלוטן' שבציריך.
זחוחי דעת ומחויכים הם היו נוחתים בציריך המעטירה, ואף שלא הייתה עיר זו בירתה של שווייץ, הם נהגו בה מידת כבוד ודרך ארץ מרובה כמו הייתה עיר הבירה. זו מִצִּדָהּ, השיבה להם במאור פנים, והשתדלה ככל יכולתה ששהותם בה תהיה סוגה בשושנים מזן מלבלב במיוחד אשר ריחן נישא למרחקים.
כה מלהיבה וכה נלבבת הייתה קבלת פנים זו שנתקבלו בה הזוטלרים בכל אורחותיהם ובכל הליכותיהם בשווייץ, מושא חפצם, עד כי לרגע קל שכחו כי בשל צוק העתים הפכה אסיה (כן, אסיה, חסרת התרבות, הלחה והדביקה) למכורתם, וכל זאת בכורח הנסיבות שכלל וכלל לא היו בשליטתם.
בבאנהוף שטראסה — רחובהּ המרכזי של ציריך — דאגה דודה בלה לחדש לדוד סמי את מלאי תחתוני צמר האנגורה שלו ומלאי של שוקולד שווייצרי. היא לא שכחה לרכוש להבים חדשים, חדים, משוננים ויעילים למטחנת הקפה של חברת 'בראון', בה טחנה, דבר שבשגרה, את הקפה המשובח שרכש עבורה הדוד בחנות הקפה המובחרת שברחוב דיזנגוף.
במכונה זו הייתה הדודה טוחנת גם סוכר לאבקה, כדי שתוכל לבוזקו באנינות אירופית־אוסטרית על מיני המתיקה או על שפע העוגות שקנתה בקפה 'רוול' היוקרתי, ששכן בסמוך לחנות הקפה. הסוכר הגס שהיה בזוק על המגדנות שרכשה מהקונדיטורית ההונגרייה של קפה 'רוול' לא הניח את דעתה. היא החליפה סוכר זה בעל הגבישים הגסים בסוכר עָדִין, נטול כל גבשושיות — אותו סוכר מעודן שנטחן דק־דק עד שהפך לאבקה לבנה, ושתוך כדי בזיקתו על מיני המעדנים שנרכשו, דימתה כי היא שָׁבָה אל ימי ילדותה בלינץ שבאוסטריה.
מי שביקשו להתלוצץ על חשבונה של דודה בלה אמרו, בפניה ושלא בפניה, כי אבקת הסוכר שלה היא כיסוי להרואין. עוד אמרו כי מחמת שמערבבת דודה בלה אבקת סוכר זו בקמצוץ של הסם, מגיעים אוכלי העוגות, שאבקת הסוכר עוטפת־לוטפת אותן, להתרגשות יתרה ולתחושת עונג שמימית. בלה לא שעתה אליהם ואף התעלמה מהם בהתנשאות מודעת. אם דחקו ליצנים אלה בה יתר על המידה, נחרה כלפיהם בבוז מופגן ואמרה להם במבטא אוסטרי כבד כי ככל הנראה מחמת החום, נטרפה עליהם דעתם.
• • •
מוזרות הן דרכיו של הזיכרון. לעתים מתמיה אותי הקשר שמצליח אני לקשור בין ריחות לבין מקומות מסוימים. לכאורה נראה כי מורגל אני לערבב באופן פרוע מין בשאינו מינו.
"אתה חסיד של תורת האסוציאציות החופשיות מבית מדרשם של יוזף ברויר וזיגמונד פרויד", ירה לעברי אחד המרצים בקורסי ההעשרה שהייתי חייב ללומדם לְשֵׁם השלמת התואר במשפטים.
"למה הכוונה?" השבתי לו בשאלה.
"אסוציאציות חופשיות, או טיפול בדיבור, היא טכניקת טיפול בפסיכואנליזה, שבה המטופל מעלה באופן חופשי או על פי שאלה או מילת גירוי של המטפל, כל אסוציאציה העולה בדעתו, ומבטא אותה בעל פה", הכריז בפניי המרצה, חיוך גדול של סיפוק מתפשט על פניו.
איני יודע עד עתה לאיזה בית מדרש ולאיזו אסכולה אני משתייך כאשר אני קושר דברים שעל פניהם נראים מנותקים כליל זה מזה, אבל אני יודע היטב כי כך נכונים ויאים הדברים בכל הקשור לאווירה, לצלילים ולטעמים שליוו אותי מאז ימי שחרות שלי. בכל פעם שאני פוגש בהם מחדש ובאקראי לחלוטין, הם חוזרים ומחזירים אותי אל המקום שבו נתקלתי בהם לראשונה.
גם עתה, כשאני שומע את צלילהּ של אות הפתיחה של תוכנית החדשות 'יומן השבוע', חוזרת אליי באחת תמונת דירתם של בלה ושמואל זוטלר ברחוב הירקון, שפנתה אל הים הפתוח עדי כחול האופק, מקום שבו נגעו שמים במים. שם, בבוקרי שבתות, היה אבא מתפנק כחתול הצ'שייר מ'הרפתקאות אליס בארץ הפלאות' ומתענג על האווירה הביתית האוסטרית המזויפת שהעניקה לו אחותו בלה.
בדירה נאה זו, על רקע חפצי אמנות נדירים ויקרים שהדיפו ניחוחות של אנינות אירופית קרה ומנוכרת, היה אבא משוחח עם סמי שיחת חולין על ענייני דיומא. הסרח העודף, קרי ורדה ואני, נמסרנו אז לטיפולה החונק והתקיף, חסר הגבולות והמגבלות של דודה בלה.
הדודה — שכפי הנראה כבר הפנימה כי לא תוכל לי, לא בדרכי נועם וגם לא בהטלת שררה — התירה לי לצאת מן הבית ולהתרוצץ כאחוז "סינדרום תל־אביב" בין הגנים הקטנים שטיפחו באהבה רבה ובתשומת לב מוקפדת דיירי שכונת מחלול, שבתיהם נשקפו ממרפסת דירתם של משפחת זוטלר שבקומה השלישית.
בגנים הללו, שבהם תושבי שכונת מחלול גידלו ירקות אשר שימשו אותם לתיבול ארוחותיהם הדלות, מצאתי חברים למשחקי השבת שלי. שם בעטתי בכדורגל מעור בלוי שידע ימים טובים יותר. שם למדתי לראשונה את סוד קסמן של הקללות, שבהן עשיתי שימוש רב כשחזרתי מיוזע לדירתם של הזוטלרים וזעזעתי את בלה בלשוני הבוטה והפרועה. באותם רגעים ליווה אותי מבטו הסלחני של סמי, שהתגלה כאיש חם, היודע את נפשו של ילד.
בעת שאני התרוצצתי בגנים, נשארה ורדה בבית עם דודה בלה. בסבלנות אין קץ טוותה הדודה את קורי העכביש שלה סביב אחותי, כשהיא מסבירה לה — בקפדנות יקית — כי רק אוסטרים שכמותה מסוגלים להבחין בין סרוויס ה'הוטשנרוייטר' לבין סרוויס ה'בווריה'. לאחר מכן הייתה מוציאה בחרדת קודש מן הוויטרינה המסוגננת בסגנון לואי זה או אחר, מיניאטורה אחר מיניאטורה. או אז הראתה והסבירה לאחותי את ההבדלים הדקים, המיוחדים והשונים שביניהן. דמויות פורצלן נפלאות אלה תפסו את תשומת לבי עוד כשראיתי אותן ממרחק. חשתי כאילו אני כפות ואזוק אליהן. הן משכו אותי ממקומי כבחבלי קסם, ואני התקרבתי עד שכמעט נגעתי בהן.
רגעים קודם לכן שבתי לדירת הזוטלרים מיוזע כולי ממשחק הכדורגל או ממשחק "הרופא והאחות" ששיחקתי בו עם בת השכנים (למעשה הייתה זאת היא ששיחקה במשחק, ואגב כך שיחקה גם בי). בת שכנים זו, שגרה ממול לדירתם של הדודים, הייתה מפותחת מכפי גילה, והראתה לי את שלה. אני, בתמורה, הראיתי לה את שלי.
מלוהט מלהט היצרים ומהמיניות שהחלה גואה בי, ילד בן שמונה שנים, הרגעתי את עצמי בתמצית ה'הימבר־זאפט' המהולה בסודה, שהגישה לי דודה בלה. תמצית משקה זה הוגשה לי לא בכוס דקיקה ולא עם תחתית מזכוכית מהודרת כפי שהוגשה לאחותי, אלא בכוס גסה של פלסטיק. כלל נקוט היה בידה של הדודה: היה עליי לשבת אך ורק במטבח, לכוד ככל האפשר בין שתי פינותיו של הקיר. כך קיוותה למנוע ממני מלשבור פעם נוספת, חלילה וחס, ספל קפה מסרוויס הרוזנטל בן מאה השנה ויותר, בו נהגה להגיש את הקפה המשובח שקנה לה דוד סמי.
שם, במטבח, החל טקס מזיגת ה'הימבר־זאפט' לכוס הפלסטיק שהוצבה לנגד עיניי. ההימבר־זאפט, מתוצרת חברת 'הירו' השווייצרית, היה תרכיז מיץ פטל. זאת ידעתי לפי ציור הפרי שהופיע על מדבקת הבקבוק, מתחת לאותיות הלועזיות שהיו זרות לי. דודה בלה נהגה לשלוף בחרדת קודש, מהארון העליון במטבח, את בקבוק התרכיז שהביאה מחופשות הקיץ או מחופשות טרום הקיץ שלה ושל דוד סמי בחו"ל, אליהן יצאו עת החלה להבחין באגלי זיעה המנצנצים באור השמש הקופחת מעל לשפתה העליונה.
מיד לאחר מכן מהלה דודה בלה את מיץ הפטל בסודה, שעל טיבה ומקורה האמתי לא עמדתי. הטעם שהתקבל היה ערב לחיך, ורק השתבח בפי ובזיכרוני עם חלוף השנים. המשקה נמזג כאמור בכוס הפלסטיק הגסה שקנתה דודה בלה במיוחד עבורי. היא אחזה בכוס במין תיעוב הגובל בגועל של ממש, כשהיא מרחיקה אותה מרחק ניכר מגופה, ויצקה את הנוזל האדום אל תוכה. לאחר מכן הניחה את כוס הפלסטיק בזהירות רבה על השולחן בינינו.
הסודה הסודית של דודה בלה הייתה בטעם לימון, ואותה היא מזגה מתוך בקבוק מעוטר במדבקה ירוקה, שעליה התנוססו אותיות לועזיות שהביאו עמן את ניחוחן של מדינות מעבר לים הגדול. תערובת משובחת זו של סודה ומיץ פטל השקיטה אותי לרגעים מספר, עת נתתי לחוש הטעם לעשות בי מלאכתו נאמנה ועל הצד הטוב, המועיל והיעיל ביותר.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
