הקדמה
ג'סה
לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שהוא דיבר אליי.
אני זוכרת הכול, כולל את המוזיקה שהתנגנה בדיסקמן שהיה בכיס האחורי של מכנסי הג'ינס שלי. שמעתי את השיר Can't Change Me מתוך האלבום החדש שאחי קנה של כריס קורנל. כשהבריונים החלו להקניט אותי, הגברתי את הווליום, אבל עדיין שמעתי את מה שהם אמרו.
הייתי בת שמונה, ונראיתי כמו הילדה האחרונה במגרש המשחקים שמישהו אי פעם ינחש שתהיה דוגמנית. הגעתי לבית הספר מדי יום בבגדים בלויים, משומשים או אפילו גדולים עליי בשתי מידות, שעברו אליי מאחי או מזאין. כשלבשתי את הבגדים הגדולים שלהם, הילדים האחרים לא דיברו יותר מדי על הרזון שלי.
אבל הם אמרו דברים אחרים.
ישבתי לבד אחרי הלימודים כשזה קרה, על קצה מתקן הטיפוס העגול במגרש המשחקים. אחי והחברים שלו קראו לו "כיפת רעם", כי הם המציאו משחק שבו הם התנדנדו ממנו כמו קופים וקרעו זה את זה במכות. הבריונים עמדו מתחת לכיפה, כך שלא יכולתי אפילו לברוח. הם היו בריונים גדולים. בריונים בכיתה ה'. אחי שבכיתה ז' היה בטוח מתערב, אבל הוא לא היה שם.
"למה יש לך כתמי חרא על מכנסי הג'ינס?" שאל אותי אחד שנראה כמו דביל ונשען על כיפת הרעם במבט משועמם. "אימא שלך לא מכבסת?"
"נוטף לך קקי מהחיתול, חנונית?" שאל השני שנראה אפילו יותר דביל, ושניהם נחרו בזלזול.
"כן, היא מלאת חרא, שאפילו העיניים שלה חומות."
"מה קרה, חנונית תינוקת? את רוצה לבכות?"
לא. לא התכוונתי לבכות. לאחי היו הרבה מאוד חברים, ואף שהם מעולם לא היו כל כך רעים אליי, בנים בני שתים־עשרה יכלו להיות חסרי רחמים, כך שידעתי לעמוד על שלי. אבכה מאוחר יותר, בבית, כשאיש לא יוכל לראות אותי.
וחוץ מזה, הבחור החדש צעד לעברנו, ואין סיכוי שאבכה מולו.
הוא היה בכיתה ז', אבל לפי השמועות, הוא היה בן שלוש־עשרה או אפילו ארבע־עשרה ונשאר כיתה או שתיים. ללא ספק, הוא היה סופר־מגניב. הוא לבש ז'קט עור אמיתי שחור עם רוכסנים כסופים, כמו כוכב רוק. הוא הסתובב לבד בשטח בית הספר ועישן מחוצה לו, ובאופן כללי בילה יותר זמן במשרדו של המנהל מהמנהל עצמו. מעולם לא ידעתי מה הוא עשה כדי להסתבך, אבל זה קרה הרבה.
הילדים בכיתה שלי חשבו שהוא מפחיד. אני חשבתי שהוא עצוב.
מאז שאבא שלי מת, ידעתי לזהות עצב.
הבריונים ראו אותו מתקרב ונלחצו. חשבתי שהם יברחו, אבל הוא הגיע מהר מדי וסגר את המרחק בצעדיו הארוכים והנינוחים.
"נראיתם כל כך מעוניינים בחרא, שיש פה קצת שאני יכול לתת לכם." הוא עמד עם הידיים בכיסים ונראה רגוע לחלוטין, כשהבריונים החווירו.
הורדתי את האוזניות שלי.
"לא, אני לא רוצה..."
"בטח שאתה רוצה, זה ממש פה." הוא חפר באדמה מתחת לרגליו עם נעל הספורט שלו. הדשא היה עדיין קצת לח ובוצי מהגשם שירד אחר הצהריים.
הבריונים רעדו והתכיינו, ברברו התנצלויות ותירוצים. ובסופו של משא ומתן קצר וחרישי, שניהם ירדו לברכיים מולו.
הוא לא זז, וידיו היו עדיין בכיסים שלו.
"תטעמו קצת ותגידו לי אם זה טרי," הוא אמר להם בנימה שהבהירה שאין טעם להתווכח ומעך את הבוץ שוב עם הרגל.
אחר כך הוא הרים את מבטו, ושערו השחור נפל על אחת מעיניו, וקרץ לי.
בהיתי בלי בושה ממקומי על כיפת הרעם ביראת כבוד של בת שמונה, כשהבריונים התכופפו קדימה ברעד.
הוא התכוון להכריח אותם לאכול חרא!
בשבילי!
הייתי בטוחה בתשעים ותשע נקודה תשעה אחוזים שזה היה רק בוץ רטוב, אבל הבריונים היו מפוחדים מספיק כדי להאמין שמדובר בחרא. והם אכלו אותו, בגדול.
הוא אמר להם להתנצל בפניי, והם עשו זאת עם העיניים על הקרקע ובגוף רועד, כשהם יורקים בוץ. אחד מהם בכה ומשך באף דרך הנזלת והדמעות שלו. בסוף הוא אמר להם לעוף משם, והם ברחו, מייבבים ומתבכיינים.
בהיתי מטה על המושיע שלי, כששערו הפרוע התנופף ברוח. הוא לבש טי שירט של ה־Foo Fighters מתחת לז'קט העור שלו, ומכנסי הג'ינס שלו היו קרועים כמו שלי. "את יכולה ללכת הביתה עכשיו, את יודעת," הוא אמר, כאילו הייתי קצת איטית.
ישבתי שם וקילפתי בוץ יבש ממכנסי הג'ינס שלי.
"ההורים שלך לא מחכים?"
לא עניתי. ידעתי שלא כדאי לי לענות על שאלות כאלה.
כשילדים אחרים גילו מה קרה לאבא, הם צחקו עליי או יותר גרוע – ריחמו עליי. וג'סי אמר לא לספר לאף אחד שאימא שוב חולה. הוא אמר שאם הם ידעו עד כמה היא חולה, הם עלולים לקחת אותנו ממנה.
לכן אמרתי, "אני מחכה לאחי."
הוא הביט סביב מגרש המשחקים הריק. "מי זה אחיך? ולמה הוא לא פה כדי לבעוט בתחת של החארות הקטנים האלה?"
"ג'סי," אמרתי. "אחי זה ג'סי. הוא בריתוק עם זאין."
הוא התקדם צעד קדימה והתנודד על קצה ארגז החול. "כן? למה?"
"הם... אה... התווכחו עם מיס נילסן, כי היא אמרה שאני לא יכולה לבוא לבית ספר בבגדים מלוכלכים. הם עושים את זה הרבה," ברברתי והצטערתי על כך, אפילו שהוא נראה מתרשם מעניין הריתוק.
הוא הסתכל על מכנסי הג'ינס שלי. לכלכתי אותם בבוץ כשישבתי בתעלה והקשבתי למוזיקה לפני הלימודים. יכולתי להעמיד פנים שלא איפגע אם הוא יגיד משהו מרושע, אבל האמת שלא רציתי לשמוע.
למה הוא פשוט לא הלך?
"טוב, את יכולה לרדת. החארות הקטנים האלה לא יחזרו."
שיחקתי עם החור במכנסי הג'ינס שלי, שחשף את הברך שלי.
הוא נשען והניח מרפקים על כיפת הרעם. "מה את עושה שם למעלה?"
"משחקת בכיפת הרעם."
ידעתי עד כמה טיפשי זה נשמע, כשלא היה אף אחד אחר שם. זה לא שלא היו לי בכלל חברים לשחק איתם, כשאחי לא היה בסביבה, אבל לכולם היו הורים שאספו אותם אחרי הלימודים. האמת, חשבתי שזה ירשים אותו. כיפת הרעם הוצאה מחוץ לחוק על ידי המורים, ושיחקנו בה רק אחרי הלימודים.
הוא נכנס לתוך ארגז החול. "איך את משחקת?"
"זה חול טובעני!" צווחתי. "אתה לא יכול לדרוך בתוכו!"
"אוי. שיט." הוא קפץ על הכיפה. "כמעט איבדתי נעל." הוא הביט מעלה אליי, ושערו נפל שוב על עיניו. כחולות. כחולות כהות ועמוקות. הוא טיפס על הכיפה והתיישב מולי.
יכול להיות שהוא לא צחק עליי כמו כולם, רק לא הכיר את החוקים של כיפת הרעם.
"זה בסדר," אמרתי לו. "אתה בטוח פה למעלה איתי. אני הנסיכה."
זאת הייתה האמת. אחי והחברים שלו תמיד נתנו לי להיות הנסיכה, כדי שלא אפריע להם כשהם שיחקו. לפעמים הם גם נתנו לי להחליט מי המנצח כשהיה תיקו. אבל העדפתי להשמיט את המידע הזה, כדי שהתפקיד שלי יישמע יותר משמעותי.
הוא הוציא סיגריה, הדליק אותה עם מצית בעל מכסה מבריק שנראה שרוט וחבוט לגמרי, והחל לעשן. גם ידיו היו שרוטות, ומפרקי אצבעותיו היו סדוקים ומכוסים בגלדים. ציפורניו היו קצרות מדי ונאכלו עד הבשר, והעור המת סביבן היה מחוספס ומלא דם קרוש. אצבעותיו היו בלגן אחד שלם, אבל הפנים שלו...
הוא היה כל כך... יפה.
"מה קרה לידיים שלך?"
הוא לא ענה, רק עישן את הסיגריה שלו, כשהזרועות כרוכות סביב ברכיו. הוא הביט לעבר שטח בית הספר וצפה מרחוק בהורים שאספו את ילדיהם בכביש שמולו.
"נסיכה, הא?"
"הנסיכה."
"ומי הנסיך?"
"אני לא צריכה אחד כזה."
הוא הסתכל עליי. "ומי יציל אותך אם תיפלי לתוך החול הטובעני?"
"אני."
"ואם לא תוכלי?"
"אתה יכול," אמרתי. "אם אתה רוצה. אבל גם אתה עלול לשקוע בתוכו."
הוא בהה בי לדקה וחייך באיטיות כמו שהשמש זורחת לאיטה מאחורי העננים.
"אז נראה לי שנשקע יחד." הוא שאף שתי שכטות מהסיגריה שלו, ועיניו מצמצו דרך העשן. "יש לך שם, נסיכה?"
"ג'סה מייס."
"ג'סה מייס," הוא חזר אחריי. "שלא תיתני לחארות הקטנים האלה לדבר אלייך ככה יותר, טוב? בפעם הבאה שהם ינסו, תעשי אגרוף, ככה." הוא סגר את האגרוף שלו, עד שמפרקי אצבעותיו הסדוקות נראו כעומדים להתבקע. "ותיתני להם מכה פה, באף, חזק ככל שאת יכולה. אם תכי מספיק חזק, הם ייפלו. ומייד תברחי. מספיק פעם אחת, כדי שהם לא יציקו לך יותר."
הנדתי בראשי. "אני לא אמורה להרביץ לאנשים. אחי אומר שמקלות ואבנים..."
"כן?" הוא איפר על האדמה למטה וירק על החול. "טוב, אז אחיך נמושה שלא מבין שום דבר."
בהיתי בו בפה פעור.
אף אחד לא דיבר ככה על ג'סי. כל הילדים חשבו שהוא אלוהים, כי הוא ידע לנגן בגיטרה.
"אני לא יכולה להכריח ילד בכיתה ה' לאכול חרא." פניי בערו, והורדתי את עיניי לחול. "אולי אתה יכול, אבל אני לא."
כשהרמתי את עיניי חזרה, הוא הוציא משהו מהז'קט והושיט לעברי. "קחי," הוא אמר.
לקחתי מידו המושטת סיכת כסף קטנה בצורת אופנוע. סביב הצמיגים נכרך דגל שעליו היה כתוב החוטאים. אישה הייתה על האופנוע, אבל היא לא רכבה עליו. היא ישבה בכיוון הנגדי ונשענה לאחור בגב מקומר והבליטה את הציצים שלה.
הייתי בת שמונה.
לא היה לי מושג מה זה אומר החוטאים, כך שלא היה לי צורך לתהות למה הייתה לו סיכה ששייכת למועדון אופנוענים פורעי חוק.
"תענדי אותה," הוא אמר והביט מאחוריי. "כך אף אחד לא יתעסק איתך." הוא הביט לעבר בית הספר, ועיניו הוצרו כששאף שכטה מהסיגריה שלו.
"שוב אתה מעשן בשטח בית הספר, מר מייסון?"
הסתובבתי וראיתי מורה צועד לעברנו עם אחד מאותם בריונים אוכלי חרא מאחוריו, פניו האדומות הביטו לכל עבר חוץ מעלינו. "מה יהיה להורים שלך להגיד בנושא?"
"אני לא יכול לחכות כדי לגלות," הוא מלמל. עיניו הכחולות פגשו את שלי כשהוא השליך את הסיגריה שלו הצידה וחייך אליי פעם נוספת.
חייכתי חזרה.
הוא קפץ לאדמה מעל החול הטובעני ונחת על הדשא.
"נתראה, נסיכה."
התבוננתי בו דוחף ידיים לכיסים במכנסי הג'ינס שלו והולך. אבל זה לא קרה – לא התראינו. הוא אפילו לא חזר לבית הספר אחרי אותו יום.
שנתיים שלמות.
אף שהבריונים ההם לא הציקו לי יותר, אף אחד מהם, הייתי די בטוחה שהסיבה לא הייתה הסיכה. היא הייתה הוא.
כי הוא הכריח שני ילדים בכיתה ה' לאכול חרא, משום שהם התנהגו אליי מגעיל, ואף אחד לא רצה לאכול חרא.
בשנה שלאחר מכן, כשילדה חדשה בכיתה שלי שאלה אותי על סיכת האופנוענים שלי, היא לא האמינה כשסיפרתי לה מאיפה השגתי אותה. כאילו שיכולתי להמציא את כל הסיפור על הילד הקשוח בז'קט עור שהציל אותי משני בריונים ואחר כך נעלם באופן מסתורי מבית הספר ולא חזר יותר לעולם. רק כדי להרשים אותה.
אבל ידעתי שהוא היה אמיתי.
הייתה לי את הסיכה שלו, והייתה לי תמונה שלו. בתמונה של כיתה ז' בספר המחזור של בית הספר הוא עמד ליד אחי ובהה לתוך עדשת המצלמה כאילו היה מוכן לכבוש את העולם... ולהכריח אותו לאכול חרא.
קראו לו ברודי מייסון.
הוא היה אהבת חיי.
אם רק הייתי מבינה זאת מוקדם יותר משהבנתי.
פרק 1
ג'סה
איחרתי לחתונה של אחי.
והיות שאיחרתי, נראה כאילו היקום זמם לגרום לי לאחר עוד יותר. כל שלוש הטיסות שלי התעכבו. האחרונה הייתה באשמת חברת התעופה, השנייה, באשמת מזג האוויר, אבל הראשונה... טוב, העיכוב היה ממש באשמתי, כך שזה היה מין אפקט דומינו.
לאחר שנחתנו לבסוף בוונקובר, באיחור של שלוש־עשרה שעות, הרגשתי שהזמן שלקח למזוודות שלי להגיע היה ארוך יותר מהרגיל. כשאספתי את הדברים שלי, העמסתי אותם על עגלת מזוודות ועשיתי את דרכי לדלתות היציאה, כבר הייתי בדרכים למעלה מעשרים וארבע שעות. הרבה מאוד זמן כדי לתאר לעצמי עד כמה אחי יהיה עצבני.
הייתי תשושה, והיה לי מאוד חם. הזעתי במגפי העור שנעלתי ובז'קט הדמוי פרווה שלי. לבשתי טי שירט דקה מעל גופייה וטייץ עם הז'קט והמגפיים, כי לא הייתי בטוחה לאיזה מזג אוויר לצפות. החורף בוונקובר השנה היה קר בצורה מוזרה, אבל השלג והקרח נעלמו והתחלפו בטפטוף קל של גשם. האוויר שקיבל את פניי כשצעדתי דרך דלתות הזכוכית האוטומטיות היה קריר ורענן, אבל לא קר. והכול היה... מוכר.
הרבה יותר מוכר משחשבתי.
נשמתי עמוק והרמתי את הפנים לעבר השמיים המעוננים. ראיתי את הקצוות המושלגים של ההרים באופק. והרגשתי תחושה מכריעה של... אושר.
פרט לעובדה שלא ממש רציתי להיות פה, כי סחבתי איתי נטל של תחושת חרדה מעיקה מהידיעה שאצטרך להתמודד עם דברים שמעולם לא באמת הבנתי איך להתמודד איתם, הרגשתי טוב להיות בבית.
בית.
חייכתי כשטיפות הגשם פגעו בפניי...
ובאותו רגע ראיתי אותו.
אותו.
מטרים אחדים לשמאלי היה תור למוניות, שתכננתי להיכנס לתוך אחת מהן. התכוונתי להגיע למעבורת שבה אפגוש את רוני, חברתי משכבר הימים והדייט שלי לחתונה.
תכננתי שנתעדכן במעבורת לוונקובר איילנד, ובזמן הזה אצליח להתאפס לקראת מה שצפוי להיות סוף השבוע הכי קשה בחיי. בארבע שעות וחצי של נסיעה מתפתלת לאורך האי, אעבור על קטעי השיחות השונים שהכנתי מראש כדי שאצליח לשרוד הכול. דברים חסרי משמעות ולא אישיים, כמו הרכילות האחרונה על מפורסמים, על מגמות אופנה מהחזית, ואם אהיה ממש נואשת, מזג האוויר. הקנדים היו תמיד מוכנים לדבר על מזג האוויר, זו הייתה מין דרך חיים. ברור שאפלפל את השיחות גם בכמה בדיחות מצחיקות.
חבריי הוותיקים היו תמיד מוכנים לצחוק.
בסוף הדרך, רוני אולי תפלרטט עם הבחור מהסירה, והוא יסכים שנשתה איזה משקה מהיר (או שניים) בבר האחרון שנוכל למצוא לפני שנצא לדרך. בסירה הפרטית לאתר הנופש היוקרתי והמאוד מרוחק במעלה החוף, שבו החתונה תתקיים, אעשה לעצמי את שיחת העידוד הקטנה שתכננתי כהכנה לשיחת פנים אל פנים שתהיה עם הגבר שהתחמקתי ממנו בצורה מאוד מכוונת בשש וחצי השנים האחרונות.
בעיקרון, כל חיי הבוגרים.
לאורך הדרך, רוני תספק הסחת דעת, שעשוע והקלה קומית, כמו שהיא תמיד עשתה. וכשאראה אותו, אותו, היא תהיה לצידי, תמשוך תשומת לב ותספק מין חיץ מקסים וקולני.
והכול יסתדר, נכון? כי אין סיכוי שלראות אותו יהיה גרוע כמו שחששתי שיהיה.
טוב.
זו הייתה התוכנית.
במקומה, הייתי לבד. התקדמתי בסך הכול שני צעדים לתוך עיר הולדתי. הייתי תשושה וסבלתי מג'ט־לג. לא שתיתי משקה אחד אפילו, ושיחת העידוד הקטנה שלי? התעופפה לה ישר מהחלון.
כי תריסר צעדים לימיני, הוא עמד על המדרכה בגשם ובהה בי... וכל העולם שלי התפרק.
"ברודי," נשמתי.
מאותו רגע קפאתי, פחות או יותר. כי הוא היה ממש שם. במכנסי ג'ינס ועם מעיל עור שחור. הגבות הכהות שלו התכווצו כשהוא בהה בי, וטיפות גשם זלגו משערו החום והרך ומשפתיו המלאות. השמיים המעושנים והמעוננים מעל הטילו צללים בעיניו, והוא נראה בדיוק כמו שהוא תמיד נראה, רק... יותר טוב.
"איחרת," הוא אמר באדישות, התקדם כמה צעדים לעברי, נעצר, ומבטו ירד לשדיי. "זו החולצה שלי?"
הבטתי מטה.
זו הייתה חולצה ישנה מסיבוב ההופעות של לד זפלין. היה כתוב עליה ארצות־הברית של אמריקה 1977 עם הדפס של מלאך רוק, בחור עירום עם כנפיים פרושות. לא מסוג החולצות שמשלמים עליהן יותר מדי בבוטיק של היפים, כי היא נראתה ישנה ומרופטת. היא באמת הייתה ישנה. היא הייתה ענקית עליי מלכתחילה ונראתה כעת כל כך מרופטת, עד שקשרתי אותה מעל המותן כדי שתתאים. היא הייתה בלויה עם חורים, והצווארון שלה נפל מכתף אחת.
וכן, היא הייתה שלו.
הרמתי אותה מרצפת חדר השינה שלו בוקר מפוקפק אחד כשהייתי בת שמונה־עשרה ומעולם לא החזרתי אותה. הוא לא ביקש אותה. וגם אם היה רוצה אותה, לא התכוונתי להחזיר אותה אחרי שלבשתי אותה עד שחיקה.
היא הייתה חלק ממנו. החלק היחיד שנותר לי.
"לא," שיקרתי וסגרתי את הז'קט. פרפרים השתוללו לי בבטן כשהוא הרים את המזוודות שלי מהעגלה.
"הייתה לי חולצה כזו בדיוק. נעלמה בערך בזמן שאת נעלמת."
עיניו הכחולות פגשו את שלי, והרגשתי מין זרם חשמלי במורד עמוד השדרה. הרגשתי אותו בין הרגליים.
אלוהים אדירים.
עדיין הרגשתי את זה.
את אותה הרגשה... ההרגשה ההיא שהייתה אמורה למות עם כל השנים ועם כל הקילומטרים בינינו, עם כל השתיקה ועם כל הזמן שבזבזתי בניסיון נואש להילחם, להכחיש ופשוט לא להרגיש. הרגשתי אותה מצטברת במהירות, לוהטת ומכווצת בבסיס עמוד השדרה שלי, בריאות שלי, בקצה גרוני, כשכל תא בגופי החל לבעור, כשכל עצב, כל סיב ניצת במחאה על כל רגע שבו היינו בנפרד.
התחושה הייתה בדיוק אותו דבר. רק... יותר חזקה.
היא הייתה יותר.
המשיכה המטורפת והבלתי ניתנת לשליטה שהרגשתי בסביבתו תמיד רק הלכה וגדלה.
עיניו התכהו, כשאישוניו התרחבו, וידעתי שגם הוא הרגיש אותה. מבטו ירד לשפתיי. הוא שאף אוויר, ונחיריו התרחבו. הלסת שלו התכווצה.
ומייד הוא הסתובב והלך עם המזוודות שלי.
אלוהים אדירים.
עמדתי שם, התבוננתי בו הולך, והאוויר בינינו כמו נמתח יותר ויותר, עד שלא יכולתי לנשום. בכלל.
הרשיתי לעצמי שתי שניות וחצי להתחרפן, ולאחריהן הכרחתי את עצמי לנשום. הצטמררתי כשהאוויר מילא לי את הריאות.
והלכתי אחריו.
השגתי אותו רק כשהוא נעצר להכניס את הדברים שלי לתא המטען של אסקלייד שחורה שחנתה ליד המדרכה עם ארבעה פנסים מהבהבים. עמדתי שם מובכת וחיכיתי שהוא יסתובב, וכל חלק בגופי פעם מעוצמת הדופק שלי. הריאות שלי כשנאבקתי לנשום, המוח שלי כשנאבקתי לחשוב, הדגדגן שלי.
הברכיים רעדו לי.
אף גבר לא גרם לברכיים שלי לרעוד אי פעם.
טוב, אף גבר אחר.
הגוף שלי מעולם לא הגיב בצורה כזו לגברים אחרים.
הייתי מודעת לכך שעמוק בפנים היה בי עדיין חלק כלשהו – אולי גדול יותר משהייתי רוצה להודות – מאותה ילדה רזה, חנונית ובודדה שהציקו לה במגרש המשחקים. עם זאת, להתפרנס כדוגמנית בעשור האחרון גרם לי לגדל עור של פיל. עבה ביותר. למדתי שלא משנה איך הרגשתי בפנים, העולם לא ראה אותי כאותה ילדה רזה וחנונית, ושבאופן כללי גברים חשבו שאני יפהפייה. הרבה יותר יפהפייה משאי פעם הרגשתי. עדיין היה לי קשה להפנים שזו אני באותן תמונות כדוגמנית בהלבשה תחתונה מעוצבת, עם גוונים של קרמל ודבש בשערי הארוך והחום, עם הגבות המעוצבות בשלמות, עם עצמות לחיים וסנטר שאיכשהו גדלו ואיזנו את האף המוזר שתמיד פחדתי שיהיה לי. ועם שפתיי המלאות וידיי ורגליי הארוכות שאיכשהו פעלו יחד כדי ליצור דמות שהייתה מאוד רחוקה מאותה ילדה בפנים. ועם זאת, למדתי דרכים להתהלך בביטחון, להתחרות, להופיע, לנצח וגם להפסיד בחינניות. למדתי דרכים לשמור על קור רוח תחת ביקורת קשה, ולמזלי הרב, גם להתמודד עם דחייה. כי העולם שחייתי בו היה מלא בדחייה, אפילו לנערות יפהפיות.
מה שמעולם לא למדתי לעשות, ככל הנראה, הוא להסתכל לתוך עיניו הכחולות העמוקות של ברודי מייסון בלי לאבד את הראש.
למזלי, הוא בקושי הסתכל לעברי כשטרק את דלת תא המטען. "תיכנסי," הוא אמר ונעלם בצד של הנהג.
ניגשתי לצד של הנוסע כשהוא נכנס לאוטו. עמדתי שם בגשם, עדיין קצת בהלם, וניסיתי להשתלט על כל התגובות שניצתו מהופעתו הפתאומית.
כי איך הייתי אמורה להגיב אליו אחרי כל כך הרבה זמן?
כאילו שהזמן לא עבר בכלל.
וגרוע יותר – ידעתי בדיוק כמה זמן עבר, כי הייתי צריכה לפצות על שש שנים וחצי בלעדיו. ועדיף באופן מיידי, בעירום ובלי הפסקה.
שאפתי נשימה עמוקה, שיחקתי עם ידית הדלת ופתחתי אותה. "תודה על הטרמפ," הצלחתי לומר.
הוא לא חייך. הוא העביר יד בשערו הלח ובהה בי עם אותן עיניים כחולות עוצמתיות. הפנמתי עד כמה מבוגר יותר הוא נראה מהפעם האחרונה שראיתי אותו, אף שעיניו לא השתנו. הזמן עשה לו טוב. מאוד טוב.
שש שנים וחצי.
הכול נחת עליי בבת אחת כמו בעיטה לבטן.
אף פעם לא הרשיתי לעצמי לעכל את הדברים במלואם. את ייסורי הגעגועים אליו, את הצער על כך שדברים לא יכלו להסתדר אחרת בינינו. אם הייתי מרשה לעצמי, הייתי כנראה מתכרבלת ומתה במקום. כי איך יכולתי לחיות איתם?
אבל עכשיו, כשהוא היה פה מולי, כל החומות שבניתי בקפידה, השריון שעטיתי לאורך השנים נגד הרגשות האמיתיים שלי, נגדו, החלו להיסדק, והכול החל להתפרץ ולהתגלות. כל רגע בינינו. כל נשימה על כדור הארץ מאז שברודי מייסון נכנס לחיי.
כל אלה נראו באותן עיניים כחולות עמוקות, כי גם הוא זכר.
הוא זכר הכול.
"תיכנסי," הוא חזר על עצמו והתניע את הרכב.
נכנסתי.
כשיצאנו משם והשתלבנו בכביש, הוא היה שקט, וניסיתי לחשוב על משהו להגיד כדי למלא את החלל. על הזמן המושלם, למען האמת, לומר לו. ההזדמנות המושלמת להסביר למה עזבתי לפני כל אותן שנים.
יכולתי לספר לו הכול. פשוט להתוודות, כמו שאמרתי לעצמי שכדאי לי לעשות, שיכולתי לעשות. שאולי אוכל לעשות בזמן שאהיה בעיר לחתונה של אחי.
במקום זה בהיתי בפרופיל הנאה שלו ופחדתי לדבר. בקימור הגבה שלו, בעצם הלחי הגבוהה שלו, בקו הנוקשה של אפו, בלסת המרובעת שלו, מגולחת למשעי אבל עם רמז קל של זיפים, בשערו החום הפרוע בצורה מסוגננת, בעור המרופט בז'קט שלו.
לא ראיתי אותו שנים. עד שהארוסה של אחי החלה לשלוח לי מתוך כוונות טובות לגמרי תמונות שלה ושל ג'סי, וברודי הופיע בחלק מהן. הייתי צריכה למחוק את התמונות ההן, אבל לא מחקתי. במקום זאת, בהיתי בהן אלף פעם. ועכשיו הוא פה.
כל כך קרוב אליי.
התבוננתי בגרגרת שלו מתנועעת כשהוא בלע. התבוננתי במפרקי אצבעותיו מחווירים על ההגה, כשהמגבים זזו בקצב עצבני נגד הגשם.
בהיתי בקעקוע המוכר על החלק האחורי של ידו הימנית, גבעולים מתפתלים שנכרכו סביב האגודל ומפרק כף ידו והתחברו לוורד קטן ושחור על כף ידו. כל כך מוכר, כאילו שמעולם לא נפרדנו. כמה פעמים עברתי במבטי על אותם גבעולים?
מיליון פעם, לפחות.
הקעקוע הזה הוא רק אחד מתוך דברים רבים בברודי – הפרטים הקטנים שעשו אותו כמו שהוא – שניסיתי לשכוח לאורך השנים. אבל לא שכחתי. ידעתי שלא שכחתי. ולמרות כל ההכנות שלי, לא הייתי מוכנה בכלל.
לא הייתי מוכנה.
האם אי פעם יכולתי בכלל להיות מוכנה?
אולי עבדתי על עצמי כשחשבתי שאוכל לעמוד מולו ולהתוודות עם אותן עיניים כחולות שבוהות בי.
אולי פשוט אישאר מלוכלכת לנצח ולא יהיה שום דבר שניתן לעשות בעניין.
הבטתי החוצה מהחלון. "יורד גשם," אמרתי. כן. מאוד מבריק, אבל כיוון שהייתי פחדנית עלובה, זרמתי.
"שבע שנים," הוא אמר. הבטתי לעברו, אבל הוא לא הסתכל עליי. "שבע שנים מזדיינות, ובכל פעם שניסיתי לדבר איתך, חסמת אותי. ועכשיו כל מה שיש לך להגיד זה יורד גשם, לעזאזל? ינואר עכשיו. אנחנו בוונקובר, המקום שבו נולדת, לעזאזל. אז כן, יורד גשם, כמו שתמיד יורד בינואר. מה עוד את רוצה שאגיד בנושא, לעזאזל?"
טוב...
חוסלה תיאוריית "הקנדים־ אוהבים־ לדבר־ על־ מזג־ האוויר" שלי.
הבנתי לפי מספר הפעמים שבהן הוא אמר לעזאזל בהתפרצות הקטנה הזו שהוא כועס עליי.
לא שלא ציפיתי ממנו לכעוס קצת. בין שאר הדברים.
אבל העובדה שהיה ברור שהוא כועס רק הוכיחה שעדיין אכפת לו, נכון?
"שש שנים וחצי," אמרתי.
"מה?"
"עברו... שש שנים וחצי," חזרתי על עצמי בקול חלוש. "מאז שראינו... זה את זה."
הוא לא אמר דבר.
הוא כועס כי אכפת לו, אמרתי לעצמי. והוא כנראה לא יהיה היחיד שיתייחס אלייך ככה בסוף השבוע הקרוב, אז כדאי שתתרגלי.
אבל לא יכולתי להתרגל. לא היה לי שום ניסיון עם ברודי בוגר ועצבני. בקושי הצלחתי להתמודד עם הברודי שכן הכרתי. צעיר, פרוע, מהמם מדי כדי לחשוב בהיגיון וכועס על העולם.
על כל העולם... חוץ ממני.
פנינו ימינה והמשכנו לתוך שדה התעופה. התקשיתי להבין איפה אני נמצאת. בכל זאת, חלפו שנים מהפעם האחרונה שהייתי פה, אבל זו בוודאות לא הדרך למסוף המעבורת.
"לאן נוסעים?"
"לחתונה של אחיך."
"אבל... אני אמורה לפגוש את רוני במעבורת."
הוא ירה לעברי מבט רותח. כשחושבים על כך, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הסתכל עליי מאז שנכנסתי לאוטו. "ואני אמור לסמוך עלייך שלא תבריזי מהארוחה הערב או מהחתונה מחר? את הרי כבר מפספסת את החזרה."
אה.
אלוהים.
זאת הסיבה?
הוא לא אסף אותי בשדה התעופה, כי הוא רצה לראות אותי?
בחנתי את הפרופיל הכועס שלו, והכול התבהר לפתע.
לא. הוא לא רצה לראות אותי.
הוא בא לקחת אותי, כי אחי, כוכב הרוק המפורסם, ביקש ממנו לנהוג לפה בגשם ולהתמודד איתי. ברודי היה אחד החברים הכי טובים שלו, אז למה לא? וגרוע מכך – ברודי ניהל את להקת הרוק הסופר־מפורסמת של אחי, דירטי, כך שמדובר היה בסוג של עסקה. כאילו שאיפשהו בחוזה שלו אחי הצליח להגניב סעיף שאמר שזו האחריות של ברודי להתעסק עם כל הבולשיט הכי מעיק בחייו, כולל ליווי אחותו הקטנה לחתונה שלו, כדי שהיא לא תבריז.
משהו שאחי בהחלט מסוגל לעשות.
אם היה ביניהם חוזה. בכל השנים שבהן הם עבדו יחד, ברודי והלהקה מעולם לא חתמו על חוזה ביניהם, כי זאת סוג החברות שבה הם היו. אם כן, עסקה מילולית.
אתה תתמודד עם ג'סה, ואני אהיה חייב לך.
"האמת שזה ממש לא עניינך," אמרתי לו. "אם אלך לחתונה של אחי או לא." וזה לא היה. ברודי לא היה המנהל האישי שלי – אף שהוא רצה להיות באותה תקופה כשכתבתי מוזיקה עם הלהקה, אבל לי לא התאים. הוא גם לא היה הבוס שלי, בדיוק כמו שאחי לא היה.
כן, תנסו להגיד את זה לכל אחד מהם.
שיהיה. זה היה מגוחך. מעליב, למען האמת, ששניהם חשבו שאני זקוקה למישהו שישגיח עליי באירוע. שהם התייחסו אליי כאילו הייתי עדיין נערה מתבגרת, לעזאזל.
כן, פישלתי בגדול לפני שש שנים וחצי – ובסדר, מדי יום מאז – אבל היום יום חדש, לא?
"ג'סי הוא העניין שלי," ברודי אמר בחריקת שיניים. "פשוטו כמשמעו. אם תבריזי מהחתונה שלו או מכל בולשיט רומנטי אחר שקייטי תכננה לארבעים ושמונה השעות הבאות, ההברזה לא תעבור בשתיקה."
פנינו פנייה חדה לחניון קטן מול הפליינג ביבר, מסעדה קטנה ובר על המים שבו חנו מטוסים ימיים, והפאניקה החלה להתגבר. הכול החל לצאת ממש, אבל ממש משליטה. כי ככל הנראה אהיה לכודה במטוס מאוד קטן עם ברודי מאוד עצבני בשעתיים הבאות, והוא אפילו לא רצה להיות פה.
"אמרתי לג'סי שאתפוס מעבורת לאי. הוא אמר שהוא ידאג שיחכה לי רכב..."
"כן, טוב, איחרת." הוא חנה ליד המדרכה, כיבה את המנוע ושחרר את חגורת הבטיחות שלו.
"הייתי בצילומים, ברודי. התעכבתי. לא יכולתי לצאת באמצע..."
"אל תגידי את השם שלי."
מצמצתי אליו.
מה?
"אין לי בעיה שתגידי ותעשי מה שבא לך, לעזאזל," הוא אמר. "אבל את לא יכולה להגיד את השם שלי." בהיתי בו בפה פעור, והוא הסתובב אליי ורכן לעברי, כל כך קרוב עד שיכולתי לראות את הנקודות הכסופות־אפורות סביב אישוניו, ואמר בקול נמוך, "את רצית את זה, לכן אני נותן לך את זה. בדיוק מה שביקשת בשש וחצי השנים האחרונות עם כל השתיקה הארורה. אני מת מבחינתך."
בהיתי חסרת מילים בקמטי הזעם הדחוק שעל פניו הנאות, בקרירות בעיניו הכחולות כהות.
"אתה... אתה כועס עליי," גמגמתי.
הוא גנח בזלזול. "אנחנו לא יכולים לעבור מלהיות זרים גמורים לחברים הכי טובים, נסיכה. החיים לא עובדים כך, לעזאזל."
נסיכה.
הוא נהג לקרוא לי כך כשהיינו צעירים. אבל לא כמונח משפיל, כמו שהוא אמר זאת כעת.
הבטתי החוצה מהחלון ומשכתי מעט באף. הגשם הוא שגרם לאף שלי לנזול, לא המילים שלו שגרמו לעיניי לעקצץ ולמצמץ, ולבטן שלי להתהפך ולהתכווץ.
מתי ברודי הפך להיות כזה מניאק?
כן... בערך בזמן שבו נעלמתי.
ידעתי. ידעתי שזו אשמתי, שהתייחסתי אליו רע.
לא, לא רע. רע זה לשכוח לתת טיפ למלצר ממש טוב. רע זה לחתוך מישהו בכביש.
התייחסתי לברודי נורא.
בצורה מחרידה.
נשמתי עמוק והסתכלתי עליו שוב, ראיתי אותו מכניס את המפתחות שלו לכיס ומתעלם ממני.
"אנחנו לא זרים," אמרתי בשקט. "מעולם לא היינו."
הוא הסתכל עליי לשבריר שנייה. "אני לא מכיר אותך," הוא אמר, וליבי התרסק.
"אם אתה לא מכיר אותי עכשיו," אמרתי לו וניסיתי לעצור את קולי מלרעוד. "כנראה שמעולם לא הכרת."
"את צודקת. לא הכרתי." הוא פתח את הדלת שלו.
הושטתי יד לעצור אותו והצלחתי לתפוס את שרוול העור שלו. הוא נלחץ כאילו הייתי מצורעת, אותן עיניים כחולות קפואות ננעלו על שלי.
התכווצתי חזרה במושב שלי ושחררתי אותו. "אתה לא חייב לקחת אותי, אתה יודע. אני יכולה לנסוע במונית למעבורת."
הוא טרק את הדלת בחוזקה וקילל לעצמו, ושריר עצבני התכווץ לו בלסת.
"בואי אספר לך מה אני יודע," הוא אמר והסתובב אליי, עם המרפק שלו על ההגה, כך שנראה כאילו כתפיו הרחבות מילאו את כל חלל הרכב מקדימה. "אני יודע בדיוק עד כמה מהר ורחוק את יכולה לרוץ. אני יודע בוודאות מזוינת, מה קורה לאנשים שאת משאירה מאחור כשאת רצה, ואני לא מתכוון לבלות את סוף השבוע הקרוב בלנקות את כל החרא שלך כשתהרסי את החתונה של ג'סי. אם את רוצה לשנוא אותי בגלל זה, תשנאי אותי, אבל אם את חושבת שאת נוסעת למעבורת, כדאי לך פאקינג לחשוב שוב. הדברים יתנהלו בדרך שלי, וזהו זה, לעזאזל."
אלוהים ישמור.
לא רק שברודי הפך להיות מניאק יותר גדול משזכרתי, הוא היה די מפחיד כשהוא התעצבן. קר יותר משהיה בעבר, קשה יותר. וגם גדול יותר, שרירי יותר. יכולתי לראות זאת גם עם ז'קט העור.
"אלא אם כן את רוצה שאדאג להעלות את התחת שלך עכשיו על טיסה מפה," הוא המשיך והשעין את גופו הגדול, השרירי והעצבני לתוך המרחב הפרטי שלי. "ונעמיד פנים שמעולם לא נחתת. כי אם מישהו יגלה שהראית את הפרצוף שלך בעיירה ואחר כך הסתובבת וברחת, מתוקה, אני לא אהיה האחד שיגיד לג'סי לוותר ולתת לך מרחב. את שומעת אותי? נשבר לי הזין לחפות עלייך ולהמציא תירוצים בשבילך ולחכות שיהיה לך מושג כלשהו. אחיך אוהב אותך, והמינימום שאת יכולה לעשות, הוא להראות את הפרצוף שלך בחתונה המזדיינת שלו."
מבטי זז הצידה מההאשמה שהייתה באותן עיניים קרות. בחנתי את השרירים שהתכווצו לו בלסת, את הוורידים שבלטו בצווארו, והבנתי שטעיתי. הוא לא היה עצבני.
הוא רתח מזעם.
ולא, המצב בהחלט לא התפתח בצורה רעה כמו שחששתי. הוא היה הרבה־הרבה יותר גרוע.
הרגשתי את הצריבה בגרוני, את העקצוץ בעיניי, אבל נשמתי נשימה עמוקה ומצמררת כדי להכריח את עצמי לא להתפרק. לא מולו. אבל שיט. הרגשתי לגמרי כמו נערה מתבגרת.
אולי משום שבפעם האחרונה שהייתי כל כך קרובה לברודי, הייתי כזו.
ידו עלתה למותניי, ושמעתי את הקליק כשהוא שחרר את חגורת הבטיחות שלי. הרגשתי את הרצועות מחליקות ממני, כשהוא הושיט את ידו מעליי, והאף שלו כמעט פגע בשלי כשהוא משך את הידית בדלת שלי ופתח אותה.
"צאי," הוא אמר.
לא זזתי ונשכתי את השפה שלי.
לא שמתי לב שעשיתי זאת, עד שמבטו ירד לשפתיי, ואחר כך עלה במהירות חזרה לעיניי. עיניו התכהו, ודקה איטית ומייסרת חלפה בינינו.
אם הוא היה כל גבר אחר, הייתי עלולה לחשוב שהוא התחרמן.
אבל האמת היא, שהוא נראה די נגעל.
הגשם תופף על האוטו וסגר אותנו בפנים. הרגשתי בדיוק כמו שהייתי בת שמונה־עשרה והוא היה בן עשרים ושלוש, כשהוא ישב בטנדר שלו בגשם – רק שבאותו יום הוא לא אמר לי לעזוב. הוא ביקש, בעצם התחנן, שאשאר.
אבל באותה תקופה ברודי לא שנא אותי.
ועכשיו?
לא יכולתי להאשים אותו על כך שכעס עליי. ציפיתי שהמצב יהיה קשוח בינינו, אבל לא ציפיתי למה שקיבלתי.
לא ציפיתי לשנאה.
כי מה שראיתי בעיניו הייתה בהחלט שנאה. תיעוב טהור ומקפיא עם תוספת בריאה של דחייה וטינה.
ושברודי מייסון ישנא אותי? שום הכנה לא יכלה לעזור לי להפנים. גם אם הייתי אומרת לו את כל מה שחשבתי שאומר לו, הווידוי המייסר שלי... לא חשבתי שהוא ישנא אותי. חשבתי שהוא יחבב אותי פחות, וזה מספיק גרוע, מספיק גרוע כדי לגרום לי להיעלם במשך שש שנים וחצי. לא יכולתי לדמיין בכלל עד כמה קשה יהיה ליפול ולהתרסק מהמזבח שעליו הוא שם אותי לפני כל כך הרבה שנים, אבל ידעתי שההרגשה לא תהיה טובה. ידעתי שיכאב.
אבל ההרגשה הזאת הייתה גיהינום צרוף.
"את מתכוונת לצאת," הוא שאל באותו קול מקפיא. "או שאני צריך לגרור אותך החוצה?"
אה... לא.
לא הכרחי.
בעיקר משום שהמחשבה שהוא ישים עליי את הידיים שלו עכשיו, בכל צורה, תגרום לדגדגן שלי לפעום, כי ככל הנראה, ברודי העצבני הדליק אותי באותה מידה שהוא הפחיד אותי. כזאת דפוקה הייתי.
כן, גיהינום צרוף.
"אני פה," הצלחתי להגיד. "אני פה לחתונה, בסדר?"
"אאמין בכך כשאראה במו עיניי, לעזאזל."
"אתה חוטף אותי, זה מה שקורה?"
"הייתי מגדיר זאת כבקרת נזקים, אבל אם את רוצה לקרוא לזה כך," הוא אמר, "בעיה שלך."
הוא פתח את הדלת שלו ויצא לגשם.
"אני מצטערת," אמרתי לגב שלו, כי לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר שהוא ירצה לשמוע ממני באותו רגע.
הוא הסתכל עליי, אבל לא אמר דבר ורק טרק את הדלת בחוזקה. התבוננתי בו צועד לעבר גבר גדול עם שיער שחור שהופיע על המדרכה מול המסעדה.
אוי, אלוהים. ג'וד.
זה היה רציני.
ג'וד היה החבר הכי טוב של אחי וראש צוות האבטחה של דירטי, והיה דבוק באופן קבוע לאחי. אם הוא היה פה כדי ללוות אותי לחתונה של ג'סי, הם כנראה באמת פחדו שאני עלולה להבריז.
לא היה שום סיכוי שאצליח להתחמק.
לא משנה שבאמת ציפיתי לנסיעה המאוד ארוכה לעבר האי, לזמן על קרקע מוצקה כדי להסתגל להיות בבית ולהכין את עצמי ליומיים באתר נופש מרוחק עם ברודי.
היה ברור שזה לא יקרה.
יצאתי מהאוטו, כשברודי הביא את המזוודות שלי מתא המטען והושיט אותן לטייס.
"אני נוסע לאסוף את אמנדה," שמעתי אותו אומר לג'וד. "נראה אתכם שם." והוא הלך מבלי להביט לעברי בכלל וצעד בגשם חזרה לאוטו שלו.
נראה אתכם.
ניסיתי לחייך, כשג'וד הרים אותי לחיבוק, כולו שרירי עם גומות חן קטלניות, והנחית נשיקה על המצח שלי. לפחות מישהו שמח לראות אותי. חיבקתי אותו חזרה, אסירת תודה על הנחמה שהעניק לי. הוא שאל מה שלומי ואיך הייתה הטיסה שלי. התאמצתי לענות, אבל לא הייתי בטוחה שהמילים שלי נשמעו הגיוניות בכלל.
ברודי לא התכוון לעלות לטיסה איתנו.
הוא נסע להביא את אמנדה.
אמנדה.
הרגשתי איך כל אות בשמה דוקרת את ליבי.
לא היה לי מושג מי זו אמנדה. לצערי הרב, ככל שיכולתי לנחש, אמנדה לא קראו לפרחות. אמנדה קראו לנערות חכמות ויפהפיות.
אמנדה, שתלך עם ברודי לחתונה של אחי.
פאק. היה לו דייט.
חברה?
מה שאומר... לא. פאק, לא. אני לא אספר לו. צפיתי בו מתרחק באוטו שלו והחלטתי במהירות – לא אספר לו כלום.
כי מה כבר יכול לצאת מזה טוב? הוא כבר כעס עליי על מה שעשיתי, על שעזבתי את הלהקה, על שהשארתי את כולם מאחור לפני שש שנים וחצי, על שעזבתי אותו. הסיבה לכך לא תגרום לו להרגיש טוב יותר.
הוא לא ישנא אותי פחות.
"ג'סה! פאקינג! מייס! חתיכת כלבה יפהפייה ונעדרת שכמוך, תזיזי את התחת שלך לפה!"
הסתובבתי וראיתי את רוני יוצאת מהמסעדה. היא צעדה לעברי בגשם בזרועות מושטות.
"רוני!" נתתי לה חיבוק גדול, והיא צחקה והקפיצה את שתינו מעלה ומטה באושר כמו ילדה קטנה. די הגיוני, כי רוני ואני היינו חברות מאז התיכון, ובאמת לא ראיתי אותה הרבה זמן. כמו רוב החברים שלי בבית, זכרתי אותה צעירה יותר משהיא באמת נראתה, אבל הזמן עשה גם לה טוב.
גבוהה, כהה וסקסית באופן שבטח גרם לתאונה אחת רצינית לפחות, ואם מישהו יכול להסיט את תשומת הלב מהעובדה שהגעתי לחתונה של אחי, זו הייתה הבחורה הזו. בחורה שיכלה להפוך כל מצב למסיבה. בין אם זה היה אלכוהול, סמים או סטוץ מופלא שהתחשק לך, רוני הייתה הבחורה שלך... בחורה שהזדיינה בעבר עם זאין טריינור, החבר־קו־נטוי־יריב של אחי כל חייו, והסולן המהמם בטירוף – בטירוף – של דירטי.
כשביקשתי ממנה להיות הדייט שלי לחתונה, היא מאוד התלהבה, ולא הייתי תמימה לגבי הסיבה.
"זאין הוא חלק מפמליית החתונה," הזכרתי לה כשהיא כרכה את זרועה בשלי, והלכנו אחרי ג'וד במורד השביל לעבר רציף המטוס הימי. "אני יכולה לסמוך עלייך שתתנהגי יפה? זו חתונה, לא אורגיה. אני חושבת שאשתו החדשה של אחי לא תהיה ממש מרוצה אם שניכם תהפכו את זה לאורגיה." לא פחדתי שהיא תיעלב מהאזהרה, כי שתינו ידענו שהדברים צריכים להיאמר.
"ימי האורגיות שלי כבר מזמן מאחוריי," רוני שיקרה בחיוך. "בכל אופן, הייתי שם, וזיינתי את זאין. את יודעת שאני לא חוזרת לאותו אחד פעם נוספת." אחר כך היא קרצה לג'וד כשטיפסה לתוך המטוס. צפיתי במבטו של ג'וד נופל ישירות לתחת של רוני במכנסי הסקיני ג'ינס שלה.
כן, כשרוני תהיה בחדר, אף אחד לא יבחין בי בכלל.
אני מקווה.
הלכתי אחריה, התיישבתי באחד ממושבי העור וניערתי את הגשם משערי. ג'וד טיפס ונכנס פנימה אחריי, והטייס קידם אותנו בברכה והחל את הרצאת הבטיחות שלו. הייתי צריכה לשים לב, כי להתרסק לתוך האוקיינוס השקט בתוך מטוס ימי קטן היה כנראה אחד מאותם אירועים בחיים שהייתי רוצה להתכונן להם, אבל פשוט לא יכולתי.
נוסע לאסוף את אמנדה.
שיט, זה יהיה סוף שבוע ארוך ביותר, לעזאזל.
לשמחתי, רוני הוציאה בקבוק עוד לפני שבכלל המראנו. לגמתי מהנוזל הידוע לשמצה שהיא הכינה בעצמה – וודקה אוכמניות – ואחר כך עוד כמה לגימות וניסיתי בכל הכוח ששום דבר לא יטריד אותי.
לברודי היה דייט לחתונה.
הוא שנא אותי.
מה זה משנה, לעזאזל? גם ככה לא התכוונתי לראות אותו שוב בחיים.
ברגע שהחתונה תסתיים, ואחי והכלה החדשה שלו יעזבו לירח דבש של כוכבי־רוק שלהם, התכוונתי לעוף מפה. ושום דבר לא באמת ישתנה.
טוב, אז ברודי ישנא אותי במקום לחבב אותי. ככל שידעתי, הוא שנא אותי כבר תקופה, רק שלא ידעתי זאת עד עכשיו. עכשיו לפחות אהיה מודעת לכך שהגבר היחיד שאי פעם אהבתי לא יכול לסבול אותי – לא יכול לסבול אפילו שאומר את שמו.
אבל מה אכפת לי? גם ככה לא אהיה פה.
והפעם, לא התכוונתי לחזור לעולם.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
