נערה רצינית

1

הדלת נסגרה חרישית מאחוריה, אבל בת' מרטון הרגישה כאילו נטרקה ברעש גדול. לשניה קפאה בלי להאמין; אחר כך הסתובבה ודחפה את העץ הכבד. מובן שהוא לא זע – אבל ברור שלא זע כשהבריח נעול.

"אוי, לא, לא." בת' דחפה שוב, הפעם חזק יותר, בעודה אומרת לעצמה שאין טעם. היא נעולה בחוץ. אם היתה עומדת מחוץ לדירתה בלונדון, זה לא היה חשוב. תמיד היו בחוץ כמה שכנים שהיתה יכולה להזעיק לעזרתה בגוש הדירות, ואחד מהם היה מתקשר אל אחותה שהחזיקה במפתח הנוסף למקרי חירום. אבל היא לא היתה בלונדון...

היא הביטה סביבה בפראות-משהו, מודעת בכל מאודה לכך שהיא לובשת לא יותר מפיג'מת משי ורודה כמסטיק עם כתפיות דקיקות. הלילה האפל לא היה מעודד. והתחזית דיברה על גשם.

כאשר אף קר נדחק לתוך כף ידה, היא הביטה מטה בכלב הגדול שבחן אותה בעיניים קצרות רוח. "אני יודעת, אני יודעת," הפטירה. "אנחנו תקועים כאן, והארוחה שלך שם, אבל אתה התעקשת שאתה חייב לצאת לשירותים לפני דקה."

והיא היתה זו שיצאה בעקבות הרווי החוצה עם הפנס כדי לוודא שלא ייעלם לתוך העלטה. וזה היה מטופש בצורה כפולה בדיעבד, בהתחשב בכך שהוא ידע שזו שעת ארוחת הערב – הרגע האהוב ביותר על הרווי במשך היום – ושלא היה לו בעצם לאן ללכת. הגינה שהקיפה את הקוטג' הקטן ששכרה היתה מוקפת גדר מסודרת.

משב רוח עז הביא אתו ריח של עשן והזכיר לבת' שהדליקה את האח בחדר ההסבה לפני דקות אחדות. והסבכה לא היתה לפני האח, אלא ניצבה לצדה.

מבוהלת עתה, היא מיהרה אל צד הקוטג', לראות אם אחד החלונות הושאר פתוח מעט, למרות שפקפקה בכך. כאשר הגיעה למקום לפני חצי שעה, עייפה מהנסיעה שלא היתה מאחלת גם לאויבים הכי גרועים שלה, אבל תוך הקלה עצומה על שמצאה את המבנה המבודד בחשכה, הכל נראה סגור וחתום. לאחר שהוציאה את המפתח של דלת הכניסה שהיה חבוי מתחת לעציץ, כפי שאמר לה המתווך, היא הכניסה לתוך הבית את כל הציוד שלה ועצרה רק כדי לתחוב את המזון המתכלה לתוך המקרר בטרם התפשטה ונכנסה למקלחת מבורכת.

לאחר שהדביקות של המסע המענה – שהיה מורכב מפקקי תנועה בזה אחר זה – הוסרה מעליה, היא לא היתה מסוגלת לחשוב על העלאת בגדים על גופה ולכן הסתפקה בפיג'מה לפני שפתחה בקבוק יין והדליקה את האח. הסלסילה הענקית של הרווי הונחה בפינה, וקופסה של המזון האהוב עליו נפתחה במטבח הקוטג' הזעיר, והיא עמדה להאכיל אותו כאשר הוא הבהיר שהוא חייב לצאת החוצה לרגע.

"אוי!" היא החליקה על משהו דוחה ומצאה את עצמה על ישבנה בתוך משהו שהדיף צחנה נוראה, עיניה מתגלגלות. הדחף לבכות היה עצום לפתע וילדותי, אבל במקום זאת, היא הרימה את הפנס שנפל מידה וקמה על רגליה. נראה שהרווי שכח את ארוחת הערב שלו ופתח במשחק חדש במרץ רב, קיפץ סביבה ונבח באושר. המסע מלונדון לשרופשייר שעמם אותו, אבל זה היה משהו אחר לגמרי.

הפנס המשיך לעבוד למרבה המזל, אבל בת' לא נזקקה לאורו כדי להבהיר לה ששועל או גירית הסתובבו בגינה במשך הלילה. הריח שדבק בפיג'מה שלה והשיער שנצמד אליה עשו את העבודה.

היא צעדה שוב אל דלת הכניסה ועמדה שם לרגע, רועדת בליל מאי הקר. היום עצמו היה חמים למדי, חמים מדי לנוכח השעות שהיתה תקועה בתנועה העומדת, אבל אוויר הלילה היה קר, והעיד על כך שהקיץ עוד לא בפתח.

היא תצטרך לשבור חלון ולהיכנס פנימה איכשהו; לא היתה דרך אחרת. בת' התבוננה בחלונות חדר ההסבה המלבבים. כל הזגוגיות היו זהות, וכאשר עצרה לפני הבית מוקדם יותר, היא נהנתה מהם ושיערה שהם די יקרים. הקוטג' היה זעיר ודומה לקופסת שוקולד, עם גג משופע, קורות עץ וכל הקסם שצפוי למצוא בבתים בני מאתיים שנה. אבל הקסם לא עזר לה ברגע זה.

בטנו של הרווי גרגרה והמשחק איבד את קסמו. הוא החל לייבב וכאשר כלב רועים גרמני ענקי מתחיל לייבב זה לא כמו פודל. בת' לא יכלה לשמוע את עצמה חושבת. "בסדר, בסדר." היא השתיקה אותו בנקישת אצבעות. היא תצטרך לגרום נזק לא קטן לבית אם תשבור את אחד החלונות הללו, אבל היא לא מצאה דרך פעולה אחרת. היא לא זכרה בית אחר במרחק מיילים ארוכים מאז פנתה אל הדרך הארוכה שהובילה אל הקוטג'. מלבד זאת, היא לא היתה לבושה בבגד מתאים לצעוד בדרכי שרופשייר.

היא האירה בפנסה על החלון בזמן שלחצה על הזגוגית. כל אחד מהחלונות היה מחולק באמצעות לבנים ונדמה היה שהיו שם תמוכות פלדה. היא לא ידעה אפילו אם תצליח להיכנס פנימה גם אם תוכל לשבור את הזכוכית עצמה. מובן שתוכל לשבור את אחד מחלונות המכונית שלה, אבל היא תקפא למוות במכונית בלילה, ובבוקר עדיין תעמוד בפני אותה בעיה, שכן מפתחות המכונית שלה וכל השאר היו נעולים בתוך הקוטג'.

"אוי, הרווי." הדחף לבכות חזר. זה, מעל לכל מה שקרה לאחרונה, היה כבר יותר מדי. מדוע, בדיוק כאשר ניסתה לאסוף את הפיסות ולהתעשת, היא מוצאת את עצמה נתקלת במהמורות על כל צעד ושעל? זה פשוט לא הוגן. היא משכה באפה באומללות והרווי, שחש עתה שלא הכל כשורה, נלחץ אל רגליה בניסיון לגונן עליה. היא קרסה על המדרגות וכרכה את זרועותיה סביב צווארו ודמעות זלגו על לחייה. וכך, בעודם חבוקים, היא הבחינה באורות הנעים לאורך הגבעה.

מישהו נוסע לאורך השביל המוביל לקוטג'!

היא קפצה על רגליה וחלפה על פני המכונית שלה והשטח הקטן שהיה הגינה הקדמית ופתחה את השער הגדול, מחזיקה בקולר העור של הרווי בזמן שחיכתה שמי שנהג במכונית יגיע אליהם. היא האירה בפנס שלה בחרדה לעבר הדרך, מקווה שבעליו של הרכב לא ימשיך ויחלוף על פניה. הרי היא לא נראתה כמו פורץ מסוכן או משהו כזה, חשבה בייאוש, לא בפיג'מה שלה. אבל בשל סיבה זו היא רצתה שהמציל בכוח יראה את הרווי ויידע שהיא לא לבד. שומעים דברים נוראים בימים אלה על נשים שמותקפות כאשר הן מבקשות עזרה של זרים.

נראה שחלף נצח עד שהמכונית הגיעה אליהם, אבל זה לא היה ודאי יותר מדקה או שתיים. ואז האירו פנסי מכונית את החשכה ובלעו את האור של הפנס. מכונית משפחתית גדולה חלפה במקום לפני שבת' הספיקה למצמץ. לרגע נורא חשבה שהנהג לא הבחין בהם כאשר עמדו על שולי הדרך, ואז שמעה את חריקת הבלמים, לאחר שהמכונית נעלמה מעבר לעיקול הדרך. לאחר כמה שניות המכונית החלה לנסוע לאחור ועצרה לצדם.

החלון נפתח וקול עמוק, בנימה שהעידה על פליאה ושעשוע, אמר, "מה את עושה בחוץ כשאת לבושה כך?"

עושה חיים? לרגע היא כמעט הניחה ללשונה לשלוט במוחה, אבל השכל הישר אמר לה שהבחור הזה לצדה, ולא משנה מיהו. היא בלעה את התשובה החריפה שעמדה על קצה לשונה ואמרה בקול מדוד, "נראה שנעלתי את עצמי בחוץ כאשר יצאתי עם הכלב שלי. אולי יש לך במכונית משהו שבאמצעותו נוכל לפרוץ את הדלת?" היא הפנתה את הפנס לעבר פניו בזמן שדיברה וראתה אותו ממצמץ כאשר האור הבוהק פגע בעיניו. "מצטערת." היא מיהרה להנמיך את אלומת האור, אבל ההצצה המהירה הספיקה כדי לומר לה שלגבר יש שיער כהה ושהוא די צעיר; מעבר לכך היא לא יכלה לראות דבר.

"את מבקשת ממני לבצע פריצה?"

השעשוע שלט עתה בקולו ובת' נאלצה לנשום עמוק לפני שענתה במתיקות, "אני מניחה שכן. אתה יכול לעזור?" היא רעדה מכף רגל ועד ראש ולרגע שיניה נקשו, והליצן הזה חשב שזה מצחיק. הבן-אלף חסר הרגשות הזה.

"קר לך."

היא קיוותה שהרעד שלה הוא שגרם לו להבחין בכך ולא האופן בו פטמותיה הזדקרו אל מול הבד הדקיק של החלק העליון של הפיג'מה שלה. לא שיכלה לעשות משהו בנדון; היא לא יכלה אפילו לשלב את זרועותיה על חזה כשיד אחת מחזיקה בקולר של הרווי והשניה אוחזת בפנס. "קצת," אמרה בקול יציב. "ולכן אני רוצה לחזור פנימה כמה שיותר מהר."

המנוע של המכונית כובה והוא פתח את הדלת שלו ויצא, דמות גדולה שהגיחה מתוך עמקי הרכב. ברגע הבא הוא הניח בידיה מעיל עבה שהיה ודאי על המושב לצדו. "תלבשי אותו," אמר בקלילות והביט בהרווי, שהחל לנהום בעמקי גרונו.

בת' לא ניסתה להשתיק את הכלב; למעשה, היא רשמה לעצמה לתת לו חופן ביסקוויטים שהוא אוהב לאחר שיהיו בתוך הבית. הגבר הזה היה גבוה – גבוה מאוד – ורחב כתפיים באופן מפחיד, אם לא טעתה. היא לא רצתה להאיר שוב על פניו כדי לראותו בצורה ברורה יותר, אבל היא התמלאה עצבנות בגלל לבושה הדל.

ברגע הבא הזר השתופף כך שראשו היה בגובה לסתותיו החזקות של הרווי, וקולו היה רגוע ומרגיע כאשר אמר, "תירגע, ילד. אף-אחד לא עומד לפגוע בגבירה שלך," והושיט את ידו כדי שהכלב יוכל לרחרחה.

היתה אתנחתא קצרה ואז הנהמה פסקה ולשון ורודה וגדולה ליקקה את ידו של הגבר בזמן שזנבו של הרווי כשכש בברכה. בת' תהתה אם הרווי היה נראה מרוצה כל-כך מעצמו אם היה יודע שקלקל לעצמו את הסיכוי לקבל ביסקוויטים נוספים.

"כלב נחמד." הגבר הזדקף והושיט את ידו באומרו, "תני לי את הפנס ותלבשי בינתיים את המעיל."

בת' לא מצאה סיבה להתווכח. אם ירצה להכותה בראש ולבצע בה את זממו, שישתמש בפנס, למה לא? נראה שהרווי לא יעזור לה.

הגבר חלף על פניה וצעד לעבר דלת הקוטג' בזמן שהיא לבשה את מעילו. הוא היה ענקי עליה, אבל ברגע זה הוא היה מבורך ביותר. היא הלכה אחריו, הרווי מדלג לצדה, והתבוננה בו כאשר בדק קודם את הדלת ואז הקיף את המבנה כשהוא בודק את כל החלונות כמוה. מובן שלא החליק על פרש שועל או גירית.

כאשר חזר מירכתי הקוטג', בת' אמרה בחריפות קלה, "כבר בדקתי את כל החלונות."

הוא לא ענה על כך. מה שאמר היה, "מה הריח הנורא הזה? יש בעיות בביוב?"

"החלקתי מאחורי הבית. אני חושבת שהיתה שם איזו חיה."

"ועוד איך." הוא לא טרח לנסות ולהסתיר את בדיחות דעתו.

היא לא התכוונה לעמוד כאן ברוח ובצינה ולדון בסרחון שעלה ממנה. והוא לא היה ג'נטלמן, אם הזכיר את זה בכלל. "אז אתה יכול לעזור לי להיכנס פנימה?" שאלה בקצרה. "מקפיא כאן."

"קרוב לוודאי, אבל אני לא מתכוון לעשות זאת. אין טעם לפרוץ את הדלת או לפתוח חלון ולגרום לנזק ממשי לבית כאשר בבוקר תוכלי ליצור קשר עם המתווך ולבקש ממנו לעבור כאן. המקום הזה מושכר על ידי טרנר וטרנר, לא? המתווכים המקומיים?"

"כן, אבל – "

"אז אני מציע שתבואי אלי ותעבירי את הלילה אצלי ובבוקר נטפל בזה. אין לך שום-דבר בתנור, נכון? שום-דבר שיגרום לבעיות?"

הוא יצא מדעתו? היא לא היתה מעלה בדעתה 'לבוא אליו' כמו שלא היתה מעלה בדעתה לטוס לירח. בת' אמרה בנוקשות, "הדלקתי אש באח. אני לא יכולה להשאיר אותה."

"כבר עשית את זה," הטעים בקול רך.

"המסך אינו במקום."

"אני לא רואה עשן עולה מהארובה, כך שאני מניח שהאש גוועה כבר. זה יהיה בסדר."

אז עכשיו הוא מומחה לאחים? "אני לא יכולה לעזוב ככה סתם; אתה ודאי מבין את זה."

"כמובן שאת יכולה." ההערה שלו לגבי המתווך העידה שהוא מקומי, והדבר אושש כאשר הוסיף, "אני מכיר את ג'ון טרנר; אני אתקשר אליו בעצמי בבוקר ואסביר את המצב. את תהיי כאן בעשר בבוקר. הוא יעדיף את זה על פני פריצה לבית, אני מבטיח לך."

היא לא רצתה להיות כאן בעשר, היא רצתה להיות כאן עכשיו. "אם אתה מכיר אותו, אתה לא יכול להתקשר אליו עכשיו?"

היא ראתה את צל ראשו נע לאות שלילה כאשר אמר, "לא. יום שישי בערב הוא יום הביליארד של ג'ון עם החברים. אף-אחד לא יכול להפריע לו."

זה היה מגוחך. "אני לא יכולה לנסוע אליך, מר...?"

"בלק. טרוויס בלק. למה את לא יכולה לבוא אלי, מיס...?"

"שמי בת' מרטון ואני לא נוהגת לקבל הזמנות ללילה מזרים גמורים," אמרה בקול חותך, מסרבת להתייחס אל הרווי, שניצב עכשיו לצדו של טרוויס בלק כאילו היה הכלב שלו ולא שלה. בוגד.

"אנחנו לא זרים, הרגע הצגנו את עצמנו." הוא דיבר בקול עצל והשעשוע חזר לקולו, מתחזק. "ותנוח דעתך, אני לא נואש כל-כך לחברת אשה עד שאנצל את מצבך כדי לאנוס אותך. מדובר בהצעה כנה; את תישני לבדך, בעיקר נוכח... הריח המיוחד שאת מדיפה."

חזיר. קשה היה לשמור על כבוד נוכח הפיג'מה הוורודה והריח, אבל בת' ניסתה בכל מקרה ואמרה בחריפות, "תודה על ההצעה, אבל אני לא יכולה לקבל אותה, מר בלק. ראשית, אני צריכה לחשוב על הרווי."

"לא הצעתי שתקשרי אותו ותשאירי אותו כאן. מובן שגם הוא יבוא." הוא הסתובב באותו רגע והחל לצעוד לעבר המכונית שלו. "אבל ההחלטה בידייך."

"לאן אתה הולך?" בת' ידעה שקולה מצטווח אבל היא לא הצליחה לשלוט בו. הוא לא ישאיר אותה כאן, נכון? אף-אחד לא מסוגל להיות קשה לב כל-כך!

"הביתה." הוא לא טרח להסתובב. "מאוחר וזה היה יום ארוך. אני רעב, עייף ומתחיל לרדת גשם. או שתבואי אתי או שתישארי כאן – זה תלוי בך."

היא לא זעה עד שהוא התיישב ממש בתוך המכונית; היא לא האמינה שהוא מתכוון לנסוע משם. כאשר התניע, היא הודתה בתבוסה, בעיקר נוכח טיפות הגשם שהפכו למבול.

היא מיהרה לחצות את הגינה אל השער, הרווי בעקבותיה, והקישה על חלון הנהג. החלון נפתח. הפעם היא הרחיקה את אלומת האור מעיניו, אבל הניחה לפנס להאיר על פניו. אלה היו פנים מעניינים. לא יפי-תואר בדיוק – הם היו מחוספסים מכדי להיחשב יפי-תואר והאור הזוהר חשף צלקת על עצם לחי מפוסלת אחת, אבל היה בהם משהו שהיה גורם לכל אשה בעלת דם חם להעיף בו מבט נוסף. שערו היה בצבע שחום כפחם, אבל היא לא יכלה לקבוע את צבע עיניו בגלל שהאור עיוות הכל.

"אני לא יכולה להישאר כאן כל הלילה," הפטירה. "יכול להיות שאף-אחד אחר לא יעבור כאן."

"זה הימור בטוח," הסכים בנועם. "הבית שלי הוא הבית היחיד כאן והדרך נגמרת בו."

והוא עמד לנסוע ביודעו את זה? "איפה לשים את הרווי?" שאלה בנוקשות.

בתגובה הוא יצא מתוך המכונית ופתח את הדלת האחורית. הרווי זינק פנימה והתיישב על שמיכה גדולה שהיתה שם כאילו עשה זאת כל חייו. בת' לטשה עיניים בחיה בזמן שטרוויס סגר את הדלת. הוא הקיף את המכונית ופתח את הדלת בפניה בלי לומר מילה, אבל היא ידעה שהוא מחייך בינו לבינו.

היא החליקה פנימה. "תודה." היא אמרה זאת בשיניים חשוקות.

"העונג כולו שלי." הוא סגר את הדלת בעדינות רבה.

לאחר שהתיישב בתוך המכונית, היא נעשתה מודעת עוד יותר לרוחבו וגובהו והרגישה פגיעה עוד יותר. היא נעשתה מודעת עוד יותר לריח הנורא שעלה מבגדיה. "אני מקווה שאני לא הורסת את המושב שלך," אמרה בקול קטן בזמן שהמכונית החלה לנוע. היא הבחינה בכך שמדובר בדגם המשוכלל ביותר של מרצדס. היא היתה בטוחה שזו הפעם הראשונה שהמרצדס עומדת בפני התעללות כזו.

"המושב עשוי עור; אפשר יהיה לשטוף אותו במים וסבון במקרה הצורך. ברגע שנגיע אלי תוכלי להתקלח ואני אמצא לך מה ללבוש. אבל זה לא יהיה בגד ורוד," הוסיף ברצינות.

"לא הצבע שלך?" שאלה בת' באותה נימה.

"מתנגש עם צבע העיניים שלי." הוא חייך בלי להביט בה.

"כן." הוא ניסה להרגיע אותה. וחוץ מזה, הזכירה לעצמה, הוא אכן מספק לה קורת גג ללילה, ואם הוא לא היה עובר שם במקרה, היא היתה בצרה-צרורה. "זה מאוד נחמד מצדך," אמרה באיחור.

"זה אני. אלמנות, יתומים, כלבים אבודים..."

"כן, בטח." הוא התבדח, אבל כמו שהרגישה ברגע זה, הוא היה קצת יותר מדי קרוב לאמת. בת' אילצה את עצמה לדבר בלי רגש כאשר אמרה, "אם הבית שלך הוא הבית היחיד לאורך הכביש הזה, היה לי מזל שהופעת."

"בעיקר מאחר שאני לא חי כאן כל הזמן. אני עובד וחי רוב הזמן בבריסטול."

"באמת?" היא הציצה בפרופיל הקשה. "מה אתה עושה?" הוא לא היה הטיפוס שקל היה להדביק לו תווית.

"עיצוב תעשייתי."

זה כיסה אלף ואחת אפשרויות, אבל מאחר שקולו היה מבטל, בת' לא שאלה במה הוא מתמחה. במקום זאת היא אמרה, "אז הבית שלך כאן הוא בעצם בית נופש?"

"למעשה זו מין מערת מילוט," אמר קצרות. "ואת? את עובדת?"

היא הנהנה. "למרות שלקחתי חופשה לזמן קצר. אני ארכיטקטית."

היא חיכתה להפתעה שליוותה בדרך כלל – ומבחינתה של בת' היתה גם עניין של עלבון – את ההכרזה שלה כאשר דיברה עם גברים בחוג חברתי. גברים האמינו שבגלל שהיתה דקיקה ובלונדינית עם עצמות עדינות ועיניים כחולות גדולות היא לא יכלה לעסוק במקצוע שדרש ממנה ביקור באתרי בניה והתעסקות עם בנאים, בין שאר הדברים. חלק מהגברים ניסו להסתיר את ההשתאות שלהם בתגובה כמו, "באמת? כמה מעניין!" בעודם בוחנים אותה מלמעלה עד למטה. הגבורעים שבהם אמרו שאינם מאמינים לה.

טרוויס רק הנהן. "את עובדת בחברה או ברשות המקומית, או שאת עצמאית?"

"אני עובדת בחברה. הם אפשרו לי לצאת לחופשה למשך שישה חודשים."

היא ציפתה לעוד שאלות, אבל כאשר שום-דבר לא הגיע מכיוונו, היא שקעה עמוק יותר במושב שלה, לאחר שנעשתה מודעת לכך שהיא מתוחה כמו מיתר של פסנתר. העצים משני עברי השדרה הצרה יצרו חופה נאה מעל לראשיהם והלילה היה שחור משחור, ופנסיה הקדמיים של המכונית החזקה פילחו את העלטה אבל איכשהו הדגישו את הבדידות של הסביבה. בטנה התהפכה בלי הפסקה.

ולפתע הגיעו לשערים גדולים שאותם פתח טרוויס באמצעות שלט שהיה בתוך המכונית. הם חלפו דרכם ונסעו על שביל גישה וכמעט מיד נפתח הנוף ובת' ראתה בית גדול במרחק של כמאה מטרים מהם.

היא לא ידעה למה ציפתה – ודאי לקוטג' דומה לזה ששכרה או משהו גדול קצת יותר – אבל היא ודאי לא ציפתה לאחוזה הזו, שעמדה בתוך פארק קטן. היא התבוננה בטרוויס – הצצה מהירה – אבל עיניו היו נעוצות בשמשה הקדמית. אם מדברים על מערת מילוט, זו לא היתה הנורמה. היא התחילה לחשוב שטרוויס בלק עצמו לא היה בדיוק הנורמה.

גנים מטופחים השתרעו משני עברי שביל הגישה, וכאשר עצרו בכניסה לבית שצורתה פרסה, בת' נאלצה להודות בינה לבינה שהיא המומה. גם אם היתה לבושה במיטב מחלצותיה ושערה היה עשוי, היא היתה מרגישה אימה קלה, אמרה לעצמה. במצבה הנוכחי...

מחשבותיה איבדו מחשיבותן כאשר טרוויס יצא מהמכונית, הקיף אותה וניגש לפתוח לה את הדלת ולעזור לה לצאת מתוך המכונית כאילו הם בפגישה רומנטית או משהו. היא ניסתה להיות חיננית ומכובדת עד כמה שאפשר בנסיבות הנוכחיות – אבל זה לא היה הרבה.

האורות מחוץ לבית נדלקו באופן אוטומטי כאשר הגיעו, אבל בהיותה מבולבלת, בת' התרכזה באבסורדיות שבמצב יותר מכל דבר אחר. אבל עתה, כאשר יצאה מתוך המרצדס, כשידו החמימה תומכת בה, היא התבוננה בו – התבוננה בו באמת – בפעם הראשונה. זרם קל של חשמל גרם לנשימתה להיעצר בתוך גרונה. אפורות, חשבה שלא לעניין. העיניים שלו אפורות.

"איך קוראים לכלב שלך?"

"מה?" קולו הצונן נקלט אבל מוחה המטושטש לא הצליח לעכל את הדברים.

"הכלב שלך?" חזר על הדברים באורך רוח.

היא נעשתה מודעת לנביחה. הרווי לא היה מרוצה מכך שנשאר במכונית כשכולם בחוץ. "אוי, הרווי. קוראים לו הרווי."

"אני מציע שתרגיעי אותו. הוא יפגוש את הכלבות שלי בעוד רגע ואני מעדיף שיהיה ידידותי."

השיהוק הקל בתהליך החשיבה שלה שנגרם בשל האיכות המפלחת של עיניו האפורות העמוקות המוקפות ריסים שחורים ארוכים התנדפה. "הרווי תמיד ידידותי," אמרה בקול קשה לפני שהתחוור לה שזה לא בדיוק מאושש את תדמית כלב השמירה שלו.

"יופי. שיבה וסקיי לא ידידותיות בדיוק."

ברגע הבא הוא פתח את הדלת האחורית של המרצדס והרווי דילג החוצה ולפני שהספיקה לשאול אותו למה התכוון הוא פתח את דלת הכניסה של הבית. שני דובי גריזלי ענקיים – כך לפחות נראו לבת' – זינקו אל הכניסה.

היו רגע או שניים מתוחים, מצדה של בת', בזמן ששתי הכלבות הקיפו את הרווי, אבל כשכוש הזנב שלו וחיוכו לא השתנו. תוך שניות סיימו שלושת הכלבים לבחון זה את זה. בת' נאנחה בהקלה. "הן מקסימות," אמרה בצורה לא משכנעת ופקחה עין על הכלבות למקרה שלפתע יחליטו לטרוף את הרווי. "מה הן?"

"אין לי מושג," אמר טרוויס בקלילות ונקש באצבעותיו, מסמן לשתי הכלבות שלו להתיישב לצדו. "הן נזרקו לצד הדרך בתוך קופסת קרטון בגיל חמישה או שישה שבועות. חבר שלי ראה את התקרית ומשהו בו גרם לו לחזור ולהציץ בתוך הקופסה. הווטרינרית טוענת שמדובר בהכלאה של כמה סוגים, אבל מי סופר?"

יהיה הייחוס שלהן אשר יהיה, נראה שהרווי חשב ששתיהן מצודדות ביותר. בת' הבחינה בכך שהוא נכנס למוד של מאצ'ו בזמן שניגש אל טרוויס והתבונן בשתי הנקבות.

כאשר נכנסו אל הבית, ההתרשמות הראשונה של בת' היתה של מרחב ועץ. הכניסה הגדולה היתה מרוצפת עץ אלון, כמו גם גרם המדרגות הרחב שהוביל אל הקומה הראשונה בעלת הגלריה. הקירות היו בהירים ועליהם תלו ציורים מודרניים שסיפקו כתמים של צבע, והיה שם שולחן עץ קטן שמשני עבריו עמדו כסאות בעלי משענת קשה ששברו את הקווים הנקיים.

"אני בטוח שתרצי להתקלח ולהחליף בגדים בזמן שאאכיל את הכלבות. האם הרווי אכל כבר?" טרוויס צעד לעבר המדרגות בזמן שדיבר והכלבות שלו עצרו למרגלות המדרגות. נראה שהן לא הורשו לעלות לקומה הראשונה.

"לא. עמדתי להאכיל אותו כאשר ננעלנו בחוץ." בת' עלתה במדרגות בעקבות טרוויס לאחר שאמרה להרווי לחכות לה למטה. הוא לא התנגד ונעמד בין שתי הנקבות, שם נראה מרוצה למדי. והיא חשבה שהוא ירצה להגן עליה.

גם למעלה היתה רצפת עץ, ולאחר שנשענה מעל הגזוזטרה כדי לוודא שהרווי מתנהג כשורה, בת' הצטרפה אל טרוויס במקום בו עמד ליד דלת חדר שינה פתוחה. "תוכלי למצוא בארון חולצות טריקו ומכנסי טרנינג וחלוק האורחים תלוי על דלת חדר האמבטיה," אמר בקלילות. "תרגישי בבית. יש מספיק מים חמים. תרדי למטה כשתהיי מוכנה, אני אהיה במטבח. את אוהבת ספגטי בולונז?"

"מה? אה, כן. כן, תודה." מבולבלת, בת' הרגישה כיצד היא שוקעת בתוך שטיח עמוק בתוך חדר האורחים וטרוויס סגר מאחוריה את הדלת, מותיר אותה לבדה. היא הביטה סביב. החדר בצבעי הקפה והשמנת עוצב ורוהט ללא ספק על ידי מישהו בעל טעם מינימליסטי, אבל הוא היה יפהפה. היא שיערה שכל הבית יהיה יפהפה.

היא מיהרה לפתוח את דלת חדר האמבטיה, כאילו חששה להשאיר מאחוריה שובל של לכלוך, ומצאה חדר בצבעים זהים לאלה של חדר השינה, והציצה בראי שהיה מעל צמד הכיורים.

היא גנחה בקול כאשר ראתה את הבבואה הנשקפת אליה. לא רק שהפיג'מה ונעלי הבית היו במצב נורא, אלא שכתם ענק של בוץ – היא קיוותה שזה בוץ ולא משהו אחר – מצא את דרכו אל פניה. שערה התייבש בחוסר סדר ברוח ופניה הנקיים מאיפור הבריקו במקומות בהם לא היו מזוהמים. היא נראתה כמו משהו שאפילו החתול לא היה מכניס הביתה.

מקץ עשר דקות היא הרגישה אנושית יותר. היא מצאה קרם פנים וגוף יחד עם שמפו ומייצב שיער בארון חדר האמבטיה, ולאחר שהיתה נקיה, מרוחה קרמים ומדיפה ניחוחות מתוקים, היא הרגישה שלא הכל נורא כל-כך. לאחר שייבשה את שערה במייבש השיער עד שהשתפל רכות על כתפיה, היא מצאה כמה חולצות טריקו נשיות וכמה מכנסי ריצה מקופלים במגירה של הארון שהיה ריק כמעט לגמרי. היא תהתה למי הבגדים שייכים. לחברתו, אולי? חשבה בזמן שהניחה את הבגדים שלה בתוך מים.

כן, הגיע הזמן לרדת אליו. היא טופפה מטה ברגליים יחפות, מודעת לכך שהבטן שלה מקפצת בחשש, דבר שהיה מטופש, מטופש באמת, אבל היא לא הצליחה להשתלט על רגשותיה.

ברגע שהגיעה למטה, היא הביטה סביבה. טרוויס ביקש שתצטרף אליו במטבח, אבל היו שם כמה דלתות שנפתחו מהמסדרון. בהנחה שהמטבח יהיה בירכתי הבית, היא צעדה לאורך המסדרון לעבר הדלת הרחוקה ביותר והקישה עליה בעצבנות לפני שפתחה אותה. "הי, זו אני," אמרה שלא לצורך.

"הי." טרוויס ערבב משהו על הכיריים, שלושת הכלבים שוכבים לרגליו, מרוצים למראה. הרווי כשכש בזנבו למראיה אבל לא טרח לקום. "שבי," המשיך טרוויס, "ותמזגי לעצמך כוס יין."

היא היתה מודעת למבט יסודי ומפלח לפני שהוא חזר אל הכיריים. המבט ומראה גופו הגדול והחזק בחולצת כותנה שחורה, שהיתה פתוחה בצווארון, מכנסי ג'ינס שחורים, די היה בהם כדי לגרום לה להתבלבל בזמן שהתיישבה ליד שולחן המטבח הכפרי ולהושיט את ידיה אל בקבוק היין הפתוח.

למרות גודלו של השולחן, הוא נבלע על ידי רוחבו של המטבח. רצפת האבן, ארונות העץ בצבע הדבש ומשטחי העבודה העשויים גרניט היו שילוב של ישן וחדש, אבל השילוב היה נעים לעין. היין היה נעים מאוד לבלוטות הטעם. אדום עמוק עם ארומה של דומדמניות ודובדבנים, ובת' הרגישה כיצד הוא מייצב את עצביה.

לאחר כמה לגימות היא נרגעה אפילו כדי לומר, "האם אוכל לעזור במשהו?"

"בשום-דבר. הכל מוכן." תוך רגע הוא הניח על השולחן שתי צלחות ספגטי בולונז יחד עם צלחת של ירקות מטוגנים קלות. פיה של בת' התמלא ריר. טרוויס התיישב ואמר אגבית, "את נראית טוב כשאת נקיה. יותר מטוב."

"תודה." היא ידעה שהאדימה באופן בלתי מחמיא וזה היה מעצבן. הרי לא היתה זרה למחמאות מגברים; אלא שגבר זה היה... מלחיץ. וזה היה הדבר האחרון בעולם שנדרש לה. "ותודה שאתה מאכיל אותנו," אמרה והצביעה על הרווי. "לא התכוונתי להטריח אותך בצורה כזו כאשר עצרתי אותך מוקדם יותר," סיימה ברצינות.

העיניים האפורות בחנו אותה בלי הבעה. באור הבוהק של המטבח פניו היו מחוספסים ומצודדים, מלאים משטחים וזוויות מוגדרים בחדות, שהודגשו על ידי צלקת שחתכה את אחת מלחייו. אפו היה ישר, גבותיו העבותות וריסיו באותו צבע שחור כפחם של שערו, ופיו היה סקסי. המחשבה האחרונה היתה בלתי מבורכת, אבל זו היתה האמת. טרוויס בלק הקרין סוג ציני של סקסיות שהיתה מגנטית בצורה מפחידה ובת' הרגישה כיצד בהונותיה מתקפלות מעוצמתה.

"אנחנו שכנים," אמר בעצלתיים לאחר רגע מתוח. "הגם שרק באופן זמני. זה היה המעט שיכולתי לעשות. אני מקווה שמישהו היה נוהג ככה אם אחותי היתה מוצאת את עצמה במצב כזה."

יש לו אחות? מגוחך, מפני שקרוב לוודאי גם למטורפים ורוצחים סדרתיים יש אחיות, אבל איכשהו, זה היה מרגיע. בת' הסתתרה מאחורי חיוך סתמי חסר משמעות בזמן שבחנה אותו. "בת כמה אחותך?" שאלה.

"סנדרה? היא חגגה את יום-הולדתה השלושים לפני כמה שבועות. היא ודאי עדיין חוגגת, אם אני מכיר את סנדרה. היא חיית מסיבות, וזה בלשון המעטה."

"זה לא נראה לך?" היה משהו בקולו שהעיד על כך, למרות שהיא לא יכלה לשים על כך את האצבע. אבל יכול להיות שטעתה; אחרי-הכל, הוא היה זר גמור.

הוא משך בכתפיו השריריות, והכניס לפיו ספגטי בתנועה מיומנת לפני שאמר בעצלתיים, "היא אשה בוגרת שיכולה לעשות מה שהיא רוצה."

זו לא היתה תשובה. בת' טעמה מהבולונז. הוא היה טעים להפליא. מאחר שבישול לא היה אחד הצדדים החזקים שלה, היא כיבדה אנשים שידעו לקחת מצרכים בסיסיים ולהפוך אותם למטעמים. היא בדרך כלל הקדיחה את התבשילים שלה או שלא בישלה אותם מספיק או שהם היו פשוט בלתי אכילים.

"זה מקסים," אמרה בטינה קלה. נראה שטרוויס הוא אחד מאותם גברים שיכולים להצליח בכל דבר שהם מנסים בו את ידם. כמו קית'. המחשבה עוררה אותה בחדות והיא גדעה אותה וסגרה את הדלת בראשה ותלתה שלט 'אין כניסה'.

"תודה."

בקולו היתה שאלה. מאוחר מדי התחוור לבת' שדבריה ודאי לא עולים בקנה אחד עם הבעת פניה. היא יישרה את מצחה ואילצה את עצמה לחייך. "אני לא יודעת לבשל כלום," אמרה בקלילות, "ואני נורא מקנאת במי שיודע."

הוא נד בראשו אבל שתק. בת' התרשמה שהוא לא מאמין לה. היא פתחה את פיה כדי להוסיף משהו אבל שתקה, מודעת לכך שעדיף לשתוק. בכל מקרה, היא מעולם לא היתה שקרנית טובה. שלא כמו קית'.

היא הושיטה את ידה אל כוס היין שלה, כילתה את תכולתה וסגרה את אצבעותיה סביב הכוס. תרפי קצת, תרפי, אמרה לעצמה חרישית.

טרוויס מילא את הכוס שלה באלם לפני שהתרווח בכסאו ואמר, "האם זה אני או שאת תמיד עצבנית כאשר את מבלה את הלילה בביתו של גבר זר?"

היא חייכה, הפעם בצורה טבעית יותר. "אתה זר?" שאלה, נכנסת לאווירה שיצר.

"כבר אמרו לי את זה יותר מפעם אחת." הוא חייך ומפלס הסקסיות עלה בסנטימטר או שניים.

בת' אמרה לעצמה לא להבחין בכך. "אז אני אצטרך להיזהר." היא חייכה שוב ואז המשיכה לאכול. ככל שתקדים לגמור את האוכל כך תוכל להקדים לעלות לחדר שלה. היא לא רצתה להיות ידידותית או לפלרטט אתו או שום-דבר אחר.

היא אכלה במהירות, מסתכלת בצלחת שלה. היה נפלא מצדו להציע את עזרתו ולספק לה מיטה ללילה, אמרה לעצמה בשקט, אבל היא היתה מוכנה לשלם תמורת הנזק שהיה נגרם לקוטג' לו היה פורץ את דלתו או שובר חלון. והיא היתה מעדיפה את זה בהרבה. זו אולי התייחסות כפוית טובה, אבל ככה הרגישה.

"אז את שוכרת את הקוטג' לשישה חודשים מלאים?"

הם סיימו לאכול בדממה, וטרוויס הניח מידו את המזלג שלו והרים את כוס היין. בת' אילצה את עצמה להרים את עיניה ולפגוש את מבטו האפור הצונן. היא הנהנה. "זו היתה התקופה המינימלית האפשרית," אמרה קצרות.

"זה מקום מבודד מאוד."

"זה מה שמצא חן בעיני." הוא התבונן בה בצורה בוחנת ולא נוחה ולאחר רגע מתוח הוסיפה, "לא הרגשתי טוב לאחרונה. רציתי שינוי מוחלט לזמן-מה."

"אי-אפשר לקבל משהו מוחלט יותר מהרב קוטג'."

בת' לא ענתה לו, אלא סיימה את היין שהיה בכוס שלה, וקמה במהירות. "אם לא אכפת לך, אני חושבת שאעלה לחדר שלי," אמרה בסרבול. "הנסיעה הנה היתה קשה, ואני עייפה." היא נשמעה בלתי מנומסת גם באוזניה שלה.

"אני לא יכול לפתות אותך לאכול פודינג?" אמר טרוויס במתינות. "יש לי עוגת אגוזים ועוגת תפוחים."

היא נענעה בראשה. "לא, תודה." היא הביטה בהרווי, שלא הזיז שריר. "איפה אתה רוצה שהוא יישן?"

"הוא יישן עם הבנות," אמר טרוויס בקלילות. "נראה לי שהוא מסתדר אתן יופי."

יפה מדי, אם היו שואלים אותה. בהתחשב בכך שהרווי היה מגונן בצורה שיצרה בעיות בחודשים האחרונים, נראה שעתה נטש אותה. בת' הרגישה נבגדת בצורה מגוחכת כאשר אמרה, "טוב, תודה שוב. אנחנו נסתלק מכאן כמה שיותר מוקדם בבוקר."

"אין צורך למהר."

יש צורך, בהחלט. הוא קם כאשר היא קמה ונראה גדול מאוד וגברי מאוד. ומושך. מושך בהחלט. נחרדת בגלל כיוון מחשבותיה, בת' אמרה לעצמה שהיא פשוט עייפה מאוד. "לילה טוב," מלמלה במהירות ונמלטה מהמטבח לפני שתהיה לו אפילו הזדמנות לענות.