ירח דבש, זה לא!

פרק ראשון

בשלווה שלפני הסערה — במקרה הזה, השקט המבורך שלפני השתלטות פמליית החתונה על סוויטת הכלה — אחותי התאומה נועצת את מבטה השיפוטי בציפורניה הלחות מצבע טרי בגוון ורוד בהיר ואומרת, "מתערבת איתך שהוקל לך, עכשיו שגילית שאני לא כלה מהגיהינום." היא מעיפה בי מבט מצידו השני של החדר ומחייכת חיוך ענק. "בטח חשבת שאי אפשר יהיה להתמודד איתי."

בא לי לצלם את ההצהרה הזו ולמסגר אותה, היא נאמרה בול בזמן. אני מחליפה מבטים רבי משמעות עם בת הדודה שלנו, ג'סי, שצובעת מחדש את אצבעות רגליה של איימי ( זה צריך להיות יותר ורוד פסטל מוורוד בייבי, את לא חושבת?), ומחווה לכיוון שמלת החתונה של איימי — התלויה על קולב סאטן, ושעליה אני עמלה בקפידה כרגע ומוודאת שכל נצנץ מונח במקומו הראוי על המחוך. "תגדירי 'כלה מהגיהינום'."

איימי פוגשת את עיניי שוב, הפעם במבט מיואש. היא לבושה בחזייה המהודרת שלה ובתחתונים קטנטנים, וברור לי — ברמה מסוימת של בחילה־הנובעת־מהיותה־אחותי — שדיין, הארוס המגודל שלה, בטוח יקרע אותם מאוחר יותר. האיפור שלה עשוי בטוב טעם וההינומה התפוחה שלה מוצמדת בסיכה לשיערה השחור המורם. זה צורם. כלומר, אנחנו רגילות להיראות זהות על אף שבפנים, כל אחת היא סיפור אחר לגמרי, אבל הסיטואציה הזאת זרה לי לחלוטין: איימי נראית כמו דיוקן של כלה. לפתע החיים שלה לא דומים לשלי בשום מובן.

"אני לא כלה מהגיהינום," היא טוענת. "אני פרפקציוניסטית."

אני מוצאת את הרשימה שלי, מרימה אותה ומנופפת בה כדי לקבל את תשומת ליבה. מדובר בנייר מכתבים ורוד ועבה, בעל קצוות משוננים, שבראשו כתוב רשימת המשימות של אוליב — מהדורת יום החתונה בקליגרפיה מהודרת, הכוללת שבעים וארבעה (שבעים וארבעה) פריטים, החל בלוודא שהנצנצים של שמלת החתונה מסודרים בצורה סימטרית וכלה בלסלק את עלי הכותרת הנבולים מסידורי הפרחים שעל השולחנות.

לכל שושבינה יש רשימה משלה. נכון שהיא לא ארוכה כמו רשימת שושבינת הכבוד שלי, אבל כולן מהודרות באותה המידה וכתובות בכתב יד יפה ומסודר. איימי אפילו ציירה תיבות סימון, כך שנוכל לעקוב אחרי פריטים שנותרו לביצוע.

"יש אנשים שיחשבו שהרשימות האלה קצת מוגזמות," אני אומרת.

"אלה אותם 'יש אנשים'," היא משיבה, "שישלמו סכומי עתק על אירוע שאפילו לא יגרד את הרמה של החתונה שלי."

"כן. הם שוכרים מפיק חתונה בשביל —" אני מעיפה מבט ברשימה שלי. "'לנגב את כתמי הלחות מהכיסאות חצי שעה לפני תחילת הטקס'."

איימי מייבשת את ציפורניה בנשיפה ומתחילה לצחוק כמו נבל מסרט. "טיפשים כאלה."

אתן בטוח מכירות את האמירה על נבואות שמגשימות את עצמן. הניצחון מעניק לך תחושת ניצחון, ואז, איכשהו... את ממשיכה לנצח. זה חייב להיות נכון, כי איימי מנצחת בהכול. היא זרקה כרטיס לתוך קערת הגרלה ביריד רחוב וחזרה הביתה עם כרטיסים להצגות בתיאטרון הקהילתי. היא דחפה את כרטיס הביקור שלה לתוך כוס בפאב וזכתה בבירות חינם לשנה. היא זכתה בטיפולים קוסמטיים, בספרים, בכרטיסים להקרנות בכורה של סרטים, במכסחת דשא, באינספור חולצות ואפילו במכונית. מובן שהיא זכתה גם בנייר המכתבים ובערכת הקליגרפיה שבה היא השתמשה לכתיבת רשימות המשימות.

ואת כל זה אני מספרת כדי לומר שברגע שדיין תומאס הציע לה נישואים, איימי הציבה לעצמה אתגר — לחסוך להורים שלנו את ההוצאות על החתונה. אמא ואבא היו יכולים להרשות לעצמם לתרום את חלקם — הם מבולגנים במובנים רבים, אבל לא במובן הפיננסי — אבל הימנעות מהוצאה כספית היא המשחק האהוב על איימי. אם איימי פרה־אירוסים ראתה בתחרויות סוג של ספורט, איימי המאורסת ראתה בהן ענף ספורט אולימפי.

לכן אף אחד מהמשפחה הענקית שלנו לא הופתע כשהיא הצליחה לתכנן חתונה מפוארת עם מאתיים אורחים, בופה מאכלי ים, מפל שוקולד ופרחים במגוון צבעי הקשת הנשפכים מתוך כל צנצנת, אגרטל וגביע — בלי להוציא יותר מאלף דולר מכיסה. אחותי קורעת את התחת בלמצוא את התחרויות נושאות הפרסים ואת מבצעי קידום המכירות הטובים ביותר. היא משתפת כל פוסט הגרלה שהיא מוצאת בפייסבוק ובטוויטר. אפילו שם המשתמש של כתובת האימייל שלה, AmeliaTorresWins@xmail.com. מעיד על דבקותה במטרתה.

כשסוף סוף אני משוכנעת שאין בכלל נצנצים סוררים, אני לוקחת את הקולב מהמקום שבו הוא תלוי על וו מתכת המחובר לקיר כדי להביא לה את השמלה.

אבל ברגע שאני נוגעת בה, אחותי ובת דודתי מתחילות לצרוח בדואט, איימי מרימה את ידיה, שפתיה הצבועות בגוון ורדרד נפערות בצורת O מבועתת.

"תשאירי אותה במקומה, אוֹֹלי," היא אומרת. "אני אגש אליה. עם המזל שלך, את תמעדי ותקרעי אותה."

אני לא מתווכחת: היא לא טועה.

בעוד איימי היא כמו מגנט למזל, אני מאז ומעולם הייתי חסרת מזל. אני לא אומרת את זה כדי להישמע דרמטית, או מפני שאני רק נראית חסרת מזל בהשוואה אליה; מדובר באמת אובייקטיבית. חפשו — אוליב טורס, מינסוטה, בגוגל ותמצאו תריסרי מאמרים ושרשורי תגובות המוקדשים לפעם ההיא שטיפסתי לתוך אחת מאותן מכונות שצריך לחלץ מתוכן בובות באמצעות מנוף ונתקעתי בפנים. הייתי בת שש, ואחרי שהבובה שתפסתי לא נפלה היישר אל החלון הקטן, החלטתי להיכנס ולקחת אותה בעצמי.

ביליתי שעתיים בתוך המכונה, מוקפת באינספור דובוני צעצוע קשיחים עם פרווה דוקרנית שהצחינו מכימיקלים. אני זוכרת שהתבוננתי דרך הזכוכית האקרילית המוכתמת בטביעות אצבעות וראיתי כמה אנשים מבוהלים שצועקים זה לזה הוראות בקולות עמומים. מסתבר שבזמן שהבעלים של אולם משחקי הווידאו הסביר להורים שלי שהוא בעצם לא הבעלים של המכונה הזו, ולכן אין ברשותו את המפתח שיחלץ אותי מתוכה, הם הזעיקו את מכבי האש של העיר אדינה. מובן שזמן קצר לאחר מכן הגיע גם צוות חדשות מקומי, שתיעד כל רגע ורגע מהחילוץ שלי.

נריץ קדימה עשרים ושש שנים ו — תודה לך, יוטיוב — סרטון הווידאו עדיין זמין לצפייה. עד כה, כמעט שלוש מאות אלף אנשים צפו בסרטון וגילו שהייתי עקשנית מספיק כדי לטפס פנימה, וחסרת מזל מספיק כדי שלולאת החגורה שלי תיתקע בדרכי החוצה, כך שהמכנסיים שלי נותרו מאחור עם הדובונים.

מדובר בסיפור אחד מיני רבים. אז נכון, איימי ואני תאומות זהות — שתינו מטר שישים ושניים סנטימטרים, לשתינו שיער שחור שהופך לא ממושמע עם כל רמז של לחות באוויר, עיניים חומות עמוקות, אף סולד וערכות נמשים תואמות — אבל פה הדמיון בינינו נגמר. אמא שלנו תמיד ניסתה להדגיש את ההבדלים בינינו, כדי שנרגיש אינדיבידואליות, ולא כמו סט תואם. אני יודעת שכוונותיה היו טובות, אבל מאז ומעולם הייתה חלוקת תפקידים ברורה: איימי היא האופטימית שנושאת את מבטה אל האור שבקצה המנהרה; ואני זו שמניחה שהשמיים תכף נופלים. כשהיינו בנות שלוש, אמא אפילו הלבישה אותנו בתחפושת של דובוני אכפת לי לכבוד הלואין; איימי הייתה דוב כיף. אני הייתי דוב קוטר.

וברור שנבואות שמגשימות את עצמן עובדות לשני הכיוונים: מהרגע שבו צפיתי בעצמי מחטטת באף מאחורי זכוכית אקרילית מלוכלכת בחדשות השעה שש, המזל שלי מעולם לא ממש השתפר. מעולם לא ניצחתי בתחרות צביעה או בהגרלה במשרד; אפילו לא בכרטיס גירוד או במשחק 'הדבק את הזנב על החמור'. לעומת זאת, כן שברתי את הרגל כשמישהו נפל לאחור במדרגות והפיל אותי (הוא יצא מזה ללא פגע), נפלתי בהגרלה כאחראית על ניקיון השירותים בכל חופשה משפחתית ארוכה במשך חמש שנים ברציפות, כלב השתין עליי בזמן שהשתזפתי בפלורידה, לאורך השנה חירבנו עליי אינספור ציפורים, וכשהייתי בת שש־עשרה — כן, באמת — הוכיתי על ידי ברק ושרדתי לספר את סיפורי (אבל מכיוון שפספסתי שבועיים של לימודים לקראת סוף השנה, נאלצתי להשלים את כל החומר במהלך חופשת הקיץ). איימי תמיד מזכירה לי בשמחה, שמתישהו הצלחתי לנחש את מספר השוטים שנותרו בבקבוק טקילה ריק למחצה. אבל לאחר ששתיתי את רובם במסגרת חגיגת הניצחון שלי והקאתי כמעט את כל מה ששתיתי, הניצחון הזה נראה לי חיובי פחות.

איימי מורידה את השמלה (החינמית) מהמתלה ולובשת אותה בדיוק ברגע שאמא שלנו נכנסת לחדר מהסוויטה הסמוכה שלה (גם היא חינמית). היא עוצרת את נשימתה בדרמטיות ברגע שהיא רואה את איימי בשמלת הכלה, ואני בטוחה שאיימי ואני חושבות את אותו הדבר בדיוק: איכשהו אוליב הצליחה להכתים את שמלת החתונה.

אני בוחנת אותה בקפידה כדי לוודא שזה לא מה שקרה.

השמלה נקייה מכל רבב. איימי נאנחת בהקלה ומסמנת לי שארכוס את הרוכסן שלה בזהירות. "אמא, כמעט חטפנו התקף לב בגללך."

ראשה מלא רולים ענקיים, כוס שמפניה חצי מלאה בידה (ניחשתן נכון: חינמית) ושפתיים מרוחות בשכבה נדיבה של שפתון אדום, אמא נראית כמו חקיינית מרשימה של ג'ואן קרופורד. אם ג'ואן קרופורד הייתה ילידת גוואדאלחרה. "אוי, מאמי, את פשוט יפיפייה."

איימי נושאת אליה את מבטה ומחייכת. ואז עושה רושם שהיא נזכרת — תוך כדי התקף חרדת נטישה — ברשימה שהיא השאירה הרחק בקצה השני של החדר. היא מרימה את שולי שמלתה ונחפזת לעבר השולחן. "אמא, נתת לדי ג'יי את הכונן הנייד עם המוזיקה?"

אמא שלנו מרוקנת את תכולת הכוס ועונה, "כן. מסרתי את מקל הפלסטיק הקטן שלך לגבר הלבן עם הצמות הקלועות והחליפה המזעזעת."

שמלת המג'נטה של אמא פשוט מושלמת, ורגליה השזופות משוכלות, שעה שהיא לוקחת גביע שמפניה נוסף מידי הדייל של סוויטת הכלה.

"יש לו שן מזהב," מוסיפה אמא. "אבל אני בטוחה שהוא מצוין בעבודה שלו."

איימי מתעלמת מההערה, וביד בוטחת מוחקת משימה מהרשימה, חריקת המחיקה נשמעת מהקצה השני של החדר. לא באמת אכפת לה אם התקליטן עומד בסטנדרטים של אמא שלנו, או אפילו בסטנדרטים שלה. הוא חדש בעיר, והיא זכתה בשירותיו במסגרת הגרלה שנערכה בבית החולים בו היא עובדת כאחות במערך ההמטולוגי. מבחינתה, חינמי תמיד עדיף על כישרוני.

"אוֹֹלי," אוֹמרת איימי, עיניה לא סוטות ולו לרגע אחד מהרשימה שבידה. "גם את צריכה להתלבש. השמלה שלך תלויה על הדלת, בחדר האמבטיה."

אני מצדיעה לה בצחוק ונחפזת להיעלם בתוך חדר האמבטיה. "כן, גבירתי."

אם יש שאלה אחת ששואלים אותנו יותר מכל שאלה אחרת, זו השאלה מי מאיתנו הבכורה. לי זה נראה ברור למדי, מפני שאף על פי שאיימי גדולה ממני בארבע דקות בלבד, היא ללא ספק המנהיגה. בתור ילדות שיחקנו במה שהיא רצתה לשחק, הלכנו לאן שהיא רצתה ללכת, וברוב המקרים — על אף שייתכן שהתלוננתי על כך — שמחתי ללכת בעקבותיה. היא הייתה יכולה לשכנע אותי לעשות כמעט כל דבר.

וזאת הייתה הסיבה שבסופו של דבר מצאתי את עצמי לבושה בשמלה הזאת.

"איימי." פתחתי את דלת חדר האמבטיה, מבועתת ממה שראיתי הרגע במראה הקטנה. אולי זה רק בגלל התאורה, אני חושבת לעצמי, בעודי מרימה את שולי השמלה המפלצתית הירוקה והבוהקת ועושה את דרכי אל אחת מהמראות הגדולות הפזורות ברחבי הסוויטה.

וואו. טוב, זה בהחלט לא בגלל התאורה.

"אוליב," היא עונה לי.

"אני נראית כמו פחית ענקית של סבן אפ."

"מעולה אחות!" מזמרת ג'סי. "אולי סוף כל סוף מישהו יפתח אותך."

אמא שלי מכחכחת בגרונה.

אני מביטה באחותי בזעף. פחדתי להיות שושבינה בחתונת 'ארץ פלאות החורף' בשלהי ינואר, לכן בקשתי היחידה בתור שושבינת הכבוד הייתה, שעל השמלה שלי לא יהיו ולו קמצוץ קטיפה אדומה או פרווה לבנה. עכשיו אני מבינה שהייתי צריכה להיות ספציפית יותר.

"באמת בחרת את השמלה הזאת?" אני מצביעה על המחשוף הנדיב שלי. "זה היה בכוונה?!"

איימי מטה את ראשה ובוחנת אותי במבטה. "בכוונה בקטע שזכיתי בהגרלה בכנסיית 'ואלי בפטיסט'. בכל שמלות השושבינות יחד — תחשבי כמה כסף חסכתי לך."

"אנחנו קתוליות, לא בפטיסטיות, איימי." אני מושכת בבד. "אני נראית כמו מארחת במסעדה אירית בחגיגות פטריק הקדוש."

אני מבינה עכשיו את הטעות שלי — לא ראיתי את השמלה הזאת עד היום — אבל לאחותי תמיד היה טעם מושלם. ביום שבו נערכו המדידות, הייתי במשרד של הבוס שלי והפצרתי בפניו, ללא הועיל, שלא יכלול אותי בין ארבע מאות המדענים שהחברה עמדה לפטר. ברור לי שלא הייתי מרוכזת כשהיא שלחה לי תמונה של השמלה, אבל לא זכור לי שהיא הייתה כל כך מבריקה או כל כך ירוקה.

אני מסתובבת כדי להסתכל עליה מזווית אחרת ו... שאלוהים יעזור לי, היא נראית אפילו גרוע יותר מאחור. וגם לא ממש עוזרת העובדה שאני אחרי כמה שבועות של אפייה רגשית שהפכו אותי ל... איך לומר? קצת מלאה יותר בחזה ובמותניים. "שימי אותי ברקע של כל תמונה, אני אהיה המסך הירוק שלך."

ג'סי נעמדת מאחוריי, קטנטנה וחטובה בשמלה ירוקה ובוהקת משלה. "את נראית לוהטת בטירוף. תסמכי עליי."

"אמא," קוראת איימי, "נכון שקו הצווארון מבליט את עצם הבריח של אולי?"

"וגם את הציצים שלה." אמא שלנו ממלאת את הכוס שלה פעם נוספת ולוגמת ממנה לגימה ארוכה ואיטית.

שאר השושבינות נכנסות לסוויטה בסערה. שאגה קולנית, רגשנית וחד משמעית נשמעת בתגובה ליופייה הרב של איימי בשמלתה. זו התגובה הרגילה של משפחת טורס. אני מבינה שאני עלולה להישמע כמו אחות ממורמרת, אבל אני מבטיחה שאני לא. איימי תמיד אהבה תשומת לב, ואני — כפי שמעידות הצעקות שלי בחדשות השעה שש — סולדת ממנה. אחותי ממש קורנת תחת אור הזרקורים; ואני יותר משמחה להפנות את אור הזרקורים לכיוונה.

יש לנו שתים־עשרה בנות דודות מדרגה ראשונה; אחת בתחת של השנייה 24/7, אבל החלטות קשות היו צריכות להתקבל כשאיימי זכתה רק בשבע שמלות (חינמיות). כמה מבנות הדודות היו עדיין נחושות בדעתן לנקוט גישה פאסיבית־אגרסיבית, והן פרשו יחד לחדרן כדי להתלבש, אבל כנראה שזה לטובה; ובכל מקרה החדר הזה קטן מדי בשביל שכל כך הרבה נשים יצליחו להידחס לתוך מחטב בעת ובעונה אחת.

עננת ספריי לשיער מרחפת באוויר מעלינו, ועל הדלפק ניצבים מכשירים לסלסול השיער, להחלקת השיער ותכשירי שיער שונים ומשונים בכמות שתספיק להקמת סלון יופי. כל משטח בסוויטה הפך דביק אחרי השימוש באיזשהו תכשיר יופי או הוסתר תחת תכולת תיק האיפור של אחת הבנות.

נקישה נשמעת בדלת הסוויטה, ג'סי פותחת אותה ובפתח עומד בן דודנו דייגו. בן עשרים ושתיים, גיי, ומטופח יותר מכפי שאי פעם אצליח להיות, דייגו נופף בדגל הסקסיזם, לאחר שאיימי אמרה לו שהוא לא יכול להיות חלק מפמליית הכלה ושהוא ייאלץ לבלות עם השושבינים. ולפי ההבעה שעל פניו בעודו בוחן את השמלה שלי, נראה כי הוא ממש מרגיש ששפר עליו מזלו.

"אני יודעת," אני אומרת, נכנעת ומתרחקת מהמראה. "היא
קצת —"

"צמודה?" הוא מנחש.

"לא —"

"מנצנצת?"

אני נועצת בו מבט. "לא."

"זנותית?"

"התכוונתי לומר ירוקה."

הוא מטה את ראשו ומסתובב סביבי, מפנים את השמלה מכל זווית אפשרית. "התכוונתי להציע לאפר אותך, אבל זה יהיה בזבוז מוחלט של הזמן שלי." הוא מנופף בידו. "היום אף אחד לא יסתכל על הפנים שלך."

"אין צורך בשיימינג, דייגו, זנותית או לא." אומרת אמא שלי, ואני קולטת שהיא לא חלקה על הערכתו, אלא פשוט אמרה לו לא להשתמש בה כדי לבייש אותי.

אני משחררת את הדאגה מסוגיית השמלה — ומעד כמה יוצגו הציצים לראווה לאורך החתונה וקבלת הפנים — ומסתובבת בחזרה אל הכאוס השורר בחדר. בזמן שבנות הדודות מרססות אחת על השנייה ספריי לשיער ומחוות דעה על נעליים, מתקיימות בחדר תריסר שיחות שונות בעת ובעונה אחת. נטליה צבעה את שיערה החום לבלונד, והיא משוכנעת שזה הרס לה את הפנים. דייגו מסכים איתה. חוט הברזל יצא מחזיית הסטרפלס של סטפאני, ודודה מריה מסבירה איך היא יכולה פשוט להצמיד את השדיים עם נייר דבק במקום. קאמי וחימנה מתווכחות למי שייך איזה מחטב, ואמא מצחצחת את גביע השמפניה שלה. ובתוך כל הרעש והכימיקלים, תשומת ליבה של איימי מוסבת בחזרה אל הרשימה שלה. "אוליב, דיברת עם אבא? הוא כבר הגיע?"

"כשהגעתי לפה הוא היה באולם קבלת הפנים."

"יופי." סימון וי נוסף. ייתכן שיישמע לכן מוזר שהוטלה עליי המשימה לבדוק מה קורה עם אבא שלנו, ולא על אשתו נגיד — אמא שלנו — שיושבת ממש פה, אבל ככה זה עובד במשפחה שלנו. בין ההורים שלנו אין תקשורת ישירה כלל, לא מאז שאבא בגד באמא והיא גירשה אותו מהבית, אבל אז סירבה להתגרש ממנו. מובן שהיינו בצד שלה, אבל כבר חלפו עשר שנים מאז, והדרמה נמשכת, טרייה כאילו היום תפסה אותו בוגד. אני לא מצליחה להיזכר בשיחה אחת שהם קיימו מאז שאבא עזב את הבית, שלא עברה דרכי, דרך איימי, או דרך אחד משבעת האחים והאחיות שלנו. מהר מאוד הבנו שכך יהיה קל יותר לכולם, אבל המסקנה שאליה אני מגיעה בעקבות כל הבלאגן הזה, היא שאהבה מתישה.

איימי מושיטה את ידה אל הרשימה שלי, ואני חוטפת אותה לפניה; שלא תחטוף התקף חרדה, ממחסור בסימוני וי על הדף. אני סורקת את הרשימה במבט, ושמחה לגלות שכדי להשלים את המשימה הבאה שלי אצטרך לצאת ממאורת הספריי לשיער הערפילית הזאת.

"אני הולכת למטבח, לוודא שהם מכינים לי ארוחה נפרדת." הבופה החינמי הגיע עם ממרח רכיכות שעלול לשלוח אותי היישר אל חדר המתים.

"אני מקווה שדיין הזמין עוף בשביל אית'ן." איימי מקמטת את מצחה. "אלוהים, אני מקווה שהוא דאג לזה. את יכולה לברר?"

בבת אחת, כל הפטפטת בחדר השתתקה, ואחד־עשר זוגות עיניים נשלחו בכיווני. ענן קודר מעיב על מצב רוחי בשנייה שבה אוזכר שמו של האח הגדול של דיין.

על אף שדיין הוא בהחלט סביר, אם כי ׳גבר גבר׳ מדי לטעמי — נגיד, צורח על הטלוויזיה כשהוא צופה בספורט, מתרברב בשרירים, ומתאמץ במיוחד כדי שכל ציוד הספורט שלו יהיה תואם — הוא מסב לאיימי אושר. זה טוב מספיק מבחינתי.

אית'ן, לעומת זאת, הוא שמוק, חתיכת חרא שיפוטי.

מודעת להיותי מרכז תשומת הלב, אני משלבת זרועות, מעוצבנת. "למה? גם הוא אלרגי?" מסיבה לא ברורה אני מרגישה אלימה בצורה לא הגיונית, בשל המחשבה שיש לי משהו משותף עם אית'ן תומאס, הבן אדם הכי גס רוח בעולם כולו.

"לא," אומרת איימי. "יש לו איזה קטע נגד אכילה מבופה."

היא הצליחה לגרום לי לפרץ צחוק בלתי נשלט. "נגד אכילה מבופה. אוקיי." ממה שראיתי, לאית'ן יש קטע נגד כל דבר בערך.

לדוגמה, ביום העצמאות, בברביקיו של דיין ואיימי, הוא לא היה מוכן לגעת בשום דבר מהמאכלים עליהם עבדתי במשך חצי יממה. בארוחת חג ההודיה, הוא החליף כיסאות עם אבא שלו, דאג, רק כדי שהוא לא ייאלץ לשבת לצידי. ואתמול, בארוחה שנערכה אחרי החזרה הכללית לחתונה, בכל פעם שנגסתי בעוגה, או כשג'סי ודייגו היו מצחיקים אותי, אית'ן עיסה את רקותיו במפגן הסבל הדרמטי ביותר שראיתי בחיי. בסופו של דבר נטשתי את העוגה שלי מאחור וקמתי לשיר קריוקי עם אבא ודוד עומאר. אולי אני פשוט עצבנית עדיין, כי ויתרתי על שלושה ביסים מעוגה ממש טובה בגלל אית'ן תומאס.

איימי מזעיפה פנים. גם היא לא מעריצה שרופה של אית'ן, אבל נראה שכבר נמאס לה לנהל את השיחה הזאת. "אוליב. את בקושי מכירה אותו."

"אני מכירה אותו מספיק." אני מביטה בה ואומרת שתי מילים פשוטות: "חטיפי גבינה."

אחותי נאנחת בכבדות ומנידה בראשה. "בחיי, את בחיים לא תשחררי את זה."

"כי אם אני אוכלת, צוחקת או נושמת, אני פוגעת ברגישויות העדינות שלו. את יודעת שיצא לי לפגוש אותו לפחות חמישים פעם, והוא עדיין עושה את הפרצוף הזה, כאילו שהוא מנסה להיזכר מי אני?" אני מחווה בידי עליה ואז עליי. "אנחנו תאומות."

נטליה מרימה את קולה מהמקום שבו היא מסרקת את שיערה המחומצן. איך זה הוגן שהשדיים הגדולים שלה מצליחים להיכנס לתוך השמלה? "זאת ההזדמנות שלך להתיידד איתו, אוליב. הממ... הוא כזה חתיך."

אני מרימה גבה זועפת של משפחת טורס בתגובה.

"בכל מקרה את צריכה למצוא אותו," אומרת איימי, ותשומת ליבי מוסבת בחזרה אליה.

"רגע. למה?"

היא מצביעה על הרשימה שלי בתגובה להבעה המבולבלת שעל פניי. "משימה מספר שב —"

בהלה אוחזת בי באחת נוכח המחשבה שאצטרך לשוחח עם אית'ן, ואני מרימה את ידי בניסיון לעצור את שטף דיבורה. כצפוי, ברגע שאני מעיפה מבט ברשימה שלי, במשימה מספר שבעים ושלוש — מפני שאיימי ידעה שלא אטרח לקרוא את כל הרשימה מבעוד מועד — אני קולטת שזאת המשימה הכי איומה שהייתי יכולה להעלות על דעתי: לבקש מאית'ן שיראה לך את נאום השושבין שלו. אל תרשי לו לומר משהו איום ונורא.

אם אני לא יכולה להאשים את חוסר המזל שלי בזוועה הזו, אני בהחלט יכולה להאשים את אחותי.