הבא ברכה לנערים

מבוא

נולדתי בירושלים ב־20 בינואר 1951 (י"ג בשבט, תשי"א) להוריי רבקה ורענן ויץ, כארבע שנים וחצי אחרי נפילת דודי, יחיעם ויץ. יחיעם נהרג ב־16 ביוני 1946 בפעולת 'ליל הגשרים'. כינויי במשפחה הוא 'יחיעם הקטן' כיוון שבן דודי, המבוגר ממני, כונה 'יחיעם הגדול'. גדלתי בבית המשפחה ברחוב החלוץ בבית הכרם, באותה חצר שבה גרו גם סבא יוסף וסבתא רוחמה – הורי יחיעם. כל חיי אני מתגורר באותו המקום, עד עצם היום הזה. דודי יחיעם הגיע לבית בבית הכרם בשנת 1923, כשהיה פעוט בן חמש, וחי בו חלק ניכר מחייו הקצרים. רוחו ריחפה במקום שנים רבות. כבר כנער צעיר התמודדתי עם דמותו ועם צילו. זיכרון יחיעם היה יסוד דומיננטי בזהותי והיו לו שני מרכיבים: המרכיב הראשון היה צער ויגון עמוקים ביותר; והמרכיב השני היה שונה לחלוטין וזהו הפולחן סביב דמותו. סבי וסבתי עשו הכול כדי לשמור על 'הפולחן' וכך הפך יחיעם לדמות לאומית ומיתולוגית. לנוכח מצב זה גדלתי בתחושה עזה שאין לי כלל זהות עצמית, פרטית לגמרי.  

השם יחיעם ויץ היה שם ידוע מאוד בימי נערותי, אנשים הכירו אותו והגיבו כששמעו את שמי. היה לי קשה מאוד להתמודד עם תגובות אלה. דוגמה בולטת לכך היא תגובתו של צבי קפלן, מורי למוסיקה בשנתי הראשונה בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה (ליד"ה, בשנת 1963). כשראה אותי בכיתה ביום הלימודים הראשון החל לצרוח עליי ולאיים שיוציא אותי מהכיתה. לא היה לי שמץ מושג מדוע הוא מתנהג בדרך כה משונה. לאחר כחודשיים הגיע אבי לבית הספר וכאשר קפלן ראה אותו הוא רץ אליו, נפל על צווארו והשניים התחבקו בהתרגשות. אני צפיתי במחזה בהשתאות ובערב שאלתי את אבי לפשרו. אבא הביט בי ארוכות ואמר: 'ימי, אתה לא יודע, צבי קפלן היה חבר נפש של יחיעם'. מאוחר מאוחר יותר שאלתי את רמה, אלמנתו של יחיעם, על חברות זאת. היא ענתה כי צבי אהב את יחיעם אהבה גדולה ויותר מזה – אחרי נפילת יחיעם היה קפלן במשבר נפשי לא קל. לאחר פגישתו עם אבי, שינה צבי קפלן את יחסו כלפיי באופן מוחלט – הפכתי להיות יקיר תלמידיו. כך נאלצתי במהלך חיי להתמודד עם זיכרון יחיעם המורכב והמתעתע. אני מודע לכך שקשה עד מאוד לשאת את השם 'יחיעם ויץ', אך מרתק מאוד לשאת אותו. גם היום, כשאני מבוגר מדודי יחיעם ביותר מארבעים שנים, רודף אותי צילו בלא מעט דרכים.  

טענו אנשים שהכירו את יחיעם היטב טענו כי הדמיון בינינו הוא מפתיע. בקיץ 1966, כשהייתי בן 15, פגשתי בביתי אורחת של אימי, נעמי סמילנסקי, שהכירה את יחיעם שנים רבות. נעמי התבוננה בי במבט ארוך ואמרה לאימי משפט קצר אחד: 'יחיעם הגיע'. תמונה נוספת, של אירוע שהתרחש אחרי עשרות שנים, חקוקה היטב בזיכרוני. בשנת 1999 ארגנתי באוניברסיטת חיפה יום עיון לרגל שלושים שנים למותו של לוי אשכול, והזמנתי את רות דיין, שלמדה עם יחיעם באותה הכיתה בגימנסיה העברית בירושלים. כאשר רות ראתה אותי אמרה לי: 'החיוך שלך הוא כמו של יחיעם'. היו אנשים שלא הכירו אישית את יחיעם, אך זכרו את הלווייתו ההמונית. בשנת 1977 הצטרפתי למערכת כתב העת 'עמדה' ועורכו, חברי היקר מנחם ברינקר, הציג אותי בפני חבר המערכת בועז עברון. בועז הסתכל עליי ואמר: 'יחיעם, אני זוכר את הלווייתך'.

נקודה מהותית יותר עבורי הייתה יכולת הכתיבה הידועה והמרשימה של יחיעם. כנער צעיר כבר הייתי חייב להתמודד עמה. בקיץ 1966, כשהייתי בן 15, יצאה לאור המהדורה השנייה של מכתבי יחיעם (המהדורה הראשונה יצאה לאור במרס 1948, בעצם ימי מלחמת העצמאות). את הספר קיבלתי כמתנה יקרה מסבי. תשוקת הכתיבה פיעמה בי מאז ילדותי וסבי, שעודד אותי, כתב לי כשהייתי בן שבע: 'במלאת לך שנים עשרים; עטך תנהג בעט סופרים'.

קראתי את מכתבי יחיעם ואת המבוא למהדורה החדשה שכתב ס. יזהר. כמה מן המכתבים קראתי שוב ושוב כיוון ששילבו בין שלושה מרכיבים שהיוו את יסודות נפשו של יחיעם: ביטויי אהבה מרגשים; סיפורים על שורשיו; התייחסות לנושא שהיה קרוב מאוד לנפשו – מוזיקה קלאסית. דוגמה למכתב כזה שכתב יחיעם לרמה סמסונוב, חברתו שהפכה לרעייתו, ב־18 במרס 1939 בעת שלמד בלונדון:

'נזכרתי במין ערב נהדר בחדרה, שנינו הלכנו לצד הגורן, כשהחשיכה ירדה יותר ויותר, היה הכול שקט ושליו וספוג ריחות של קציר וירק ופרדסים, ומין שקט מיוחד במינו היה זה, שקט של המושבות שלנו, בפרט של אלה שאינן עירוניות ביותר. מין שקט שמזכיר לי את בית סבא... הלכנו שנינו יד ביד, ואת היית באותה שמלה רכה, וכפרית, ונהדרת, ואת כולך נהדרה בה, כולך יופי, ושקט, וטוב, ואחווה, ושירה, וליטוף. ואת ואני הולכים לאט וחוששים להרים קול או למהר, שלא תשתמט השעה הזאת ותימוג לה; ואנחנו עוברים על פני בחור ובחורה ועריסה ואת מספרת לי משהו עליהם, והכול מתמזג לתוך הערב הזה... לא בי האשמה. את הסימפוניה השמינית [של בטהובן] שמעתי ועלתה לי רמה הטובה בזיכרון, ביד חמימה בתוך ידי, וחיוך ועיניים רכות, ורציתי פתאום כל כך להזכיר לה אותו ערב ואותם דברים'.

כשקראתי מכתב זה ומכתבים אחרים עלתה בי תחושת תסכול ותהיתי אם אי פעם אצליח להפגין כשרון כתיבה כה יפה כשל יחיעם. שאלה זו ליוותה אותי והטרידה אותי. העובדה שבמהלך השנים הצלחתי לבטא את עצמי על הכתב באופן ראוי מעידה כי התגברתי על חששותיי ותסכוליי לנוכח זכרו ומורשתו. הצלחה זאת היא נקודה מכרעת בעולמי.

מכתבים רבים שכתב יחיעם הוקדשו ליצירות מוזיקליות שאהב להאזין להן. מכתב שכתב ליזהר סמילנסקי (הסופר ס. יזהר), בן דודתו וחברו הקרוב, מה־6 במאי 1939 מעיד על כך שיחיעם היה בעל השכלה מוזיקלית רחבה, למרות שלא למד מוזיקה בחייו:

'מחר אני וש. הולכים לשמוע את אדריאן בולט ו(הפסנתרן ויליאם) באקהאוז: בטהובן, קונצרט מס' 3, קונצרט מס' 5 [הידוע בשם "הקיסר"] ו"הפוגה הגדולה" (!) ומכיוון שקילל כל כך אותי ואת ש. על "שאין אנו שומעים כלום" – הרי שהגיעה שעה להודיע לך בשם שנינו שאם אינך מכיר את הקונצרט לפסנתר ה־24 ב־C moll [ספרו ברשימת קסל הוא 491] ואת הקונצרט לפסנתר ב־moll D של מוצרט – אינך אלא בטלן. אין לך מושג כמה הוא עצום, ויסודי וראשית לכל! בטהובן "גנב" ממנו עשרות תמות! בקיצור, אנחנו שנינו מוצרטיסטים מושבעים ומאום לא יעזור לך (והרקוויאם? ה'קיריה"?)'.

התחלתי להאזין למוזיקה קלאסית בקיץ 1966. מבחינתי הכרת מוזיקה הייתה אירוע מכונן – מאותם ימים ההאזנה למוזיקה הפכה למרכיב דומיננטי בעולמי הנפשי והאינטלקטואלי. עד היום אני מאזין למוזיקה, בעיקר קאמרית, ומכיר לא מעט יצירות. משפטו של חיים גורי, שמצוין בספר זה, כי יחיעם 'ידע עשר סימפוניות בעל פה' מתאר גם אותי. דרך מכתבי יחיעם הכרתי את היצירות שאהב יחיעם ושעליהן כתב במכתביו. יחיעם כתב על שני הקונצרטים לפסנתר של מוצרט שאף אני אוהב. הקונצרט הראשון שיחיעם ציין במכתבו – קונצרט מספר 24 – הוא אחת היצירות המוזיקליות הראשונות שהכרתי ומלווה אותי מאז בכל נפתולי חיי. בקיץ 1973 האזנתי ליצירה יחד עם חברי הקרוב גדעון (גידי) דבורצקי, שלאחר זמן קצר נפל במלחמת יום הכיפורים בהיותו בן 21. כשאני מאזין ליצירה זאת אני זוכר היטב כיצד האזנו לה שנינו על גבי רשמקול סלילים מיושן בביתו. קראתי לבני גידי על שמו של חברי הטוב, כפי שגם אני נקרא על שם חלל מלחמות ישראל.

במכתב אחר ציין יחיעם יצירה נוספת שקרובה ללבי – 'הפוגה הגדולה' מאת בטהובן. יצירה זו היא אחת מהרביעיות המאוחרות של בטהובן שנתפסות כיצירות כבדות משקל וקשות להאזנה. עוד בהיותי תלמיד תיכון התמודדתי עם יצירות אלה בעקבות משפט שכתב יחיעם ליזהר: 'פעל עלי הפחד שלי מפני "דברים קשים – סונטות אחרונות, קואורטטים אחרונים"'. כשקראתי זאת חשבתי לעצמי שאם יחיעם היה אחוז פחד מיצירות אלה, אני חייב להאזין להן. קניתי תקליטים של הרביעיות המאוחרות בביצוע רביעיית בודפשט והפכתי למעשה לתלמידו של דודי המת וכך יצרתי בעולמי סוג של דיאלוג עימו. דודי יחיעם היה נוכח אפוא תמיד בעולמי הפנימי.

כאשר השתתפתי בשלוש תכניות הרדיו 'הקונצרט שלי' הקראתי קטעים ממכתבי יחיעם שעסקו במוזיקה והשמעתי בהן יצירות שיחיעם אהב – כמו הסונטה האחרונה לפסנתר של בטהובן (מספר 32 ואופוס 111) והסימפוניה הרביעית והאחרונה מאת יוהנס ברהמס, שיחיעם הגדיר את ביצועה כ'עצום ומבעית'. כך המשכתי את הדיאלוג בינינו בעולמי המוזיקלי.

כל חיי אני מנסה לפענח את דמותו ולהבין את מקומו בעולמי. ביוני 2014 התרחש אירוע ששינה את התייחסותי ליחיעם באופן משמעותי – במפגש של עשרות 'יחיעמים', שנקראו על שם יחיעם ויץ. יוזמת המפגש הייתה שרה ברנע, מורת דרך ותיקה שעוסקת בסיורים בבית הקברות בהר הזיתים, עבורה היה ארגון המפגש בגדר הגשמת חלום. שרה פנתה ליחיעם יפה, בנו של אורי יפה ממעוז חיים ששלח את יחיעם למשימה שבה מצא את מותו, ושהיה אחד מ'היחיעמים'. שרה ברנע ויחיעם יפה פנו אליי ויחד גיבשנו את המפגש שנערך ב־16 ביוני 2014, יום השנה ה־68 ל'ליל הגשרים'. המפגש המרגש נערך ביד יצחק בן־צבי בהשתתפות עשרות 'יחיעמים', שהסוציולוג פרופסור אפרים יער כינה 'ילדי מצבות'. כולנו בני אותו דור, וגילינו נעים סביב גיל המדינה. חלקם נולדו בשנת 1946, שנת נפילתו של יחיעם. ה'יחיעמים' סיפרו כיצד הם מתמודדים עם הנטל הקשה של נשיאת השם 'יחיעם'. על האווירה ששררה במפגש נכתב:

'ברצוני להזהיר את הנוכחים: "בערב זה אין להשתמש בשמות פרטיים" ביקש מנחה המפגש ד"ר יחיעם יפה. בתחילת המפגש כדי לנמק את בקשתו, קרא לפתע: "יחיעם, כבה בבקשה את האור". בתגובה קמו ממקומם כעשרים איש. יחיעם אינו מן השמות המככבים ברשימת השמות השכיחים בישראל. אבל במפגש היחיעמים הוא היה הנפוץ ביותר. קרוב לשלושים יחיעמים, שנקראו על שמו של איש הפלמ"ח יחיעם ויץ השתתפו'.

יצאתי מהמפגש הזה עם שאיפה גדולה, לכתוב על יחיעם ויץ ועל הנצחתו כדי להבין סוגיה מכרעת בחיי ובנפשי – מהו מקומו בעולמי. שאיפה זו הבשילה לאיטה ולאחר כשנתיים, ביוני 2016, התחלתי לצעוד בדרך ארוכה ומרתקת – כתבתי ספר על יחיעם עצמו, על הנצחתו ועל הנצחת בני דורו.

נסעתי לקיבוץ יחיעם כדי לחפש חומרי ארכיון על היחסים בין הקיבוץ למשפחת ויץ, ובמיוחד על קשריהם ההדוקים עם סבי, יוסף ויץ. עזבתי את הארכיון בתחושה בלתי רגילה – מצאתי שפע חומרים מרתקים ומרגשים. התברר לי כי במהלך השנים אספו אנשי הארכיון כל פיסת מידע על משפחת ויץ. במהלך הנסיעה הארוכה חזרה לירושלים גיבשתי את ההחלטה – לאסוף עוד חומרים להתחיל לכתוב. מאז אני הקדשתי חלק ניכר מזמני לכתיבת הספר, חוויה לא קלה, אך מסעירה. ספר זה אינו הספר הראשון שכתבתי, אך הוא שונה לחלוטין מיתר ספריי כי הוא עוסק בשורשי משפחתי ומאיר אותם ואת שורשיי שלי.

פרק ראשון
חיי יחיעם
הולדתו ובחירת שמו

יחיעם נולד במושבה יבנאל שבגליל התחתון ב־18 בספטמבר 1918 (י"ב תשרי תרע"ט), בשלהי מלחמת העולם הראשונה. הוא היה בן הזקונים במשפחת ויץ, הבן השלישי של יוסף ויץ ורעייתו, רוחמה לבית אלטשולר. שני אחיו נולדו ברחובות. אבי, רענן, שנולד בקיץ 1913, היה אחיו הבכור של יחיעם, ואחריו נולד שרון בראשית 1915. כשיחיעם נולד היה אביו מנהל חוות סג'רה בימי מלחמת העולם הראשונה – השלב המקצועי הראשון בקריירה המפוארת שלו ביישוב הארץ. הוא מונה לתפקיד בקיץ 1915 (תמוז תרע"ה) ומילא אותו כארבע שנים עד 1919 (תרע"ט).[1]

יוסף ויץ כתב על הולדת בנו החדש כי בהשכמת הבוקר הגיע אל חוות סג'רה רץ מיבנאל 'לבשר לאב כי ילד יולד לו בלילה שחלף, וכי שלום ליולדת ולרך'.[2]  בנסיבות הולדתו וקריאת שמו היה שילוב בין הממד הפרטי־משפחתי לבין הממד הלאומי. באותם ימים הגיע הצבא הבריטי לגליל וכבש את האזור מהאימפריה העות'מאנית המתפוררת. בביקורו ביבנאל קיבל מזכיר המושבה את פני האב בצהלה: 'בשורות טובות! בשורות טובות!'. בלילה שבו הרך הנולד בא לעולם 'הגיעו פרשים הודים לעמק הירדן ברדפם אחרי חיל התורכים הניגף' ובימים הבאים פשטו חיילי הצבא הבריטי על משעולי הגליל 'כבשהו וישחררוהו'. ביום השמיני, יום ברית המילה של הרך הנולד, 'כבר ניסרה הבשורה עצמה: הכרזת בלפור על שיבת ציון לעם ישראל'[3] ובכול מושבות הגליל התפרצה תחושה אופורית: התחוללו 'צהלה ושמחה לקראת ימי המשיח הממשמשים ובאים'. טקס הברית התקיים בבית החולים הסקוטי בטבריה ובאותו יום, 25 בספטמבר 1918, כבש הצבא הבריטי את העיר. 'חזון הגאולה הקרובה פעם בליבותיהם של המתכנסים לבריתו של הנולד'. האווירה ששררה באולם הטקס הייתה רוויית התרגשות, 'באור עיניהם ומצהלות פיהם המשתתפים נשאו ברכה: "יחי עם ישראל בארצו!"'. המוהל שאל מה שם הרך הנולד וקריאה פרצה מפי הנאספים: 'יחיעם, יחיעם!' – ויהי שמו בישראל יחיעם, יחיעם לבית ויץ, סמל ואות לברית שנכרתה בין העם האנגלי לעם העברי לתקומתו בארצו'.[4] לא ידוע אם יחיעם ויץ היה הראשון שנשא שם זה, אך ברור כי הוא היה אחד הראשונים שנשאו שם זה והבולט ביותר מקרבם.

במכתב ששלח למערכת עיתון הארץ ב־2011 יהודה זיו, חוקר בולט של תולדות ארץ ישראל שעמד שנים רבות בראש ועדת שמות היישובים, סיפר סיפור שונה מסיפורו של יוסף ויץ.[5] הוא כתב כי ב־25 בספטמבר 1918 רכב יוסף ויץ על סוסתו בנחל יבנאל כדי להגיע לטבריה, לטקס הברית של בנו. כשהגיע לצמח הוא הופתע לראות במקום פרשים אוסטרליים שכבשו את המקום אחרי קרב שהתחולל בכפר סמח' הסמוך לצמח. האב המאושר נתמלא בשמחה ובגאווה, כי אז הכול האמינו באמונה שלמה בהכרזת בלפור, ובדרכו לטבריה גמלה בלבו ההחלטה לקרוא לרך הנולד בשם הסמלי 'יחי עם'. אבי, רענן ויץ, אז בן חמש, זכר היטב את הולדת אחיו. הוא סיפר כי אימו נסעה ליבנאל, שהתה במקום כשבועיים וחזרה לסג'רה עם אח קטן ששמו היה יחיעם. על בחירת שמו כתב אבי:

'השם שקרא אבא לרך הנולד היה אות לניצחון האנגלים וזכר להצהרת בלפור. שני אירועים אלה היו קשורים בעיני רוחו בהגשמת הציונות. מכאן השם יחיעם – יחי עמנו החופשי!'.[6]

מיד אחרי הולדת יחיעם עזבה המשפחה את סג'רה. יוסף ויץ כתב כי 'אך מלאו ליעמי (כך כינוהו בני הבית) ירח חודש הוא נטלטל עם הוריו ושני אחיו בקרון פתוח מסג'רה לרחובות'. הוא הדגיש שהדרך הייתה ארוכה ומלאה 'חתחתים מהבחינה הגשמית' אבל היא הייתה 'מלאה ביטחון ואמונה מהבחינה המדינית, בשורת השחרור נישאה בפי הצבאות, שבמחנותיהם נפגשנו על כל צעד ושעל'. נראה כי בדבריו הצדיק האב את החלטתו להעניק לבנו שם שסימל את הברית בין שני העמים – העברי והאנגלי.

הסיבה לעזיבת הגליל הייתה משרה שקיבל אב המשפחה, יוסף ויץ, כעוזרו של עקיבא אטינגר, מנהל מחלקת ההתיישבות בהנהלה הציונית וראש אגף הקרקעות בקרן הקיימת. תפקיד זה היה הראשון של יוסף במוסד זה שבו עבד כמעט יובל עד 1966.

התחנה הראשונה של המשפחה הייתה ברחובות ובשנת 1921 עברה משפחת ויץ לירושלים בעקבות משרדי הקרן הקיימת, מקום עבודתו של אב המשפחה. המשפחה התגוררה בשכונת הבוכרים, שנחשבה אז לשכונת יוקרה ולאחת השכונות המבוקשות, המסודרות והיפות מחוץ לחומות ירושלים. הם שכרו דירה מרווחת למדי עם שלושה חדרים ואף חדר נוחיות, מה שלא היה מובן מאליו בזמנו. בעיני בני המשפחה דמתה הדירה לארמון.[7] יחיעם, אז בן שנתיים וחצי, אהב לשוטט ברחובות המסולעים בשכונה. פניו היו מעוגלות ועיניו בצבע אפור כהה היו גדולות וגלויות. חוכמותיו היו מרובות ואימו התגאתה בפיקחותו.

מבחינת רוחמה ויץ היו החיים בדירה בשכונת הבוכרים בחזקת הגעה אל המנוחה ואל הנחלה, אך אז צף ועלה קונפליקט בין ההורים. יוסף ויץ עלה לארץ בשנת 1908 כדי להגשים את הדרך החלוצית וכשהתחתן עם אשתו, שהייתה בת למשפחת איכרים, הוא נטש את העולם החלוצי למען סגנון חיים בורגני. הוא לא חי בשלום עם המפנה שחל בחייו וחיפש דרך להגשים את האידיאל החלוצי לפחות באופן חלקי. יוסף הצטרף לקבוצת חברים שהקימה את אגודת 'בוני בית' שמטרתה הייתה לרכוש קרקעות באזור ירושלים כדי להקים שכונת גנים עצמאית בניהול ועד שיתופי. האגודה פנתה אל האדריכל הידוע ריכרד קאופמן, מתכנן מושב העובדים נהלל, בבקשה לתכנן את שכונת הגנים החדשה, ששמה יהיה בית הכרם. יוסף ויץ היה דמות מרכזית שהובילה את הקמת השכונה החדשה. ניצה בן־ארי כתבה כי הגעגועים למעשה החלוצי לא נטשו אותו כל חייו וכי 'הם באו לידי ביטוי, למשל, במעורבותו בבניית הבית בשכונה בירושלים, באמצע שנות העשרים, כאשר שום כביש לא הוביל למקום'.[8]    

באחד מימי השבת הלכה המשפחה לראות את המקום המסולע שבו עתיד להיבנות ביתם. אבי המשפחה עלה על סלע גדול, זקף קומתו – הוא היה גבה קומה, הסתכל סביבו 'בהתפעלות ובהתעלות רוח, פרש ידיו וקרא בקול גדול: "בניי הסתכלו, זוהי נחלתנו, כאן נגדל את העצים ואת הירקות וכאן נקים את ביתנו בארץ ישראל"'. הדברים הנלהבים של בעלה היכו את רוחמה בתדהמה ואף גרמו לה דיכאון. היא ישבה למרגלות סלע, פרצה בבכי מר ושאלה את בעלה בטרוניה: 'האם אפשר לבנות בית במגרש סלעי כזה? האם אפשר לנטוע עץ במקום זה?'.[9] במשך כשנה נבנה הבית במגרש זה שברחוב החלוץ ויוסף ורוחמה ויץ חיו בו עשרות שנים, עד ימיהם האחרונים. יוסף נפטר בבית זה בשנת 1972 וסבתי נפטרה בו בשנת 1982, עשר שנים אחריו.  

כשהגיעה המשפחה לבית הכרם היה יחיעם בן חמש. יחיעם היה החלל השני מקרב בני השכונה. בספר שנכתב על שכונת בית הכרם הוזכרו גם 21 חללים תושבי השכונה.[10] הדברים שנכתבו על יחיעם היו מיוחדים ויוצאי דופן: 'נצר לכובשי השממה, בן להורים שכל ימיהם קודש לעמל וליצירה. מתוך סלעי בית הכרם בקע ועלה, ועם עציה גדל וייף. תמר והזדקף. בעשרים ושמונה חייו נשרף כולו בלהט נעוריו'.[11]    

יחיעם נכנס לבית הספר היסודי בשכונה כשהיה בן חמש והיה התלמיד הצעיר בכיתתו. אביו תיאר אותו כילד ערני ביותר: 'ראשו נטוי לתורה וידיו עסוקות בעפר הגינה ועיניו – לטבע הסביבה'. בשנת תרפ"ז (1927), כשהיה בן תשע, הוא התחיל לכתוב והכתיבה הייתה פן שאפיין אותו מאוד. בימי החורף והגשם 'הוא מביע את רשמי הסתכלותו בשפת שירה לא חרוזה, אבל טבעית ופשוטה', אחד השירים שכתב על הטל: 'עת ינוח כל חי, ירד טל בהר וגיא'.

יוסף ויץ הדגיש כי בנו יחיעם 'לא ידע בטלה. תמיד עסוק. אם בלימודים, אם בקריאה, אם במשחקים ואם בעבודה בגינה'. במידה רבה, האווירה שיצר אב המשפחה הייתה אווירת 'דת העבודה'. יחסו לבטלה בא לידי ביטוי גם בטורים שכתב, שניתן לראותם כילדותיים למדי:

אל העצל

לא אתה ידידי,

לא אתה חברי,

לי חברים אחרים,

ואינם כמותך עצלים.

לך, עצל, שכב במיטתך,

ותטפל בם אמך אף אחותך,

בעינינו תחשב לחולה

יען כי לבית ספר ללכת אינך רוצה.

מי שזכר את יחיעם כילד וכנער היה יעקב האפט, שהתגורר סמוך למשפחת ויץ. הוא זכר את יחיעם, שגדל והיה לנער ולעלם בבית הכרם. הוא כתב כי 'ידעתיו בילדותו, בשחרותו. גם היה בא לביתי, אל בני, חברו בפלמ"ח.[12] בעל קומה ותמיר פנים מאורכים־צנומים ולחיים נפולות. וכמשהו מן הסגפנות בהם. העיניים גדולות והמבט גלוי'. האפט ציין תכונה של יחיעם שרבים ציינו: 'המרומז בו מרובה על הגלוי'.[13]  גם הסופר ס' יזהר אפיין את נשמת יחיעם: 'קלסתרו נאה, וצורתו נאה, וארחו מצודד־לב והכל ניתן לו לכאורה מקרן השפע ואינו חסר לכאורה כלום מהצלחה ומקלות ההישג', ולמרות זאת 'צאו וראו מה שם בלבו, כל אותה מבוכה, חוסר נקודה אמצעית של נותן טעם, זו התלישות והרפיפות, אותה נקדנות ופינוק מרובה שבנפש ובסיפוקה של הנפש, אסטניסטיות יתירה ליפה, לאמיתי, להרמוני'.[14]    

בתקופה זאת התהדקו קשריו של יחיעם עם בן דודתו יזהר סמילנסקי. יחיעם היה חברו הקרוב של יזהר עוד מימי ילדותם ובסתיו 1932 חל שינוי משמעותי ביחסיהם כשיזהר הגיע לבית הכרם כדי ללמוד בבית מדרש למורים על שם דוד ילין, שמוכר בשם 'סמינר בית הכרם'. יזהר היה אז בן 16 ויחיעם היה בן 14. לפי ניצה בן־ארי, 'בירושלים העמיקו הידידות, ההבנה, האהבה, בין שני בני הדוד, עד שהפכו לקשר העז ביותר בחיי יזהר. יזהר ראה ביחיעם את ה'אלטר אגו' שלו, והתבטא כך בראיון אצל אילת נגב, אם היה אדם שיזהר יכול היה לשתף במידה כלשהי בלבטיו היה זה יחיעם'.[15]

תחום שקירב ביניהם היה אהבתם המשותפת למוזיקה הקלסית, ובמיוחד למוזיקה הקאמרית. שניהם התחילו לשמוע מוזיקה קלסית בהיותם נערים צעירים, והדבר מעיד על עושר עולמם התרבותי. יחיעם היה ידוע באהבתו למוזיקה בכלל ובבקיאותו הגדולה בתחום. חיים גורי, שהיה תחת פיקודו בפלמ"ח כתב כי יחיעם 'ידע עשר סימפוניות בעל פה'.[16]

מי שכתב על יחיעם ועל קשריו עם יזהר היה הסופר והאיכר משה סמילנסקי, קרוב משפחתו של יזהר.[17] במאמר על יוסף ויץ, כתב כי 'חודשים מספר לפני שנקטפו חייו הצעירים והיפים של יחיעם ויץ' הוא נתקל בו בסניף של אחד הבנקים והסתכל נפעם 'בבחור חמד זה, שהיה גבוה כארז ופניו ילדותיים, טובים וגלויים כל כך'.[18] סמילנסקי שלא הכיר אותו כיוון שלא ראה אותו מאז ילדותו, שאל את עצמו: 'מה לכוהן בבית קברות?' והנה יחיעם הפנה אליו את פניו, 'שהיו שופעים קסם ושובבות מה', גיחך גיחוך קל והציג את עצמו. סמילנסקי זכר לפתע את אביו, שראה אותו לראשונה בצל הפרדסים. הוא ציין כי 'אכן, כאשר ראיתי את האב לפני שלושים וחמש שנים, ראיתי את הבן באחרונה'.

אחרי נפילתו הטרגית של יחיעם שוחח משה סמילנסקי עם אחד החקלאים הוותיקים ברחובות. הוא סיפר לו כיצד היו בני הדודים יחיעם ויזהר עובדים במחיצתו בימי חופשתם. הם נראו כמשתובבים אך עבדו פי שניים מכל פועל אחר, עבודה מתוך שמחה. כששמע סמילנסקי דברים אלה הוא ראה בעיני רוחו את עבודתם של אבותיהם – אביו של יחיעם וזאב סמילנסקי, אביו של יזהר.

לימודיו בגימנסיה העברית בירושלים

בשנת הלימודים תרצ"א (1931) החל יחיעם את דרכו כתלמיד בגימנסיה העברית בירושלים. כשהגיע לכיתה ט' בגימנסיה היה בן 13 בלבד, הצעיר מקרב תלמידי כיתתו. אביו הדגיש כי 'למרות גילו הצעיר הוא היה בין הטובים ביותר בכיתתו. מקשיב, מתמיד וכותב חיבורים יפים'. יחיעם סיים את לימודיו בתרצ"ה (1935) בטרם הגיע לגיל 17. במחזורו היו כשלושים תלמידים שחלק ניכר מהם גרו וגדלו בבית הכרם כמותו. בין תלמידי המחזור שלו הייתה גם רות שוורץ (דיין). במחזור של יחיעם הייתה גם גלילה קטינקא, שהייתה עימו בתנועת הנוער 'השומר הצעיר' בירושלים ובקיבוץ. גלילה הייתה אהובתו הנכספת של יזהר, והוא התייחס אליה כ'גלילה המושלמת והבלתי מושגת'.[19]  

בשנים אלה חל בגופו שינוי פיזי שגרם לשינוי בדימוי העצמי שלו. קומתו הנמוכה ומבנה גופו הצנום דכדכו אותו עד מאוד בשנות ילדותו, אך בהגיעו לגיל 14 החל יחיעם לגבוה ובמהרה התנשא מעל חבריו ואחיו. '"עוד מעט ואהיה גבוה כאבא", היה מתפאר ועיניו קורנות'.[20] ואכן יחיעם היה גבוה כאביו וגבוה יותר משני אחיו.

כשעלה לכיתה י' בתרצ"ג (1933) עלתה שאלה בנוגע ללימודיו בגימנסיה: האם ילמד יחיעם במגמה הריאלית או שמא ילמד במגמה הקלסית־הומאנית. היה לו קשה לבחור כי כיוון שהיה בעל כישרונות ניכרים בשני העולמות. מי שהכריע את הכף היה אביו. יחיעם עצמו נטה ללימודים קלסיים אך אביו התעקש: 'בניו יתחנכו לעבודת האדמה. אם לא יוכלו להיות עובדי אדמה בידם ובגופם, לפחות יהיו משמשים את עובדי האדמה בתורתם, ידריכום וייסיעום בכיבוש האדמה ובהתערות בה. אך המעש קודם לתורה'.[21]

יחסו של יוסף ללימודיו של יחיעם דמה ליחסו כלפי לימודיו של רענן, שאותו ייעד ללימודי אגרונומיה באיטליה כדי לסייע ליישוב הארץ. כך כתב ביומנו כשקיבל איגרת שבישרה על כך שבנו קיבל תואר דוקטור: 'ובכן, הבחור גמר את חוק לימודיו בהצטיינות. עתה יחזור ארצה ויעבוד למענה'.[22]  

לפי התעודות ששמר אביו היה יחיעם תלמיד טוב ולעתים היה אף מצטיין. ציוניו בסיום כיתה ט' היו טובים אך לא מצטיינים, מרביתם בין 'טוב' ו'כמעט טוב מאוד'.[23] את הציון הנמוך, 'כמעט טוב', קיבל יחיעם בהתעמלות ובשפות זרות (אנגלית וערבית) ואילו את הציון הגבוה, 'טוב מאוד', קיבל בהיסטוריה ובגיאומטריה. בתחומים שהעידו על אישיותו, כגון הנהגה, הקשבה ושקידה, היה ציונו טוב מאוד ואף צוין לשבח. בהתאם לציוניו יחיעם יעלה בשנה הבאה לשישית. בשביעית ציוניו היו יותר טובים – הוא קיבל את הציון 'טוב מאוד' במקצועות הריאליים, כגון טבע, פיסיקה וכימיה, וצוין כי יחיעם מסיים בהצטיינות.[24]    

מחנך כיתתו בגימנסיה היה ד"ר יוסף נאמן, שהיה מורה לאנגלית. שולמית (סולה) לסקוב (ששם נעוריה היה ליין, הייתה אשתו הראשונה של אבי, רענן ויץ)[25] זכרה אותו לטובה וטענה כי בזכותו נחשפה לספרות האנגלית.[26] יחיעם ראה אותו באופן שונה. הוא סיפר ליזהר כי ד"ר נאמן אינו 'אדם גבוה כלל והוא אימת המאחרים לבוא, רק נכנס והקיש בדלת היא כבר נעולה סופית'.[27] בשל הקפדתו של המורה צוין במפורש בתעודת הסיום כי יחיעם חסר מהלימודים חמישה ימים 'בלי הצדקה'.

בקיץ תרצ"ה (1935) סיים יחיעם את לימודיו בגימנסיה ובטקס הסיום נאם בשם תלמידי מחזורו, נקודה שמעידה על מעמדו המיוחד למרות שהיה הצעיר ביותר מקרב בני המחזור. אביו, שציין כי 'הדברים מכים גלים בין המורים והתלמידים',[28] שמר על כתב היד.[29] דבריו של יחיעם היו מגובשים ביותר – דבר נדיר למדי אצל נער בתקופת ההתבגרות – ואפשר לראות בהם עדות להשקפת עולמו, לפיה תנועת הנוער ומערכת היחסים הפנימיים שבה הן גולת הכותרת עבור חברי תנועות הנוער החלוציות. נאומו היה כתב אשמה נגד שיטת החינוך בבתי הספר בארץ, כולל בבית הספר שבו למד. בדבריו הוא התייחס ל'משגה גדול הנעשה בכלל בתי הספר בארץ. לא רק משגה אלא גם חטא כלפי תנועת התחייה והשחרור של העם היהודי – כלפי הציונות'. יחיעם ציין כי עובדה מצערת היא שלא ננקטים שום צעדים בשטח זה כדי לתקן את הדברים במהרה. הוא הדגיש כי לא נעשה דבר כדי להכיר את עיקרי 'הציונות האקטיביסטית, המגשימה בחיי יום יום' שנוצרה על ידי 'יוצרה הגאוני הרצל' וכי צר לו עד מאוד על כך 'שצעירים הגומרים את חוק לימודיהם בבתי ספר בארץ לא רק שאין הם נכונים להגשמה חלוצית של הציונות... אלא שאין להם שום מושג יסוד בתולדות התנועה... וצר יותר, שאפילו במוסד שלנו, שיש בו מידה רבה של חופש וסבלנות כלפי תנועות הנוער' נעשות פעולות שונות שניתן להגדירן כרדיפות כלפי חברי תנועת הנוער, שהם למעשה היחידים שידעו לרכוש בתנועתם את יסודות הציונות. הם מקבלים 'לדאבוננו רק בתנועתם את ההכשרה להגשמה חלומית מעשית של יעדי הציונות'.[30] הוא ציין שדווקא בבתי הספר בגולה רואים בתנועת הנוער כחלק טבעי ורצוי, שלא כמו בארץ .

יחיעם טען כי 'בית הספר צריך להיות מוסד חינוכי ולא מקום להקניית ידיעות בעלמא, מעין אוניברסיטא. בית ספר תופס מקום ראשון בחיי התלמיד [מגיל] 6-5 שנים ועד [גיל] 18-17 שנים. זוהי תקופת התבגרות הדורשת אימון רב מצד המחנך'.[31] יחיעם הביע חשש 'שלא הצליחו להגיע למדרגה הרצויה' והסיבה המרכזית לכך היא 'המרחק העצום בין המורה והתלמיד ואי־השתדלות להתקרבות'. יחיעם ציין כי התלמידים רואים במורה כ'מן יצור שיודע וצריך ללמד' שחייבים להתנגד לו, להרגיז אותו 'ואפילו לבטל אותו'. הוא טען כי מערכת יחסים פתוחה יותר עשויה לפתח את הקשרים והוא ציין לטובה את 'החוג הספרותי שהתקיים בכיתתנו לפני כשנתיים', שבו ראה ניסיון מוצלח למדי משום שהתלמידים היו גלויים בפני המורים. הוא ציין כי על מנת לשפר את המצב יש לאמץ 'גישה נפשית פוזיטיבית אל התלמיד' [ההדגשות במקור].  

בסיום דבריו בירך יחיעם את המוסד שבו למד בכך ש'יצעד, צעד אחרי צעד, ויגיע למטרתו חינוך אישי ולאומי'. בעיני רוחו ראה אותו כ'מוסד שהוא מעין גוף אורגני אחד, מוסד היודע להקנות לתלמידים דעת וענין, היודע לחנך את הנוער למטרתו, מוסד היודע לקשור את המחנך לתלמידים... מוסד הראוי לשם בית ספר'. את הדפוס של יחסי מורה־תלמיד ששרטט בברכתו ניתן לראות כדגם שהוא עתיד לאמץ כמדריך בתנועת הנוער וכמפקד בפלמ"ח.  

בימי לימודיו בכיתות הגבוהות בגימנסיה התמודד יחיעם עם נושא מורכב מבחינתו – העבודה הפיזית. בחופש הגדול בין כיתה י' לכיתה י"א, בשנת 1933, נסע יחיעם להרצליה כדי לעבוד אצל מודד קרקעות. במכתב להוריו סיפר בגאווה בלתי מוסתרת 'על "הלאטה" [סרגל שנתות] הגדולה הנישאת בידו והוא אינו מתעייף'. בקיץ 1934, בין כיתה י"א לכיתה י"ב, נסע יחיעם לרחובות כדי לעבוד בעבודות חקלאיות. אביו ציין כי 'יחסו הרציני וזיקתו הנאמנה לכל משימה ניכרים גם בענייני העבודה'. יחיעם עבד יחד עם יזהר, בן דודתו, שחיכה לביקוריו בכיליון עיניים. בספרו 'צלהבים' כתב יזהר כי בתום יום העבודה חזר אביו של יחיעם 'אל בנו מחמדו ולאסוף אותו מכאן ולנסוע הביתה עם הנהג מאלין [שמו של הנהג] וישר לירושלים'.[32] מאוחר יותר נאלץ יחיעם להתמודד עם אתגר העבודה הפיזית, נושא לא קל מבחינתו.

*המשך הפרק בספר המלא*