הבית על האגם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הבית על האגם

הבית על האגם

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

לימור שריר

דר' לימור שרייבמן-שריר היא סופרת ורופאה ישראלית. כיהנה כמלכת היופי של ישראל לשנת 1973 וסגנית רביעית למיס תבל. למדה והתמחתה ברפואה ברומא ובתל אביב. שריר שימשה בעבר כיועצת בתחום הפרוזה בהוצאת כרמל. כמו כן, מכהנת מאז 2014, כחברה במועצה הישראלית לתרבות ואמנות, חברה במועצת "מאזנים", כתב העת של אגודת הסופרים העברים ועורכת מדור תרבות ורפואה באתר האינטרנט "רשת רפואה".

ספרה "אלוהים ואלווירה" פורסם ב-2012 גם באיטליה, בשפה האיטלקית.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/59aczck2

תקציר

הבית על האגם הוא עולם מופלא המתגלה דרך עיניהם של ארבעה חברי ילדות, המעבירים את שנות התבגרותם ליד אגם באוסטריה בימים שלטרום מלחמת העולם השנייה. החברה הולכת ומשנה את צביונה והמלחמה מפירה את השלווה בנוף הפסטורלי. מתוך עולמם הנאיבי, רווי האהבה והתשוקה, עולות התחבטויות נפש והתנסויות במצבים גורליים. כל אחד מהם מתמודד עימן על-פי דרכו ודרכיהם נפרדות ומתאחדות מחדש. ולטר, פטריוט וביקורתי כלפי בני האדם בכלל, כלפי ארצו וכלפי עצמו, שופט את המציאות מנקודת מבטו של רופא המעמיד מעל הכל את קדושת החיים. הוא מעביר את חייו בחיפוש מתמיד אחר אהבת נעוריו, מאמלל את עצמו ואת הנשים בחיי; סטפן נמצא מן העבר האחר של המתרס, מגלה בעצמו עולם פנימי שלא היה מודע לקיומו, הלגה, מקבלת את המציאות כפי שהיא; וברטה, נלחמת על עקרונותיה ועל הזכות לאהוב, ומשלמת את המחיר.

פרק ראשון

ראיתי את דמותך מתרחקת, וקול צעדייך הלך ודעך עד שנעלמת.
מחלון הבית שעל האגם נראית סנט גילגן שקועה בחלום עצוב, עטופה בערפילים של בדידות.
השמים אפורים ועננים של סתיו צפים בהם, והם הולכים ומתרבים. קרן אחרונה של שמש נלחמת על חייה ונבלעת גם היא בענן עגום.
בפאתי הכפר נדלקים פנסים חיוורים המאירים את האגם. אורם הקלוש מאיר רק בקושי את חמוקיה של הכנסייה, את הכיכר, את המזרקה ואת הסמטאות המתעקלות היורדות אל המים.
נותרתי באפלולית, חולם עלייך. האש המלחכת את העצים גוועת, ואני רוכן על שולחן הכתיבה ליד האח ומביט בגזרי העץ נאבקים על חייהם. שבבים של אור ניתזים על פנַי וצלליות מרצדות בחדר. שדים מפזזים על הקירות.
בהיסח דעת אני מתעטף בסוודר אפור, סרוג בעבודת-יד, מדליק מקטרת וכותב אלייך.
השנים חולפות, ובלעדייך הן קשות מנשוא. אין יום ואין רגע בחיי שאיני חושב עלייך, שאיני נזכר בך וברגעי האושר שידענו.
אני חוזר לסנט וולפגנג, עובר ליד הבקתה שבה נהגנו להתארח מדי קיץ כילדים ואחר-כך כנערים. היום גרה בבקתה משפחה אחרת. באגם רוחצים להם שני ילדים בלונדיניים, מטפלים במסירות בסירת המשוטים הקשורה למזח, כאילו היתה זאת "הסירה שלנו". ואולי זאת אותה הסירה?
ושוב חולפת לנגד עיני התמונה ההיא, היקרה מכולן: דמותך, רוחצת עירומה באגם.

היית בת שמונה-עשרה, ואני בן עשרים, סטודנט צעיר לרפואה ביומה הראשון של החופשה. הגעתי במיוחד מווינה כדי לפגוש בך.
ירדנו לאגם.
הבטתי בגופך במבט של גבר המתבונן באשה צעירה. כבר לא היינו ילדים, חברים, הנוהגים לרחוץ ולהשתעשע עירומים באגם הטורקיז.
היית יפה כאֵלָה - אלת האהבה. למראה עירומך, חשתי כאילו צמחת משדות החיטה סביב האגם, תמירה וגבעולית.
גון הברונזה של עורך השתלב היטב בצבען החום-אגוזי של עינייך, ושערך צרוב-השמש כשעורים בשלות, הקיף כמסגרת את תווי פנייך העדינים, את פיך הקטן והבשרני ואת אפך הסולד.
התבוננתי בשדייך המושלמים, הפלאיים. פטמותייך הזדקרו ברגע שגופך נגע במימי האגם הקפואים. זינקת וטבלת כולך במים, שוחה בסגנון מושלם אל הגדה שממול, ואני זינקתי ושחיתי בשצף-קצף אחרייך, משיג אותך לא בקלות כמו שחשבתי. האגו הגברי שלי לא הירשה לי לוותר. שאת תשיגי אותי?!
ואת פשוט עמדת לך שם, מחייכת חיוך מושלם עם גומות חן, ואחר-כך פרצת בצחוק מתגלגל, עינייך זהרו. דימיתי בליבי שכל העולם צוחק איתך, והדי הצחוק נשמעים עד לסנט גילגן שממול.
יצאנו מעברו האחר של האגם והשתרענו זה לצד זה על צמחי הבר שכיסו כשטיח את האדמה מתחת לעצי הערמון - שטיח מרהיב וחגיגי, שזור חרציות, שנפרש במיוחד לכבודנו...
ריח של שחת קצוצה מילא את האוויר. היה זה סתיו, ממש כמו עכשיו. כאילו דבר לא השתנה.
התחבקנו. נשקתי לשפתייך וליטפתי את גופך שהצטמרר למגע ידי כמו החתול המפונק של הנס. נהמת מתענוג. חפנתי את שדייך בידי ונשקתי גם להם. פטמותייך התקשחו שוב.
ידי החליקה בעדינות על בטנך הקטנה ואחר-כך אל בין ירכייך. על עורך נצצו עדיין טיפות מי האגם כנטיפי קריסטל. טעם עורך היה נפלא, מהול במי האגם ובריח השחת. רעדת מתשוקה.
נצמדת אלי בכוח, לופתת את מותני בין רגלייך, נושקת לשפתי בעיניים עצומות ובציפייה דרוכה. נשקתי לך ברכּוּת וחדרתי לתוכך.
נשימתנו התגברה וליבי כמעט התפקע. חשתי את פעימות ליבך מכות על חזי. השמעת זעקת תענוג, וכחול האגם כמו התמזג עם כחול השמים והפך לצבע אחד של אהבה, כפי שהתמזגו הגופים הרטובים שלנו זה בזה.
רציתי אותך עוד ועוד עד בלי סוף, עד סוף ימי, ואת הבטחת לאהוב אותי תמיד, לעולם.
אחר-כך שכבנו ובהינו בשמים, בעננים, מחפשים בהם חיות ודמויות משונות, בדיוק כפי שנהגנו לעשות כשהיינו ילדים. הקשבנו לפעמוני הכנסייה. הרגשנו שהצלצולים החגיגיים נשמעים לכבודנו. דיברנו על העתיד. תיכננו את הלימודים באוניברסיטה, אני את לימודי הרפואה ואת את לימודי המשפטים, ואז ראינו את עצמנו מזדקנים יחד ולא נפרדים לעולם.
את זוכרת שאהבנו לדמיין את הילדים שייוולדו לנו, כפי שזוגות מאוהבים נוהגים לדמיין לעצמם? בתנו, אמרתי לך, תהיה יפה כפֵיית אגם, ממש כמוך, ואילו בננו גבה-קומה וגרום במקצת, נפשו נשקפת על כל רבדיה מבעד לעיניו הכחולות, מהולה בעצבות מהורהרת. טיפוס קצת "סכיזואידי", אמרת בצחוק.
התחבקנו והתנשקנו. לא יכולנו לחדול ממעשה האהבה. למרות האווירה הפסטורלית מסביב, חשנו שהרגעים הקסומים האלה לא יחזרו לעולם.
אני זוכר איך התבוננת ארוכות בגופי העירום כאשר קמתי סוף-סוף. אהבת אותו, כאילו ציירת אותו בדמיונך והטמעת את כל פרטיו בזכרונך. אמרת לי שעיני הן כחולות-אפרפרות כמי האגם. חשתי בשערי המתבדר ברוח שפשטה על המים, מחוללת גלים קטנים, מעגלים שהלכו והתרחבו, משמיעים רחש נעים שהפר את השקט.
מתחת לפני השטח, בד בבד עם הגלים באגם, התחילו להישמע בכפר השלֵו קולות חדשים, צורמים. במכולת של פרנץ ובאטליז של קורט, בקפה של משפחת וגנר ובפנסיונים הפונים לאגם, דנו בדאגה במצב הכלכלי המידרדר ובפגיעה בתיירות. החלו להתפשט ידיעות, לא בלי נימה של גאווה לאומנית, בדבר נצחונו של היטלר, יליד אוסטריה, שכבש בצורה כה סוחפת את הרייכסטאג. באסֵפות שברחבה ליד בניין העירייה דנו בהתחזקות המפלגה הנאצית-האוסטרית. פה ושם דובר בעקרונות של פון שונרר, ובבעיית הזרים והיהודים באוסטריה.
צחקת שיש לי אף מאורך כמו ליהודי... היתה זאת הפעם הראשונה שהשמענו את המלה הטעונה. אמרתי לך אז שיהודים הם אנשים כמוך וכמוני, שיש ביניהם גבוהים ונמוכים, טובים ורעים, נדיבים וקמצנים, ממש כמו אצלנו. אמרת שאינך מכירה יהודים.
רק מאוחר יותר החלו הבריות לסווג אנשים כחצי יהודי, רבע יהודי, שמינית יהודי. גם אז לא הבנת איך אנשי הזלצקמרגוט יודעים להבחין בין חצי אדם לשמינית אדם. האם חסר להם מחצית או שמינית מגופם? שאלת אותי בצחוק. זה נראה לך משונה מאוד.
הבחנו במכונית שחורה והדורה, נדמה לי שהיתה זאת מכונית מדגם פולקסווגן, חולפת במעלה הגבעה. מאחד הבתים בקעו שירי-לכת גרמניים בקולי-קולות, ובדיוק באותו רגע פצח לו עורב שחור ענקי, בקריאות ה"רק רע, רק-רע" שלו. אני זוכר שהחוורת לפתע, ללא סיבה.
גם אני החוורתי. אמרת לי שאת חשה שמשהו רע, רע מאוד, עומד לקרות. את פשר התחושה הזאת עדיין לא הבנו, אבל סמכתי על האינטואיציה הנדירה שלך. נצמדת אלי בחוזקה, ממאנת להיפרד. לא היה קר, אך גופך רעד. מעינייך הענקיות נעלם החיוך, והטורקיז נמוג ממי האגם שהאפירו לפתע בבת-אחת, כראשו של מי שהזקין בן-לילה.
ואז השתרר שקט מוחלט, מבשר רע.

 

לימור שריר

דר' לימור שרייבמן-שריר היא סופרת ורופאה ישראלית. כיהנה כמלכת היופי של ישראל לשנת 1973 וסגנית רביעית למיס תבל. למדה והתמחתה ברפואה ברומא ובתל אביב. שריר שימשה בעבר כיועצת בתחום הפרוזה בהוצאת כרמל. כמו כן, מכהנת מאז 2014, כחברה במועצה הישראלית לתרבות ואמנות, חברה במועצת "מאזנים", כתב העת של אגודת הסופרים העברים ועורכת מדור תרבות ורפואה באתר האינטרנט "רשת רפואה".

ספרה "אלוהים ואלווירה" פורסם ב-2012 גם באיטליה, בשפה האיטלקית.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/59aczck2

עוד על הספר

הבית על האגם לימור שריר

ראיתי את דמותך מתרחקת, וקול צעדייך הלך ודעך עד שנעלמת.
מחלון הבית שעל האגם נראית סנט גילגן שקועה בחלום עצוב, עטופה בערפילים של בדידות.
השמים אפורים ועננים של סתיו צפים בהם, והם הולכים ומתרבים. קרן אחרונה של שמש נלחמת על חייה ונבלעת גם היא בענן עגום.
בפאתי הכפר נדלקים פנסים חיוורים המאירים את האגם. אורם הקלוש מאיר רק בקושי את חמוקיה של הכנסייה, את הכיכר, את המזרקה ואת הסמטאות המתעקלות היורדות אל המים.
נותרתי באפלולית, חולם עלייך. האש המלחכת את העצים גוועת, ואני רוכן על שולחן הכתיבה ליד האח ומביט בגזרי העץ נאבקים על חייהם. שבבים של אור ניתזים על פנַי וצלליות מרצדות בחדר. שדים מפזזים על הקירות.
בהיסח דעת אני מתעטף בסוודר אפור, סרוג בעבודת-יד, מדליק מקטרת וכותב אלייך.
השנים חולפות, ובלעדייך הן קשות מנשוא. אין יום ואין רגע בחיי שאיני חושב עלייך, שאיני נזכר בך וברגעי האושר שידענו.
אני חוזר לסנט וולפגנג, עובר ליד הבקתה שבה נהגנו להתארח מדי קיץ כילדים ואחר-כך כנערים. היום גרה בבקתה משפחה אחרת. באגם רוחצים להם שני ילדים בלונדיניים, מטפלים במסירות בסירת המשוטים הקשורה למזח, כאילו היתה זאת "הסירה שלנו". ואולי זאת אותה הסירה?
ושוב חולפת לנגד עיני התמונה ההיא, היקרה מכולן: דמותך, רוחצת עירומה באגם.

היית בת שמונה-עשרה, ואני בן עשרים, סטודנט צעיר לרפואה ביומה הראשון של החופשה. הגעתי במיוחד מווינה כדי לפגוש בך.
ירדנו לאגם.
הבטתי בגופך במבט של גבר המתבונן באשה צעירה. כבר לא היינו ילדים, חברים, הנוהגים לרחוץ ולהשתעשע עירומים באגם הטורקיז.
היית יפה כאֵלָה - אלת האהבה. למראה עירומך, חשתי כאילו צמחת משדות החיטה סביב האגם, תמירה וגבעולית.
גון הברונזה של עורך השתלב היטב בצבען החום-אגוזי של עינייך, ושערך צרוב-השמש כשעורים בשלות, הקיף כמסגרת את תווי פנייך העדינים, את פיך הקטן והבשרני ואת אפך הסולד.
התבוננתי בשדייך המושלמים, הפלאיים. פטמותייך הזדקרו ברגע שגופך נגע במימי האגם הקפואים. זינקת וטבלת כולך במים, שוחה בסגנון מושלם אל הגדה שממול, ואני זינקתי ושחיתי בשצף-קצף אחרייך, משיג אותך לא בקלות כמו שחשבתי. האגו הגברי שלי לא הירשה לי לוותר. שאת תשיגי אותי?!
ואת פשוט עמדת לך שם, מחייכת חיוך מושלם עם גומות חן, ואחר-כך פרצת בצחוק מתגלגל, עינייך זהרו. דימיתי בליבי שכל העולם צוחק איתך, והדי הצחוק נשמעים עד לסנט גילגן שממול.
יצאנו מעברו האחר של האגם והשתרענו זה לצד זה על צמחי הבר שכיסו כשטיח את האדמה מתחת לעצי הערמון - שטיח מרהיב וחגיגי, שזור חרציות, שנפרש במיוחד לכבודנו...
ריח של שחת קצוצה מילא את האוויר. היה זה סתיו, ממש כמו עכשיו. כאילו דבר לא השתנה.
התחבקנו. נשקתי לשפתייך וליטפתי את גופך שהצטמרר למגע ידי כמו החתול המפונק של הנס. נהמת מתענוג. חפנתי את שדייך בידי ונשקתי גם להם. פטמותייך התקשחו שוב.
ידי החליקה בעדינות על בטנך הקטנה ואחר-כך אל בין ירכייך. על עורך נצצו עדיין טיפות מי האגם כנטיפי קריסטל. טעם עורך היה נפלא, מהול במי האגם ובריח השחת. רעדת מתשוקה.
נצמדת אלי בכוח, לופתת את מותני בין רגלייך, נושקת לשפתי בעיניים עצומות ובציפייה דרוכה. נשקתי לך ברכּוּת וחדרתי לתוכך.
נשימתנו התגברה וליבי כמעט התפקע. חשתי את פעימות ליבך מכות על חזי. השמעת זעקת תענוג, וכחול האגם כמו התמזג עם כחול השמים והפך לצבע אחד של אהבה, כפי שהתמזגו הגופים הרטובים שלנו זה בזה.
רציתי אותך עוד ועוד עד בלי סוף, עד סוף ימי, ואת הבטחת לאהוב אותי תמיד, לעולם.
אחר-כך שכבנו ובהינו בשמים, בעננים, מחפשים בהם חיות ודמויות משונות, בדיוק כפי שנהגנו לעשות כשהיינו ילדים. הקשבנו לפעמוני הכנסייה. הרגשנו שהצלצולים החגיגיים נשמעים לכבודנו. דיברנו על העתיד. תיכננו את הלימודים באוניברסיטה, אני את לימודי הרפואה ואת את לימודי המשפטים, ואז ראינו את עצמנו מזדקנים יחד ולא נפרדים לעולם.
את זוכרת שאהבנו לדמיין את הילדים שייוולדו לנו, כפי שזוגות מאוהבים נוהגים לדמיין לעצמם? בתנו, אמרתי לך, תהיה יפה כפֵיית אגם, ממש כמוך, ואילו בננו גבה-קומה וגרום במקצת, נפשו נשקפת על כל רבדיה מבעד לעיניו הכחולות, מהולה בעצבות מהורהרת. טיפוס קצת "סכיזואידי", אמרת בצחוק.
התחבקנו והתנשקנו. לא יכולנו לחדול ממעשה האהבה. למרות האווירה הפסטורלית מסביב, חשנו שהרגעים הקסומים האלה לא יחזרו לעולם.
אני זוכר איך התבוננת ארוכות בגופי העירום כאשר קמתי סוף-סוף. אהבת אותו, כאילו ציירת אותו בדמיונך והטמעת את כל פרטיו בזכרונך. אמרת לי שעיני הן כחולות-אפרפרות כמי האגם. חשתי בשערי המתבדר ברוח שפשטה על המים, מחוללת גלים קטנים, מעגלים שהלכו והתרחבו, משמיעים רחש נעים שהפר את השקט.
מתחת לפני השטח, בד בבד עם הגלים באגם, התחילו להישמע בכפר השלֵו קולות חדשים, צורמים. במכולת של פרנץ ובאטליז של קורט, בקפה של משפחת וגנר ובפנסיונים הפונים לאגם, דנו בדאגה במצב הכלכלי המידרדר ובפגיעה בתיירות. החלו להתפשט ידיעות, לא בלי נימה של גאווה לאומנית, בדבר נצחונו של היטלר, יליד אוסטריה, שכבש בצורה כה סוחפת את הרייכסטאג. באסֵפות שברחבה ליד בניין העירייה דנו בהתחזקות המפלגה הנאצית-האוסטרית. פה ושם דובר בעקרונות של פון שונרר, ובבעיית הזרים והיהודים באוסטריה.
צחקת שיש לי אף מאורך כמו ליהודי... היתה זאת הפעם הראשונה שהשמענו את המלה הטעונה. אמרתי לך אז שיהודים הם אנשים כמוך וכמוני, שיש ביניהם גבוהים ונמוכים, טובים ורעים, נדיבים וקמצנים, ממש כמו אצלנו. אמרת שאינך מכירה יהודים.
רק מאוחר יותר החלו הבריות לסווג אנשים כחצי יהודי, רבע יהודי, שמינית יהודי. גם אז לא הבנת איך אנשי הזלצקמרגוט יודעים להבחין בין חצי אדם לשמינית אדם. האם חסר להם מחצית או שמינית מגופם? שאלת אותי בצחוק. זה נראה לך משונה מאוד.
הבחנו במכונית שחורה והדורה, נדמה לי שהיתה זאת מכונית מדגם פולקסווגן, חולפת במעלה הגבעה. מאחד הבתים בקעו שירי-לכת גרמניים בקולי-קולות, ובדיוק באותו רגע פצח לו עורב שחור ענקי, בקריאות ה"רק רע, רק-רע" שלו. אני זוכר שהחוורת לפתע, ללא סיבה.
גם אני החוורתי. אמרת לי שאת חשה שמשהו רע, רע מאוד, עומד לקרות. את פשר התחושה הזאת עדיין לא הבנו, אבל סמכתי על האינטואיציה הנדירה שלך. נצמדת אלי בחוזקה, ממאנת להיפרד. לא היה קר, אך גופך רעד. מעינייך הענקיות נעלם החיוך, והטורקיז נמוג ממי האגם שהאפירו לפתע בבת-אחת, כראשו של מי שהזקין בן-לילה.
ואז השתרר שקט מוחלט, מבשר רע.