המדיום הוא המסר: התקשורת בישראל

מבוא

החוקר מרשל מקלוהן[1] טבע את המשפט "המדיום הוא המסר", כדי להדגיש את דומיננטיות המדיום וחשיבותו, שכן לדעתו המדיום הוא המשפיע על החברה האנושית, ולא תוכן המסר המועבר במדיום.[2] מקלוהן היה הראשון שהשתמש במונח 'הכפר הגלובלי', שנים רבות לפני הקמת רשת האינטרנט (בעברית – מִרְשֶתֶת). בחרתי במסר זה כדי להדגיש את השפעת אמצעי התקשורת המודרניים על החברה והכלכלה במדינת ישראל.

ההתפתחות הדרמטית של אמצעי התקשורת במאה העשרים לא פסחה על מדינת ישראל. כיצד זה קרה? מה היו הכוחות שדחפו להתפתחות זו? מה היו התהליכים? מה היו הקשיים והמכשלות? זה נושא ספר זה, המתאר את התפתחות ענף התקשורת – דואר, בזק (Telecommunications) ושידורים לציבור (Broadcasting או Media) – שיש לו השפעה מהותית ומרחיקת לכת על החברה והכלכלה בישראל.

ספר זה מציג כיצד השתלבה מדינת ישראל במהפכת התקשורת הגלובלית, מהשינויים הדרמטיים שעברו על האנושות במאה העשרים. הספר מתאר כיצד השינויים המבניים והליברליזציה שהממשלה הובילה במהלך השנים הפכו את ענף התקשורת לענף כלכלי מוביל וחשוב במשק הישראלי. זה היה תהליך הדרגתי (הגם שלא היה חף מטעויות ועיכובים), תוך שימוש בהזדמנויות טכנולוגיות ושינויים מבניים, שהיו מנוף להתחדשות וצמיחה וקידום הפיכת ענף מונופוליסטי לענף תחרותי, לתועלת החברה והכלכלה בישראל ולהגדלת הכושר התחרותי של מדינת ישראל בשוק הגלובלי.

עד תחילת שנות השבעים התפתחו שירותי התקשורת בישראל בקצב איטי כמונופולים ממשלתיים, אז נקלעו למשבר עמוק, עקב אי היכולת לענות לביקוש הגואה, ולספק שירותים באיכות ראויה. ההתמודדות עם המשבר הובילה לתהליך מוצלח של הפרטה, שינויים טכנולוגיים והתאמת האסדרה, שהחל בשנות השמונים והתפתח בהדרגה. עד סוף המאה ה‏־20 קם בישראל שוק תחרותי תוסס ומפותח. האינטרנט והתקשורת הסלולרית הניידת הצטרפו לענפי התקשורת המסורתיים והפכו לאמצעי תקשורת דומיננטיים. השידורים לציבור שינו את פניהם ו'התמסדו' כענף תחרותי. להתפתחות הדרמטית של אמצעי התקשורת הייתה תרומה חשובה להצטרפות ישראל כשותפה ב'כפר הגלובלי'.

ענף התקשורת בישראל עבר סדרת משברים בעשורים הראשונים של המאה ה־21, ועדיין אינו מראה סימני התאוששות. משברים אלה מעכבים את התפתחות התקשורת בישראל בהשוואה למדינות המתקדמות, והפערים פוגעים בחברה וביכולת התחרותית והכלכלית של המשק. ספר זה מציג את המשברים ומקורותיהם.

שתי מטרות עיקריות לספר זה: האחת – לתאר את התהליכים שעברו על ענף התקשורת בישראל, התפתחות מבנה הענף והתפתחות הטכנולוגיה והשירותים; השנייה – להציג את השלכות האסדרה על התפתחות הענף, כי לאסדרה הייתה השפעה מהותית על התפתחותו. המסר המרכזי בספר זה הוא התרומה המשמעותית של השינויים המבניים שחוללה הממשלה לצמיחת ענף התקשורת בישראל, הרחבת מיגוון השירותים הניתנים לציבור, שיפור איכות התשתיות והשירותים, וכמות המועסקים בענף. הספר מדגיש את ההשפעה המהותית של המאבק המתמשך להרחבת התחרות בענף על הישגים אלה.

רק רפורמות מבניות עמוקות יכולות לחולל מפנה כלכלי מהותי במשק הישראלי. ענף התקשורת הוא בין הענפים הבודדים שעברו תהליך של רפורמה מבנית מהותית. ללימוד רפורמה זו והפנמתה חשיבות רבה, כמודל לענפים אחרים.

ענף התקשורת ממשיך להתפתח ולהשתנות, ובקצב מהיר. לענף התקשורת השפעה מהותית על הכלכלה, בכל ענפי המשק, על החברה ועל הדמוקרטיה הישראלית, והתפתחות הענף יצרה שינויים מהותיים בכל ענפי המשק ובכל הפעילות החברתית והתרבותית. אני מקווה שספר זה יסייע בהבנת התהליכים שעברו על ענף התקשורת מהקמת המדינה עד היום, כבסיס להבנת תהליכים משקיים וחברתיים.

ענף התקשורת הוא מערך מורכב של תחומים שונים מאוד זה מזה – דואר, תקשורת המונים (עיתונות, רדיו, טלוויזיה), שירותי בזק (נייחים וניידים), אינטרנט ויישומים – כל תחום כזה הוא עולם ומלואו, הראוי למחקר ייחודי, הגם שתופעת הלכידות (Convergence) מטשטשת את השוני בין התחומים השונים. השלכות התפתחות ענף התקשורת על החברה והכלכלה ראויות אף הן למחקר העומד בזכות עצמו. בספר זה בחרתי לא להתמקד באלה, אלא להציג תמונה כוללת של הענף, תוך תיאור תהליכי התפתחות הענף והדגשת מעורבות המערכת הממשלתית והשפעתה על התפתחות הענף. גרפים רבים בספר מתארים תהליכים שונים, ונספח הכולל מידע סטטיסטי מציג את התפתחות הענף על ציר הזמן במונחים כמותיים.

ענף התקשורת אינו רק ענף כלכלי חשוב, הוא מקור פרנסה והוויית חיים לעשרות אלפי עובדיו. הישגי הענף הם הישגיהם, והם המשלמים את מחיר התמודדות הענף עם קשייו. ספר זה הוא הוקרה לעמיתי בענף התקשורת, חברים לעבודה ושותפים לדרך. ענף התקשורת בישראל מאופיין בתחרות עזה, במיגוון רחב של אינטרסים כלכליים, במאבקים שיווקיים קשים, אך ערכים משותפים מאחדים את כל העושים במלאכה – הכרת החשיבות הציבורית והחברתית של ענף התקשורת, אהבה למקצוע, נכונות להתמודד עם האתגרים של ענף דינמי, והעיקר – הבנה כי למרות שכל אחד מהם עוסק בנושא אחר ובחברה אחרת, ומחויב לאינטרסים עסקיים אחרים – רשת התקשורת היא רשת אחת, כל חלקיה וכל תת־הרשתות צריכים לפעול יחדיו, בהרמוניה מלאה, ושלמות רשת התקשורת ותפקודה התקין, גם בעת עומס, אסון טבע או שעת חירום, הם ערך עליון. ערכים משותפים אלה הם שאיפשרו לכל הגורמים בענף לפעול יחד, ואני מקווה שהם אלה שינחו את כל העוסקים במלאכה גם בעתיד.

ניסיוני האישי בענף התקשורת בישראל החל עם תחילת לימודי בבית הספר המקצועי לטכנאי בזק של משרד הדואר בשנת 1958, ועבר דרך סדרה ארוכה של תפקידים במערכת הביטחון, בחברת בזק, בתעשייה ובממשלה. זכיתי להיות סמנכ"ל הנדסה ותכנון של חברת בזק בתקופה שעיצבה את דרכה של החברה (1987 עד 1992), להקים את חברת בזק בינלאומי (בשנת 1995) ולהיות המנכ"ל הראשון שלה, לשרת תקופה ממושכת כמנכ"ל משרד התקשורת (1997 עד 2001), להמשיך בתפקידים שונים בענף התקשורת לאחר מכן, ולהיות מעורב באירועים רבים בענף התקשורת עד עצם ימים אלה. בתפקידים אלה הייתי צופה, שותף זוטר או שותף בכיר בחלק נכבד מהאירועים המתוארים בספר, במשך עשרות שנים, ואירועים רבים מתוארים מזווית ראייתי האישית, כמי שהיה מעורב בפרטים, בהתלבטויות, בעשייה ובמאבקים.

עשיתי כמיטב יכולתי להיות נאמן לעובדות, הגם שבהחלט ייתכן שיהיו כאלה שלא ייראו בתיאורי, תיאורו של 'בעל עניין', תיאור אובייקטיבי.

ככל הניתן הפרדתי בין תיאור העובדות לבין הבעת דעה, המוצגת באופן זה, כדי להבחין בינה לבין תיאור העובדות והאירועים.

תודה והערכה לכל אלה שסייעו בהוצאה לאור של ספר זה. גרסה ראשונה של הספר נכתבה בשנת 2001, לאחר שסיימתי את תפקידי כמנכ"ל משרד התקשורת. זכיתי אז לסיוע רב מעו"ד מנחם אהלי ז"ל, מי שהיה היועץ המשפטי של משרד התקשורת בשנים 1984 עד 1997, עת מונה למשנה למנכ"ל משרד התקשורת, עד פרישתו בשנת 2000, וייבדלו לחיים ארוכים – שרון פליישר, אז מנהלת אגף הרגולציה בחברת פלאפון, שהייתה יועצת מקצועית בכירה למנהל הכללי של משרד התקשורת בשנים 1995 עד 2001, וד"ר יזהר טל, שהיה היועץ המשפטי של משרד התקשורת בשנים 1997 ועד 2007; הספר לא יצא אז לאור, ועתה הרחבתי וביססתי את תוכנו, הוספתי לו את אירועי השנים שעברו מאז, וזכיתי לקבל הערות והארות על טיוטת הספר ממספר וותיקי ענף התקשורת: המהנדס עו"ד חיים גרון ז"ל, ששירת במשרד התקשורת משנת 1999 עד 2019, מהם 16 שנה כסמנכ"ל בכיר הנדסה ורישוי; יצחק קאול ז"ל, שהיה המנכ"ל הראשון של רשות הדואר והמנכ"ל השני של חברת בזק; ותיבדל לחיים ארוכים: עו"ד אסתי שטרנבך־סרוסי, שהייתה יועצת משפטית של רשות הדואר ושל חברת בזק, ומאז שנת 2006 מנהלת את תחום התקשורת והמדיה במשרד עורכי הדין הרצוג פוקס נאמן; כן זכיתי לקבל הערות והארות על טיוטת הספר מהגיאוגרף וההיסטוריון פרופסור גדעון ביגר; אני מעריך את המאמץ המקיף שכל אלה השקיעו במעבר על טיוטת הספר, ומודה להם על הרצון הטוב, סיועם והערותיהם המועילות, ומודה במיוחד לעו"ד שטרנבך־סרוסי ולפרופסור ביגר על סיועם היסודי והמקיף.

תודה מיוחדת לרעייתי ציפי, שלקחה על עצמה את משימת העריכה הלשונית וההגהה. ספר זה לא היה נכתב ללא תמיכתה ועזרתה.

תודה לשני מוסדות חשובים, שבלעדיהם לא ניתן היה לכתוב ספר זה: ארכיון המדינה, שמסייע לכל פונה, ואתר העיתונות היהודית ההיסטורית של הספריה הלאומית בשותפות עם אוניברסיטת תל אביב, מקור מידע מועיל וחשוב.

תודה לישראל כרמל על סיועו בהוצאה לאור של ספר זה, תמיכתו והערותיו.

עשיתי כמיטב יכולתי לאתר את היוצרים ובעלי הזכויות בכל התמונות בספר. אני מתנצל על כל השמטה או טעות, ואם יובא לידיעתי, אפעל לתקנן במהדורות הבאות.

דניאל רוזן

תל אביב, תשרי תשפ"ב

[1] Herbert Marshall McLuhan,‏ 1911–1980. פרופסור לאנגלית וראש המרכז לתרבות וטכנולוגיה באוניברסיטת טורונטו בקנדה.
[2] המשפט The Medium is the Message הוא כותרת הפרק הראשון בספרו של מרשל מקלוהן Understanding Media, שפורסם לראשונה בשנת 1964. שם ספרו המפורסם של מרשל מקלוהן, שפורסם בשנת 1967, הוא The Medium Is the Massage, משחק מילים על משפט זה, כדי להדגיש את ה'עיסוי' שהמדיה מפעילה על החברה האנושית.

פרק א – חבלי לידה: משלטון המנדט למדינת ישראל
תמצית

על פי הסטטיסטיקה הרשמית, בשלהי שנת 1946 חיו בארץ ישראל המנדטורית 1,845 מיליון נפש, מהם 608,225 יהודים (32% מהאוכלוסייה).[3]

תקופת המנדט הבריטי התאפיינה בהתפתחות טכנולוגית מהירה של שירותי התקשורת: שירות הדואר התמסד והתרחב, דואר אוויר בין־לאומי הפך לנחלת הכלל, והמברקה עברה מאיתות במורס לטלפרינטרים; שירות הטלפון קם והתפתח: משירות איטי ומסורבל על בסיס רכזות ידניות לשירות מהיר ויעיל עם מרכזיות אוטומטיות, קמה טלפוניה בין־עירונית ובין־לאומית, באמצעות רכזות ידניות; מקלטי רדיו נכנסו לבתים רבים.

מחלקת הדואר והמברקה בממשלת המנדט סיפקה מגוון רחב של שירותי דואר, מברקה וטלפוניה, פנים־ארציים ובין־לאומיים. בתום שלטון המנדט פעלו ביישוב היהודי בארץ 11,500 קווי טלפון ישירים.

מחלקת הדואר והמברקה המנדטורית 'התפוגגה' בשלהי שנת 1947: המנהלים הבריטיים עזבו; המנהלים והעובדים הערביים, הרוב המכריע של עובדי מחלקת הדואר והמברקה המנדטורית, 'נעלמו'; שירותי הדואר הבין־לאומיים חדלו להתקיים ושירותי הדואר בתוך הארץ הפסיקו לפעול; קשרי הטלגרף והטלפון הבין־עירוניים, שמרכזם היה בערים הערביות רמלה ויפו, והבין־לאומיים, שעברו דרך מצרים, חדלו לפעול; משדרי הרדיו, שהיו ברמאללה, בשליטה ערבית, ואולפני הרדיו בירושלים, שהיו בשליטת הלגיון הערבי, הפסיקו לשרת את היישוב היהודי.

ההנהגה היהודית, בהובלת 'ועדת המצב', נערכה להקמת המדינה היהודית ויזמה פעילות מקיפה וחשובה להפעלת שירותי דואר, מברקה, טלפון ורדיו במדינה. הדואר הממלכתי העברי, על כל שירותיו, החל לפעול ביום א', 16 במאי 1948.

הכינון המהיר של שירותי תקשורת במדינה היהודית היה הישג ייחודי וחשוב, שנבע מהבנת חשיבות שירותי התקשורת לקיום המשק והחברה, וחייב התמודדות קשה בתקופת מלחמה. הכינון המהיר של תקשורת בין־לאומית (דואר, מברקה, טלפונים) עבור מדינת ישראל הצעירה היה הישג מיוחד.

התקשורת בארץ ישראל בשלהי שלטון המנדט הבריטי

שירותי התקשורת בארץ, במתכונתם המודרנית, הוקמו לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. הבריטים הרחיבו וייעלו ללא הכר את שירותי הדואר והמברקה הדלים, ירושת השלטון העות'מאני, הקימו לראשונה שירות טלפון לציבור בעזרת רכזות טלפון ידניות, ומשנת 1938 הופעלו מרכזיות טלפון אוטומטיות. משנת 1936 הופעלו שידורי רדיו לציבור.

שלטון המנדט הבריטי הקים תשתיות, עיצב את דפוסי הפעלתם של שירותי התקשורת והנחיל ידע טכנולוגי ותפעולי, שיטות עבודה ודרכי ניהול שאפיינו את פעילות התקשורת בישראל במשך עשרות שנים. תשתיות אלה היו הבסיס לתקשורת במדינה ובצה"ל.

מתום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945 חלה גאות מהותית בביקוש לשירותי טלפון. מחסור בציוד טלפוני בעולם בתקופת מלחמת העולם ולאחריה הקשה על מימוש תכניות הפיתוח גם כשהיה תקציב. המאורעות הביטחוניים בארץ לאחר מלחמת העולם היו קושי נוסף. בשלהי שנת 1947 עמד 'תור הממתינים' לקבלת קו טלפון על 14,000 בקשות.[4] חוסר היכולת לענות לביקוש (שרובו היה ביישוב היהודי בערים הגדולות) וההמתנה הממושכת לשירות טלפון פגעו בהתפתחות המשק וברווחת הציבור. באוגוסט 1947 הכינה מחלקת הדואר והמברקה תכנית להתגבר על תור הממתינים לטלפון עד שנת 1951 על ידי התקנת 32,500 קווי טלפון חדשים, כפול מכמות קווי הטלפון הפעילים באותה עת, בהשקעה של 3.249 מיליון לירות. החלטת החלוקה וסיום שלטון המנדט עצרו ביצוע תכנית זו.[5]

בתום שלטון המנדט היו בארץ ישראל המנדטורית 153 יחידות דואר (69 בתי דואר, 13 סניפי דואר, 71 סוכנויות דואר),[6] שהציעו לציבור מגוון שירותי דואר ומברקה, 62 מרכזיות טלפון עם 16,000 קווי טלפון ישירים (78% מחוברים למרכזיות אוטומטיות, 71% בשלוש המרכזיות הגדולות – ירושלים, חיפה ותל אביב), ושידורי רדיו לציבור שהתבססו על שני משדרי רדיו 20 קילו־ואט בגלים בינוניים, בתחנת השידור ברמאללה (אחד שימש לתכניות בערבית, שני לתכניות בעברית).[7]

התקשורת בארץ נקלעה למשבר משלהי שנת 1947, בראשית מלחמת העצמאות: המנהלים הבריטיים עזבו; המנהלים והעובדים הערביים, הרוב המכריע של עובדי מחלקת הדואר והמברקה המנדטורית, נעלמו; שירותי הדואר הבין־לאומיים חדלו להתקיים ושירותי הדואר בתוך הארץ הפסיקו לפעול; קשרי הטלגרף והטלפון הבין־עירוניים, שמרכזם היה בערים הערביות רמלה ויפו, והבין־לאומיים, שעברו דרך מצרים, חדלו לפעול; משדרי הרדיו, שהיו ברמאללה, בשליטה ערבית, ואולפני הרדיו בירושלים, שהיו בשליטת הלגיון הערבי,[8] הפסיקו לשרת את היישוב היהודי.

העובדים היהודים במחלקת הדואר והמברקה המנדטורית (כרבע מעובדי המחלקה) הצליחו להתארגן, לגייס ולהכשיר עובדים חדשים, ובמהלך שנת 1948 שיקמו את המערכת שנפגעה, סיפקו שירותי דואר, טלגרף וטלפון, פנים ארציים ובין־לאומיים, והפעילו שידורי רדיו לציבור מאולפנים ומשדרים ארעיים.

הדואר העברי

באחד במאי 1948, טרם הכרזת המדינה, נפתחו ביישובי השפלה בתי דואר מטעם מנהלת העם. בהעדר בולים, השתמש הדואר היהודי לזמן מה בבולים של הקרן הקיימת לישראל. ב־9 במאי הופעלו שירותי דואר בירושלים, עם בולי דואר עבריים וחותמות דואר עבריות, ומה־16 במאי 1948 עשו זאת כל משרדי הדואר בארץ.[9] הבולים הראשונים (סדרה של תשעה בולים) נשאו את הכתובת 'דאר עברי', כיוון שבעת הדפסתם, מספר שבועות טרם הקמת המדינה, עדיין לא נקבע שם המדינה – מדינת ישראל.[10]

הדואר לירושלים הועבר בשיירות שאורגנו בידי כוחות הביטחון, והדואר בשאר חלקי הארץ הועבר באמצעות חברות האוטובוסים והמוניות.[11] באמצע מאי 1948 החלה העברת דואר לירושלים במטוס, פעמיים בשבוע.[12] ב־17 ביוני 1948, לאחר פריצת 'דרך בורמה' והסרת המצור מעל ירושלים, הופעל שירות דואר סדיר מירושלים לכל חלקי הארץ,[13] ומאוחר יותר הופעל שירות דואר 'אקספרס' חמש פעמים ביום בין תל־אביב וחיפה, שלוש פעמים ביום בין תל־אביב וירושלים. הדואר הועבר באמצעות חברות אוטובוסים ומשאיות, ובין חיפה לתל אביב הופעל שירות מכוניות דואר. בערים הגדולות דוורים חילקו דואר פעמיים ביום. בשלהי שנת 1948 התגאה הדואר בכך שמ־42 'מכתבי ניסיון', 36 התקבלו למחרת יום המשלוח וששת הנותרים לאחר יומיים.

ניתוק קשרי הדואר הבין־לאומיים היה קושי מהותי, שהוחמר עקב אי קבלתה של מדינת ישראל כחברה בארגון הדואר הבין־לאומי.[14] הבעיה טופלה במקביל בשתי דרכים: עו"ד שמואל שצ'ופק נשלח לצרפת כשליח אישי של שר התחבורה דוד רמז,[15] ובעזרת בכירים צרפתיים, נחלץ הדואר הצרפתי לעזרת מדינת ישראל הצעירה, והעמיד משרד דואר בפריז כסניף מעבר לדואר לישראל. שם התקבל הדואר ממדינות העולם עבור ישראל ומשם הועבר הדואר מישראל לכל ארצות העולם, עד לכינון הסכמי דואר עם מדינות העולם.[16] במקביל נעשתה פעילות אינדיבידואלית עם כל מדינה, לחידוש קשרי הדואר עמה. הפניות הישירות למדינות העולם הצליחו מעל למשוער, וכמעט שלא נדרש להשתמש בשירותי מעבר הדואר בצרפת. המדינות הראשונות שכוננו הסכמי דואר עם ישראל, ב־19 במאי 1948, היו ארה"ב וצ'כוסלובקיה.[17] שירות דואר אוויר בין־לאומי סדיר נחנך בטיסת איר־פראנס מחיפה לפריז דרך רומא ב־11 ביוני 1948.[18] בפברואר 1949 החל שירות משלוח חבילות ודברי דפוס לחו"ל בדואר אוויר. שירות דואר אוויר מבריטניה לארץ, דרך צרפת, חזר לפעול ב־2 באוגוסט 1948.[19] בריטניה הכירה בישראל ב־25 בינואר 1949, ובפברואר 1949 הופעל דואר ישיר בין בריטניה וישראל.[20]

שירותי המברקה בארץ ניתנו באמצעות טלפרינטרים שהופעלו בערים הגדולות ומערכת טלגרפיה שהופעלה על הרשת הבין־עירונית. כבר ב־17 במאי 1948 הופעל שירות מברקה בין תל אביב לירושלים הנצורה. שעות מסירת המברקים בערים הגדולות הורחבו עד שעה 10 בלילה.

מהקמת המדינה ועד שלהי שנת 1948 הועברו 186,000 מברקים בתוך הארץ ו־233,000 מברקים לחו"ל; נמכרו 352,000 בולים, נמסרו כמיליון מכתבים רשומים וכ־60 אלף חבילות; משהתאפשר שירות חבילות מהארץ לחו"ל עברו כ־1,300 חבילות בחודש. שירות משלוח חבילות ודברי דפוס בדואר אוויר החל לפעול ב־1 בפברואר 1949.[21]

במלאת עשור למדינה פרסמה הממשלה תיאור מקיף של הקמת הדואר במדינת ישראל: "הדואר הוא שירות ממלכתי שביסודו היה קיים בארץ עוד מלפני הכיבוש הבריטי. מצבו של הדואר היה שונה אפוא ממצבם של רוב משרדי הממשלה שהיה צריך לתכנן את הקמתם עם קום המדינה. בראשית שנת 1948 היה צורך לפתור את הבעיה כיצד לארגן את העובדים היהודיים ששירתו בדואר המנדטורי בצורה שתאפשר את המשכת השירותים ואת התאמתם לתנאים החדשים.

בכל ענפי העבודה של הדואר המנדטורי היו עובדים יהודים בעלי נסיון רב, אך מספרם היה קטן באופן יחסי, ומנהלי המחלקות והיחידות היו בריטים, ואילו מנהלי בתי הדואר, פרט למקומות בעלי אוכלוסייה יהודית בלבד, היו ערבים. רב במיוחד היה אחוז היהודים בין המהנדסים ביחס למספר הכללי של היהודים.

בחודשים שקדמו לפינוי הבריטים בשנת 1948 הופסקו שירותי הדואר למיניהם, הופרעו ושובשו על ידי ההכנות לפינוי ועל ידי פעולות האיבה; בתי הדואר המנדטורי נסגרו, שובשו דרכים ואתן העברת דואר, הקשר הטלפוני נפגע קשה, ירושלים וחלקים אחרים של הארץ נותקו.

בתנאים אלה הוקם המנגנון המרכזי לדואר בתל אביב, ושם הוא נשאר עד 1949. עוד לפני קום המדינה התחיל דואר ישראל לפעול: נפתחו בתי דואר בערים, הוצאו בולים ארעיים והוסדרה העברת הדואר, כפי שהמצב הרשה. ביום קום המדינה הוצאו בולי ישראל הראשונים שהודפסו בארץ.

דואר ישראל פועל במסגרת משרד התחבורה, וסמכויות הנציב העליון לפי פקודת בתי הדואר ולפי פקודת הטלגרף האלחוטי הועברו לשר התחבורה. בשנת 1952 הופרד הדואר מעל משרד התחבורה והפך למשרד עצמאי.

... דואר ישראל שיקם את השירותים שנפגעו והוסיף עליהם שירותים חדשים, כגון השירות הבולאי ובנק הדואר. התפתחות מהירה במיוחד חלה בשטח הטלקומוניקציה שכמעט לא הייתה קיימת לפני קום המדינה, והרדיו משמש כיום במידה גוברת והולכת את הקשר הטלפוני והטלגרפי הבינעירוני והבינלאומי".[22]

שירותי טלפון

בתום שלטון המנדט היו בישוב היהודי בארץ 11,500 קווי טלפון ישירים, מתוכם 10,000 קווי טלפון בשלוש הערים הגדולות (תל אביב, ירושלים, חיפה). השירות ניתן באמצעות 41 מרכזיות טלפון, מהן 19 אוטומטיות.[23]

רוב מרכזיות הטלפון הציבוריות בארץ באותה עת היו רכזות ידניות קטנות עם עמדה אחת או שתיים. היו רק שלוש מרכזיות גדולות, שילוב של 'שיחות פנים' בחיוג אוטומטי, 'שיחות חוץ' באמצעות רכזת ידנית, בכל אחת מהן כמה אלפי מנויים: תל אביב, ירושלים, חיפה. בשאר המרכזיות האוטומטיות היו עשרות מנויים בלבד.

כבר בשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות, בשלהי שנת 1947, ניזוקה תשתית התקשורת בצורה אנושה ושותקה חלקית. צומתי תמסורת בין־עירונית חשובים (רמלה, יפו, בית־דגן, נצרת) היו בידי הערבים. הקשר הבין־עירוני הופסק עקב חבלות בטורי הטלפון העיליים ובכבלי הטלפון התת־קרקעיים, ולא ניתן היה להתקשר מתל אביב לחיפה או לירושלים, מחיפה לגליל ולעמק הירדן, מתל אביב לחולון, בת ים ומקוה ישראל, למושבות הדרום. ההנהלה הראשית, בתי המלאכה והמחסנים של מחלקת הדואר, הטלגרף, הטלפון והרדיו נותקו מהמשרדים במחוזות.

אנשי ההנדסה במחלקת הדואר, הטלגרף הטלפון והרדיו, טרם הקמתה, עסקו בעדיפות בקימום ההריסות וסיפוק צרכי הצבא ומוסדות המדינה. המאמץ העיקרי הוקדש לשיקום התמסורת הבין־עירונית. רק בהמשך ניתן היה לעסוק בהפעלת מרכזות הטלפון ומתן שירות למנויים המחוברים אליהן.[24]

במאמץ מרוכז הוקמה בתל אביב רכזת טלפון בין־עירונית, עם 12 עמדות ידניות – תחליף לרכזת הבין־עירונית ביפו, ששירתה עד אז את תל אביב. הרכזת הוכנסה לשירות ב־7 בפברואר 1948. זה היה צעד מכריע בבניית מערכת הטלפונים של המדינה שבדרך.[25]

קשר הטלגרף והטלפון לירושלים היה נושא מרכזי וחשוב של מחלקת הדואר, הטלפון הטלגרף והרדיו. הקשר לירושלים היה מבוסס על שני טורים עיליים בין ירושלים לרמלה, ותקשורת זו נפסקה כבר בתחילת המלחמה.[26] בשיתוף עם שירות הקשר של 'ההגנה' הוקם עורק רדיו־טלפון בין ירושלים לתל אביב, שסיפק שבעה אפיקי טלפון, שחלקם שימשו לצרכי 'ההגנה'; ב־17 במאי 1948 הוקם קשר רדיו־טלגרף שאיפשר לציבור הרחב בירושלים הנצורה לשלוח ולקבל מברקים (באמצעות טלפרינטרים בבתי הדואר), ובסוף יוני הופעל מתל אביב לירושלים עורק טלפוניה (ששירת את משרדי הממשלה) ועורק טלגרפיה ברדיו; עורק רדיו זהה הופעל מתל אביב לחיפה. באוקטובר 1948 הושלמה הקמת טור עילי עם שני זוגות לאורך 'הכביש החדש' לירושלים, שבעזרת ציוד נושא סיפק חמישה אפיקי טלפון (בתחילת שנת 1949 נפרסו על הטור העילי שני זוגות נוספים, וכמות אפיקי הטלפון הוכפלה). בדצמבר 1948 סופקו לציבור מעל 100,000 שיחות בין־עירוניות ('שיחות חוץ', בעגת הימים ההם).

עד סוף שנת 1948 הושמשו כ־80% מהרשת הבין־עירונית במדינת ישראל. בשלהי שנת 1948 הופעלה מערכת בין־עירונית שכללה 17 אפיקי טלפון ו־2 אפיקי טלגרף בין תל אביב לחיפה, 12 אפיקי טלפון ו־4 אפיקי טלגרף בין תל־אביב לירושלים, אפיק טלגרף מחיפה לירושלים, 7 אפיקי טלפון מחיפה לעפולה, 4 אפיקי טלפון מחיפה לחדרה, 4 אפיקי טלפון מחיפה לטבריה, 2 אפיקי טלפון מתל־אביב לנתניה.

במקביל נעשה מאמץ לא מבוטל להתקנת רכזות פרטיות (ידניות) למוסדות הממשלה שזה עתה הוקמו ולאספקת קווי נל"ן (נקודה לנקודה)[27] לצה"ל. הותקנו 99 רכזות פרטיות (ידניות) עם כ־1,300 שלוחות וכ־700 קווים ישירים. בשלהי שנת 1948 פעלו במדינת ישראל כ־11,500 קווי טלפון (כמספר קווי הטלפון ביישוב היהודי בתום שלטון המנדט), ב־49 מרכזיות ציבוריות.[28]

מתן שירותים לכוחות הביטחון היה נושא חשוב. שירות הקשר של צה"ל תבע עדיפות מוחלטת למענה לצרכי הביטחון, על פני כל צורך אזרחי. הנושא הגיע לדיון בפני דוד בן־גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, ב־20 במאי 1948. צבי פרידברג (לימים – פריהר), מנהל מחלקת הדואר, טלגרף, טלפון ורדיו, התרעם על כך שקציני שירות הקשר מנהלים את הפעילות בתל־אביב ובחיפה, ודרש לבטל זאת. יעקב ינאי (יאן), מפקד שירות הקשר,[29] טען שעניינים חיוניים יסבלו אם השליטה לא תהיה בידיו. סיכום הפגישה היה כי "מנהל הדואר שליט על כל פקידי הדואר", אך תינתן עדיפות מוחלטת לעבודות עבור שירות הקשר.[30] הסדר זה, לפיו הדואר נתן עדיפות מוחלטת למתן שירותים וביצוע עבודות עבור חיל הקשר, היה תקף במשך שנים רבות.[31]

שירותי מברקה וטלפון בין־לאומיים

בתקופת המנדט, קשר מברקים בין־לאומי נעשה בידי חברת Cable & Wireless הבריטית באמצעות כבל תת־ימי שקישר את חיפה לקפריסין (ומשם לאלכסנדריה, שהייתה אז מרכז תקשורת בין־לאומי גדול),[32] ומשלהי שנת 1945 גם באמצעות תחנת תקשורת רדיו־טלגרף ניידת (בקרונות ניידים, שהובאו מאיטליה) שהוצבה בירושלים (בדרך בית לחם). הטלגרפיה הבין־לאומית בכבל התת־ימי דרך קפריסין ואלכסנדריה הפסיקה לשרת את היישוב היהודי בשלהי 1947 ופסקה לחלוטין אחר שחרור חיפה בידי כוחות 'ההגנה' ב־21 ו־22 באפריל 1947. תחנת התקשורת ברדיו־טלגרף בירושלים הפסיקה לפעול בחצות ב־12 במאי, וב־13 במאי 1948 הועברה לרבת עמון, תחת אבטחה כבדה של חיילי הלגיון הערבי, כדי להבטיח קשר בין־לאומי לממלכה הירדנית ההאשמית, שעד אז קיימה קשר בין־לאומי דרך פלשתינה(א"י).[33]

עם הפסקת פעילות Cable & Wireless בירושלים לא היה קשר ראוי לעיתונאים, והנושא הפך לבעייה מרכזית, כי העולם היה 'צמא' לחדשות מהארץ. הקונסוליה האמריקאית בירושלים נתנה שירותים לעיתונאים אמריקאים.[34] קשר מברקה לעיתונאים החל לפעול רק בסוף מאי 1948, עם הפעלת המברקה הבין־לאומית בתל אביב.[35]

בתקופת המנדט, שירות הטלפון הבין־לאומי פעל באמצעות טור עילי שחצה את חצי האי סיני דרך כביש החוף, בציר רפיח – קנטרה, וחיבר בין מרכז התמסורת ברמלה לתחנות שידור וקליטה סמוכות לקהיר, משם הוקם קשר רדיו בת"ג (גלים קצרים) לתחנות שידור וקליטה סמוכות ללונדון. שירות הטלפון הבין־לאומי לארץ סבל מהפסקות שירות מינואר 1948, הופסק בפועל ב־13 באפריל 1948 (כאשר קהיר הודיעה כי אין ביכולתה להעביר שיחות לארץ) והופסק לחלוטין ב־5 במאי 1948.

חברת RCA האמריקאית שלחה לתל אביב ב־24 במרץ 1948 את מנהל פעילותה באירופה, טום מיאולה (Tom D. Meola), ובמאמץ משותף, בסיוע מהנדסי חברת RCA, אולתר מרכז ארעי לתקשורת רדיו בין־לאומית בקריה בתל־אביב.[36] כבר ב־25 במאי 1948 הופעל קשר רדיו אזרחי בת"ג בין הארץ לניו־יורק באמצעות ממסר של חברת RCA בטנג'יר, ועד סוף שנת 1948 עברו בעורק זה בין 5,000 ל־7,000 מברקים בין־לאומיים בשבוע.[37] מברקה בין־לאומית הוקמה ברחוב מקוה ישראל בתל אביב. מיום הקמתה ועד סוף שנת 1948 עברו במברקה כחצי מיליון מברקים.

עד התארגנות מחלקת הדואר, הטלפון, הטלגרף והרדיו במדינה היהודית, העברת מברקים בין־לאומיים עבור גורמי הסוכנות והממשלה נעשתה בידי שירות הקשר של 'ההגנה'.[38]

לאחר קום המדינה כיבדה מדינת ישראל את הרישיונות של Cable & Wireless, אך סירבה לתת ל־Cable & Wireless רישיון להעביר תעבורה בכבל התת־ימי מתל אביב, בטענה שגם ממשלת המנדט לא מצאה לנכון להעניק לה רישיון כזה, והודיעה כי העברת תעבורה ישראלית דרך אלכסנדריה לא מקובלת עליה. החברה חזרה לפעול בישראל בשלהי יוני 1948, המשיכה להפעיל את הקישור בכבל התת־ימי לאלכסנדריה דרך קפריסין והקימה באוגוסט 1948 עורק תקשורת רדיו מתל אביב ללונדון.[39]

מדינת ישראל התקבלה כחברה באיגוד הבזק העולמי ITU ביוני 1948 ובאיגוד הדואר העולמי UPU בדצמבר 1949. למדינת ישראל הוקצו אותות קריאה בסדרה 4XA-4ZZ.י[40]

שידורי רדיו לציבור

שידורי הרדיו לציבור של שירות השידור המנדטורי פעלו מאולפנים בירושלים ומתחנת שידור ברמאללה.

בהנחיית 'ועדת המצב' מטעם הסוכנות היהודית והוועד הלאומי, אנשי מחלקת הדואר, הטלפון הטלגרף והרדיו העברית, שזה עתה קמה, הקימו משלהי שנת 1947 אולפנים ומשדרים זמניים, תחליף לאולפנים ולמשדרים שלא היו בשליטה יהודית. אולפנים ומשדרים אלה היו זמינים לשדר לציבור היהודי את דבר הכרזת המדינה, והיו כלי חשוב בידי שלטונות מדינת ישראל הצעירה, לקיום קשר עם הציבור.

עם הקמת המדינה פוצל השידור בין תל אביב לבין ירושלים. השידור מתל אביב נקרא 'קול ישראל',[41] והשידור מירושלים המשיך להקרא 'קול ירושלים', כשמה של תחנת השידור המנדטורית.[42] כל השידורים היו באפנון תנופה (את"ן).[43] תחנות השידור וקווי התמסורת בין האולפנים למשדרים הותקנו והופעלו בידי מחלקת הדואר, הטלפון, הטלגרף והרדיו.

'קול ישראל' שידר ממתקנים זמניים שכללו אולפן מאולתר בקריה בתל־אביב[44] ומשדר גלים קצרים מבנייה עצמית, בהספק של 2.5 קילו־ואט, שנבנה בידי צוות של עובדי מחלקת הדואר, הטלפון, הטלגרף והרדיו בראשות המהנדס הלל לנגהולץ והותקן בצריף, ולאחר מכן הועבר לבונקר תת־קרקעי, בתל־חיים (היום – יד אליהו, קרן הרחובות משה דיין ויצחק שדה. כינוי האתר היה 'הגבעה'); השידור היה בגלים קצרים. תדרי השידור השתנו מעת לעת עקב הפרעות, ובאוגוסט 1948 התייצבו בתדר 6,820 קה"ץ (אורך גל של 43.99 מטר). השידורים כללו שידורי בוקר (0645 עד 0800), צהריים (1130 עד 1415) וערב (1715 עד 2230).

'קול ירושלים' שידר מהאולפן הזמני בבית החלוצות בירושלים (ברחוב אבן גבירול 14, רחביה),[45] במשדר 200 ואט שהופעל במחנה שנלר בירושלים.[46] בהמשך הוקם אולפן זמני נוסף בבית הדואר המרכזי בירושלים.[47] השידור היה בגלים בינוניים בתדר 575 קה"ץ (אורך גל של 380 מטר) ו־800 קה"ץ (אורך גל של 522 מטר).[48] בתקופת המצור על ירושלים התקיים השידור מירושלים שעות בודדות ביממה, עקב קשיים באספקת חשמל, ובין היתר כלל מדי יום, בתשע בבוקר, דרישות שלום מתושבי ירושלים לקרוביהם וידידיהם בשאר חלקי הארץ.[49]

אחזקת מקלט רדיו ביתי הייתה חייבת בזמנו ברישיון ממשלת המנדט, ועם הקמת המדינה – של מחלקת הדואר, הטלגרף, הטלפון והרדיו במשרד התחבורה. מקום המדינה ועד לשלהי שנת 1948 הונפקו 56,000 רישיונות למקלטי רדיו.[50]

בסקירה על התפתחות שידורי הרדיו במלאת עשור למדינה נכתב: "השם 'קול ישראל' נשמע לראשונה בפומבי ובאורח רשמי על גלי האתר ב־ה' באייר תש"ח, 15 במאי 1948, בשעה שנתקהלו נציגי העם במוסיאון תל אביב על־מנת להכריז על עצמאות ישראל. 'קול ישראל' העצמאי נטל את שמו משידורי המחתרת של 'ההגנה' ושל תנועת המרי, אך מלבד שמו – לא הרבה בא לו מן המוכן. המשדרים של שירות השידור נשארו ברמאללה, בית השידור בירושלים היה אמנם בידינו אך הרוס ושדוד בידי אנשי הלגיון שהוכנסו לתוכו ע"י ממשלת המנדט; היה גרעין מקצועי מוסמך מאנשי המחלקה העברית של 'קול ירושלים' ומאנשי ההנדסה והרדיו היהודיים של הדואר שהחלו, בהדרכת מנהלת העם, להניח את היסודות לשידור העברי העצמאי.

ירושלים, שהייתה מרכז השידור בימי המנדט, הייתה במצור, מנותקת וללא חשמל; באולפני חירום במרתף 'בית החלוצות' ובמשדר קטן (בעוצמה שלא הגיעה ל־1 ק"ו [קילו־ואט]) אפשר היה בקושי 'לכסות' את העיר ירושלים עצמה; באולפני העזר בתל אביב שנמצאו בבנייני העיריה ברחוב ביאליק וברשת משדרים שעוצמתם הכוללת לא עלתה על 5 ק"ו, הונח היסוד לשידור הארצי. כך פעלו שתי מערכות שידור מקבילות, האחת מתל אביב והשנייה מירושלים. רק ביולי 1949 שודרה לראשונה תוכנית אחידה בכל הגלים והמשדרים שעמדו אותה שעה לרשות השידור הישראלי. עם העברת מקום מושבן של הכנסת והממשלה לירושלים, בדצמבר 1949, היה 'קול ישראל' בין השירותים הראשונים שהועברו לבירה".[51]

אסדרת שירותי תקשורת בתקופת המנדט

שירותי התקשורת בתקופת המנדט הבריטי הוסדרו מכוח פקודת בתי הדואר (בשמה המקורי: "פקודה בדבר סדור מחלקת בתי הדואר והטלגרף") מאוגוסט 1930.[52] הפקודה הגדירה מהם דואר וטלגרף (טלגרף הוא גם טלפון, ו־"כל מכשיר המשמש למסירת אגרות או ידיעות אחרות באמצעות אותות (סיגנלים) בין בעזרת חוטים ובין שלא בעזרת חוטים."), והעניקה סמכויות רחבות למנהל הכללי של בתי הדואר, כולל סמכות לקביעת תעריפי טלגרף ותעריפי דואר בהסכמת הנציב העליון (בלשון הפקודה: "דמי־דואר"), חופש פעולה כמעט בלתי מוגבל להניח רשת תקשורת במקרקעין ציבוריים ופרטיים. שירותי הדואר, לפי הפקודה, כללו גם "בנק חסכונות של בתי הדואר" והעברת כסף באמצעות הדואר ("המחאות כסף"). הפקודה חייבה רב־חובל של אניה המפליגה לחו"ל (או קברניט מטוס הטס לחו"ל) לקבל שקי דואר ולמוסרם בנמל (או בשדה התעופה) יעד הפלגתו.

פקודת בתי הדואר קבעה את בלעדיות (בלשון הפקודה: "זכות היחיד") הנציב העליון לספק שירותי טלגרף ואת בלעדיות המנהל הכללי של בתי הדואר לספק שירותי דואר, אך הסמיכה את המנהל הכללי של בתי־הדואר, בהסכמת הנציב העליון, להתיר לאחר לספק שירותי דואר, בתנאים שיקבע, והורתה כי המנהל הכללי של בתי הדואר "יפקח על הקמתם וכלכלתם של כל הטלגרפים הממשלתיים.... בין בעצמו או ע"י פקידיו, יחד עם כל הפועלים ושאר השמשים הנדרשים".

נושאי התקשורת האלחוטית הוסדרו בתקופת המנדט הבריטי מכוח פקודת הטלגרף האלחוטי, בשמה המקורי: "פקודה המסדירה את הטלגרף האלחוטי, את האיתות על דרך ראיה או השמעת קול, ושיטות תחבורה אחרות וכיוצא בזה בפלשתינה (א"י)", מיולי 1924.[53] הפקודה הגדירה מהו טלגרף אלחוטי ("כל שטה של תחבורה באמצעות כל מכשיר לשליחתם או לקבלתם של ידיעות או דברים אחרים ע"י אותות חשמליים, בלי עזרת כל חוט המחבר את נקודת השליחה לנקודת הקבלה של אותם ידיעות או דברים"), קבעה כי "אסור להתקין או להחזיק תחנת טלגרף אלחוטי, או להתקין או לנצל או להחזיק כל מכשיר טלגרף אלחוטי... אלא עפ"י רישיון שניתן לכך מאת הנציב העליון ובהתאם לרישיון כזה", והסמיכה את המנהל הכללי של בתי הדואר להתקין תקנות בעניין טלגרף אלחוטי (מכוח פקודה זו עסק מנהל מחלקת הדואר והטלגרף המנדטורית בתחום הספקטרום האלקטרומגנטי – הועדה והקצאה של תדרים לשימושים שונים).

[3] United Nations Special Committee on Palestine, Report to the General Assembly, New York, 1947, עמ' 11.
[4] Department of Posts and Telegraphs, Annual Report 1947, Government Printer, Jerusalem 1948, התאחדות בולאי ישראל 5661 (HL/ANNUAL).
[5] ארכיון המדינה ISA-MandatoryOrganizations-SecretaryFinance-0010gkg (מ-181/21).
תכנית זו כללה גם הנחת כבלים קואקסיאליים בצירים ראשיים (תל אביב – חיפה, תל אביב – ירושלים, ירושלים – חיפה). התוכנית לא מומשה. מדינת ישראל הניחה כבלים קואקסיאליים ראשונים רק בשנת 1969.
[6] סוכנות דואר היא סניף דואר המופעל בידי זכיין, ולא בידי הדואר.
[7] ראו תיאור מקיף ונתונים סטטיסטיים בספר: דניאל רוזן, התקשורת בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי: דואר, מברקה טלפון ורדיו, העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב, יהוד־מונוסון, התשע"ט–2019.
[8] בדצמבר 1947 הפקידו הבריטים את הלגיון הערבי על אבטחת אולפני שירות השידור המנדטורי, והעובדים היהודים לא יכלו להגיע לאולפנים.
[9] באותה עת, כשזמינות טלפונים הייתה דלה ומברקים (טלגרמות) היו שירות יקר, דואר היה אמצעי התקשורת העיקרי של הציבור הרחב.
[10] המצור על ירושלים נפרץ רק ב־10 ביוני 1948, עם סלילת 'דרך בורמה'.
[11] נושא הפקת בולי המדינה העברית, הכתובת 'דאר עברי' במקום שם המדינה והמטבעות העתיקים שהוטבעו בהם, ראוי להתייחסות נפרדת. ראו: רודי־שמואל אהרונסון, הדפסתי את הבולים הראשונים של מדינת ישראל, בתוך: צבי אלוני (עורך), שֹבֶל, 58–59 (נובמבר 2005), התאחדות בולאי ישראל, תל אביב, עמ' 16-14;
Meir Persoff, The Running Stag: The stamps and postal history of Israel, London: Robson Lowe, 1973.
[12] ארכיון המדינה ISA-no-no-0007e8c (ג-116/4).
[13] ממחר – חידוש קשרי הדואר עם ירושלים, דבר, 16 ביוני 1948.
[14] בקשת מדינת ישראל להתקבל כחברה באיגוד הדואר העולמי UPU, ביולי 1948, לא זכתה ברוב הקולות הדרוש.
[15] עו"ד שמואל שצ'ופק (1899–1967), בוגר הסורבון (שם למד בשלהי שנות העשרים), בעל משרד עורכי דין עם סניפים בירושלים ובתל אביב, היה מקושר לבכירי הממשל הצרפתי. הוא זה שהציע לדוד רמז את השם 'אל־על' לחברת התעופה הלאומית.
[16] צרפת, לה הייתה יריבות עם בריטניה, סייעה ליישוב בנושאים רבים, כולל העפלה, מחנות אימונים לגח"ל ועוד.
[17] שנתון המדינה תש"י, עמ' 183.
[18] ב־15 במאי 1948 נפגע בהפצצה מצרית מטוס של חברת איר־פראנס בשדה דב בתל אביב, ולכן הועברה התנועה האווירית לשדה התעופה בחיפה. צבי אלוני, פרקים בתולדות דואר האוויר של ארץ־ישראל, מוזיאון ארץ־ישראל, תל אביב, תשע"ג–2013, עמ' 13, 166.
[19] The Royal Mail Archive POST 121/798
[20] The Royal Mail Archive POST 33/5627
[21] מחלקת הדואר, הטלגרף, הטלפון והרדיו, משרד התחבורה, דו"ח על פעולות המחלקה מיום הקמת המדינה ועד סוף חודש דצמבר 1948, ארכיון המדינה ISA-PMO-PMO-000w8i5 (ג-339/4), (להלן: דו"ח 1948).
[22] שנתון הממשלה תשי"ט, עמ' 135.
[23] שירות טלפון אוטומטי (בחיוג) החל לפעול בארץ בשנת 1937. עד אז, כל הקשר הטלפוני נעשה באמצעות רכזות ידניות, בסיוע מרכזנים/ות.
[24] דו"ח 1948.
[25] מ־7 בפברואר – שירות עברי, דבר, 18 בפברואר 1948. הקשר מתל אביב לחולון, בת ים ומקוה ישראל חודש רק בספטמבר 1948. חולון ובת־ים קוראות: "הבו טלפון", על המשמר, 3 באוגוסט 1948; חודש הקשר הטלפוני עם חולון ובת־ים, על המשמר, 10 בספטמבר 1948.
[26] מתחילת ינואר 1948 קושרו משרדי הסוכנות בירושלים לתל אביב בקשר רדיו באיתות מורס, שהופעל בידי שירות הקשר של 'ההגנה' – דוד בן־גוריון, יומן המלחמה, הוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ג –1982 (להלן: בן־גוריון, יומן המלחמה), עמ' 107. מטעמי חשאיות נרשמו המברקים שהועברו בידי שירות הקשר על טפסים שבראשם הכותרת 'שיחה טלפונית' (שם, עמ' 338).
[27] Point to Point
[28] דו"ח 1948.
[29] יעקב ינאי (יאן) מופיע בתכתובות בשם הקוד 'שמשון'.
[30] בן־גוריון, יומן המלחמה, עמ' 442.
[31] באותה עת הפעיל צה"ל מערכת קשר קווי משלו, שהשתמשה גם בקווי קשר בין־עירוניים של הדואר.
[32] הכבל התת־ימי, שהונח בשנת 1927, קישר בין עתלית ללרנקה, ושימש לטלגרפיה בלבד.
[33] The Royal Mail Archive POST 121/404A
[34] בהעדר אמצעי קשר אחרים, ההודעה למשפחת ברנדוט בשבדיה על רצח מתווך האו"ם הרוזן פולקה ברנדוט בירושלים ב־17 בספטמבר 1948 הועברה בקשר ת"ג בין הקונסוליה האמריקנית בירושלים לחובבי רדיו בשבדיה. פולקה ברנדוט, לירושלים, עברית: נ. גולן, הוצאת אחיאסף, ירושלים, 1952, עמ' 209.
[35] ב־21 במאי 1948 התפרסם בארה"ב כי יחידת קשר של צי ארה"ב, בפיקוד לוטננט רוברטסון, עם 11 בעלי דרגות אחרות, הוטסה ללוד במטוס של הצי והקימה קשר ישיר מהקונסוליה האמריקאית בירושלים לארה"ב, לשירות מחלקת המדינה ועיתונאים אמריקאיים.
Postal Archive POST 121/404A
[36] בריגדיר־גנרל דוד סרנוף, נשיא חברת RCA, היה דמות מפתח שהניעה את חברת RCA לכונן קשר בין־לאומי ממדינת ישראל שאך זה קמה לארה"ב.
[37] ב־20 במרץ 1948 עדכנה חברת RCA את חברת Cable & Wireless, כדי "למנוע רושם מוטעה", על כך שהסוכנות היהודית ביקשה מהם לבחון הקמת קשר למדינה היהודית, והם שלחו את טום מיאולה לפלשתינה על מנת "לערוך סקר ראשוני". The National Archives (TNA) CO 733/485/4.
ב־29 באפריל 1948 הגישה חברת RCA בקשה לרשות התקשורת הפדרלית (FCC) לאישור הקמת קשר רדיו לתל אביב, כתחליף לקשר של חברת Cable & Wireless שהופסק, ולשירות באמצעות Mackay Radio, ש'התייבש' (dried up). ה־FCC אישר את הפעלת העורק ב־15 במאי 1948. The Royal Mail Archive POST 121/404A
[38] דו"ח מפקד שירות הקשר יעקב ינאי (יאן), ארכיון תולדות 'ההגנה' 24.30/4955.
[39] כבל הטלגרפיה התת־ימי שקישר את חיפה דרך קפריסין לאלכסנדריה המשיך לפעול עד מלחמת ששת הימים, אם כי השימוש בו היה מזערי. ספינת כבלים בריטית, CS Mirror, תיקנה את הכבל בשנת 1962. מעריב, 25 בנובמבר 1962.
[40] אותות קריאה משמשים לזיהוי כלי שיט וכלי טיס, תחנות חוף, מגדלי פיקוח של שדות תעופה, משואות לניווט אווירי וימי וחובבי רדיו.
[41] 'קול ישראל' היה שם שידורי הרדיו המחתרתיים של 'ההגנה', שהופעלו לראשונה במרץ 1940, ואת שמה טבע ברל כצנלסון.
[42] בנוסף פעלו בירושלים שידורי 'קול המגן העברי' של 'ההגנה'.
[43] AM – Amplitude Modulation
[44] ב־28 באפריל 1948 סוכם כי אולפן זמני לשירות השידור יוקם בבניין מס' 65 בשרונה (בנין טמפלרי בקצה המערבי של רחוב ה'), היום: ליאונרדו דה־וינצ'י 2. הובהר כי השידורים יוכלו להתחיל מהאולפן הקיים בבית העיריה, גם לפני שהאולפן החדש יהיה מוכן.
ארכיון המדינה ISA-no-no-0007v1n (ג-119/35); ניר מן, הקריה בשנות כינונה 1948–1955, ירושלים: כרמל והעמותה לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2012, עמ' 81.
[45] היום: בית הספר ללימודי ירושלים על שם חיים קוברסקי, במסגרת מתחם יד יצחק בן־צבי.
[46] מ.א. ברמן, הנדסה־רדיו כובשת את גלי האתר, חובב הרדיו, עורך אחראי: אינג' מ. מירון, הוצאת רדיו ואלקטרוניקה ירושלים, כרך ב' מס' 2, שבט תשכ"ד–פברואר 1964, עמ' 41–44.
[47] דו"ח 1948.
[48] ארכיון המדינה ISA-JerusalemVaad-JerusalemVaad-000bnqa (ג-283/8).
[49] ארכיון המדינה ISA-no-no-0007e89 (ג-116/1).
[50] עם הקמת רשות השידור בשנת 1965 עברו תושבי המדינה לשלם אגרה לרשות השידור, והדרישה לרישיון מטעם משרד הדואר בוטלה.
[51] שנתון המדינה תשי"ט, עמ' 32.
[52] חוקי ארץ ישראל, כרך ב', פרק קט"ו, עמ' 1155–1190.
[53] חוקי ארץ ישראל, כרך ב', פרק קנ"ב, עמ' 1519–1522.