הקדמה
בבוקר 30 באוקטובר 1918 קיבל קולונל תומס אדוארד לורנס (Lawrence) זימון לארמון בקינגהם. המלך ביקש לראותו.1
ביום ההוא שרר בלונדון שיכרון חושים קולקטיבי. ארבע שנים ושלושה חודשים היו בריטניה ורוב העולם מעבר לגבולותיה נתונים בעימות הרצחני ביותר בהיסטוריה המתועדת, עימות שתבע את חייהם של כ־16 מיליון בני אדם על פני שלוש יבשות. עתה, במהירות מסחררת שבקושי היה אפשר לשערה שלושה שבועות בלבד קודם לכן, בא הכול על קצו. בו ביום קיבלה אחת משלוש האויבות הגדולות של בריטניה - האימפריה העות'מאנית - את תנאי השלום, ושתי הנותרות - גרמניה ואוסטרייה־הונגריה - עתידות ללכת בדרכה בתוך פרק זמן קצר. תרומתו של קולונל לורנס למאמץ המלחמה ניכרה בעיקר בזירת המזרח התיכון, וגם הוא הופתע מהמהירות שהיא הסתיימה. בראשית החודש הוא עדיין היה בחזית, סייע להשתלטות על דמשק, אירוע שבישר את קריסתו של הצבא העות'מאני. פחות משבוע קודם לכן חזר לאנגלייה וכבר נועד עם המדינאים והגנרלים הבריטים הבכירים שהוטל עליהם לשרטט את גבולות המזרח התיכון לאחר המלחמה, משימה שבעבר נחשבה שיגיון לא מציאותי ועתה הייתה דחופה ביותר. לורנס קיבל ככל הנראה את הרושם שמטרת הריאיון עם המלך ג'ורג' החמישי בבוקר ההוא הייתה לדבר על הדיונים המתמשכים.
הוא שגה. בהגיעו לארמון הוכנס הקולונל בן השלושים לאולפן נשפים, וכעבור שעה קלה נכנסו לשם המלך והמלכה מוקפים חצי תריסר מכובדים ואנשי חצר במדיהם המפוארים. דרגש מרופד הוצב לפני כס המלך הנישא, ולימינו נשא הלורד צ'מברליין כרית קטיפה ששלל עיטורים עליה. בתום דברי ההקדמה חייך ג'ורג' החמישי אל אורחו: ״יש לי כמה מתנות בשבילך״.2
קולונל לורנס למד היסטוריה בריטית וידע בדיוק מה עתיד להתרחש. ההדום שהוא נועד לכרוע ברך עליו בעוד המלך מבצע את הטקס המפואר של מאות בשנים - הענקת אבנט והעיטורים שהיו מונחים על הכרית, מגע החרב והשבועה - יעשו אותו למפקד אבירי מסדר האימפריה הבריטית.
זה היה רגע שלורנס חלם עליו כל חייו. בילדותו שקע בתולדות ימי הביניים ובסיפורי החצר של המלך ארתור, ושאיפתו הגדולה ביותר, כך כתב פעם, הייתה לקבל תואר אבירות בטרם ימלאו לו שלושים. בבוקר ההוא עמדה שאיפת הנעורים הזאת להתגשם.3
היו עוד כמה פרטים שהוסיפו על הכבוד הגדול. בארבע השנים האחרונות חילק המלך ג'ורג' שפע של עיטורים וציונים לשבח לחיילי ארצו, ואפילו האבירות הוענקה עתה ביד רחבה; בסתיו 1918 לא העלה איש על הדעת שייערך טקס פרטי כמו זה שזכה לו לורנס. גם נוכחותה של המלכה מרי הייתה חריגה. לרוב היא חמקה מטקסים שכאלה, אך תיאורי מעלליו של לורנס במלחמה ריגשו אותה עד שהיא ניאותה לחרוג ממנהגה לכבודו.
אלא שלורנס לא כרע ברך. מיד בתחילת הטקס הוא הודיע חרש למלך שהוא מסרב לקבל את הכבוד.
השתררה מבוכה. ב־900 שנות המלוכה נחשב סירוב לקבל תואר אבירות עניין כה נדיר עד כי לא היה פרוטוקול מקובל כיצד נוהגים במצבים שכאלה. לבסוף החזיר המלך ג'ורג' לכרית את העיטורים שהחזיק בידו בגמלונותו הרבה, ולנוכח מבטה המבועת של המלכה מרי הנזעמת פנה קולונל לורנס על עקביו ויצא מן האולם.
היום, יותר משבעים שנה לאחר מותו וכמעט מאה שנה לאחר המעללים שהוציאו את שמו למרחוק, נותר תומס אדוארד לורנס - או ככינויו לורנס איש ערב - אחת הדמויות החידתיות והשנויות ביותר במחלוקת במאה העשרים למרות עשרות ביוגרפיות, אין־ספור מחקרים ושלושה סרטי קולנוע לפחות, ובהם אחד הנחשב יצירת מופת. היסטוריונים מעולם לא הגיעו למסקנה מגובשת בדבר היחס הראוי לחוקר הצעיר והביישן מאוקספורד שדהר לשדה הקרב בראש צבא ערבי ושינה את מהלך ההיסטוריה.
אחת הסיבות למחלוקות העמוקות בקשר לזכרו נוגעת לשטח שהוא התנהל בו. לורנס היה עד ראייה ושותף בפועל לכמה מהאירועים המכריעים שהובילו לכינונו של המזרח התיכון המודרני, קצה העולם שכל טענה בו, ולו הפשוטה ביותר, טופלה תוך כדי ויכוחים ומחלוקות נוקבים. בדיונים האין־סופיים על שורשיהם של אין־ספור קווי השבר באזור זכה לורנס לשבחים ולהוקעות, להילת קדוש ולתיאורי שטן ואפילו לביטול מעמדו עד כדי הערת שוליים - הכול על פי הצרכים הפוליטיים של הרגע.
על כל אלה נוספה אישיותו של לורנס. הוא היה אדם נחבא אל הכלים המקפיד על פרטיותו, ונראה שהיה נחוש בדעתו לבלבל את כל מי שינסה להכירו. מנהיג טבעי או שרלטן? אדם שאינו יודע חת או מוג לב מוסרי וגופני? זמן רב לפני הביוגרפים הרבים שלו לורנס עצמו הוא שייחס לעצמו את שלל התכונות הסותרות הללו - ורבות נוספות. לאלה הצטרפו גם נטייה למעשי קונדס והנאה של מספר סיפורים ללגלג על מי שהאמין לעובדות והתעקש עליהן. התקרית בארמון בקינגהם הייתה דוגמה טובה לכל אלה. בשנים שלאחר מכן הציע לורנס שורה של תיאורים על מה שהתרחש באולם הנשפים, שכל אחד מהם היה שונה במעט מהאחרים ומהמגוון הגדול אף יותר של תיאורי עדי הראייה.4 זמן רב לפני כולם נדמה שלורנס מאמץ את התפיסה המודרנית הרואה בהיסטוריה חומר ביד היוצר, ובאמת - את מה שבני אדם רוצים להאמין בו.
הסתירות הללו הציתו לא פעם בין הכותבים על אודות לורנס ויכוחים על פרטי הפרטים הזניחים ביותר בין מי שביקשו להכתים את שמו למי שביקשו להגן עליו. האוּמנם הוא חצה מדבר מסוים ב־49 שעות, כפי שטען, ואולי המסע נמשך יום אחד יותר? האוּמנם הוא מילא תפקיד מכריע כל כך בקרב מסוים, או שמא האשראי מגיע לקצין אלמוני או לראש שבט ערבי פלמוני? מייגעים מעט פחות הם הפולמוסנים שביקשו להדביק לו תווית זו או אחרת לצרכים אידאולוגיים. לורנס המגן הגדול של העם היהודי או אנטישמי בכל מאודו? שוחר הקִדמה הנאור השואף לעצמאות לערבים או אימפריאליסט בהיחבא? לורנס הותיר מאחוריו כתבים רבים, ודעותיו השתנו בדרמטיות בחייו, כך שבזהירות ובקפדנות אפשר לבחור כל דעה המאשרת או המפריכה כל דבר שבח או כל האשמה שהופנו אליו.
הוויכוחים הללו אינם רק מייגעים. חטאם הגדול הוא בכך שהם מטשטשים את החידה המרתקת ושובת הלב ביותר בסיפורו של לורנס: כיצד הוא עשה את כל מה שעשה? כיצד הצליח ארכאולוג ביישן עד כאב מאוקספורד, שלא עבר ולו יום אחד של אימונים צבאיים, להפוך למפקד שדה בצבא מהפכני זר ולאסטרטג פוליטי מזהיר שחזה רבים מהאסונות העתידים ליפול על המזרח התיכון?
התשובה הקצרה והמאכזבת־משהו היא שלורנס הצליח להיות לורנס איש ערב דווקא משום שאיש לא ייחד לו מחשבה ושימת לב מרובה.
בטבח אדיר הממדים ששטף את אירופה במלחמת העולם הראשונה הייתה זירת המזרח התיכון שולית מאוד בחשיבותה. בחזית הזאת היה המרד הערבי, שלורנס נקשר אליו, כדבריו, ״אירוע שולי בתוך אירוע שולי״.5 בכל הנוגע לחיי אדם ולכספים ולמשאבים שהושחתו שם, במה שנוגע לאלפי שעות של התייעצויות בין גנרלים, מלכים וראשי ממשלה, הוטרדו קושרי הקשרים האימפריאליים של אירופה הרבה יותר ממעמדה של בלגייה למשל מאשר ממה שעתיד להתרחש בחבלי הארץ הנידחים והדלים של המזרח התיכון. בעיני אנשי התכנון הצבאי הבריטים, אם קצין צבא צעיר שהורשה לעשות ככל העולה על רוחו הצליח לארגן את השבטים הערביים היריבים כדי להטריד את אויביהם הטורקים - מה טוב. לא יחלוף כמובן זמן רב וחשיבותם של המרד הערבי והמזרח התיכון תעלה לאין ערוך בעיני שאר העולם, אך בשעתו לא עלתה כמעט האפשרות הזאת על הפרק - ועל הדמיון.
אך גם זה אינו סוף הסיפור. הערך הנמוך שייחסו האסטרטגים של המלחמה בבריטניה לאירועים במזרח התיכון ניכר גם ביחסן של המעצמות הלוחמות האחרות. גם המעצמות הללו צמצמו את המאמצים הצבאיים שהקצו לאזור לכל מה שלא היה בו צורך בשדות הקרב החשובים יותר והטילו את משימות איסוף המודיעין וגיבוש המרד והבריתות על אנשים שרשימות הישגיהם היו צנועות ומופרכות כמו זו של לורנס.
כמו לורנס גם מתמודדים אחרים בזירה היו רובם צעירים, חסרי כל הכשרה למשימות שהוטלו עליהם ומשוחררים מכל השגחה כמעט. וכמו מקבילם הבריטי הידוע יותר, גם הם ביקשו לנצל את חופש הפעולה יוצא הדופן שקיבלו והסתמכו על שורה ייחודית של תכונות אופי - חכמה, אומץ לב ונטייה לבוגדנות - כדי לעצב את גורלם האישי ולשנות את פני ההיסטוריה.
היה בהם אציל אמריקני שירד מגדולתו בשנות העשרים לחייו, אשר בתוקף היותו קצין מודיעין השדה האמריקני היחיד במזרח התיכון במלחמת העולם הראשונה עתיד להטביע חותם רב־משמעות על מדיניות ארצו באזור לאחר המלחמה, גם כאשר המשיך לקבל את שכרו מחברת הנפט סטנדרד אויל של ניו יורק. היה בהם חוקר גרמני שלבש גלימות ערביות וביקש לחולל ג'האד אסלאמי נגד המעצמות הקולוניאליות המערביות והעביר את רעיונות המלחמה במהפכה שלו לעידן הנאצי. היה בהם גם מדען יהודי אשר במסווה של עבודה בשירות הממשלה העות'מאנית עתיד להקים רשת ריגול מורכבת אנטי־עות'מאנית ולמלא תפקיד מכריע בכינון בית לאומי יהודי בארץ ישראל.
האנשים הללו נשכחו כמעט כליל מלב, אך הם חולקים עוד דבר־מה עם מקבילם הבריטי. כמו לורנס, גם הם לא היו גנרלים בכירים שפיקדו על קרבות במזרח התיכון, גם לא מדינאים קשישים ששרטטו קווים על מפות לאחר המלחמה. תפקידם היה אולי עמוק יותר: הם שיצרו את התנאים בשטח שהביאו את הקרבות הללו לידי סיום, הם שאפשרו לקיים את המדיניות והגבולות לאחר המלחמה. ההיסטוריה היא לעולם מאמץ משותף, ובמלחמת העולם הראשונה נגע המאמץ הזה למיליוני בני אדם, אך למרבה הפליאה, המשחק הסמוי והמורכב שארבעת האישים הללו שיחקו, הנאמנויות הנסתרות והיריבויות האישיות שלהם תרמו ליצירת המזרח התיכון המודרני ובמשתמע מכך גם לכינון העולם שאנו חיים בו.
אך נותרו שני גורמים לפחות לכך שלורנס וסיפורו נעוצים עמוק במרכזה של הגלקסייה הקטנה של האישים הללו.
המזרח התיכון המודרני הוא במידה רבה מעשה ידי הבריטים. הם שהביאו את המאמץ המלחמתי של בעלות הברית אל האזור במלחמת העולם הראשונה, ובסיומה הם שעיצבו במידה רבה את השלום בו. זה היה שלום שהכינוי שהדביקו לו מנהיגי בעלות הברית החמדנים במלחמה ניבא את העתיד: הביזה הגדולה. לורנס, אחד הסוכנים הבריטים החשובים ורבי־ההשפעה באזור, היה קשור קשר אינטימי לכל הטוב והרע שעתיד לבוא.
זאת ועוד, כפי שמוכיח האירוע בארמון בקינגהם, החוויה הזאת שינתה אותו שינוי דרמטי, עד שמבחינות מסוימות הוא עצמו לא יכול להכיר את עצמו. הניצחון נושא עמו נטל מוסרי שהמנוצחים אינם מכירים, וכאדריכל האירועים הרי הגורל ההם עתיד כל מה שלורנס ראה ועשה באותה ביזה גדולה לרדוף אותו עד אחרון ימיו.
