יהודי מפשמישל / קדיש

פרולוג
אני כבן שבעים שנה וחש בצורך לספר. איך מתחילים לספר סיפור?

"פתיחת סיפור היא כמעט תמיד התקשרות חוזית בין הכותב לבין הקורא", אמר או כתב מישהו. באשר לי, אין לי עניין בחוזים שמזכירים לי קנייה ומכירה, משא ומתן, סוחרים ועורכי דין, משפטים וחתימות על טפסים עם הרבה "אותיות קטנות", הסתרה וכיסוי במקום גילוי. אני מעדיף לשאול איך חוצבים פתח בלי משקוף, חור קבוע בקיר אמיתי, אטום או שקוף למחצה, אשנב שמגשר בין פנים לחוץ, וכל זה כדי למסור דרכם חבילה. איך מוסרים חבילה שהיא קופסה רבת מחיצות ומדורים: מעשיות, חלומות, אירועים, חוויות, מכתבים ומראות, תמונות ובעיקר זיכרונות. זיכרונות של נועם ואימה במינונים שונים, זיכרונות מֵעָבָר רחוק שמתקרבים מאחור בהיסוס, אט אט, אל הווה שצופה לעתיד לא רחוק, קדימה, מתקרב (הֶעָבָר) אל העת הזאת כמו אופק במהופך. הוא הופך מנקודה רחוקה לתמונה שגדלה במהירות, מתקדמת לעברך, בולעת אותך, המתבונן, המאזין או הקורא.

לספר ולמסור הן בעיקרן פעולות שמרכיבות טקס העברה של דגלים מיד ליד, מדור לדור, מאדם לאדם, מאיש לאישה, ממבוגר לילד, ובעצם ממה ולמי לא? זה דומה להעברת ולהבערת אש מאש קיימת ביום חג. למה עושים את זה? כדי לשמר את המעשה והמחשבה עבור מי שרוצה בכך או מוכרח או אולי עבור המספר עצמו, שהרי מסַפּרים סיפור לקהל אבל לא שואלים אותו אם הוא מעוניין להקשיב. מניחים שהוא משתוקק לשמוע או לקרוא או לראות (אולי קנה כרטיסים מראש או אולי לא נעים לו?). אולם, אולי באמת ובתמים, יותר ממה שרוצה העגל לינוק רוצה הפרה להיניק. מה כבר יכול לקרות לפרה שעטיניה מתפוצצים מגודש חלב ולא תמצא סביבה יונק כלשהו? ובכל זאת, יש בעלי עטינים שכותבים למגירה, יונקת אלמונית ומוסתרת שמחכה בתקווה לגילוי ארכאולוגי אי שם בעתיד. בסך הכול, ההתפלספות הזאת היא מִכְסֵה לבורותי, שהרי אין לי מושג ירוק למה מספרים, ומכאן שאין לי ידיעה איך מתחילים.

מי באמת מתעניין בסיפורו של יהודי אחד מפשמישל? סיפור מקוטע של תולדות נפתלי בן הטוחן, נצר לסעיפים משתרגים של משפחת אופים ושל משפחת יצרני ריבה או שיכר, ללא ייחוס רבני, תורני או למדני.

הוא היה אנאלפבית מוחלט, אתאיסט, אפיקורוס, אופוזיציונר וכופר בכל דבר שזז או חושב. הוא עסק בנעליים, היה סנדלר אומן של מגפיים בצבא האוסטרו־הונגרי, הצבא הרוסי של הצאר וגם זה האדום. הכול לפי הצורך והזמן. הוא היה מעשן כבד מגיל שש או שבע שהתחיל ב"מכורקה"[1] רוסית וסיים את חייו בגיל 63 עם "דובק 10" ביפו המעטירה, במדינת ישראל, בבית החולים "דונולו" על שפת הים מעל חוף ג'בליה. בתוך זוג ריאותיו קינן בכבוד סרטן בועיות שטעם את כל סוגי העשן הללו והפך את הזקן לציוני בעל כורחו.

איך קרה הדבר שיהודי זה, ללא דעת קְרֹא וּכְתֹב, ללא אל ודת, ללא רדיו, טלוויזיה, עיתון או ספר, ובהיותו מתריסן תורשתי וכפייתי, הפך לציוני אדוק בלי הרצל? על כך רצוני לספר.

איני היסטוריון ואיני מלקט מעשיות עממיות וגם לא סופר בדיות או משורר דמיונות, ועם זאת, אני, נכדו, מבקש לספר ולכתוב. על סמך מה? על פי זיכרונות ומעשיות של אפיזודות, עם קטעי קישור על פי קריאת מקורות לא ממשיים, בתוספת אלתורי דמיון וחרוזי ניחוש, ופה ושם ליקוטי מידע שנאספו תוך שיטוט במרחבי הזמן, מצוטטים ונשמעים בדרכים, בבתי האוכל והמרזח, בקיוסקים ובחנויות. ציר הקיום של כל אלה הוא הזיכרון בלבד.

הסיפור אינו מושלם ואינו מדעי. הוא רחוק מדיוק או מאמת עובדתית. בחריץ הגבינה הזה יש מספיק חורים כדי לרמוז ולאפשר ניחוש מושכל שיוביל את הקורא לתמונה סבירה של אריג החיים שרקם אותו יהודי מפשמישל שלרגלי הקרפטים המביטים לגליציה מִצָּפוֹן. האריג מורכב מחוטי נדודים עד אלמה־אטה[2] שבמזרח, זלצבורג (עירו של מוצרט) ונאפולי במערב, מֵרַחֲבֵי הים התיכון עד חופי יפו ליד ומול סלע אנדרומדה, יפו של כנסיות, מסגדים ובתי כנסת, מגדל שעון ורחוב שישים של נרגילות ואבטיחים...

למה להקדים ולפרוש את היריעה? כי כדאי לדעת לתוך איזה מערה נכנסים, וכדאי לדעת ולו רק מעט למה לצפות, ועוד יותר כדאי לדעת מה יוצא לי מזה? ומה ההתחלה והסוף רוצים ללמד, ומה עם מוסר־השכל קטנצ'יק כבונוס על הקנייה והצלילה?

המספר (והמחבר) הוא אדם זקן. הוא מביט לאחור מתוך ההווה שלו דרך משקפיים מרובי עדשות שמורידות פקודות ללשון ומשם ליד הרושמת. הוא מתאר ומעיר כמו מתוך הווה של ילד שזוכר (וממשיך לזכור עד היום) בין הגילים שש לשלוש עשרה. הוא מצטט את תוכן השיחות בין הסב הזקן לנכדו, שהם מונולוגים סביים כתגובה לשאלות הנכד ובהמשך הגיגי הילד עליהם, בבחינת שלישייה קבועה: שאלה – מונולוג – הגיג, נכד – סבא – נכד.

המשקפיים מרובי העדשות תלויים על קולב הזיכרון, העדשות מתנדנדות ומתערבלות וכך נוצרים פרקים כתובים המתהווים לסלט של מרחב וזמן. הקשר בין הסלט ובין עובדות ומציאות מקרי, כך שדמיון וניחוש משחקים בו תפקיד מרכזי, כמו תבלינים בסלט ירקות שבלעדיהם היה תפל. מדי פעם יש צורך בסטיות לצורך הסבר שאוספות יחד את הפירורים שמסביב לצלחת הסיפור, ואפילו סיפורים צדדיים שמאירים דברים סתומים, אלומות זרקור קטנות שמאירות על חורים שחורים או חללים בחריץ הגבינה. אין פלא שהסלט מכיל לפחות שלוש שפות: שפתו הנוכחית של האדם הזקן הכותב, שפתו של הילד של אז וכמובן שפתו של הסב. זו האחרונה הייתה תערובת בלתי ניתנת לשחזור של יידיש מתובלת במילים רוסיות ופולניות, והיא שפה פשוטה אך ערמומית, שכדי לייצגה יש צורך בהשתלה של עקבות סמויים וגלויים.

ברור לחלוטין שהשפה המעורבת המתקבלת היא תוצר סינון של פילטר רבגוני, של התוכן והצורה, של הזיכרונות ומילוי החורים השחורים, תוך תנועה הלוך ושוב, קדימה ואחורה על פני המנעד שבין העבר העובדתי להווה האמיתי. לפיכך הקורא ייתקל במחזוריות של תיאורי אנשים, אירועים ונופים ובעיקר מונולוגים של היהודי מפשמישל, מלווים בהערות ובמחשבות של הנכד, וכל זה דרך העדשות של הזקן הכותב היום, הוא הנכד של אז, כשממעל מביט היהודי מפשמישל, מנוחתו עדן.

בכל זאת נשארה קושיה אחת: לזקן מפשמישל הייתה שפה בלתי ניתנת לשחזור. אילו היו בידינו הקלטות היה צורך בתרגום של המונולוגים והסיפורים לשפת אנוש דהיום או שפת ספרות אחרת. למעשה, הוא היה דברן חסר שפה, והרי אנו זקוקים לאמינות מתקבלת על הדעת ולא לפנטזיה חלולה. אז איך עושים זאת? קבעתי לעצמי כמה כללים שהם סוג של טריקים ושטיקים כמו: הנמכת השפה עד "גבול מסוים"; ניפוי מילים וביטויים מודרניים או מסורתיים וקלסיים; שימוש פרדוקסלי בשפה פשוטה, יבשה ועם זאת עסיסית; הקטנת מספר הפסיקים והנקודות ושימוש יתר בשלוש נקודות וסימני שאלה וקריאה; בכל מקום של סוגריים עגולים, אלה דברי ההסבר שלי בתוך דברי הזקן, שתפקידם לסבר את אוזנו של הקורא לצורך הכרה יותר מעמיקה של נשמת הזקן, וכשיש סוגריים מרובעים אלה הסברים כלליים.

_{[1] סיגריה רוסית זולה שבה הטבק הוא כמו קש. 
[2] "מקום התפוחים", בירתה ההיסטורית של קזחסטן.} 

1. נוף ראשון
הייתי בן חמש או אולי בן שש שנים. קטן, צנום ועורי בגוון חום ולבן גם יחד. כך אמרו לי המבוגרים של אז וזקני או מֵתֵי היום.

מאז ומתמיד הייתי חרוץ ועמלן, ורק עיני הימנית הייתה עצלה מבטן ומלידה. לכן חבשתי לסירוגין רטייה שחורה מפלסטיק על עיני השמאלית וזוג משקפיים של "משקפופר", כדי לאלץ את העין העצלה להתחיל לעבוד ולהסתכל ולא סתם לבהות בחלל. ההמלצה הרפואית הזאת גרמה רק לבכי של בושה והתכנסות פנימה של נפשי השברירית, ולא עזרה לחסל את עצלותה של העין. עד היום היא מנמנמת ורואה מעט, וגם זה מבעד מסך מצועף שלא משתנה, אך היום כבר אין צורך במשקפיים. עין זו, שתמיד חצי עצומה הפכה לקורצנית ושובבה בדומה לעינו של סבי, אלא שאצלו זו הייתה פעולה רצונית ומוכוונת מטרה.

עם זאת, כעת, במבט מהורהר לאחור, מוזר שרק איברים בצד ימין של גופי נפגעים במהלך ההתבגרות־הזדקנות. שוק הגַף הימני תחתון נפוח ומוכחל מרשת ורידים סתומים שמסתמיהם חדלו לפעול בהדרגה עקב עמידות אנכיות כפופות וממושכות, ובכף היד הימנית פשתה נזילת שמן פרקים כרונית שגורמת לחריקות ולכאבים במסבי האצבעות. אולי באמת מספיק רק צד אחד לתפקוד תקין, והשני הוא רק עתודה לשעת חירום או אולי השמאליות גברה על הימניות במלחמת המעמדות של הגוף הסימטרי. מעניין, מעולם לא הצלחתי להגדיר את דעות סבי במובן של ימין ושמאל. נדמה לי שהיה גם וגם ולפי הצורך.

גרנו ביפו בבית ערבי שנעזב, נברח או נתגרש בפתח של סמטה גולשת שירדה לרחוב שישים המפורסם של אז, שהתפתל במקביל לחוף הים. הבית היה מוקף חומת כורכר ובוץ שסגרה על גינה ובה שלושה עצים: רימון, לימון ותאנה, וביניהם עשבים ושיחי גרניום. כשהייתי יוצא מהדלת בחומה, דלת ברזל גדולה, חוּמָה וחלודה ובה מנעול בולט שכנראה הכיל מפתח גדול שנעלם ולכן לא נסגר מאז אותה "נכבה", רגליי היו נוחתות ישר לרחוב אספלט בלי מדרכה ועם שלוליות ביוב ירקרקות. כעבור כמה עשרות מטרים הייתי ברחוב שישים הסואן, בניגוד לשקט הסמטתי. הייתי פונה שמאלה וחולף על פני כוכי חנויות, קיוסקים ובעיקר בתי קפה גדושי שרפרפים מקש, שולחנות זעירים, נרגילות מעשנות, פינג'נים וכוסות קפה קטנות. ישבו שם תמיד ערבים בגילים שונים וביניהם משובצים אשכנזים לסוגיהם. תשאלו – איך מבדילים? ועוד ילד גן!: צבע, לבוש, קולות ובעיקר השפמים. לאשכנזים לא היו שפמים. תשאלו למה אני אומר אשכנזים? כי אז לא ידעתי מה זה ספרדים או מזרחים והבנתי שהערבים והאשכנזים האלה חברים.

אחרי מאתיים וחמישים מטרים הגעתי לצומת טי, שם בדיוק שכנה הסנדלרייה של נפתלי, היהודי מפשמישל. מולה השתפל רחוב שהסתיים בשפת הים, הוא גן המשחקים של ילדי השכונה, שם היה חול לבן זהוב שמתוכו השתרבבו כמה סלעים גדולים ששימשו מקפצות לעבר שרידי אונייה טבועה.

אני זוכר את הסנדלרייה בבהירות רבה. מהמדרכה הצרה ירדת שלוש מדרגות אבן ונכנסת לכוך. משני צידי הפתח כלפי חוץ היו שתי דלתות מעץ גס שנשענו על קירות לא ישרים, מטויחים בסיד לבן גס, ובדלת הימנית נתלה אותו מנעול מוכר, אבל הפעם ידעתי שהמפתח נמצא אצל הזקן שהיה אז במחצית הראשונה של העשור השישי לחייו. בכוך ירדת עוד שתי מדרגות ועמדת באמצע מערת פלאים: סביבך נעליים, סנדלים, כלים ועורות בערבוביה מדהימה. בפינה רחוקה ניצב שולחן עבודה קטן ונמוך ומאחוריו שרפרף קש שעליו ישב האיש בסינר חום־שחור גדול ורחב, ביד אחת נעל ובשנייה פטיש ובפה תקועים מסמרים בגדלים שונים וביניהם כמעט תמיד מזדקרת סיגריה לבנה נצחית עם אנקול אפר אפור בקצה. זה תמיד הזכיר לי פנים של קרוקודיל זקן עם שיניים דפוקות, מה עוד ששיניו של הזקן היו גם כן לסירוגין, בגדלים שונים ובצבעי ניקוטין עזים. באוויר הייתה תמיד עננת קטורת שמקורה בריח עורות של חיות, שמנים שונים, משחות נעליים, לכה ודבקים וכמובן עשן סיגריות "דובק 10", ששימש צלחת פטרי לדייסת הקטורת המהבילה. כוסות תה מרוקנות למחצה היו מפוזרות במקומות שונים ופה ושם שרידי אוכל מפוררים. נחזור לכוך. מהתקרה האירה מנורת חשמל באור צהוב חיוור שהתערבל עם אור השמש שעלתה מאחורי החנות ממזרח, והחל מהצהריים חדרה לתוך המערה עד שקיעתה בים בשעות הערב.

סבא נפתלי היה גוץ קירח עם זוג עיניים שובבות ופיקחיות ללא משקפיים. שרידי השיער בצדעיים מעולם לא סורקו והיו אפורים ובתצורת קוצים מתבדרים ברוח. זוג אוזני פיל גדולות הזדקר משני הצדדים עם אניצי שיער שחור מאפיר בולטים מתוכם במאונך לגולגולת. השיניים, כאמור, היו לסירוגין ובצבע צהוב־חום־כתום אופייני למעשנים כבדים וכרוניים, וקצות האצבעות היו באותו צבע ממש, בעיקר האצבע והאמה (מחזיקות הסיגריה) וכן שתי הכפות. ברבות הימים דמיינתי את כפות ידיו לאלה של נשים בטקסי החינה. הוא נראה גמדי וכרסתן אבל הקרין חוזק רב כי זוג כפות הידיים והאמות עבדו כל חייהן עם פטישים, מסמרים ומסרגות (לתפירת עורות, הוא תמיד עבד בידיו בלי מכונות בשטח), ושמן הבורסקאים היה קרם הלחות של עורן. מתחת לסינר הענק היה תמיד זוג מכנסי חאקי קצרים תוצרת "אתא" ולגופו חולצת משבצות קצרת שרוולים, גם היא כמובן תוצרת המותג של אז – "אתא". וילון של עצבות קלילה עטף תמיד את דמותו כמו מעיל רוח, אבל זה היה שריד של תהפוכות עבר ולא מגן מפני עתיד מתרחש.

כשהייתי נכנס ומתקרב אליו היה הווילון מוסט, בת־צחוק הופיעה, העבודה שבתה והלקוחות התעופפו משם עקב אמירות ומבטי זעם רושפים שכאילו הודיעו "אתם לא רואים שאתם מפריעים לי עם הנכד? תבואו אחר כך... ובכלל אל תבלבלו במוח", או ביידיש חורקנית "הַק מִיר נִישְׁט אִים צ'ייניק אָרן" (אל תקשקשו לי בקומקום), כאילו אין כל חשיבות בלהתפרנס.

הוא לא היה מהאסכולה של "הלקוח תמיד צודק והכול למענו". הוא ידע שאין בשכונה סנדלרים רבים, ובוודאי לא ברמה שלו, וסמך על כך שממילא תמיד ייאלצו לחזור אליו. כעת היה מתחיל טקס קבוע. קודם כול וראשית לכול "קח כסף זה ולך קנה לך ארטיק או ממתק". בדרך כלל היה שם בכפי הקטנה פי שתיים או שלוש מהעלות הצפויה כי היה בינינו הסכם סודי, תת־קרקעי, שהעודף עובר לקופתי לצרכיי האחרים. לשנינו היה ברור שלא מספרים לסבתא או להורים. זה נאמר בשפה שמכילה מילים ביידיש, מילים בודדות בעברית מקולקלת, כמה קללות ברוסית ואמירות פולניות מטופשות. זאת הייתה דייסת המילים הרגילה שנפלטה מפיו במאמץ ניכר.

יש להבהיר מיד: באותו גיל וזמן ידעתי יותר יידיש מעברית כי גודלתי על ידי סבא וסבתות (הייתה גם סבתא מצד אימי). הוריי עבדו בממוצע שש עשרה שעות ביממה כדי לחסוך כסף לקניית דירת שיכון שהייתה משאת הנפש ומושא הכמיהה של כל זוג צעיר בשנות החמישים המוקדמות, בעשור הראשון של מדינת היהודים. רק בגן חובה התחלתי להכיר עברית. ברחובות השכונה דיברו ערבית יותר מכל שפה אחרת, ויתר השפות היו בליל בבלי של להג מהגרים אופייני. סבי דיבר עם הוריי ביידיש ולפעמים עבר לרוסית או לפולנית בניב גליצאי כבד, ועברית ממשית הוא לא קלט או פלט עד סוף ימיו. בכל מקרה, מכיוון שלא ידע קרוא וכתוב מיום לידתו הרי שגם באותן שפות שבהן התבטא, נקט בשפת דיבור בלבד שידע משמיעה טובה, ללא שימוש באף חוש אחר.

בחזרתי מהקיוסק הסמוך, בידי המוצר שרכשתי ובכיסי העודף, הייתי מתיישב מולו על שרפרף דומה לשלו. אז החל השלב השני בטקס, שהיה בדרך כלל קצר ופחות חשוב – הצתת סיגריה ושאלות נימוס קצרות, "מה נשמע?" ו"מה שלום?" וביעף עוברים לשלב השלישי והחשוב – הסיפור. הוא מעולם לא דיבר על סבתא או על הורים וקרובים. הוא לא שאל על הגן (ובהמשך, בית הספר), על חברים או על מעשים והישגים. רק על עצמו ידע לספר. באותם רגעים, דקות או שעות, היינו כמו בלון פורח מבודד המרחף בחלל בלי מגע עם האדמה. הסיפורים היו אמיתיים, לא בדיות ובוודאי לא מה שאנו מכנים היום סיפורי ילדים (הוא מעולם לא קרא ולא הקריאו לו ולכן לא הכיר את המושג הזה. הוא לא שמע על מדרשים, אגדות, חז"ל, תנ"ך או כל דבר תרבות מקובל). ידעתי שקללות ברוסית היו ספרות המופת שלו, ובדיעבד אני יודע שהן סיפרו את חייו של היהודי מפשמישל.