ארבע נשים בתופת

מונקץ'

יום ההולדת ה 21 של מרגיט היה עצוב במיוחד. לבדה הרחק מכל אוהביה וגם משאר התלמידות שלא חזרו מחופשת הפסח לפנימייה במישקולץ. רק תלמידה אחת נוספת חזרה איתה לפנימייה לבחינת הגמר ללימודי ההוראה, אבל מיד לאחר הבחינה היא עזבה עם קרובת משפחה שהגיעה לקחתה. מרגיט ושלושת בנות המשפחה שניהלה את הפנימייה הסתתרו מאחורי הוילון הסגור של חדר השינה והביטו בנשימה עצורה בשתי הדמויות המתרחקות ונעלמות סופית. הן  הסתכלו זו בזו במבט חלול, חרדות פן אחת מהן תוציא הגה והדמעות יפרצו ויהפכו לבכי חסר מעצורים. אחרי נסיעתה של חברתה הציעו לה בני המשפחה המארחת מיטה בחדר קטן כדי שהריקנות של אולם השינה לא תגביר את משא הבדידות. הם ניסו להסתיר זה מזה וממנה את הדאגות, אבל פניהם הסגירו את תחושותיהם.היא שמעה לחישות על התנצרותם של כמה מורים מהסגל, האם יינצלו על ידי מעשה ייאוש זה? בקושי, הם עצמם  לא ינקטו בצעד כזה, אמר המנהל, לא מטעמי דת אלא מטעמי מוסר.
מרגיט סיימה בהצטיינות את הבחינה ותעודת ההוראה הייתה פיצוי מסוים ללימודי האוניברסיטה שנאסרו עליה. עכשיו הגיעה עת ההכרעה הקשה, תחושת הפחד ואי הוודאות העיקה בכל רגע ובכל מקום. בני המשפחה המליצו לה לנסוע לבודפשט. לשם ניתן עדיין לנסוע ללא קושי ובעיר הגדולה שבה לא מכירים אותה, ניתן בקלות להיבלע בהמון. שמיכת הפוך של מרגיט, שכבר לא ניתן היה לשלוח למונקץ' נשלחה בדואר עם מכתב לקרובים כבר לפני שבועיים, אבל שום תשובה לא הגיעה ומרגיט חששה שהיא סיכנה את קרוביה בכך שגילתה את כתובתם. אפילו העוגה שנאפתה לכבוד יום הולדתה לא שינתה את אווירת הנכאים והשמיים האפורים רק הגבירו את המועקה.
אבל מרגיט התגעגעה למשפחתה במונקץ', העיר המבודדת בקרבת הגבול. בפנימייה קוראים לה מרגיט אבל במשפחה היא מנציקה. מנהל הפנימייה הזהיר אותה שבמונקץ' החלו כבר לאסוף יהודים ואימת המוות מרחפת מעל העיר, אבל היא חשבה על אימא לבדה בבית הגדול ולא הבינה שאת כל היהודים של מונקץ' כבר ריכזו בגטו,השלב ההכרחי לפני הובלת היהודים למחנות המוות, ואימא כבר לא גרה לבדה בבית הגדול. המנהל אמר: "בבודפשט יוקמו עכשיו בוודאי בתי ילדים ובתי יתומים ויזדקקו למורות. אם למרות הקשיים והסכנה חזרת לכאן לבחינות הגמר, זאת תהיה שגיאה גדולה לחזור הביתה, שם המצב גרוע בהרבה מאשר כאן." גם ההגעה ממונקץ' לפנימייה במישקולץ לא הייתה משימה פשוטה. על כל עונדי הכוכב הצהוב נאסר לעזוב את העיר והיא הלכה עם אימא למשטרה לבקש רישיון משטרתי מיוחד. הקצין שקיבל אותן הפתיע באדיבותו, חייך אליה ואל האם כמסתיר סוד ואמר: "עד עכשיו לא נתנו רישיונות כאלה, אבל אני אתן לגברת הצעירה רישיון למשך חודש ועד ה-7 במאי מותר לה לחזור."
הפרידה מהמשפחה כשעברה באביב למישקולץ הייתה קשה וכל בני המשפחה קיוו שהיא תהיה קצרה. מנציקה הייתה הבת הצעירה, צעירה ב 17 שנה מאיבויה, הבת הבכורה, והייתה קירבה מיוחדת בינה לבין אימא רוזה. לפני שמנציקה נולדה אמרה רוזה לרופא שהיא ואבא החליטו לוותר על ילד חמישי, אבל הרופא, ידיד המשפחה, שכנע אותה שזאת טעות: "גברתי, כאשר הגדולים יעזבו את הקן, תראי כמה מאושרים תהיו מילד נוסף להאיר את זקנתכם." הרופא הלך לעולמו מזמן אבל נבואתו התגשמה, ואימא ברכה את זכרו אלפי פעמים. ילדים באמת עוזבים את הקן, ובנה היפה, שתלו בו תקוות כה רבות נקטף במגפת הטיפוס בהיותו בן 21. שנתיים אחר כך נפטר אבא. מנציקה הייתה נחמתה הגדולה.
בנוסף לכך שמונקץ' הפכה לאזור צבאי סגור הייתה בעיה של תוקף הרישיון שפג ב-7 במאי. מרגיט הראתה לעורך הדין את הרישיון שעליו כתב קצין המשטרה  את הנתונים בכתב יד על הטופס המודפס. הוא בחן את הטופס ותהה בקול אם ניתן לכתוב 1 לפני ה-7, בדיו שחור וכך להאריך את התוקף עד ה-17. האם תעיז לעשות כדבר הזה ובכך אולי  תביא על עצמה צרה גדולה יותר? אחרי לילה ללא שינה מרגיט אזרה אומץ וציירה בעמל רב את מספר 1 לפני ה-7. בערב הראתה את הרישיון המתוקן לעורך הדין שאמר, "אף אחד לא יכיר שזה זיוף, אבל לשם מה כל זאת אם גברתי בלאו הכי לא תוכל לחזור למונקץ'? אחרי לבטים שנמשכו כל הלילה היא קיבלה החלטה נחרצת. בודפשט לא באה בחשבון. צריך לעשות הכול על מנת להגיע למונקץ'. היא לא תעזוב את משפחתה בשום אופן.  
 כאשר התחיל להחשיך התלבשה,  על גבי מעיל האביב הכחול עטתה מטפחת פרחונית שקיבלה ליום הולדתה מאחותה איבויקה שאהבה ופינקה אותה והייתה לה כמו אימא שנייה והסתירה את מגן הדוד הצהוב מתחת למטפחת. כך היא הרגישה יותר בטוחה להתהלך בעיר. היא פנתה אל תחנת הרכבת ותהתה ממי תוכל לבקש שם עצה. מנהל התחנה קיבל אותה, איש גבוה כבן חמישים. הוא דיבר בידידות אך ברצינות רבה. "נכון,  יש רכבת לשם לקראת הבוקר, אך בזמן האחרון רק הצבא משתמש בה. הרישיון אמנם יועיל, אך הנסיעה נראית לי מסוכנת," אמר,"אין לנו מידע מדויק מה קורה באזורים ההם, לאחרונה אזרחים לא נוסעים לשם. אין איסור מפורש, בכל אופן אני מציע לגברתי הצעירה, אם הנסיעה לא הכרחית, אל לה לנסוע. אין איסור לקנות כרטיס, אך מוטב לחשוב שנית."
למחרת בלילה היה קר מאוד. אשת המנהל יצאה לבדוק האם יש צורך ללבוש סוודר מתחת למעיל. "מוטב שתלבשי, אלוהים ישמור עליך,"אמרה. אחר כך התחבקו, והיא ירדה במדרגות בצעדים קלים. את רוב חפציה השאירה ולקחה במזוודה רק מעט דברים הכרחיים. היא עודדה את עצמה שהיא בטוחה תחת מטפחת המשי. העיר הייתה ריקה מאדם וגם השוטרים  לא נראו בשום מקום. גם תחנת הרכבת הייתה כמעט ריקה. היא שאלה באיזה רציף נמצאת הרכבת שלה וחיכתה שם זמן ממושך,אמרו ששעת היציאה תלויה בחיילים.כשבאה לכאן ממונקץ' קישט הטלאי הצהוב את  מעילה. על הרציף לפני הקרון עמדו אז המוני אנשים. אחדים שלחו לעברה מילים מלאי בוז ושטנה והיא שמעה אותם: "אלה לא יושבים בשקט אפילו כעת, עדיין נוסעים ברכבות, בושה שלא אוסרים עליהם את הנסיעה. למזלנו, לא נותר להם זמן רב לקלקל את האוויר הטוב שלנו". הרבה מילים גסות הומטרו אז לעברה בליווי איומי אגרופים... אף אחד לא קם להגנתה. נכון, לא היו ביניהם מכרים, אף לא בני עירה, אבל אחדים נראו אנשים הגונים ואף על פי כן איש לא פצה פה. היא פילסה את דרכה בתוך ההמון לעבר מדרגות קרון הרכבת, שם חשך עליה עולמה. בחוץ עדיין צעקו והיא הרגישה שהיא עומדת להתמוטט, אבל זה לא קרה. היא עמדה במאמץ החוויה הלא מרנינה והגיעה למישקולץ. 
עכשיו הכול היה שונה, חשוך ולא רואים נפש חיה. היא נכנסה לאחד הקרונות והתיישבה על ספסל העץ הראשון. הביטה סביבה בחושך והבינה שהיא כנראה באמת לבד. פחד אחז בה, האם לא נכנסה אל תוך קרון אסור? מה יהיה אם ייכנסו החיילים ויזרקו אותה? מה יהיה אם... כל כך הרבה דברים עלולים לקרות. אבל אף אחד לא בא. המחשבות על בני משפחתה השכיחו מעט את הפחד. היא חשבה על אחותה הבכורה איבויה שגרה לא רחוק מהבית הגדול של אימא עם בעלה, דז'ו, בנה טומי בן השמונה וביתה וורה בת השלוש עשרה. היא חייכה בזוכרה את וורושקה שהייתה מגיעה לבית סבתה לנגן בפסנתר ולפעמים הייתה נשארת לישון איתה במיטה הזוגית הגדולה. היא זכרה את אחיה הגדול בלה עם אשתו היפה אטה והתינוקת אניקו בת השנה. היא תהתה על גורלה של אחותה בוז'יקה שנמלטה לפני שלוש שנים עם בעלה לרוסיה וכבר שנים שלא הגיע מכתב מהם. 
הרכבת עמדה ונשמעו רעשים מטרידים מבחוץ, צעקות ורקיעות רגליים. אחר כך התרחקו הקולות ואבדו בחשכה. הפחד החמיר את ייסורי הציפייה. אלוהים אדירים עד מתי נעמוד כאן? אפשר לחתוך את החשכה בסכין. אפילו שביב אור קטן לא נראה. מה מצפה לה בדרך הזאת? האם תגיע הביתה? כל רחש הפחיד אותה. היא ישבה ערנית ללא תזוזה כמו חתול והמחשבות התרוצצו במוחה. פתאום הזדעזעה, מישהו נכנס לקרון בדלת האחורית. האיש שעלה לקרון התיישב באחד הספסלים מאחוריה. הרגשה לא נעימה שנמצא איתה כאן מישהו אפילו אם אין הוא רואה אותה בחשכה הזאת. היא ניסתה לעצור את נשימתה ולפתע החלה הרכבת לזוז אבל היא לא שמעה שקשוק של גלגלים. הקטר נשם ונשף, כאילו אין בכוחו להמשיך והרכבת עצרה ולמטה נשמעה התרוצצות גדולה. אחר כך שמעה קול גברי מאחורי גבה שאמר: "כאן נעמוד זמן מה עד שקרונות חדשים יחוברו אל הקטר." היא נרעדה ואף מילה לא יצאה מגרונה. מן הרציף  נשמעו צעקות, צלצול מתכת, מכות פטיש והרעש כל הזמן התגבר סביבם, אבל מוטב כך. אילו היה משתרר שקט  הגבר היה שוב פונה אליה והיא הייתה נאלצת לענות.מוטב לשמוע את הרעשים,לשקוע בהם, לא לחשוב, לצאת מן המרחב ומן הזמן. שימשיכו להכות את הגלגלים, שיימשך כמה שאפשר המצב הקיים.  אחרי זמן שנראה כנצח יצאה סוף סוף הרכבת. עדיין נראו אורות בודדים, צלליות בניינים חלפו מבעד לחלונות, אחר כך גם אלה נעלמו. חושך מוחלט השתרר והרכבת טסה בשדות הריקים מאדם. אז נשמע שוב קולו של הגבר מאחוריה:
- מותר לשאול לאן נוסעת גברתי?
- אני רואה את קווי המתאר שלה. זה מספיק.
- לאן אני נוסעת? הביתה. למונקץ'.
- למונקץ'? הרכבת הזאת נוסעת לחזית. האם היא בכלל עוצרת במונקץ'?
- הכרטיס שלי מיועד למונקץ', לכן היא בוודאי תעצור שם.
- הבה נאמין. אבל למה בזמנים מסוכנים כאלה? האם זה כה חשוב?
- חשוב. אימי נמצאת שם , אני לא יודעת מה קורה איתה.
- אכן. טוב לנסוע אל אימא. לחזית לנסוע לא טוב. אני הולך לחזית.
- אדוני חייל?
- כן. אילו היה אור, גברתי הייתה רואה את המדים שלי. אני סגן.
- איך זה שאדוני נוסע לבד?
- היחידה שלי חונה מעבר לגבול, אני מצטרף אליהם.
- מוזר שאדוני נוסע בזמן שאני נוסעת והוא נכנס בדיוק לקרון העזוב הזה.
- גם בעיני זה מקרה תמוה.  כל הקרון ריק , רק גברת צעירה אחת נוסעת בו ואני. האם תרשה לי לשבת על ידה, כך לפחות לא נצטרך לצעוק.
- היא הנהנה, הגבר קם ממקומו, שם פעמיו אל הספסל בו ישבה, התיישב, אבל לא קרוב מידי אליה.זמן מה שתקו, לבסוף שבר הגבר את השתיקה, אמר משהו על האביב שבושש לבוא השנה
- והוא קר מן הרגיל, האביב הגורלי- הוסיף בבדיחות הדעת. –זאת הייתה השנה החמישית של המלחמה,  לכולם נמאס, אבל לא לאלה היושבים למעלה, להפך, הם ממשיכים לגייס כל פעם שנתונים צעירים יותר ושולחים אותם לשחיטה.
- האם אינו חושש לדבר כך?
- מי שהולך אל מותו כבר אינו מפחד.
- אל נא יהיה כה פסימי. אולי במהרה יהיה לזה סוף ולאף אחד מאיתנו לא יאונה כל רע?
- אף אחד לא יכול לדעת מה יילד יום אבל אני לא רוצה לדבר יותר על המלחמה, בחור ובחורה נוסעים יחד עד מונקץ', האם לא יוכלו לדבר כאילו נפגשו במקרה בקרון רכבת בזמנים רגילים.אנחנו יכולים לנסות, אבל נראה לי שזה יהיה קשה. 
אבל, זה לא היה קשה. הם המשיכו לדבר בזהירות בלי להזכיר נושאים אישיים. שוחחו על דברים כלליים, החיים כפי שהם ראו אותם וכפי שרצו שיהיו. כשנבהלו מהגלישה לפילוסופיה, עברו לדבר על סרטים וספרים. היא הוקסמה מן האיכויות הליריות של ספרו של הסופר הצרפתי ג'ינו שקראה, מתיאורי הנוף ומאושרה הפנימי של הנערה העיוורת. הגבר נזכר ב"בית טיבו" רומן בו המלחמה פולשת לגורלם של הגיבורים. אחר כך מנו את המשוררים האהובים עליהם, קוסטולני, בביטש, יוז'ף אטילה, ושמחו ללמוד ששניהם מעריצים את המשורר אדי אנדרה. היא גילתה לו שרבים משיריו  ידועים לה בעל-פה, ולמזלה, בבחינות הבגרות בספרות הונגרית במונקץ' היא נשאלה על שירי משורר זה.הסגן ביקש שתקרא לו את השיר "בכרכרה העתיקה" ובתוך הקרון האפל, הקודר שנדמה כי  ספסליו מטונפים, בקע קולה החרישי: "מלכתי, האורות נדלקו, כרכרתנו הזהובה  טסה".... ודיברו גם על מוזיקה, הגבר ניגן בכינור, היא ניגנה מעט בפסנתר, שניהם אהבו את מוצרט, את שופן, וגם את שירי העם ההונגריים. היה טוב לברוח מכל מה שאישי, מה שקשור בהווה, על מה שמסוכן לדבר. פתאום הפציע השחר ובאור הקלוש הוא הביט בה.
- ניסיתי לדמיין את מראיה על פי קולה – אמר –  ותתפלאי  לשמוע,  הדמיון קרוב למציאות אבל היא עולה עליו.גברתי יותר יפה משדמיינתי. גם היא הביטה בגבר הגבוה והופתעה מפניו הנעימים והגלויים אבל לא אמרה מילה והמשיכה לשתוק זמן רב. אחר כך, כאילו צייתה לקול מסתורי, אחזה בקצה מטפחת המשי ולאט לאט משכה אותו מכתפה תוך כדי צפייה בהבעת פניו של האיש. ראתה שנדהם ובלי משים  ידו כיסתה את פיו. ריחמה עליו, בכנות.
- אל נא יכעס – אמרה.  
- הגבר הוריד את ידו מפיו. – לא , מה פתאום, אבל מאין שאבה את האומץ  לעלות לרכבת בעת כזאת?
- יש לי אישור נסיעה הביתה מהמשטרה.
- אם כן המצב יותר טוב.
-  גם אני חושבת כך.  
השיחה נפסקה וכבר לא ניתן היה להמשיך אותה.
המציאות חדרה לקרון והשתלטה על האווירה ובאופן מוזר כאילו קירבה ביניהם. ממנה נשר צעיף הסודיות שאפף אותה ורק הוא נותר לא מוכר, אבל לא לגמרי, הרי עתידו ידוע, הוא הולך אל מותו. הוא ציין זאת בתחילת שיחתם כמעט ללא רגש.  עכשיו המשיך את אותה המחשבה, אמר שהוא כבר מעבר לייאוש, רק מבקש שהסוף לא יהיה קשה מדי. הוסיף  שפגישתם גורמת לו להצטער שאי אפשר לשנות או לפחות לדחות  את הגורל המצפה לו. התקרב אליה וחיבק את כתפה.הם לא נשארו כך זמן רב. הרכבת נעצרה. לפי כל הסימנים הם היו בעיירה צ'אפ, צומת פסי רכבת. עכשיו כבר לא היה טעם לכסות את הטלאי הצהוב כי מתקרבים למונקץ' ושם מכירים אותה. בחוץ נשמעו הלמות מגפיים על פני הרציף וקולות מאיימים. כאן יכול להיכנס לקרון איזה שוטר או חייל – אמר – והעיף מבט לא רגוע בטלאי הצהוב. בהבינו את מצבו, סובב את מבטו כדי לא להבהיל אותה.  
אל נא תפחדי, לא יהיו שום בעיות, הוסיף בקול לא משכנע.  רעש הצעדים המתקרבים, פתיחת דלתות של הקרון הסמוך השרו אימה באוויר. היא ראתה בעיני רוחה את האיש בפתח הקרון. הזמן עמד מלכת. כמעט אפשר היה לשמוע את פעימת רקותיה. כאשר כבר לא האמינה שיגיע הרגע הנכסף, המשיכה הרכבת בדרכה. תודה לאל איש לא נכנס לקרון. היא הרגישה שקרה להם נס וגם הגבר נשם לרווחה, כאילו השתחרר מלחץ  כבד. 
- הגורל  רוצה כנראה להעניק לי חסד אחרון, לכן שלח אותה בדרכי – אמר ונגע בידה. ציפורני יד ימינו ננעצו בכף ידה השמאלית. שתקו במשך זמן רב.
- לבסוף הנערה דיברה:  יש לי בקשה אליו, אמרה  
- כן, נשמע לחש חרישי.  
- כאשר הרכבת תעצור במונקץ'  יוכל לרדת איתי ולהוביל אותי אל החייל הראשון שנראה שם? רק יאמר לו שלא יגעו בי לרעה, שיתנו  לי ללכת הביתה. האם יעשה זאת? האם יוכל?    
- מובן מאליו שאעשה זאת.   
שניהם נשמו לרווחה. היא  העבירה חלק מדאגותיה לגבר, הוא לקח על עצמו את המשימה. כידוע כל  החלטה מביאה הקלה ושחרור. הנערה לא הביטה בחלון כאשר התקרבו לעיר, לא רצתה  לראות את קווי המתאר של הטירה שגרמה לליבה להאיץ את קצב פעימותיו כל פעם ששבה הביתה. בעומק ליבה חשה בכל זאת שמץ משמחת השיבה, הפעם  מהול היה בכאב  אך בכל זאת נסחפה לשנייה  אל מחוזות  העונג.  "אם לא שחית עדיין בלאוטרצה, הנהר שלנו, , לא תוכל לדעת מה זה תענוג," אמרה פתאום באופן בלתי צפוי והפתיעה גם את עצמה.  הגבר הסתכל בה בחוסר הבנה, מחשבתו כנראה נדדה אל מקומות אחרים, הרחק מעבר ללאטורצה. אחר כך התאושש והעיף לעברה חיוך חביב:  "אני מבטיח שכאשר אחזור  אנסה את הנהר אבל רק איתה, גברתי, אם עד  אז תזכור אותי." גם היא חייכה  בתוכה וידעה כי  לא יוכלו להיפגש לעולם, הרי אפילו את שמם לא גילו זה לזה. למה בעצם? כנראה  שניהם היו מודעים לכך שזו פגישה מקרית שלא  יהיה לה המשך. לכן עשיית  היכרות רשמית נראתה בעיניהם אקט חסר משמעות ומיותר. הרכבת נעצרה, הגבר הרים את המזוודה של הנערה והופתע כמה היא קלה. שניהם ירדו והסתכלו סביב. לא רחוק כחמישים צעדים מהם עמדו כמה חיילים והביטו לעברם כאילו חיכו להם. "אלה שייכים לז'נדרמריה, העיר הסגן בשקט. אחר כך נעמד לפני אחד מהם, סרג'נט, ואמר לו: "הגברת ממונקץ', היא נוסעת  ברישיון  משטרה. אבקשך לדאוג לכך  שתגיע  בשלום לביתה."
פני הסרג'נט לבשו ארשת לעג: "אתה יכול להתבייש, קצין הונגרי מפלרטט עם בחורה יהודיה, אם לא תעלם מיד אלך ואודיע למפקד  שלי." מנציקה ראתה שהקצין מחוויר, אבל לא מש ממקומו. "לך מפה, חזור לרכבת" התחננה. הוא כבר נעלם כאשר מסרו אותה לאחד החיילים והיא לא ראתה מתי ואיך הוא עזב. מאותו רגע  תכפו המאורעות בקצב מסחרר. החייל ליווה אותה למשטרה, שם דחפו אותה לתוך חדר אפלולי ללא חלונות והיא קרסה לרצפה ללא כוחות. פתאום נשמע קול אישה בקרבתה, התחילה לספר איך נתפסה מחוץ לגטו.בעודה מקשיבה לסיפור באו לקחת אותה. קצין המשטרה היה אותו קצין שנתן לה את הרישיון לנסיעה. הוא חיכה לה ישוב על יד השולחן. אוי וויי, עכשיו ישים לב לזיוף, חלפה מחשבה במוחה. אבל הקצין כשבידו הרישיון אמר רק זאת: "אם כן חזרה גברתי,  אין לי ברירה אלא  ללוותה אל אחד משערי הגטו."
את העיר אי אפשר היה להכיר. הרחובות היו נטושים, התריסים בחנויות  מוגפים, מאחורי החלונות הסגורים זז מידי פעם וילון. היא הבחינה פה ושם בעיניים חקרניות  שלטשו בה מבטים. מי זאת הנערה עם הטלאי הצהוב שנתפסה הפעם?  את הרחוב הקצר הקרוי  חצר לטוריצה ששימש מעבר לכיוון השוק אטמו בקצהו בלוחות עץ  גסים לא מהוקצעים ואת הקרשים המכוערים קישטו כרזות עליהן צוירו גולגלות מוות וסיסמאות כגון:  זהירות גטו סכנת הדבקות!  מוצצי דם יהודים, בוגדים.... זה היה שער הגטו.  עמד שם חוליגן שבעט במזוודה שלה. " תפתחי אני רוצה לראות  מה את עומדת להבריח לתוך הגטו!"  -  המזוודה נפתחה מעצמה, בקושי היה בה משהו. אחד הספרים נפל מתוכה למדרכה. נפתח חלון באחת הקומות של בית הדירות  מול שער הגטו  ובו הופיעו פניהן של שתי נשים, של מינה  וטרקה הרופאה. "חזרת הביתה?  איך בחורה חכמה שכמותך עשתה טעות כזאת?"  צעקה הרופאה וחמלה בקולה. 
מרגיט המשיכה ללכת, כבר בלי ליווי, חופשייה ובכל זאת שבויה. אם תפנה מכאן ימינה תגיע לביתה ברחוב קושוט. אבל אין אפשרות לפנות ימינה כי רחוב קושוט  מחוץ לגטו ורק כמה בתים מתוכו נכללו בתחומיו, גם ביתם, אבל ללא הכניסה הראשית הנעולה שנותרה מחוץ לגטו. אפשר להתקרב אל הבית רק מהכניסה האחורית דרך הגן. היא המשיכה ללכת  בדרך לא דרך כאשר תושבי הגטו מנסים לכוון אותה, גם הם היו צריכים לחשוב באיזה בית תמצא מעבר אל ביתה. אין דרכים, אין שבילים רק חצרות  עצובות וגינות משמימות. היא לא ידעה היכן היא נמצאת, שום דבר לא הזכיר לה את עיר הולדתה. דרך מגרשים נטושים, גדרות עקורות, שיחים שכוסו עשב שוטה, היא נחפזה, כושלת והגיעה לבסוף אל שיפולי הגינה שלהם מאחורי הבית. 
מראה  מדכא.  עשבים צימחו בכל מקום ללא ארגון וסדר. מהבניין האחורי הגיח לפתע דייר ופתאום הקיפו אותה כל מיני פרצופים זרים, מה קרה כאן? מה עושים כאן כל האנשים האלה? היא רצה קדימה אל עבר הבניין הראשי. מישהו כבר הודיע לאימא והיא עמדה  במרפסת הזכוכית הגדולה וחיכתה לה. מנציקה נפלה על צווארה ומה שפרץ מפיה דמה יותר ליללה מאשר למילים. נדמה שאימה  תומכת בה, כאילו נושאת אותה."בואי לחדר שלנו," אמרה. החל מהמטבח כל חדרי הבית מלאים אנשים. בחדר האמבטיה הגדול מחבקת אותה אסתי, העוזרת לשעבר, שהוריה חיתנו בזמנו וכעת חזרה עם ילדיה, בנים, בנות  שעומדים בשורה, "כולנו כאן, באנו אל גברתי הטובה והמיטיבה, אבל את עלמתי, למה חזרת הביתה, למה לא ברחת  הרחק מכאן?" שאלה בדאגה. "את צריכה להמשיך אל 'החדר שלנו'  שם אולי תרגישי בבית ותתעודדי." בדרך לשם עצר אותה אדון באלוג, המורה, ונישק אותה על לחיה. "אף  אחד לא רצה לקבל אותנו, כבר חשבנו שנישאר בחוץ תחת כיפת השמים,  ואז הזמינה אותנו אמך לגור בביתכם. מר באלוג, היא אמרה, את החדר היפה ביותר אתן לכם." לבסוף הגיעו ל 'חדר שלנו' חדר השינה, אבל גם כאן בקושי היה מקום. מלבד בני משפחתה  הביטו בה עיניים זרות, וודאי בגללה התאספו פה כה רבים,  בעריסה  שוכבת אניקו הקטנטונת המתוקה. כל מי שנוכח מהמשפחה מקבל את פניה בעיניים דומעות: "למה באת הביתה, למה לא..." היא כבר לא יכלה לשמוע את השאלות האלה, את דברי החמלה. מדוע שואלים כולם אותה שאלה? ולמה יש כאן אי סדר כזה? ורצפת הפרקט? אי אפשר לראות את הפרקט מרוב לכלכוך. אחרי שנרגעה במקצת היא חיממה מים והתחילה לקרצף את הרצפה, הלא אי אפשר להישאר כך בחדר כזה.  בעודה כורעת על ברכיה עם הדלי ובידה המברשת  נכנס מר באלוג, הסתכל בה בעצב  ואמר,"רואים ילדתי שאת באה מבחוץ, אינך יודעת מה שאנחנו יודעים."
אבל בלילה,  כאשר היא ואימה שכבו מחובקות במיטה, ממררות בבכי, היא הבינה הכול בלי מילים. את שפשוף הרצפה לא סיימה.למחרת בערב הגיעו לבית איבויה ודז'ו וסיפרו למנציקה בלחש שיש להם תוכנית להימלט לבודפשט והציעו לה להצטרף אליהם. מנציקה השיבה מיד בשלילה, היא חזרה הביתה כדי להיות עם אימא שלה ולא תנטוש אותה עכשיו.
בערב החלו דז'ו ואיבויה בתכניתם להימלט לבודפשט. דז'ו, שהיה לו תפקיד בבית חולים של הגטו, הגיע הביתה והסתודד עם אשתו. היא הלבישה את ורה וטומי בגדי נסיעה ויחד הם התחמקו דרך שער בית החולים שלדז'ו היה את המפתח שלו בגלל תפקידו שם. הם הלכו ללא הגה ברחובות הריקים והחשוכים לכיוון ביתו הנטוש של סבא רוט. צעדיהם הדהדו בדממה ושני הילדים אחזו בכוח את ידי אימם מרוב פחד. הם עלו במדרגות העץ אל עליית הגג, התיישבו על הרצפה החשופה ופגשו שם זוג בלתי מוכר עם שתי בנותיהם.אבא והאיש נעלמו ואיבויה סיפרה לורה בסוד שהם בורחים לבודפשט עם שתי מוניות שאבא והאיש השני הלכו  להביא. רק מונית אחת הגיעה. הוחלט שהמשפחה השנייה נוסעת וכולם ירדו ללוות אותם למונית. כשהם נכנסו למונית איבויה, בהחלטה ספונטנית פתאומית דחפה פנימה את טומי עם פתק, עליו כתובת בני המשפחה בבודפשט והבטיחה לו שמחר תבוא מונית אחרת ושאר המשפחה תגיע לשם לקחת אותו.
ביום השלישי השכם בבוקר גירשו את כל דיירי הבתים בגטו אל החצר. ניתנה פקודה שאסור לנעול דלתות. את הארונות ודברי הערך יש להשאיר בבית. האנשים התאספו במהרה, התינוקות בעגלות או בזרועות  הוריהם. ליד רגלו של כל מבוגר, שק או מזוודה. המטען המותר הוא חמישים קילוגרם ותחת משקל המשא הכבד והמיותר קורסים האנשים היוצאים אל החצרות. המונים זורמים ונדחקים אל הרחוב תוך כדי צעקות הקלגסים וצועדים קילומטרים לעברה השני של העיר,אל צומת הרכבות היכן שהפסים קרובים לבית החרושת ללבנים במונקץ'.מנציקה, אימה ואטה, גיסתה, עם אניקו התינוקת על זרועותיה, הצטרפו להמון הצועד. 
 בינתיים, בעליית הגג העירה איבויה את ורה ואמרה לה שאבא ירד להמתין למונית. מהרחוב עלה קול צעקות וגרירת רגליים. שתיהן הצמידו פנים לחלון הקטן וראו שיירה של יהודים עם צרורותיהם כאשר הז'נדרמים ההונגרים מזרזים אותם במקלות ונביחות. נשים זקנות, ילדים ומבוגרים, בקושי גוררים רגליים. פתאום איבויה כמעט התעלפה כשראתה את רוזה, אימה, עם אחותה מנציקה בשיירה. לאחר כמה רגעים גם דז'ו, שיצא להביא את המונית, הופיע בשיירה. איבויה אמרה לורה: "אני לא רוצה להינצל כשכל משפחתי האהובה מובלת לבית החרושת ללבנים. מי יודע לאן יובילו אותם ומה יעלה בגורלם?" ושתיהן ירדו מעליית הגג והצטרפו מרצונן לדז'ו במאסף של השיירה. כשהן חלפו ליד הבית הגדול של סבא רוט נזכרה ורה בביקורים שלה שם בימי שני לארוחות צהריים חלביות שהכינה סבתא רוזה לכבודה עם המאכלים האהובים עליה. בקדמת השיירה, רוזה ומנציקה לא ידעו שדז'ו, עם ורה ואיבויה וללא טומי הקטן נמצאים איתן באותה שיירה.