שדות אדומים

פרק ראשון
מבראשית – בעיר לודז' שבפולין

בנימין נולד בעיר לודז' בשנת 1894, וחי בה עד עלייתו ארצה בשנת 1913. העיר לודז' הייתה רקע לצמיחתו ולהתפתחותו הרוחנית־האידאולוגית. שורשי חייו היו בבית ובקהילה היהודית־הדתית מצד אחד, ובמפגש עם תרבות הסביבה הפולנית מצד אחר. היהודים והפולנים בעיר לודז' חָלקוּ היסטוריה של כמאתיים שנה, ובראשית המאה העשרים התבטא הקשר ביניהם בהתגברות ההשפעה של התרבות הפולנית על בני הנוער היהודי, ובהם בנימין מונטר.

היהודים בעיר לודז' – רקע היסטורי

לודז' שוכנת במרכז פולין. עד אמצע המאה התשע־עשרה הייתה עיר קטנה יחסית, ומאז התפתחה והייתה לעיר השנייה בגודלה במדינה. לפני מלחמת העולם השנייה היה בה מרכז יהודי חשוב, השני בגודלו בפולין. העיר הייתה למרכז תעשייה גדול, שעיקר התמחותו טקסטיל. השגשוג בתחום זה הושג במידה רבה הודות להשקעות הכלכליות והמקצועיות של היהודים.[30]

תחילתה של לודז' היהודית בראשית המאה השמונה־עשרה. ב־1793, כשבכלל אוכלוסי העיר היו מאה תשעים ואחד תושבים, היו בה שלוש משפחות של יהודים, ובהן בסך הכול אחת־עשרה נפשות. עם השנים הלך וגדל מספר היהודים בעיר,[31] עד כי בסוף המאה התשע־עשרה (בשנת 1897) היו 98 אלף נפש. עד מלחמת העולם הראשונה (1914) הוכפל מספרם והגיע ל־200 אלף נפש, כשליש מכלל האוכלוסייה.[32]

סוף המאה התשע־עשרה–ראשית המאה העשרים היו תקופות שפע יחסי ליהודי העיר. 8% מקרבם היו בעלי בתים, בתי חרושת ונכסים אחרים ונחשבו עשירים, 20% היו אמידים, והיתר היו חסרי אמצעים, מרביתם פועלים, רוכלים, סוחרים ומתווכים. ערב מלחמת העולם הראשונה היו בבעלות יהודית שליש מכלל בתי החרושת בעיר וכ־28% מכלל בתי־המלאכה. בלודז' התפרסמו מספר תעשיינים עשירים שהיו בעלי השפעה כלכלית חשובה ותרמו רבות לקהילה היהודית.[33]

רוב היהודים במאה התשע־עשרה היו דתיים וניהלו אורח חיים מסורתי. החסידות חדרה אל חיי הדת והשתלטה עליהם, ורוב היהודים היו לחסידים. היו בהם חסידי קוצק, חסידי פשיסחא ואחר כך חסידי גור. שפת הדיבור השלטת הייתה יידיש.[34]

חסידים, בעלי בתים, בעלי מלאכה והמון העם שלחו את ילדיהם ללמוד ב"חדר" וב"תלמוד־תורה". בדרך כלל, כשמלאו להם חמש־עשרה היו הבנים מוכנסים בעול דרך ארץ ופרנסה וממשיכים ללמוד כמה שעות ביום בבית־המדרש. בניהם של בעלי עסקים גדולים, אשר השתתפו בעסקים, היו לומדים שיעור מפי רב או למדן עד חתונתם. ילדי העניים היו מסתפקים במועט, ובני עשר–שתים־עשרה, משרכשו את ידיעת הקריאה והתפילה ולכל היותר "פרשת חומש", היו יוצאים לעבוד.[35] ההורים העשירים, שדאגו להשכלת בניהם, שלחו אותם ללמוד ב"חדרים" שלימדו בהם גם גמרא. רק מעטים ממסיימי ה"חדר" המשיכו ללמוד בבתי־המדרש ובשְׁטִיבְּלִים בחסות רבני המקום והאדמו"רים או בישיבות המקומיות. מתחילת שנות השישים של המאה התשע־עשרה למדו גם לימודי חול אצל מורים פרטיים או בבתי־ספר שנקראו "פנסיונים". בין מקצועות הלימוד היו לשון (כתיבה ברוסית או בגרמנית), אריתמטיקה אלמנטרית ולעתים הנהלת חשבונות. רק מעטים מבני הנגידים למדו בגימנסיות הרוסיות או הגרמניות בלודז' או בחוץ לארץ.[36]

עד שלהי המאה ה־19 לא הייתה בלודז' ישיבה. בני הנוער למדו גפ"ת [גמרא, פוסקים, תוספות] בבתי־המדרש, או בישיבות שמחוץ למקום. ב־1899 נוסדה בלודז' ישיבת "מחזיקי הדת", אך היא הושלמה רק ב־1912 [...] בעשורים האחרונים למאה ה־19 ועד מלחמת העולם הראשונה כל ענייני הדת, החינוך הדתי, הקבורה והחברוֹת היו נתונים בידיהם של החרדים, ובראשם חסידי גור.[37]

חסידות גור, מייסודו של הצדיק יצחק מאיר אלטר (1789-1866), הלכה והתחזקה והתפשטה, ובתקופת נכדו, האדמו"ר אברהם מרדכי אלטר (1866-1948), משכה אליה המוני חסידים. האדמו"ר אברהם מרדכי אלטר הנהיג שינויים במנהגים של חסידי גור (למשל, בזמני התפילה וה"הפסקה" בשבת בבוקר), והחשוב מכול היה המהפכה שחולל ביחסו אל הדור הצעיר. משהחלו לנשב בפולין רוחות זרות – השכלה, סוציאליזם, ציונות – וכותלי בית־המדרש נפרצו להשפעתם, פרקו צעירים רבים עול מלכות שמים. התופעה התפשטה כמגפה, וכמעט לא היה בית יהודי שאחד מבניו לא "נפל חלל רוחני".

הרב מרדכי אלטר קירב אליו את הצעירים והקדיש להם את מיטב תשומת לבו. אחת הדרכים שנקט כדי למשוך את בני הנעורים ולקרבם אל הגמרא הייתה ייסוד הישיבה "דרכי נועם". שנתיים לאחר הקמתה כבר למדו בישיבה יותר מארבע־מאות תלמידים:

בחורים חריפי מוח, בקיאים ומפולפלים, שבאו אל הישיבה מכל אזורי המדינה כדי לקנות תורה ויראת שמים במחיצת האדמו"ר. בישיבה הקפידו לקבל רק תלמידים ראויים מבחינת יושרם ורמתם. התקבלו מגיל י"ב, הלימודים התנהלו במתכונת מסודרת של "ישיבה". החניכים קבלו אש"ל מלא בתנאים דאז.[38]

כאשר נולד בנימין לא היה קץ לשמחת הוריו. אמו קיוותה שבנה יהיה למדן כאביה ויגיע לגדולות. ואכן, עד הגיעו לגיל בר־מצווה לערך למד בנימין ב"חדר" בלודז', שמו יצא כתלמיד־חכם והוא זכה להערכת הוריו ומוריו. בנימין הגשים את הציפיות שתלו בו, ואיש לא יכול לחזות שיסטה מדרך התורה והמצוות שהועידו לו.

כדי להרחיקו מן ההשפעות של רוחות ההשכלה והציונות שחדרו לעיר לודז' נשלח בנימין, ועמו חברו הטוב מנחם פת, להמשיך את לימודיו בישיבת חסידי גור בגוֹרה קלבאריה (Gora Kalvaria). הישיבה הייתה רחוקה כשלושים קילומטר מוורשה וכשעה נסיעה מן העיר לודז'. הנערים היו לומדים בישיבה וחוזרים הביתה לחופשות "בין הזמנים". בתקופת הלימודים הם היו "אוכלי ימים", כלומר התארחו בקהילה בבתי יהודים שקיבלו על עצמם לדאוג לכלכלת תלמידי הישיבה. שמו של מונטר יצא לו כבחור חכם, וגם בישיבה הוערך כתלמיד־חכם – כך סיפרה אחותו, וכך גם סיפר מנחם פת לבנותיו. בדברו על מונטר הדגיש מנחם שהוא היה בחור חכם ואינטליגנטי מאוד, וכן גם היה בחור מקסים.[39]

אף על פי שבישיבת גור התנגדו נחרצות לתנועות החוץ־ממסדיות, הנה דווקא שם החלו בנימין ומנחם לנהות אחר הציונות וההשכלה. הדבר קרה כאשר היהודי אשר בביתו התארח מנחם הביא לו את ספריו של אברהם מאפו "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון" לקריאה בסתר. מנחם ובנימין "הציצו ונפגעו", ומשהחלו לקרוא לא חדלו עוד. בהסתר המשיכו לקרוא ספרי השכלה, ציונות, סוציאליזם, ספרות כללית ועוד, והיו משתפים זה את זה בחוויותיהם ובמחשבותיהם. מנחם עצמו המשיך ללמוד בישיבה עד שהוסמך שם לרבנות,[40] ואילו בנימין הפסיק את לימודיו לאחר כשלוש שנים (בשנת 1909), ובן חמש־עשרה החל לעבוד בחנות של אביו.[41]

בנימין עזב את הישיבה אף על פי שאהב מאוד את לימודיו, אהב את חוכמת היהדות, את התלמוד, הפלפול, תורת החסידות, ערכי המוסר וסיפורי החסידות. הוא החליט להפסיק את לימודיו כאשר הלכה וגברה בו ההרגשה שהוא עושה שקר בנפשו ומוֹנֶה את הישיבה בהעמידו פנים שהוא מאמין ביראת השם ובקיום מצוות בעוד לאמתו של דבר הוא נתפס כולו לציונות. ההליכה בדבקות בעקבות האמת הפנימית המפעמת בו, כשפִּיו, לבו ומעשיו שווים, הייתה אחת מתכונותיו הבולטות של בנימין מונטר. לכן לא היה מסוגל להמשיך ולהתחזות בעיני הסובבים אותו, על אף הצער שנגרם להם.

הוריו, ובעיקר אמו, התאכזבו קשות כאשר הפסיק את לימודיו. אמו הציקה לו מאוד כאשר הודיע להם שהוא פורש מן הישיבה, והמשיכה להציק לו כאשר נעשה ציוני והחל לבקר ולפעול במועדונים שהייתה בהם פעילות ציונית. הוא לא הכחיש את נטייתו הציונית, אם כי הסתיר מפני הוריו את הספרים שקרא, מפני שלא היו מתירים לו להכניס "ספרים חיצוניים" לביתם. בתקופה זו אמנם החל להתרחק מן הדת, אבל המשיך לקיים את מקצת המצוות, והמשיך ללמוד דף גמרא בכל ערב בבית־ המדרש המקומי.

הקהילה היהודית בלודז' הצטיינה בשורשיותה היהודית, בתודעה ובתחושה הציבורית ובפיתוח ארגונים כלכליים ותרבותיים יעילים.[42] יהודי לודז' היו ערים מאוד לקיומן של תנועות חברתיות־פוליטיות. ב־1897 נוסד בעיר סניף ה"בונד". בלודז' הפרולטרית זכתה התנועה לאלפי תומכים, והייתה פעילה במאבקי עובדים ובארגון הפגנות ושביתות.[43]

בפפ"ס, המפלגה הסוציאליסטית הפולנית, היה מדור יהודי מיוחד אשר פעל בשני מישורים – למען פולין חופשית וסוציאליסטית ולמען הארגון הסוציאליסטי של הפועלים היהודים.[44]

הציונות הכתה שרשים בלודז' כבר מתחילתה. עיר שהיה מרובה בה מעמד האינטליגנציה הפעילה במקצועות חופשיים, שהיו בה תלמידי בתי־ספר תיכוניים, שהיו בה משכילים אנשי תורה, וישבו בה יהודים מכל רחבי הקיסרות הרוסית – המון העם היה מן הטיפוס היהודי המסורתי שנתחנך על ברכי בית־המדרש. דין הוא שהציונות נאחזה בה מיד [...] בשנת 1897, בשנה שבה התכנס הקונגרס הציוני הראשון, התארגנה האגודה הציונית הראשונה [...] האגודה הייתה פעילה מאוד בתעמולה, בהפצת ספרות ציונית, גם בדרך הרגילה בימים ההם, בבתי־המדרש ובבתי התפילה המרובים שהיו בעיר, בייחוד בשכונות העממיות וגם בחוגי האינטליגנציה והעובדים [...]

בתחילת המאה ה־20, סמוך למלחמת העולם הראשונה, פעלו כבר מספר אגודות ציוניות בעיר, כמו הציונים־הסוציאליסטים (1903), שהיו חוגי אינטליגנציה של צעירים שפעלו להכנסת הפרובלמטיקה הסוציאליסטית לתוך שטח הציונות. אגודת "קדימה", שמהם יצאה אגודת "פועלי ציון" הלודז'אית, (1905) וארגונים אחרים אשר נלחמו כנגד ה"בונד". "צעירי ציון", שפעולתם התחילה במאוחר, סמוך לתקופת מלחמת העולם הראשונה, מרכז פעולתם היה ב"בית־העם" שהיה מעין מועדון מרכזי לציונות.[45]

מלבד מוסדות חינוך יהודיים פעלו בלודז' מוסדות תרבות מכל מיני סוגים וספריות רבות. אגודות לתרבות ואמנות הקימו מרכזים לפעילות חברתית ולהפצת ההשכלה הפוליטית. כל אגודה ארגנה הרצאות וערבי דיונים שמשכו מאות משתתפים, והֶעמידה לרשות חבריה ספרייה משלה. באגודת "חובבי שפת עֵבֶר" למשל, שבה התרכז חוג הציונים והמשכילים, היו מועדון וספרייה עברית ובמועדון ניתנו שיעורי עברית, הרצאות, מופעי תרבות ונשפים בעברית. מלבד אגודת "חובבי שפת עבר" ראוי להזכיר גם את אגודת "הזמיר", שהציעה פעילות ציונית במסווה של מוסד לפעילות תרבותית, ואת ה"אר־פה", שפעלה מטעם מפלגת הבונד.[46]

האמונה בציונות הייתה לנחלת אנשים מכל החוגים בעיר – רופאים, עורכי־דין, פקידים, סוחרים, מורים, עיתונאים, אנשי בית־מדרש ותלמידי בתי־ספר. גם עורכי העיתון היהודי הראשון, "לאדזער טאגבלאט", היו ציונים.

בנימין מונטר מוזכר בספרו של אשכולי "קהילת לודז'" בין ציוני לודז' שעלו ארצה:

לודז' נתנה כמה וכמה עולים לארץ ישראל בעליה השנייה ובשנים שלאחריה [...] גם אחד ממגני תל־חי (בנימין מונטר) היה מיוצאי לודז' [ההדגשה שלי – ת"א].[47]

לפני שאמשיך אני עושה אתנחתא, קוטעת את הרצף הכרונולוגי של האירועים ועוברת לעיר לודז' בזמן אחר. אני קופצת אל העיר לודז' של שנת 2003, כדי לחזור משם אל העבר ב"מנהרת הזמן" ולחפש בה כל מה שאפשר על חיי מונטר ומשפחתו מלפני כמאה וחמישים שנה.

ביקור בעיר לודז'

רק בסוף המסע בעקבות מונטר הגעתי אל המקום שבו החלו חייו והתגבשה דרכו, העיר לודז'. בתחילה כל שהתכוונתי להכיר ולתעד היו חייו בארץ־ישראל. לא חשבתי להגיע למקום הולדתו, לימי ילדותו או למשפחתנו הרחוקה. ואולם ככל שהעמקתי במחקר גברה סקרנותי, ורציתי לדעת ולהבין יותר. הרגשתי צורך לבקר בלודז', לפגוש כל דבר שיכול להאיר לי את חייו, לספוג לתוכי את המראות, לחוש, לגעת ולהרגיש את האווירה, כדי להבין היכן גדל מונטר, ומהם שורשיה של אמי ושל המשפחה כולה. רציתי למצוא את הבית שגרו בו ואת החנות שעבד בה בנימין עם אביו, ללכת בדרכים שהלך בהן ברחובות עירו ובמקומות שטייל בהם. למצוא את הנהר שבו, לדברי חברו יעקב פת, היה מונטר חותר בסירות, שר בקולו הערב ומאמן את ידיו ואת גופו כחלק מהכשרתו לקראת העלייה ארצה.

לפני נסיעתי ללודז' יצרתי קשר עם קהילת יוצאי לודז' בארץ וקיבלתי מהם מסמך שמציין את מקום קבורתו של סבו של מונטר, כלומר סבא־רבא שלי. לאחר מכן התקשרתי עם הקהילה היהודית ועם הארכיון העירוני והארכיון הלאומי שם וביקשתי שיבדקו אם יש מסמכים כלשהם על משפחת מונטר. קיבלתי מהם את כתובת החנות של הורֵי בנימין (סבי וסבתי), שנמצאה בספר של בעלי עסקים משנת 1920, וגם את המסמך שניתן לי כבר בארץ המציין את חלקת הקבר של אבי־סבי. במסמך צוין עוד כי שֵׁם הנקבר הוא בנימין בן זלמן, וכך למדתי שבנימין מונטר, דודי שנהרג בתל־חי, נקרא על שם סבו, ושדודי זלמן־שלמה נקרא על שם אבי־סבו.

חיפשתי גם בארכיון הציוני בירושלים, שנמצא בו כיום המדור לחיפוש קרובים של הסוכנות, ומצאתי שתי פניות הנוגעות למשפחת מונטר. באחת, שהוגשה לאחר מלחמת העולם השנייה, חיפשה קרובה לא ידועה לנו את כל בני משפחת מונטר. בפנייה זו נמצאה כתובת המגורים של משפחת מונטר, ברחוב זְגוֹבסקה (Rzgowska). הפנייה השנייה היא של סבתי, משנת 1932 (כשכבר הייתה בארץ־ישראל), המבקשת מן השלטונות לאפשר לבתה חיה־גיטל, אחותו הבכורה של מונטר, לעלות ארצה (הבקשה נדחתה באמתלה שגיטל היא בת יותר משלושים וחמש. בכך נחתם גורלה, ועם הכיבוש הנאצי היא נשלחה למשרפות עם שאר יהודי העיר). שם מצאתי שחיה־גיטל גרה אז ברחוב קילינסקייגו (Kilinskiego) 7. אחות אחרת של מונטר, רוחל־זיסה, שעלתה ארצה ב־1935, התגוררה עם משפחתה ברחוב פומורסקה (Pomorska) 23.

בחודש אוגוסט 2003 הגעתי ללודז' ושהיתי בה חמישה ימים. הימים הללו עברו עליי בהתרוצצות ממקום למקום בחיפוש אחר העבר. לפני הנסיעה ללודז' הצלחתי להשיג מפה ישנה של העיר משנת 1913 ועוד מפה מודרנית. מפות אלה סייעו לי בחיפושיי (אם כי דווקא את הרחוב שניצב בו בית המשפחה לא מצאתי בהן). עוד בארץ יצרתי קשר עם כמה מבני המקום שאינם יהודים אך שמחים לעזור ליהודים באופן מופלא ומרגש. בלעדיהם לא הייתי מוצאת כמה מן המקומות והמסמכים שמצאתי.

אזור מגוריו של מונטר 1913[48]

לודז' אז והיום

לודז' היא כיום עיר אפורה, דלה וענייה. אמנם בכמה מאזוריה יש גם בתים מודרניים רבי־קומות וכן וילות וחצרות בעלות גינות, אך רובה מוזנחת. אני חיפשתי את לודז' הישנה, את מקום המגורים של משפחתי, ומצאתי שם הרבה בתים נטושים ועזובים, שהטיח בהם מתקלף מן הקירות. רבים מן הבתים האלה הם בתי יהודים שנרצחו בשואה. מן הנראה לעין אפשר לדמיין את מראה לודז' בסוף המאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים, בשנות נעוריו של מונטר. בתים נמוכים יחסית, בני שתיים־שלוש קומות, צמודים זה לזה לאורך הרחוב. הם נראו כמו אותם בתים המכונים אצלנו "רכבות", שנבנו בשנות החמישים עם בוא העלייה הגדולה. ואולם להבדיל מן המבנים אצלנו, הבתים בלודז' בנויים אבנים קשות, מלבניות ברובן, ולא בלוקים וטיח. ניכר שהמבנים היו יפים ומרשימים כשהיו חדשים ומיושבים. כל שני בתים מחוברים ביניהם בכניסה, שהיא כמין שער רחב־מידות, שמשני צדדיו ניצבים עמודים מחוברים ביניהם בחצי קשת, בנויה אף היא אבן. בכניסה הרחבה, שבצדה טבוע מספר הבית, נכנסים לחצר אחורית רחבת־ידיים, שבה היו חדרים או בתים קטנים ואפשר לגדל בה עצים, ירקות וגם בעלי חיים.

רחוב פיוטרקובסקה (Piotrkowska) היה אז ועודנו היום הרחוב הראשי של לודז', והוא חוצה את העיר מצפון לדרום לאורך קילומטרים רבים. משני עבריו מצויות חנויות לרוב, וכיום חלקו המרכזי הוא מדרחוב המציע מגוון גדול של מסעדות, ובהן אפילו מסעדה ישראלית. הלכתי לאורך הרחוב המרוצף אבנים קטנות כבימים ההם, מתבוננת ומנסה לדמיין את מונטר מסתובב שם, מחכה לחבריו להיפגש עמם במסעדה או בבית־קפה באזור מרוחק, צדדי, נסתר מעיני ההורים (כמו שיסופר להלן).

בתוך העיר ומסביבהּ פזורים פארקים ירוקים, ובהם חורשות גדולות, שצומחים בהן גם עצים גבוהים עבותי גזע, עתיקי יומין. בכמה מן הפארקים מצויים אגמים קטנים. לדבריהם של אנשי המקום, בשלהי המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים היו האגמים גדולים יותר ועטורי צמחיית פרא.

בית המשפחה והחנות

לפי המסמכים והמפה הגעתי אל בית המגורים של מונטר ומשפחתו ברח' זְגוֹבסקה 15. הרחוב נמצא באזור הדרומי של לודז', בקצה הדרומי של רחוב פיוטרקובסקה, באזור "רינק" (Rynek), שבו הותר ליהודים לגור כבר משנת 1882.[49] הבית בן כמאה שמונים שנה, ועודנו כמו שהיה בזמנו. המשפחה של מונטר גרה שם עוד בזמן אבי־סבו (אחרי שחזרתי מלודז' התברר מכמה מסמכים שגם מנחם פת ובן דודו יעקב פת, חבריו של בנימין, התגוררו באותו רחוב במרחק כמה בתים).

המבנה בן שלוש הקומות מוזנח מאוד וסכנת התמוטטות מרחפת עליו. כבר שנים רבות הוא נתמך בצדו האחורי בקורות ברזל ענקיות, המתנשאות לגובה של שתי קומות (כשישה מטרים). הטיח מתקלף וצבעו שחור מפיח, המדרגות שחוקות ורעועות. מן הרחוב נכנסים אל הבית בפרוזדור רחב־ידיים, שקצהו השני מוביל אל חצר אחורית גדולה. בחצר זו עשה מונטר את ניסיונותיו הראשונים בחקלאות והקים גינת ירק קטנה.

כיום גרות שם כמה משפחות, אך בעבר היה כנראה חלק גדול מן הבית בידי המשפחה. אני רואה בדמיוני את הבית כמו שהיה בימים ההם: נקי, עטוף אבנים מלבניות בצבע קרם, בכניסה מדרגות מהודרות משיש לבן ומעקה נאה, ומאחור חצר רחבת־ידיים ובה עצי פרי וביתנים קטנים (שקיימים עד היום ומשמשים מחסנים). לפי תיאורים של בן דודי בניק (בנימין), הוקצו לילדים שמונה חדרים, לכל ילד חדר, וכן היו חדרים להורים, חדר אוכל גדול ובו שולחן ענקי שאליו הסבה כל המשפחה בשבתות ובחגים ולפעמים גם בימי חול, ועוד חדרים לכמה משרתות שעבדו בבית. ייתכן כמובן שזיכרונו של בן דודי אינו מדויק, שהרי היה ילד קטן כשנלקח לארץ־ישראל, אך איך ספק שהבית היה גדול. גם לדברי אמי היו בו חדרים רבים, וגם היא סיפרה על חדר האוכל רחב־הידיים ועל שולחן האוכל הגדול והמרשים שמילא את החדר.

במרחק חמש־מאות מטר מן הבית וחמש דקות הליכה צפונה ברחוב גורני רינק (Gorny Rynek) בכיכר רימונטה (Reymonta), שהוא אזור של חנויות, נמצאת החנות, בבית מס' 2/3. אין לי הוכחה ניצחת שהמבנה שאיתרנו וזיהינו כחנות הוריו של מונטר הוא אכן המבנה הנכון, כי לא היה עליו מספר, אך תושב המקום, יהודי מן הקהילה, אמר לנו בביטחון שזהו בית מס' 2. הצצתי פנימה והמבנה אמנם היה דומה לזה שתיארה אמי: חדר אחד גדול, ולידו חדר קטן יותר. בלילות היו מעבירים את הסחורה – שעונים, זהב ותכשיטים – לכספת הגדולה ששכנה בחדר הקטן כדי להגן עליה מפני גנבות, ובני המשפחה היו ישנים בחדר בתורנות.

בדרך לנהר

בעזרת הוברט, אחד מפעילי קהילת לודז' המסייע בהתנדבות למבקשים מידע ועזרה, מצאנו את הנהר שבו, לדברי יעקב פת, היה מונטר חותר בסירה ושר. הלכנו בדרך שמונטר היה הולך בה.

המרחק מביתו של מונטר עד לנהר סטאווי ג'אנא (Stawy Jana), הנמצא בדרומה של לודז', הוא כשני קילומטרים. מימי הנהר מגיעים מנחל שזורם ממזרח אל מאגר רחב הנראה כאגם. הם ממשיכים לזרום מערבה ונשפכים לאחד מיובלי הווארטה (Warta). בעבר היה הנהר רחב יותר, אך עד היום יש בו סירות, והוא משמש מוקד לבני נוער לשיט ולחתירה באגם. נהר אחר, סטאווי סטפאנסקיגו (Stawy Stefanskiego), נמצא במרחק של כשבעה קילומטרים מביתו של מונטר בכיוון דרום־מערב. נהר זה משתרע על שטח גדול יותר גם ברוחבו וגם באורכו, ומימיו זורמים גם הם אל מאחד מיובליו של הווארטה. גם בנהר זה יש מעגן סירות לשיט.

אלה הנהרות או האגמים שבהם היה מונטר חותר בסירות. בדרך לשם צעד ברגל, ובדרכו היה עובר ביערות שופעי שיחים ועצים. ביערות עצים רבים דומים לעצי דולב (Klon), עצי ערבה מכל מיני סוגים ובהם ערבה בוכייה, לִבנֶה, עצי ערמונים ואשוחים ירוקים בצבע תכלת־כסוף, עצי מחט למיניהם ועוד הרבה שיחים ופרחים אשר כולם ליוו אותו בדרכו אל האגם. ציפורים בשלל צבעים ובשלל גדלים עופפו מעל וצייצו בקול שירה, ולמטה, בתוך מימי האגם הירקרקים, שחו אגמיות, ברווזים ואנפות לבנות. ריח של מים כבדים, מהול בריח רקבובי של עשבים רטובים, ריחף על פני האגם ומילא את הסביבה, והרוח ציירה אדוות קלות על פני המים.

בלודז' הכרתי את משפחת מונטר

התרגשות רבה אחזה בי כאשר התקרבתי אל הארכיון העירוני, שאליו פניתי בראשונה. עוד מן הארץ שלחתי לארכיון בקשה לקבל מידע, ועתה קיננו בי ספקות – היש סיכוי שאמצא פרטים על משפחתו של מונטר יותר ממאה שנים לאחר הולדתו?

בבואי אל הארכיון נאמר לי שלצערם לא נמצא דבר על משפחת מונטר. חשתי אכזבה עמוקה וגם תמיהה – הכיצד אין שום זכר למשפחתו? אמנם חששתי שלא יימצא דבר, ובכל זאת כל כך קיוויתי. הרי הוריו של מונטר עזבו את לודז' רק לפני כשמונים שנה! ואז, כאשר עמדתי בפתח בדרכי לעזוב את הארכיון, נזכרתי שבארץ קיבלתי את העתק הדרכון של חיה־גיטל, אחותו של בנימין, ושם נכתב השם Monter ולא Munter, כמו שכתבתי אני. הסתובבתי לאחור וביקשתי לחפש שוב לפי הכתיב Monter. לתדהמתי חזרה הארכיונאית במהירות ובידה כמה מסמכים – רישומי הלידה של כמה מאחיו ואחיותיו אשר נולדו לאחר שנת 1902.

משם המשכתי אל הארכיון הלאומי. כתבתי שנית את הבקשה, והפעם רשמתי מונטר בשתי הגרסאות וזכיתי לקבל מסמכים רבים. הרגשתי שאני מתחילה לגעת באבות משפחתו־משפחתי ולהתחבר אליהם.

מאחר שהמסמכים כתובים ברוסית לא הצלחתי להבין את תוכנם, והיה עליי להתאפק ולהאריך רוח עד שתורגמו לעברית בשובי ארצה. בינתיים הסתייעתי בארכיונאים הפולנים, ואלה הצליחו לתרגם למעני שמות ותאריכי לידה. מתוך המסמכים למדתי שמות בני משפחה שלא היו ידועים לי ויכולתי כבר שם להמשיך ולבקש עוד מסמכים. וכך, ממסמך למסמך הרחבתי את המעגל המשפחתי.

מהארכיון הלאומי, שבו מרוכזים מסמכים מן השנים 1830‑1902, קיבלתי את רישום הלידה של בנימין מונטר במרשם התושבים בעיריית לודז' (שנעשה שנתיים לאחר הלידה). מרישום זה למדתי את שם משפחתה של סבתי, וכבר יכולתי לבקש את רישום הלידה שלה – וכך הלאה, רישום הוביל לרישום, ואני למדתי להכיר את משפחתו של מונטר כמו שהיא מובאת להלן.

המשפחה

אביו של בנימין, ברוך־מיכאל, נולד בלודז' ב־1870 לבנימין מונטר ולגיטל־חיה גוטמן לבית גולמנוב. הוא נפטר בפתח־תקווה ב־1930. אמו יהודית (אידסה) הייתה בת למשפחת מזורקביץ. היא נולדה בכפר קורינקה (Koryncka) ב־1873 ליצחק־זליג ונפטרה בפתח־תקווה ב־1970. בנימין היה בנם הבכור. בארץ מקובל לחשוב שהוא נולד ב־1894, אך ייתכן שהוא נולד כשנה אחר כך, כמו שיוסבר להלן. אחריו נולדו עוד שבעה ילדים: חיה־גיטל, אשר לפי רישום הלידה מארכיון לודז' היא שנולדה ב־1894. חיה־גיטל נרצחה בשואה (היא עבדה בגטו לודז' ונרצחה באושוויץ); אחיו האהוב של מונטר, שלמה־זלמן, נולד ב־1899 ונפטר באמריקה ב־1980; רוחל־זיסה הייתה אחותו התאומה של שלמה־זלמן. היא נולדה ב־1899 ונפטרה בפתח־תקווה ב־1942. המשפחה הופתעה מאוד כשגילתה שזלמן ורוחל היו תאומים – איש מאתנו לא ידע על כך דבר; עוד אח היה יעקב (יענקלה), שנולד ב־1903 ונפטר באמריקה ב־1982; אחותו הצעירה והאהובה של בנימין הייתה אסתר־גולדה (היא אמי), שנולדה ב־1904 ונפטרה במושב גני־עם ב־1974; זליג נולד ב־1905 ונפטר בפתח־תקווה ב־1982; ובן הזקונים, ישעיהו (שייקה), נולד ב־1908 ונפטר בהרצליה ב־1980.

משפחת מונטר הגיעה ללודז' בתחילת המאה התשע־עשרה ואולי מעט קודם לכן, עם ראשוני המתיישבים היהודים בעיר. המידע המועט שבידיי מסתמך על דברי אמי, ולפיו הם הגיעו מאזור ששליטיו ותרבותו גרמניים. אולי ניתן לדברים האלה חיזוק במכתביו של מונטר, הכתובים ביידיש שזורה בניבים ובביטויים בגרמנית (יידיש גרמנית). ייתכן שהשם "מוּנטר", שפירושו בגרמנית "מעורר", מרמז גם הוא שמוצא המשפחה מגרמניה, אך השערה זו טעונה עוד מחקר, כי ייתכן שמקור השם הוא בכלל ספרדי. על השורשים הספרדיים של המשפחה שמעתי מאמי, ששמעה מהוריה כי המשפחה התגוררה בספרד, בעיר קורדובה, עד גירוש ספרד, ואז כנראה נדדה צפונה לגרמניה ואחר כך לפולין.

מן המסמכים שקיבלתי בארכיון בלודז' למדתי שכבר אבי סבו של בנימין, ששמו היה זלמן, היה תושב לודז' עד פטירתו. אך לא מצאתי היכן נולד ומתי, יש להניח שהוא נולד בתחילת המאה התשע־עשרה. סבו של בנימין נפטר ונקבר בשנת תרנ"ג (1893), ובעזרת המסמכים המצויים בארכיון קהילת לודז' מצאתי את מקום קברו כמתואר להלן.

הצלחתי אפוא להגיע לחמישה דורות של משפחת מונטר, וגיליתי שהשם בנימין עבר מסב לנכד (וכך גם השם זלמן). מאחר שבנימין בן ר' זלמן, סבו של דודי בנימין מונטר, הוא הראשון שיש מידע כלשהו על אודותיו, אנחנו רואים בו את אבי שושלת המונטרים, שהייתה מסועפת למדי בלודז'.

אביו של מונטר, ברוך־מיכאל, נולד בלודז', ולאחר נישואיו עבר להתגורר באופן זמני בגְלובנוֹ שבאזור בז'זינסקה (Brzezinska), הנמצא במרחק של כחצי שעה מלודז'. הוא אמנם נעשה תושב קבע בגלובנו, אבל המשיך לעבוד בעיר לודז' כשען וצורף. לאחר כמה שנים חזר ללודז', לרחוב זגובסקה 15, ושוב נרשם בה כתושב קבע. אמו של בנימין, יהודית (אידסה), הייתה בתו של יצחק זליג מזורקביץ מן הכפר סקרינבסקה. את כל ילדיה – בנימין, אחיו ואחיותיו – ילדה לאחר שחזרו ללודז' (אם כי ברישום הלידה של בנימין הם עדיין רשומים כתושבי גלובנו. ייתכן שבתחילה גרו בלודז' באופן זמני בשכירות, ולא נרשמו מיד כתושבים). הם חיו במקום אחד עד אשר עלו לארץ־ישראל ב־1926.

בנימין מונטר, בהיותו הבן הראשון במשפחה, נקרא על שם סבו. השאלה היא אם גם היה הבן הבכור, כמו שנאמר במשפחתנו. והעדויות לכך סותרות. במשפחתנו היה ידוע שבנימין הוא הבן הבכור, ושהוא נולד בשנת 1894. כך זכרה אחותו־אמי, וזה גם התאריך שהיה ידוע לחבריו וצוין בארץ לאחר מותו. לתדהמתי גיליתי ברישום הלידה שנמצא בארכיון הלאומי בלודז' כי הוא נולד ב־8 בפברואר 1896, ולא ב־1894. המידע הזה מערער על בכורתו, שכן בתעודת הלידה של אחותו חיה־גיטל נרשם שהיא זו שנולדה ב־1894 (ב־13 בנובמבר) – כלומר היא הייתה הבת הבכורה.

רישום הלידה של בנימין מונטר

תרגום[50]

זה קרה בעיר לודז' [...] ב־12, 24 בפברואר 1896 ב־9:00 בבוקר. הגיע מיכאל־ברוך מונטר, בן 23, שען במקצועו, תושב קבע ביישוב גלובנו, אזור ברצ'נסק. נכחו: גבריאל סגל עוזר הרב של היישוב, מושקה קלינסקי בן 29 וויקטור רבינוביץ בן 31, פקידים ונציגים ממין זכר. הם באו לאשר שלאשתו אידסה מבית מזרוקביץ (בתאריך הרישום הייתה בת 20) נולדו שני תינוקות: תינוקת ממין נקבה שנולדה ב־13, 25 בנובמבר 1894 בשעה 8:00 בבוקר לילדה ניתן שם חיה גיטל. וב־29 בינואר, 8 בפברואר 1896 נולד תינוק ממין זכר ב־2:00 אחרי חצות. לבכור, בטקס ברית המילה ניתן השם בנימין.

אנחנו העדים מאשרים וחתומים כדי לאמת את המסמך.

בחתימות של: העדים וראש העיר.

כיצד אפשר ליישב את הסתירה במידע אודות תאריך הלידה של בנימין? שני התינוקות, בנימין וחיה־גיטל, נרשמו במרשם התושבים בעירייה באותו היום, בנוכחות עדים, לא סביר להניח שחלה טעות ברישום – הוא נערך בפני עדים רבים. והתינוקות נבדלו זה מזה במינם. גם קשה לקבל שבנימין אכן היה הצעיר והכול טעו לגבי גילו. פתרון אפשרי לחידה הוא שההורים החליפו בכוונה את תאריך הלידה של הילדים, כמו שעשו יהודים רבים בזמן ההוא, כדי לדחות את מועד גיוסו של הבן לצבא.

מבחינת הבכורוּת אין חשיבות רבה לאמת ההיסטורית – אם היה הילד הראשון ואם היה השני, הוא זכה למעמד של בן בכור ומועדף במשפחתו. הכול ציפו שיגלה אחריות ויגיע לגדולות בלימודי היהדות, וכך הוא נשאר בזיכרונם של אחיו ואחיותיו. מבחינת הגיל, המשמעות של תאריך הלידה המאוחר היא שמונטר היה צעיר בשנה ושלושה חודשים מכפי שמקובל לחשוב, כלומר שבזמן עלייתו ארצה היה כבן שמונה־עשרה (כמו שגם מופיע ברישומי האונייה שעלה בה לארץ, בשנת 1913), ובן עשרים וחמש במותו.

לעניין זה אוסיף עוד תמיהה – האם העובדה שכינוס כל בני המשפחה בתל־חי נערך, בלא משים, דווקא בשנת 1996 מרמזת שהיה זה יום הולדתו המאה של מונטר?

על כל פנים, משום שלא יכולתי לקבוע סופית את תאריך הלידה, החלטתי להמשיך להתייחס לתאריך שהיה מקובל בארץ, 1894.

בנימין הראשון

עוד מקום שחיפשתי בו את משפחתו של מונטר היה בית־הקברות בלודז'. כשהגעתי לשם הופתעתי ממידותיו העצומות של בית־הקברות ומן האווירה השוררת בו. יחסית, אין הוא בית־קברות יהודי מהעתיקים באירופה (הוא מראשית המאה התשע־עשרה), אך הוא הגדול שבהם – שטחו כארבע־מאות עשרים דונם, ויש בו כ־250 אלף קברים. בית־הקברות מוקף כולו חומה גבוהה, בנויה ִלבנים אדומות. בכניסה יש שער מסורג גדול ורחב־ידיים, וממנו מוביל אל תוך בית־הקברות כביש סלול רחב. השטח מלא בעצים עתיקים עבי גזע וגבוהי צמרת, וממרחק הוא נראה כמו יער עבות.

החלקות בעשרות המטרים הראשונים נקיות ומטופחות, ויש בהן מצבות מפוארות מאבני בזלת שחורה ושיש. שם מצויים קבריהם של אנשים ידועים, כמו הוריו של הפסנתרן ארתור רובינשטיין, והבולט מכולם הוא קברו של פוזננסקי, ממייסדי תעשיית הטקסטיל בעיר. הקבר, המתנשא בהדרו, ניצב בתוך מאוזולאום, מבנה מיוחד, גדול ומרשים, וניכר הרצון לשוות לו פאר המזכיר קברי מלכים.

כשמעמיקים אל תוך בית־הקברות מכסה עשבייה סבוכה גבוהה את אדמת היער. המבקרים שרוצים למצוא את קברי יקיריהם צריכים לפלס דרך בתוך ים העשבים, שמגיעים עד הברכיים ומסתירים את המצבות. כמה מן המצבות קבורות בתוך האדמה, ורק הקצה שלהן מבצבץ. רבות המצבות שאי אפשר לפענח את הכתוב עליהן. כמה מן המצבות אינן שלמות, וידוע שמקצתן חסרות. נאמר לי כי בזמן מלחמת העולם השנייה השתמשו הגרמנים במצבות כאבנים לסלילת כבישים.

ככל שהרחקתי בסיורי ונכנסתי אל מעבה היער עטפה אותי תחושה שלא הרגשתי כמותה עד היום בבתי־קברות. אווירת מסתורין ריחפה שם בינות העצים. נדמה שרוח ההיסטוריה היהודית עוד חיה ונושמת שם. כמו הוד קדומים מהלך על המקום וממלא את הכול. הרגשתי שאני באה להיפגש עם אחד מאבותיי הרחוקים, להתחבר אל משפחתי ולחבק אותה מעבר לזמן.

בעזרת שומר בית־הקברות חיפשתי את קבר סבו של בנימין, לפי הרישומים שנמסרו לי בקהילת לודז'. הקבר נמצא בחלקה הנקראת "האזור הישן" (St. Pole), קבר מס' 18 ברחוב 9, שורה 6. הקבר בנוי אבן שוכבת, ולראשה ניצבת אבן שיש מעוגלת, מעוטרת בקישוטים. הכיתוב שעל המצבה ברור למקרא, אף שעברו מאה ועשר שנים מיום הקמתה.

אהה

במות נפש יקר מאד

נהה בדרכי הישר

באמונת ה' עסקיו

הה המרומם הנעלה כה

בנימין

בן ר' זלמן ז"ל נפטר

ד ניסן שנת תרנג ל

עיטורים של צורות קטנות, מעוגלות כעין עלים קטנים, מקיפים את אבן השיש הניצבת ויוצרים מסגרת עליונה. על פני האבן יש עוד עיטורים, של מוטיבים המסמלים את הקשר ללימוד התורה: במרכז ניצב אריה, שהוא בעל החיים השכיח ביותר על מצבות יהודי פולין. האריה מסמל את שבט יהודה ("גור אריה יהודה", בראשית מט, ט) וגם דימויים תנ"כיים המרמזים על כוח ועוצמה. בהיבט רוחני מזוהה לפעמים האריה עם עוצמת הבורא. מעל ראש האריה נמצא כתר. גם הכתר מייצג את התורה ("כתר תורה", אבות ד, יז) ואת הקשר של הנפטר ללימודי הדת. כן יכול הכתר לסַמל "כתר שם טוב", להבעת הערכה לאישיותו של המת. בצדו הימני של האריה יש עיטור של ספר תורה, שמלבד המשמעות הישירה שלו יש בו גם רמז לכך שהאריה עומד על משמר התורה. מצדו השמאלי עוד דימוי של התורה – עץ, הוא "עץ החיים" (כי "עץ חיים היא למחזיקים בה", משלי ג, יח). עץ החיים מבטא גם את האמונה שנשמת המת תחזור לגן עדן, שאבד בשל חטאו של אדם הראשון בפרי עץ הדעת.

יש להניח שהמוטיבים שנבחרו לעיטור המצבה נבעו במידה רבה ממוסכמות ומאופנה, ועם זאת אפשר לראות בהם גם התייחסות אמתית לאישיותו של הנפטר בעיני קרוביו ומוקיריו. המצבה הזאת מספרת על אדם בעל כוח ועוצמה, דתי ירא שמים ובן תורה, שנשמתו ראויה למצוא מנוחה בגן עדן.[51]

כך עמדתי, נרגשת, מול קבר סבו של מונטר, מעבירה את אצבעותיי ברטט על האותיות והעיטורים, חשה בחוט המקשר. לפתע ראיתי בעיני רוחי את קברו של בנימין מונטר בתל־חי. ראיתי את קבר חללי תל־חי ואת האריה האחר – פסל "האריה השואג" שעיצב הפַּסל אברהם מלניקוב ב־1934. האריה בתל־חי כה שונה מן האריה האירופי: הוא פונה למזרח ומעוצב בסגנון אשורי, ביטוי לשאיפה להשתלב בארץ־ישראל, במזרח, ולהתחבר עם שורשי התרבות הישראלית־העברית. גם האריה בתל־חי הוא סמל לעוצמה – אך אין הוא חיית הגלות, אלא הכפיר הציוני שמלווה את העם מגלות לגאולה. זהו כוח ממלכתי, סמל גבורה ועמידה איתנה.[52] האריה בתל־חי מבטא בגופו ובשאגתו עוצמה, כוח ונחישות.

המפגש עם שני הקברים בו זמנית, עם שני האריות, עם העובדה שהסב הראשון בשושלת ונכדו מיוצגים על ידי אותו סמל על אף ההבדלים בתוכני תרבותם ובדרך חייהם, התדהמה לנוכח הדמיון בין שתי הדמויות, באמונתם העזה בתורתם, בתרבותם ובצדקת דרכם ובדבקותם להשגת יעדיהם – כל אלה הותירו בי חוויה מיוחדת במינה, כמעט סוריאליסטית, משהו שמעבר לזמן ולמקום. מעגליות המחברת בין הדורות.

אבא ואמא

בנימין גדל בבית דתי. אביו היה יהודי דתי מאוד, אך פרוגרסיבי. משפחתו השתייכה למעמד הבינוני, והוא עצמו היה שען במקצועו וצורף תכשיטים. האב היה אדם טוב, רחב־לב, שאהב לעזור לזולת. הייתה לו קופת צדקה פרטית של גמילות חסדים, וממנה היה נותן מתן בסתר לנזקקים.

אמו של מונטר באה ממשפחה מיוחסת ועשירה שהיו בה חזנים. נראה שהכישרון המוזיקלי עבר בירושה לבנימין, שהצטיין בקול ערב ובאהבת השירה (שידובר בה אחר כך). אביה היה תלמיד־חכם בעל מעמד מכובד בקהילה, וכאשר ראה שהיא ילדה נבונה ואינטליגנטית, לימד אותה בבית לקרוא בספרי תפילה וגם לקרוא ולכתוב בפולנית וברוסית, דבר שלא היה מקובל כל כך בעת ההיא בבית יהודי. אמו של בנימין הייתה פרוגרסיבית פחות מאביו, גם מן הצד האנושי וגם מן הצד הדתי. קיצונית הייתה וקפדנית באופייה, אישה חזקה מאוד, לא קלה, עקשנית, נועזת ואמיצה מאוד, אך גם טובת לב ונדיבה. היא הייתה אישה גאה מאוד ועם זאת צנועה ועממית ועזרה כל חייה לנזקקים.

על אומץ לבה ותושייתה יעידו הסיפורים האלה:

בחנות של המשפחה, שהיה בה גם בית־מלאכה לצורפות, היו שעונים ותכשיטים, בעיקר תכשיטי זהב. בן דודי בניק סיפר שפעם, כאשר נכנס גוי אחד וניסה לגנוב שרשרת זהב מן החנות, תפסה אותו סבתי, הנחיתה סטירת לחי על פניו ואילצה אותו להחזיר את הגנבה.

אמי סיפרה שיום אחד נערך בביתם חיפוש אחר האח יעקב, שנחשד בקומוניזם ובריגול (יעקב אמנם היה קומוניסט, אך מרגל לא היה). הוא התחבא בבית, וסבתי מנעה מן השוטרים להיכנס אל החדרים. השוטרים לא ויתרו וניסו לפרוץ פנימה בכוח. סבתי האמיצה צעדה לעבר האורלוגין הגדול שהיה תלוי על הקיר, הורידה אותו למרות משקלו הכבד והנחיתה אותו על ראש המחפש, והוסיפה: "אצלי בבית אין לכם מה לחפש". השוטרים יצאו בבושת פנים, וכבר למחרת הצליחה סבתי להבריח את בנה אל מחוץ לגבול פולין בעזרת תושייה ומתן שוחד לגורמים הנכונים[53]/[54] (יעקב הסתובב זמן מה באירופה, שהה כמה חודשים באנגליה, ולאחר מכן היגר לארצות־הברית. מונטר עוד הספיק לקבל מאחיו יעקב מכתבים מאנגליה).

מקרה אחר שמראֶה כיצד פעלה סבתי באומץ ובעקשנות היה כאשר נכלאה בתה רוחל, אחותו הצעירה של בנימין, בבית־האסורים באשמת שווא. כמה ימים לאחר שילדה את בנה בכורה עמדה רוחל דודתי על מרפסת ביתה ברחוב פומורסקה 23 וחיכתה שבעלה יחזור מן העבודה, ובנה הפעוט בזרועותיה. באותו זמן נרצח שוטר בעת מילוי תפקידו בפינת הרחוב, מעבר לכביש מול המרפסת. איש חוץ ממנה לא נראה ברחוב, ולכן היא נאסרה מיד באשמת הרצח. אף על פי שלא הייתה חברה במפלגה כלשהי ולא הייתה מעורבת בפעילות פוליטית ואף על פי שעדיין לא התאוששה מן הלידה ועל אף כל הראיות והטענות שאין לה יד במקרה, היא נאסרה בו במקום ונכלאה עם התינוק. סבתי הצליחה לארגן לילד טקס ברית־מילה בבית־הסוהר, ואחר כך "הפכה עולמות" ובלא מורא, בגילוי תושייה ועקשנות (ובאמצעות שוחד נאה) פעלה אצל השלטונות עד שעלה בידה לשחרר את בתה (רוחל, שישבה בבית־הסוהר כמה חודשים וסבלה שם מאוד מהתעללויות, לא התאוששה מן הטראומה הזאת כל חייה).

עוד תכונה שאפיינה את סבתי, אמו של מונטר, הייתה עצמאות מחשבתית. למרות היותה דתית מאוד היא שמרה על חשיבה עצמאית אפילו מול השפעות של אנשי דת ורבנים. מעיד על כך הסיפור הזה שסיפרה אמי: כשכבר הייתה בארץ, הגיעו אל ביתה תועמלנים מטעם המפלגות הדתיות בתקופת הבחירות לכנסת. סבתי, שהעריכה את בן־ גוריון והצביעה למפא"י, אמרה לתועמלנים ביידיש (היא מעולם לא הצליחה ללמוד עברית) באמונה שלמה: " יִידְן (יהודים), אם הקדוש ברוך הוא ירצה להגיע לממשלה הוא ימצא את הדרך לכך, והוא בוודאי אינו זקוק לעזרתכם".

לנחישותה של סבתי, שנישאה על נס בסיפורים שהובאו לעיל, היה גם צד אחר – היא הייתה אישה קשה ושתלטנית, שהכול היה צריך להיעשות כרצונה ואשר נלחמה בכל האמצעים להשיג את מבוקשה. אמי סיפרה שבנימין וגם אחיו זלמן, שהיה צעיר ממנו בשלוש שנים, "היו מוכשרים מאוד במלאכת ידיים, הייתה להם תבונת כפיים, ממש ידי אמן". כישרונם בא לידי ביטוי בעבודות הַשֶׁענות והצורפות בבית־המלאכה של המשפחה. האח זלמן ביקש ללמוד צורפות בבית־ספר מקצועי למלאכה שהיה בלודז' (ב־1907 נוסד בלודז' בית־ספר מקצועי מודרני). אמו העדיפה שימשיך בלימודיו, וכשניסה לעמוד על שלו הכתה אותו ואף קשרה אותו לשולחן "עד שידיו זבו דם". כך מנעה ממנו להגשים את רצונו, ואת חלומו זה הגשים רק כשהגיע לארצות־הברית. ועוד הוסיפה אמי: "אני זוכרת שאמי הייתה מרביצה חזק, אך מעניין שלי היא לא הרביצה אף פעם, גם כאשר התעקשתי ללמוד בגימנסיה פולנית והיא התנגדה לכך מאוד בהתחלה. לבסוף, בהסכמתו של אבי, הסירה אמי את התנגדותה והצלחתי ללמוד בגימנסיה פולנית". על עקשנותה ואופייה הקשה של סבתי עוד יסופר אחר כך, בהקשר לעלייתו של בנימין ארצה.

צניעותם ורוחב־לבם של ההורים נטמעו בילדיהם. מונטר היה דומה גם לאביו וגם לאמו בטוב לבו ובהרגשת האחריות כלפי החברה. באחד ממכתביו האחרונים פנה בנימין אל אחיו שלמה־זלמן, שעדיין היה בבית בלודז', וביקש שלא יוסיפו לשלוח לו כסף, כי הוא רוצה להתקיים רק מעמל כפיו – ואת הכספים שהוא מקבל מן הבית הוא בלאו הכי מחלק בין חבריו.[55] גם אמי, כאשר שאלתיה מדוע אינה עונדת תכשיטים, הייתה עונה לי: "בביתנו התגלגל הזהב 'מתחת למיטות'. אני, בעלותי ארצה לא לקחתי אפילו טבעת אחת קטנה".[56] בכך ביטאה לא רק את הליכתה בדרכי הוריה – שלמרות עושרם חיו בצניעות רבה – אלא גם את התרחקותה ואת סלידתה מאורח החיים הבורגני, של גנדרנות חיצונית, ואת שאיפתה לחיי פשטות, צניעות והסתפקות במועט, כדרכו של בנימין אחיה.

אמי עדיין הייתה ילדה כאשר ברח בנימין מן הבית לעלות לארץ־ישראל, אך היא זכרה את דמותו המיוחדת, את מעשיו ואת המחשבות אשר העלה בבית. היא זכרה גם מכתבים מעטים ששלח מן הארץ, ובהם סיפר מעט על הקורות אותו, על חוויות שחווה כפועל הנאבק על כיבוש העבודה וכיבוש עצמו לעבודת האדמה.[57] כל אלה נחרתו עמוק בנפשה ובהכרתה של אמי והנחו את דרכה לעלות ארצה ולהמשיך את דרכו.

[30] רות אלן גרובר, אתרים יהודיים במזרח אירופה, לודז', שטיינהרט־קציר, תשנ"ח, עמ' 79-80. 
[31] פנקס הקהילות, פולין – לודז', יד ושם, ירושלים תשל"ו, עמ' 1-2. 
[32] האנציקלופדיה העברית, הערך "לודז'", כתבו פרענקל ואחרים, כרך כא-כב, תשכ"ט, עמ' 321.
[33] מיכל אונגר, החיים הפנימיים בגטו לודז' 1940-1944, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה של האוניברסיטה העברית, ירושלים 1977, עמ' 2.
[34] האנציקלופדיה העברית, "לודז'", עמ' 320-322. 
[35] א"ד אשכולי, קהילת לודז', ספרית קו לקו, ירושלים תש"ח, עמ' 142-143. 
[36] פנקס הקהילות, פולין – לודז', עמ' 14. 
[37] שם, עמ' 15. 
[38] אהרון סורסקי ואברהם מרדכי סגל, ראש גולת אריאל, עמודי האור, ירושלים תש"נ, עמ' קצט-רלו. 
[39] בריאיון עם בנותיו של מנחם פת, מַשָה ורבקה, ציינה כל אחת מהן כי אביהן אמר תמיד שמונטר היה "חכם, אינטליגנטי ומקסים", ומַשָה אף הוסיפה: "מונטר ודאי היה צריך להיות אדם חכם מאוד, מפני שאבי היה אדם חכם. הכול באו לשאול בעצתו. בחוכמתו היה המשענת הרוחנית לבני משפחתו ולרבים אחרים. היה פעיל ציוני בלודז' עם מונטר. אבי לא היה קושר חברות כה עמוקה עם מונטר לולא היה מונטר אדם חכם המתאים לו ברמת חוכמתו". גם רבקה סיפרה כי אביהן דיבר על חוכמתו ועל אישיותו המקסימה של מונטר, והוסיפה שאביהן כאב את מותו של מונטר כל חייו.מנחם פת הוא אשר הכיר את מונטר לבן דודו יעקב כאשר עברה משפחתם ללודז' בשנת 1909, ומאז צמחה חברות נפש גם בין יעקב למונטר ודרכם לא נפרדה. 
[40] כבר בנעוריו הִרבה מנחם פת לקרוא ולהאזין להרצאות, וכך רכש בעצמו, לצד לימודיו בישיבה, גם השכלה כללית רחבה. לפני שעלה ארצה, ב־1933, היה פת ציוני פעיל בעיר לודז' ובמסגרת תפקידו כנשיא קרן היסוד בעיר אסף כספים למטרות קרן היסוד. פת ייסד את רשת "תרבות" לחינוך יהודי בלודז', שהקימה גני ילדים, בתי־ספר וגימנסיות שלמדו בהם תרבות יהודית בעברית. 
[41] יעקב פת, "בנימין מונטר", בתוך: חבס ברכה (עורכת), ספר העליה השנייה, תל־אביב תש"ז, עמ' 718. 
[42] האנציקלופדיה העברית, "לודז'", עמ' 321. 
[43] מיכל אונגר, החיים הפנימיים בגטו לודז' 1940-1944, עמ' 3. 
[44] א"ד אשכולי, קהילת לודז', עמ' 129. 
[45] שם, עמ' 130-131. 
[46] שם, עמ' 159-160; פנקס הקהילות, פולין – לודז', עמ' 15.
[47] א"ד אשכולי, קהילת לודז', עמ' 132 (הערה למטה). 
[48] המפה באדיבות מר אליעזר ארמון מגבעתיים. 
[49] פנקס הקהילות, פולין – לודז', עמ' 3. 
[50] את המסמך תרגמה אמה טורבינר. כמקובל באותם ימים, צוין כל תאריך במסמכים גם לפי הלוח הגרגוריאני וגם לפי הלוח היוליאני. 
[51] Monika Krajewska, A Tribe of Stones – Jewish Cemeteries in Poland, 1993, pp. 28, 33 
[52] גדעון עפרת, "למי שאג האריה", בתוך: מרדכי נאור (עורך), אצבע הגליל, 1900-1967, סדרת עידן 16, ספרים לחקר ארץ ישראל וישובה, מרכז רחל ינאית בן־צבי ללימודי ירושלים, יד יצחק בן־צבי, ירושלים תשנ"ב (1991), עמ' 220-235; מרדכי נאור, "קרב תל־חי", עמ' 89.
[53] אסתר, אמי, סיפרה לפעמים על המשפחה ועל חייו של מונטר בלודז', אך על הקורות אותו בארץ ידעה מעט מאוד. 
[54] אסתר אפרת (מונטר), מתוך שיחות וסיפורים שסיפרה במהלך חייה. 
[55] בנימין מונטר אל אחיו שלמה (זלמן), ארכיון חצר תל־חי (העתק נמצא בארכיון העבודה IV-104-719), כ"ד בשבט תר"פ (13 בפברואר 1920). 
[56] שם. 
[57] אסתר אפרת (מונטר), ריאיון, 1972.הערות לפרק שני