עד הכוכבים

יום שלישי, 26.6.2018, 17:32
בית הנשיא, ירושלים

"אות הוקרה על שמירת ביטחון ישראל על שם אליהו גולומב יוענק לפרויקט זחליל, אשר בוצע בתעוזה ובנחישות מרשימה, התמודד עם פערי ידע טכנולוגי חסרי תקדים ואפשר קפיצת מדרגה ביכולותיו של צה"ל," קרא נשיא המדינה מעל במה בחצר ביתו. מאחורי שולחן שהוצב על הבמה, מכוסה במפה לבנה ונקייה ועליו סידורי פרחים סמליים, ישבו ראש הממשלה ושר הביטחון. לצידם הרמטכ"ל, שלבש את מדיו הייצוגיים. 
קצין מודיעין עלה לבמה ולחץ בחוזקה את הידיים שהושטו לעברו. צלם שהורשה לתעד את הטקס המסווג ידע שלא יוכל לצלם את פניו וּודאי שלא לפרסם את שמו, כמו גם את שמותיהם או תמונותיהם של הנוכחים מקהילת המודיעין. 
הקצין מיהר לרדת מהבמה ובידו אות ההוקרה. איש מהנוכחים לא העלה בדעתו ששנה וחצי לאחר הטקס הזה תמלמל כל מדינת ישראל את שמו. 
 

1
יום רביעי, 29.1.2020, 23:10
חדר המצב, משרד החוץ, ירושלים

"הגעתי למשרד החוץ?" שאל קולה של אישה צעירה, או כך לפחות התרשם ממנו מארק. אבל מה הוא כבר מבין בבחורות. 
"הגעת לחדר המצב, כן."
"אנחנו צריכים עזרה דחוף! יש ישראלי נעדר, יונתן, יונתן רובינשטיין! הוא יצא לעשות את העיר האבודה ואנחנו לא יודעים איפה הוא!"
"איפה בדיוק את נמצאת?" מארק הניח על השולחן חבילת סוכריות גומי שאכל מהן ופתח על אחד ממסכי המחשב שניצבו מולו את מערכת הדיווחים. 
"בסנטה מרתה. בקולומביה. ביום שבת הוא יצא לטרק עם מדריך מקומי ואתמול הם היו אמורים לחזור להוסטל שלנו, והם לא חזרו. אני בטוחה שמשהו לא בסדר, אתם חייבים למצוא אותו!"
הדאגה של הבחורה שהזדהתה בהמשך כגיל רון היתה ברורה ומובנת לו, ובכל זאת, שיחות כאלה לרוב מתבררות כהיסטריה מיותרת של בת זוג לחוצה מדי. מארק היה סבלני, ניסה להרגיע, זה חלק מהתפקיד שלו בחדר המצב או בשמו הרשמי יותר "מרכז המצב", אבל הוא בעיקר קיווה שמשמרת הלילה תעבור חלק. רק שטות כזו חסרה לו עכשיו כשהוא חייב ללמוד למבחן בסטטיסטיקה. 
"אוקיי, גיל. אני פותח דיווח." 
הוא רצה למלא את טופס הדיווח בזריזות, לסיים כמה שיותר מהר את הטיפול במצב. הוא לא האמין שתואר ראשון במדעי המחשב יהיה עמוס כל כך למישהו כמוהו. בכל זאת, הוא סיים מגמת מדעי המחשב בחשמונאים ושירת בצבא כמתכנת ביחידה שדרישות הקבלה אליה היו גבוהות. אבא שלו התעקש שיתחיל ללמוד אחרי השחרור. וכך, הזמן עד לתחילת הלימודים הוקדש למעבר לירושלים ולמציאת עבודה. לא היתה לו הפוגה של ממש.
"גיל, מה בדיוק הקשר שלך ליונתן, אם אפשר לשאול?"
"אני החברה שלו. ותקרא לי גילי."
הייתכן ששמע צליל של גאווה בקולה של גברת גילי? "יצאתם יחד מהארץ?" 
"לא, הכרנו בבוליביה והמשכנו יחד, אבל למה זה חשוב עכשיו? יונתן נעלם ואתם חייבים לשלוח מישהו שימצא אותו, לפני שיהיה מאוחר מדי," גילי דיברה במהירות ומארק הקליד במרץ מבלי להסיר עיניים מהמסך.
"למה את חושבת שקרה משהו? אולי הם עצרו בדרך או שינו מסלול?" 
מארק נתקל ביותר ממקרה אחד כזה בארבעת החודשים שבהם הוא עובד בחדר המצב. צעיר ישראלי שמצא זולה עם נגישות קלה לסמים קשים והחליט להישאר בה קצת יותר מהמתוכנן. קורה, קרה, ובטח יקרה גם עוד מיליון פעם. לא למארק, כמובן. הוא לא מאלה שנוסעים לכבוש פסגות ולעשן כל מה שאפשר. זה לא במסלול שהוא כבר נמצא בו. אבא שלו היה הורג אותו אם רק היה מעלה בדעתו טיול כזה.
"זה לא יכול להיות," חרצה גילי בביטחון מוחלט. "הוא אמר שהוא יחזור לפה. להוסטל שלנו. זה מה שקבענו." 
מזל שגילי רון לא ראתה את גלגול העיניים שלו. אולי אַתְּ קבענו. אולי יונתן בחר להשתחרר מחברתו הלחוצה. זה מה שמארק היה עושה במצב כזה. וגברת גילי נשמעה די לחוצה. היא הזכירה לו עוד סיבה לעובדה שהוא אוהב בנים. אותם יכול היה להבין. 
"בסדר גמור," אמר אחרי שתיקה קצרה שבמהלכה מילא פרטים בטופס. הזמן קצר והסטטיסטיקה חיכתה לו. "אני אקח ממך פרטים ליצירת קשר ונתקדם משם."
הוא סיים לקבל מהחברה החונקת של יונתן רובינשטיין את הפרטים שנזקק להם והעביר דיווח למחלקת ישראלים בחו"ל ולקונסוליה הישראלית בבוגוטה, קולומביה.
הכול לפי הספר.
התרחיש שהוא הניח שיקרה הוא שבעוד ימים ספורים יונתן יחזור להוסטל ויתברר שהמדריך עיכב את הקבוצה באיזו מלכודת תיירים מפוקפקת, או שאולי גברת "תקרא לי גילי" רון תגלה שיונתן פגש מישהי והמשיך איתה לכיוון אחר, הרחק הרחק. גם דברים כאלו קורים מדי פעם, בעיקר בטיולים מהסוג הזה – לא שהוא הבין בטיולים מהסוג הזה – ומשרד החוץ נאלץ להתמודד עם השלכותיהם. 
מה יש להם לחפש בחורים הנידחים האלה, ועוד כל כך הרבה זמן, חשב ופסע למטבחון. הוא הכין לעצמו עוד כוס קפה (חזק, בלי חלב ובלי סוכר) ולקח מקופסה עוגייה ארוכה שכבר מזמן שכחה את מוצאה המזרחי. עם כל פסיעה חזרה לחדר שחלקו עובדי חדר המצב, נשרו ממנה פירורים שיצרו מעין שביל, עד שהתיישב בכיסאו.
בתקשורת מצטלם חדר המצב הרבה יותר טוב מהחדר שבו יושבים העובדים ועונים לשיחות טלפון מרחבי העולם. לעולם נדמה שזה אולם דיונים מרווח ומפואר, אך למעשה זהו חדר שבו כמה שולחנות ועליהם מסכי מחשב. גם על קירותיו תלויים מסכי פלזמה גדולים שמשדרים נתונים שונים ושידורי טלוויזיה של תחנות ברחבי העולם. 
הוא פתח את ספר הסטטיסטיקה וניסה להתרכז, אך המחשבות שלו נדדו כמו המוצ'ילרים הישראלים ברחבי העולם, שמסננים את המשפחות שלהם ואז מטרטרים את משרד החוץ.
טיולים כמו שלהם אפילו לא היו ברשימת החלומות שלו. אחרי השחרור מהצבא הוא נסע עם האקס המיתולוגי שלו ארז לברצלונה, לשבוע של מסיבות רועשות במועדונים מבוקשים. דווקא בחופשה הזו, בתחילת החיים האמיתיים שלהם, הכול ביניהם נגמר. הם ישבו בבית קפה קטן והולכי רגל חלפו מולם על הרמבלה בלי הפסקה. ארז הציע שהם יחזרו ואחרי חודש ככה ייסעו לטיול בדרום אמריקה, לכמה חודשים, ויקנחו בשבוע מהמם בניו יורק. "בוא נהנה לפני כל החרא הזה," התחנן בפניו, "שום דבר לא יברח לך."
ארז לא הצליח להבין למה מארק חייב ללכת ללמוד. טוב, ארז הוא לא הבן היחיד של ואדים שוורצמן, שחווה את העובדה שמארק לא התקבל לטכניון כאסון לאומי לפחות בסדר גודל של צ'רנוביל.
"כבר נרשמתי ואני מתחיל בעברית באוקטובר," אמר מארק.
"אז תדחה בשנה, מה כבר יקרה?" ארז הביט בו בעיניים מלאות תקווה. 
"אי אפשר," הוא ענה בלי לפרט. 
"בחיים אין מועד בי"ת," אבא שלו תמיד אומר, "לומדים כשצריך וזהו." לא יעלה על הדעת שמישהו ידחה את תחילת הלימודים בשנה כדי לטייל. בני דודים שלו ברוסיה התחילו ללמוד כבר בגיל שמונה-עשרה והיו לקראת סיום התואר בגיל עשרים ואחת. גם ככה בגלל הצבא צריך לחכות שלוש שנים, אבא שלו אמר. עוד שנה? אין סיכוי. 
פאק.
המשמרת כמעט נגמרה ואת רובה בזבז על כתיבת הדיווח על הבחור הצעיר שבטח אכל פטרייה אחת יותר מדי או סתם בורח מבחורה לחוצה ולוחצת. הסיכוי שבאמת קרה לו משהו רע – אפסי.
זו לפחות היתה הסטטיסטיקה.