שווים

פתח דבר

אבני היסוד של תרבות המערב, מושגים מובנים מאליהם לרבים מאיתנו – דמוקרטיה, פוליטיקה, רטוריקה, חשיבה מדינית וביקורתית, חופש הביטוי והמחשבה, תיאטרון: קומדיה, דרמה וטרגדיה, פילוסופיה, מתמטיקה ואפילו היסטוריה – הם רעיונות וערכים שהתגבשו לראשונה ביוון העתיקה, ששגשגה ביתר שאת לאחר שברית קטנה של ערים יווניות, שהתאגדו בצוק העיתים, נחלו בראשית המאה החמישית לפני הספירה ניצחון מפתיע על האימפריה הפרסית האדירה.

הרעיונות והערכים האלה לא נָהגו ביוון העתיקה כולה, אלא בעיקר באתונה. אתונה, ככל הידוע לנו, היא הראשונה שהנהיגה דמוקרטיה כשיטת ממשל באופן יציב וארוך טווח. באתונה פעלו גדולי הפילוסופים של התקופה הקלסית, בראשם סוקרטס, אפלטון ואריסטו. בה חוברו ספרי היסטוריה, מחזות, נאומים וביוגרפיות, שחלקם שרדו בשלמותם עד ימינו. מאתונה הגיע לידינו רוב הידע על מה שאנחנו מכנים היום בשם "יוון הקלסית", עד כדי כך שהבדיחה הרווחת במסדרונות האקדמיה היא שהקורס "מבוא ליוון הקלסית" צריך לשנות את שמו ל"מבוא לאתונה הקלסית", כיוון שרוב רובו עוסק באתונה. לא בכדי אתונה היא בירתה של יוון המודרנית.

אבל מבלי להפחית מחלקה העצום של אתונה בניצחון על הפרסים, הקרדיט לא מגיע לה לבדה. למעשה, הייתה זו ספרטה שהנהיגה את הקואליציה היוונית הקטנה כנגד אימת האימפריה ממזרח. היה זה המלך לאונידס שהוביל את הכוח החלוץ אל מעבר תרמופילאי, ובהקרבה הירואית – שלו ושל חייליו – הניע את בעלי בריתו לפעולה; היה זה האדמירל אאוריביאדס שפיקד על הצי בקרבות ארטימיסיון וסלמיס, שהטו את כף המאזניים לצד היוונים; היה זה פאוסניאס, עוצר הכתר, שגירש לבסוף את הפולשים מאדמת יוון, לאחר קרב פלטיה. אפילו אם נקבע כדעת המחמירים שבהיסטוריונים העתיקים ובחוקרים בני זמננו, כי תפקידה של ספרטה במאבק היה בעיקר סמלי ולשם כבוד, אי אפשר להתעלם מתרומתה הגדולה לתקומת תרבות המערב.

מדוע, אם כן, נשכח שמה של ספרטה בהקשר של עליית הציוויליזציה המערבית? התשובה לכך פשוטה: למרות מיקומה המרכזי באחד המוקדים המתועדים ביותר של העת העתיקה, ולמרות היותה אחד הכוחות הצבאיים והפוליטיים החזקים ביותר באותו אזור, ספרטה היא תעלומה.

הסדר החברתי שהתגבש בספרטה התבסס על חוקה שכללה, בין היתר, הוראה לא להעלות דבר על הכתב. כמו על יתר הוראות החוקה, גם על הוראה זו שמרו הספרטנים באדיקות. לכן, למורת רוחם של ההיסטוריונים הקלסיים, קשה מאוד לקבוע בביטחון עובדות על אורח החיים הספרטני ועל הספרטנים עצמם. התשובה הכי ברורה לשאלה "מהי ספרטה" מגיעה מהביוגרפיה של ליקורגוס, המחוקק המפורסם של ספרטה, שחוברה לפחות שבע מאות שנה לאחר מותו על ידי מחבר יווני שאינו ספרטני. המחבר בעצמו הסתייג ואמר שלא השתכנע לגמרי שזו לא אגדה: "בכל הנוגע לליקורגוס המחוקק, אין דבר שאינו שנוי במחלוקת, מכיוון שיש גרסאות רבות באשר ללידתו, למסעותיו ולמותו, ומעל לכול – פועלו כמחוקק וכמדינאי."

כל אלה הפכו את העבודה על הספר שלפניכם לקשה וארוכה במיוחד. מיעוט המקורות הוא שהקשה יותר מכול – ואולי זו הסיבה שבגללה מעולם לא נכתב ספר כזה בעבר. כדי להרכיב נרטיב היסטורי מלא, שמתפרש על פני אלף שנים ומחלץ את סיפורם של הספרטנים מאנונימיות, נאלצתי לגשר על פערים רבים.

למרות שזהו ספר היסטוריה רציונלי, נוכחים בו גם האלים והמיתולוגיה, שהיו מרכזיים בתפיסת עולמם של היוונים העתיקים. גם החלקים ההיסטוריים מפלרטטים עם האגדה, כדי ליצוק תשתית להבנת העולם היווני העתיק. בלי להכיר את סיפור בריאת העולם ומלחמת טרויה, אי אפשר להבין באמת איך יווני בעולם העתיק ראה והבין את העולם שסביבו. בלי מרכיבי האגדה, אין דרך להבין את ההיסטוריה היוונית. הדבר דומה לניסיון להבין את ההיסטוריה היהודית מבלי להכיר את סיפורי התנ"ך.

אבל גם החלקים המעוגנים בהיסטוריה "אמיתית" רוויי מוקשים. לאור המחסור במידע על ספרטה בכלל ועל התרבות הספרטנית בפרט, חוסר ההסכמה במחקר הוא כמעט אין־סופי. היה עליי להכריע בנושאים רבים שהמחקר חלוק בהם, לעיתים באופן חריף. במקומות מסוימים קוששתי פרטי מידע, ובמקומות אחרים השתמשתי בהיכרותי עם ההיסטוריה היוונית העתיקה כדי למלא חורים באמצעות הנחות מושכלות.

למעט פרטים שהמחקר שולל מכול וכול, או מקומות שיש בהם סתירות מובהקות בנרטיב, הדיווחים על המקומות והמאורעות מובאים כפי שהיוונים העתיקים דיווחו עליהם. דבריו של פלוטרכוס על חייו ופועלו של ליקורגוס, למשל, מובאים כלשונם, על אף הסתירות הפנימיות שבהם, שחדי האבחנה שביניכם בוודאי ישימו לב אליהן לאורך הספר.

תרגומי המושגים והציטוטים מיוונית לעברית נעשו בצורה חופשית למדיי. מטרתי הייתה להגיש לקורא טקסט קריא ומובן, ולא לדקדק על חודו של ביטוי. רוב התרגומים הקיימים מיוונית עתיקה לעברית ולאנגלית נעשו על ידי חוקרים גדולים ממני, אבל הנטייה לתרגם במדויק, בצורה "מדעית", הפכה את התרגומים לבלתי נגישים. למרות הקסם של השפה הפיוטית, הקפדתי לתרגם את החלקים המצוטטים במשלב דומה לשאר הספר, ולפעמים הנחו אותי בחירות ספרותיות יותר מאשר תרגום מדויק מהיוונית.

לדוגמה, חלק משמות הדמויות תורגמו לשמות שיהיו מוכרים לקורא הישראלי בן זמננו. את שמו של המלך שבפי היוונים נקרא קסרקסס, תרגמתי לשם המוכר מהתנ"ך העברי – אחשוורוש. כך גם כורש ולא קירוס, דריווש ולא דריוס, ואלכסנדר (הגדול) ולא אלכסנדרוס. גם מקומות נקראים בשמם המודרני – למשל, "מיצר הדרדנלים" ולא "הלספונטוס", כפי שהיה מוכר בעת העתיקה.

אפילו בשם הספר נעשתה בחירה ספרותית: המילה היוונית שממנה תורגם השם "שווים" עשויה להיות מתורגמת בצורה מדויקת יותר כ"דומים" או "מקבילים".

בתרגום מושגי יסוד היה קשה לדייק מבלי להתעמק יתר על המידה. למשל, התרגום המקובל של המושג פוליס לעברית כ"עיר־מדינה", הוא תרגום נוח אך לא מדויק. בשם הדיוק האקדמי היה עליי להשתמש בביטוי "גוף אזרחים", אך לשם הנוחות בחרתי לבסוף במילה "עיר", למרות הבעייתיות במושג. מונחים רבים אחרים תורגמו בצורה דומה.

בכל הנוגע לפרשנות התרתי לעצמי חירות ספרותית מסוימת. יותר מכול סבלו מכך דמויות שנשפטו לחומרה כבר במקורות, כמו המלכים קלאומנס ולאוטיכידס, ולקחתי את הביקורת עליהם צעד אחד קדימה כדי להציג אותם ואת אופיים באופן שחורג מהאובייקטיביות הנהוגה בטקסט שנצמד להיסטוריוגרפיה העתיקה.

ההיסטוריה העתיקה נותרה חבויה מפני הסקרנים שאינם בקיאים בנבכי הספרות והמחקר, ואני מאמין שתפקידי כהיסטוריון – אולי ייעודי – אינו לאצור את הידע שרכשתי במשך השנים אצלי או אצל עמיתיי. אף על פי שכל שורה נכתבה בעזרת ארגז הכלים של היסטוריון, הספר "שווים" לא נועד להיות ספר מחקרי לסטודנטים להיסטוריה או ללימודים קלסיים, אלא דווקא לקהל הרחב – אלה שאין להם גישה לתחומים הללו מתוקף עיסוקם או השכלתם.

תקוותי היא שהספר הזה ישמש כרשת שתלכוד את הדור הבא של היסטוריונים.

ניל בר
פברואר 2021