א
עת החמור היא העת הזאת, החמור טוב הלב שקפץ להציל ולתמוך במפלגת השלטון, בשולטים בנו. כי אם הם יפלו השולטים בנו, אם הם יאבדו את השלטון, אין לדעת מה יהיה בגורל המדינה.
אף אחד כבר לא מאמין כי יש תחליף לשלטון הזה כאן ועכשיו, כי הוא מאזן בין החלקים השונים בעם, גם מזהה את הסכנות האורבות לנו כמדינה מבחוץ.
והנה גם מהבחינה הכלכלית לא הייתה תקופה טובה יותר למדינה, לא היו שנים טובות יותר לכלכלה כמו השנים האחרונות.
אז כנראה שבזכות העומדים היום בראש המדינה הגענו לכל זה, לכל ההישגים האלה.
בעיתון "השליח" הפרוס כעת על שולחני, בעמודו השני, המשיך מאמר הפרשנות ואמר: שלוש מחנות יש לנו כאן בארץ: הראשון בין שלושת המחנות האלה הוא המחנה הנושא בעול, הוא המחנה שהחמור טוב הלב שראשו בשמיים ורגליו לא על הקרקע, הוא שעמד בראשו, או בראש המפלגה המייצגת אותו בעיקר.
מאז קום המדינה הוא המחנה הנושא בעול, הוא המחנה העובד והמשלם את המיסים, הוא המייצר כאן את הכסף, את ההכנסה האמתית, את האמצעים לקיום המדינה.
אם צריך אנשי המחנה הזה גם יקומו להילחם להגנה על המדינה כאשר ייקראו, ובעת מלחמה יינטשו את ביתם ומשפחתם, גם את מקום עבודתם וילכו למלחמה, ואם צריך יקריבו את חייהם כי הם מודעים לכך שהם הקו הראשון והאחרון לקיום הכלכלי, גם הביטחוני, של המדינה.
וישנו המחנה השני, הוא המחנה החרדי. אנשי המחנה הזה הם הצדיקים, כי הם מקיימים את רוב המצוות, כלומר המצוות ככתוב בתורה.
הם שוקדים על הלימוד וההגות בתורה יומם ולילה. אני לא כולל בהם כמובן את אנשי הציונות הדתית וההתיישבות העובדת הדתית.
גם לא את הכיפות הסרוגות והמתגייסים לצבא, גם לא את כל האנשים הטובים בארץ שהם דתיים אבל שייכים בהחלט ובאופן מובהק למחנה הראשון, אלא רק את הפלגים החרדיים.
אבל יש מצווה אחת שהם לא מקיימים אנשי המחנה הזה, והיא בגדר ההגדרה ובזיעת אפיך תאכל לחם. לכן אין הם לפי כך יורשיהם הרוחניים של רבי עקיבא למשל, או הרמב"ם, שאמר "אל תעשה התורה קרדום לחפור בה".
כלומר: "אל תחשבה כלי לפרנסה," והוסיף ואמר: "מי שעוסק אך ורק בתורה הרי הוא ביזה את התורה וכיבה מאור הדת".
אין הם צאצאיהם הרוחניים של הנביאים או השופטים שנלקחו אל גורלם, אל יעדם, מאחורי הצאן, או מן השדה, או בעת שעסקו בדיש בעונת קציר החיטים כמו גדעון בן יואש.
אין הם דומים אנשי המחנה הזה שכאן לכל קהילות החרדים היהודיות האחרות בעולם, קהילות של יהודים החיים על עמלם, יושבים אל לימודם לאחר סיום יום עמל.
כי לא יעלה על דעתם שם בגולה שאפשר לחיות על חשבון הזולת, על עבודת אדם אחר שאולי גם חייו לא קלים.
והמחנה השלישי? המחנה השלישי הוא מחנה השולטים בנו. אנשי המחנה הזה לוקחים משני המחנות האחרים, נהנים מהחלק הטוב בשני העולמות.
אלה הם מחזיקי המשרות מטעם השלטון, פקידי השלטון, בכירי השלטון.
המחנה השלישי הוא הלוקח מהמחנה הראשון את פרי עמלו, וחלק גדול מהשלל יעביר אל המחנה השני.
אז הנה אנו ברי מזל כאן במדינה ממשיך הכותב, כי סכנה גדולה הייתה מרחפת על השלטון כאן לאחר שלוש מערכות בחירות שקמו עלינו השנה. ומערכות הבחירות האלה איימו לערער כאן את האיזון בין המחנות האלה שכאן.
וניצלנו בנס, והפעם לא היה זה המשיח שהצילנו, אלא ממש חמורו, אמנם לא חמור לבן אבל חמור, וזה הנס וזאת הגאולה וזאת העת, כי עת החמור היא העת הזאת, החמור שחבש פעם כומתה והלכנו אחריו במסע, אז בימים אחרים.
ובאותיות קטנות בסוף המאמר שהתפרסם בעתון "השליח" שהיה פרוס כעת על שולחני במשרדי המנהלה של האוניברסיטה, למטה ומשמאל, היה רשום "כתב: י.ע." וגם כתובת אימייל הייתה רשומה.
***
סיימתי לקרוא את המאמר בעתון הפרוס על שולחני, קיפלתי את העיתון והנחתיו בצד השולחן ושקעתי במחשבות. שולחן עץ חום צנוע ופשוט היה לי במשרד בו אני עובד, במחלקה לרישום ידע ופטנטים באוניברסיטה הגדולה של העיר הגדולה.
ידעתי מי הוא כותב המאמר, כלומר מי זה "י.ע." כי הוא היה מספר שנים חברי, או בין חברי הלא רבים בתקופת לימודי בתיכון.
לא החבר ממש הכי טוב, לכן הופתעתי מאוד מהזמנה זוגית שנשלחה אלינו שלשום, אלי ואל בת זוגי גליה, לבוא ולהשתתף ביום ההולדת של אותו י.ע. כן ממש הוא, ודווקא באמצע השבוע, כי לרוב המוזמנים כנראה לא היה זמן אחר. גם אולי כי זה יהיה אירוע צנוע למדי לפי התיאור הקצר באגרת.
תהיתי למה אני, מאיפה בכלל הוא זוכר אותי, או איך יתכן שהוא בכלל זוכר אותי.
לפחות עשרים שנה אם אינני טועה לא דיברתי עם אותו "יוסי עוגן", בוודאי שלא נפגשתי אתו.
מזג האוויר הצפוי להמשך השבוע כלל גם אפשרות לגשם, דבר נדיר למדי לחודש אפריל.
אולי האירוע הזה יתבטל מאליו כמו אירועים רבים בחודש האחרון, גם כמו הרבה דברים מוזרים נוספים שקורים כאן בחודשים האחרונים. לא ברורים, לא צפויים, תחת ענני הנגיף המתפשט בעולם.
בעודי יושב כך אל שולחני באגף המנהלה במשרד לרישום פטנטים, עברה בי לשבר של שניה תחושה מוזרה, תחושה של חוסר תכלית, מן עגמומיות אפורה, לא ברורה, לא ממוקדת, ההולכת ומערפלת את מציאות חיי, כי מה כבר יכול להשתנות?
תוגה נפלה עלי לרגעים מספר, על משהו לא מוגדר, לא ברור, משהו שבכלל לא קרה, דברים שראיתי או אולי לא ראיתי ורק חשבתי שראיתי.
געגוע למשהו לא מוגדר שגם לא יקרה, גם לא יתגשם כבר, עלה וחלחל.
מיד ותוך מחצית הדקה כבה ונעלם הגעגוע הזה, גם נשכח ונדחס לאחור, לתת ההכרה, לירכתי המוח.
כמו אותה דקה בבוקר של יום קיץ לוהט בתעלה המקיפה את העמדה החפורה חשבתי, שם על גדות התעלה, בקיץ אלף תשע מאות ששים ותשע.
נשאר רק מן שריד, מן אינסטינקט של רצון לשנות, להתרכז בקטנות של היום יום ופשוט להאמין.
לנסות להאמין רק בטוב, הרי הכול עוד אפשרי, שום דבר עוד לא נסגר.
ניערתי את ראשי כמו כלב היוצא מן המים, פקחתי את עיני ופניתי לסקור את ערימת הניירת המחכה לי על השולחן.
ב
האורות קרעו את האפלה, נצצו לכל עבר, מביתם של יוסי ודפנה עוגן בפאתי רעננה כאשר קרבתי אליו.
כל הבית נראה ממגרש החניה כיהלום ענק בשלל צבעים, בית מבודד בקצה רחוב קטן ושקט ברעננה.
כאשר הגעתי אל הבית כבר היו הרחבה ליד הבית, גם שולי הכביש ברחוב מלאים במכוניות.
ניתן היה לדמיין איזה מין חבורה התאספה כאן. מרצדסים, לקסוס, ואפילו פורשה אחד ראיתי.
החניתי את מכונית הקיה פיקנטו הקטנה, האדומה שלנו, על צד הכביש במרחק מה מהחניה.
מה לכל הרוחות אני עושה כאן? חשבתי, שלושים שנה אני פקיד מנהלה במוסד אקדמאי מה לי ולאנשים האלה.
אין לי כבר קשר אליהם, אל הזוג הזה, אמרתי לגליה בת זוגי, היא שכבה האומללה עם חום שלושים ותשע מעלות צלזיוס, אפה לא הפסיק לטפטף.
אבל אתה חייב רם, נהמה מתוך אף סתום, זה החבר הכי טוב שהיה לך אי פעם בתיכון לא? מיזנטרופ שכמוך.
כן עניתי, כן. אבל אני לא חושב שהוא זוכר אותי בכלל מתקופת התיכון גליה, רואים שאת ההזמנות שלחה דפנה אשתו.
אני לא מאמין בכלל שהוא יכיר אותי, לא ראיתי אותו עשרים שנה, מאז פגישת המחזור המוזרה ההיא שבה דיברו כולם על ההוא שברח מהארץ.
אבל תראה אמרה, עכשיו הוא מקום ארבעים או משהו כזה ברשימת הכחול לבן וגם קצת מוכתם בצהוב הזאת, של הרמטכ"לים האלה, ומי יודע, בכל זאת הזמינו אותך.
המבוא למדשאה עבר דרך דלתות הכניסה הראשית אל הבית, דלתות רחבות כפולות, עושות רושם, חלקן העליון עשוי זכוכית מחוספסת, דלתות לבית עשיר.
גם אם תגיע אל בית קטן וצנוע, דלתות ענק כאלה ייצרו בך את הרושם שזה בית של עשירים.
על המדשאה היו מפוזרים מספר דוכנים בצורת האות חת, ריח קל של הדרים היה באוויר.
מאכלים אקזוטיים נערמו על דוכנים, על דוכן אחד היה בר משקאות, עליו מותגי וויסקי.
בפינות המדשאה עמדו מלצר או מלצרית.
מצאתי לעצמי פינה מואפלת, גם כיסא קטן מתקפל לשבת עליו מצאתי, תחת עץ תאנה ענף ורחב צמרת. המדשאה החלה להתמלא, נשים נצצו בשמלות ערב ועגילים, גברים בלבוש ספורטיבי.
זיהיתי בקהל חלק קטן מהנוכחים, כאלה שהכרתי עוד מתקופת התיכון.
היו כאן אנשים ממספר מעגלים בחייו של יוסי עוגן.
אני, אני רק את אלה מהתיכון וקצת אולי גם מהאוניברסיטה הכרתי. המעגלים האחרים הנחתי היו צבא ותקשורת כמובן, הרי יוסי היה מקושר לכולם מעין ידוען.
במרכז המדשאה עמדה דמות מוכרת מעולם התקשורת, לא הצלחתי לזכור את שמה, אולי זאת מן דמות מהתוכנית הישרדות, בכל זאת לא מליגה ראשונה חשבתי.
הפרסום והחשיפה לצבור היו משאת נפש שרוב האנשים יכלו רק לחלום עליו בישראל של היום.
לפתע ראיתי אותו, את גיבור הערב, קצת השמין חשבתי אבל לא השתנה בהרבה. עמד לא רחוק מהקריינית או הדוגמנית המוכרת או הלא מוכרת שעמדה שם, אני לא בטוח.
היה מחבק ביד אחת אישה צעירה, גם אותה לא הכרתי, בידו השנייה הייתה כוסית וויסקי בצבע אדמדם.
הם היו מוקפים במספר אנשים כולם כוסות וויסקי בידיהם והם שואגים מצחוק כנראה לשמע בדיחה כלשהי.
טפיחה פתאומית על הכתף הרעידה אותי וכמעט גרמה לי ליפול מהכיסא, אהלן רם מה קורה מה נשמע, רעם קול מעלי, לא זיהיתי מיד את האיש המקריח בעל הכרס שנעמד מעלי.
אלי ? ניסיתי ושאלתי. כמובן ענה, מה אתה לא זוכר אותי? זכרתי במעורפל כי היה קרדיולוג או משהו כזה באחד מבתי החולים הגדולים. כן, כן בוודאי זוכר עניתי, מה שלומך אלי?
מה אתך? ענה בשאלה, מה אתה עושה היום? שאל אלי.
נשאתי עיני אל אלי העומד ממול ומחכה לתשובתי.
באוניברסיטה אתה יודע השבתי, לא הייתה התלהבות יתר בקולי. מרצה ? שאל אלי, לא לא עניתי, במנהלה הכללית, פקיד, אחראי על תחום מסוים, אתה יודע.
זה הרי לא בית של פשוטי עם כאן, עברה במוחי המחשבה פתאום. כבר במבואה לגינה זיהיתי תמונה של דגה על הקיר, ככה במבט חטוף, הופתעתי גם מעצם המחשבה שאולי היא בכלל מקור.
קולות ניסיוניים של פריטה על גיטרה חשמלית גם כיוון של מיתרים גילו כי בפינת המדשאה מתארגנת תזמורת קטנה של שלושה נגנים שהחלה לנגן מוזיקה לריקודים.
מספר זוגות החלו לנוע על משטח דק של עץ שהונח לשם כך על הדשא במרכז. פעם כשהייתי צעיר, ילד אפילו, חלמתי לנגן. תמיד הסתכלתי בקנאה על נגני תזמורת.
חלומות השתנו מאז, הם יותר היום בתחום של בריאות תקינה ככל האפשר, גם שגליה תהיה שמחה, ובאמת לרוב היא מלאה בשמחת חיים גליה.
יש גם איזה הבנה עם הגיל שלמדנו להסכין אתה, כסף גדול ומעמד כבר לא יהיו לנו.
עושר של ממש חשבתי, הרי כפי שנאמר במקורות, שמור לבעליו לרעה, אינו מאפשר אושר, כלומר אושר אמיתי לבעליו.
אם אתה מאוד עשיר, הקלה עלי המחשבה, הרי כל האנרגיה מושקעת בדאגה לשמירה על ההון והרכוש.
קראתי פעם על מיליארדר הודי שסיפר כי כאשר ימות כל רכושו עלי אדמות יהיה הכותונת שעל גופו, לכך הוא דאג מראש, וכך אולי גם פטר עצמו מדאגה לעושר הזה אשר צבר.
לא נגעתי עדיין בכיבוד, גם לא קמתי ממקומי.
אלי כבר הלך לחפש אוזן קשבת אצל מישהו אחר, יותר קשוב ממני.
אני המשכתי לשבת באותה פינה מואפלת תחת עץ התאנה.
שמתי לב למהומה קטנה מכוון הכניסה, אל המדשאה הגיע זוג שמשך תשומת לב, כל הנוכחים הפנו את הראש לעברם.
זיהיתי פנים מוכרות של אדם מהתחום הפוליטי, איזה עסקן חדש שתקוות גדולות תלו בו. לא נשאר כבר כמעט במי לתלות תקווה בימים האלה.
כל מי שלא מצאו עדיין רבב בעברו, גם לא ידעו עליו כמעט כלום, תלו בו תקוות כמו בגלגל הצלה אחרון שנשאר.
אחד מהאורחים, נראה גם הוא כמי שהוא מורם מעם, נשוא פנים, גם אדום פנים וקרחת, אולי מהשתייה, אחז בידו בכוס יין ריקה והקיש בה עם מזלג.
לאט לאט השתרר שקט על המדשאה ואותו נשוא פנים החל לשאת דברים על זכויותיו הרבות של יוסי בתחום התקשורת.
ניצלתי את ההזדמנות כדי לחמוק בשקט אל עבר השירותים בבית.
במעבר מהמדשאה אל פנים הבית כמעט נתקלתי בדפנה אשתו של בעל השמחה, גבוהה מלאה ויפה, בשמלת ערב ארוכה ושחורה הייתה לבושה, שערה השחור עשוי בתסרוקת קארה.
למן נסיכה מצרית דמתה בעיני, אלוהים כמה שהייתה יפה פעם, אז בתקופת התיכון, גם כיכבה אז בכל מיני חלומות שווא שהיו לי.
אבל הנה היא כאן מולי, משדרת וקורנת לכל עבר כאומרת תראו אותי, אני מודל להצלחה, תראו אותי מתספורת הקארה והשער השחור החלק המבריק העוטף את פני העגולות, עד קצות עקבי נעלי הגבוהות.
נשאה מגש עמוס בעוגות דפנה, נזהרת לא להפילו, ואני באותה שניה, אני הצלחתי להוציא מפי במן קול שהיה קצת זר לי את השאלה איפה כאן השירותים?
שמתי לב שלא שאלה אותי בכלל מי אני, גם לא האמנתי שהיא בכלל זוכרת אותי דפנה, הרי חלפו ארבעים שנה, אולי יותר.
אני הייתי אז בזמנים ההם בתיכון, שם בקיבוץ, מאלה שהולכים קצת בצד, באזור האפור.
כבר חלפתי על פניה ולפתע כנראה הסתובבה לאחור ..רם ? שמעתי שאלה, כן, נעמדתי דום, סובב על מקומי ופני חפויות, כאחד שנתפס בקלקלתו.
כן היי זה אני, מה שלומך? שאלתי.
היי אמרה, אני שמחה שבאת המשיכה ואמרה בחיוך רחב, חושף טור שיניים לבנות כשלג.
לא היה בחיוך שלה שום דבר מעושה או מזויף, הוא היה כן ואמיתי, גם אמפתי ככל שיכולתי לשפוט.
חיפשתי את השירותים חזרתי ואמרתי, משתדל לחזק את קולי ולתת לו מעין גוון של שיחה רגילה, ללא התרגשות מיותרת. אה כן, אמרה, כן בוודאי. ישר וימינה.
סבתי על מקומי והלכתי לכיוון השירותים, אבל לא פניתי ימינה, רגלי נשאו אותי קצת אדום פנים לכיוון היציאה מהבית, ובלי לחשוב פשוט התקדמתי לעבר דלת הכניסה אל הבית.
***
בחוץ החלה מנשבת רוח מערבית קלה, נשאתי עיני מעלה וראיתי שהשמיים משחירים, עבים החלו להיאסף מצד מערב.
מצאתי את עצמי הולך לכיוון האוטו, למקום בו השארתי אותו בצד הכביש.
פתאום הרגשתי קלילות בגוף, כאילו זרקתי מעל כתפי תרמיל כבד, על פני התפשט חיוך ואפילו ניתרתי קצת על רגל ימין ואחר כך גם על רגל שמאל במעין תנועה של ריקוד.
הרוח הלכה וגברה, הטיחה בפני עלה צהבהב נישא באוויר. ניסיתי לזכור האם גליה שכחה להוריד את הכביסה? יש לבדוק.
אם בדרך אראה מינימרקט פתוח צריך לעצור, החלב נגמר.
פתחתי את דלת האוטו נכנס לאיטי, אבל רואה בעיני רוחי כל הזמן את דפנה בשמלה השחורה, העקבים הגבוהים, השער השחור המתוקתק, כמו נפרטיטי מלכת מצרים נראתה, בלי להיות מודע על מה אני חושב, בלי להבין למה, הנעתי את האוטו ויצאתי מהחניה.
הרוח הכתה עכשיו ביתר עוצמה, בחמת זעם, בצמרות העצים בצדי הכביש, כביש צר ברחוב צדדי ברעננה.
הם העצים כופפו קומתם וכאילו אמרו לא תשברי אותנו הרוח.
גם אותי לא שברתם חשבתי, בלי לכוון למישהו מסוים, אולי כנראה חשבתי על החיים בכללותם.
התחלתי לזמזם שיר קליט ישן נושן שנוגן הבוקר ברדיו.
הדלקתי את הרדיו.
קריין החדשות של השעה עשר בלילה פתח בידיעה כי יש ידיעות נוספות על התפשטות הנגיף מזרה האימים בכל מדינות אירופה.
כל יום עולה מספר הנדבקים במחלה מאותו נגיף.
מקווים שזה לא סיפור חוזר כאן על מגפת הסארס אמר, או חס וחלילה האבולה, ואולי זה סתם שפעת רגילה.
נזכרתי שגליה לא לקחה את זריקת החיסון לשפעת השנה, גם כי היה מחסור זמני בזריקות.
חייבים ללכת לקופת חולים בהקדם, הרי אני כבר קיבלתי את החיסון, אני בגיל של קבוצות הסיכון, נדמה לי שגם היא כבר בעצם.
גשם כבד, איטי, החל מקיש על השמשות.
אהבתי את קול הגשם תמיד, מאז הקיבוץ, גם את הריח שלו.
לא צריך לצאת לשדות, לא צריך לצאת בשבת אל הדשא למשחק הכדורגל המסורתי של השבת.
גשם אמר לגיטימיות להישאר בחדר עם הספר, כל ספר.
תמיד העדפתי את הספר בחדר הסגור, את ההתבודדות, את הצלילה אל תוך הספרים, אל העולמות האחרים, אל ממלכות הדמיון, אל הניתוק מכאן ועכשיו.
אפילו בצבא בשירות המילואים, שקועים בבוץ בימי החורף אהבתי את הגשם, את הגשם כאשר היינו במקום סגור, אולי לא בסיורי הלילה הבלתי נגמרים על קו הגבול, על דופן הקומנדקר.
גם בעיר כאשר ירד גשם של אביב, הדשאים, הגינות, גם עצי הנוי, הדיפו את הריח הזה, את ריח האדמה הרטובה.
אבל זה כבר לא היה הריח ההוא משם, הריח של הגליל, מעורב בריחות לא מוכרים, בריחות של אז, של תמימות הגוף והנפש.
כבר לא היה יותר ריח לגשם כמו אז באביב ההוא, עם שני חברי, שם בטבע, בנחל כזיב, באותו טיול בלתי נשכח בחופשת הפסח, עדיין בעידן האמונה שהכול טוב ונכון ומבטיח.
עם ריח הפריחה מעורב בדוק של אהבה בלתי מושגת הוא היה, ורק אהבה בלתי מושגת היא גם בלתי נשכחת, ואין שיעור לעוצמתה, כי כל הישג של כיבוש, של מימוש אהבה, של חיים בזוגיות, של הלם המציאות, הוא כלום לעומת אהבה לא מושגת.
את זה גם קראתי פעם אצל סופר שכבש בעוצמה את לבי ואת לב הנוער אז, לפני שנים רבות, והוא נשכח לחלוטין היום, הסופר הזה.
הגשם התגבר, גם הרוח התגברה, תהיה הלילה סופה חשבתי.
מעניין מה קורה שם במסיבה אצל יוסי, כנראה ברחו אל תוך הבית, למחסה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
