העט נגד החרב

מבוא
עידן הקטסטרופה:
גלות ומאבק על נשמתה ההומניסטית של אירופה

ב־22 בפברואר 1942 התאבד בברזיל הסופר, המחזאי, העיתונאי והביוגרף הגולה האוסטרי־יהודי סטפן צווייג. במכתב ההתאבדות שלו הסביר כי ״עולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי ומולדתי הרוחנית איבדה את עצמה לדעת״.¹ כמה ימים לאחר מכן ציין קלאוס מאן, גולה מארצו בעצמו ובנו של הסופר תומאס מאן, שצווייג ״לא היה יכול לשאת את המחזה המבעית של עולם המתנפץ לרסיסים״.²

״העשורים שחלפו בין פרוץ מלחמת העולם הראשונה לסוף מלחמת־העולם השנייה״ באירופה, כתב אריק הובסבאום, ״היו עידן של אסון״, או ״עידן של קטסטרופה״ (historia calamitatum). ״במשך ארבעים שנה היא עברה מפורענות אחת למשנה. היו ימים שבהם אפילו השמרנים הנבונים ביותר לא יכלו להמר על הצלחתה לשרוד [...] בעוד שהכלכלה קרטעה, נעלמו מוסדות הדמוקרטיה הליברלית בין השנים 1917 ל־1942 מכל העולם, פרט לשולי אירופה, וחלקים של אמריקה הצפונית ואוסטרליה״.³ בשנים אלה, לדברי אנטוניו מולינה, ״אירופה נסוגה פתאום אל הברבריזם״,⁴ ולדבריו של ולטר בנימין, ״המבול הפשיסטי החל לעלות״.⁵

לדברי חנה ארנדט, ״שתי מלחמות עולם בדור אחד, מובדלות זו מזו בשרשרת רצופה של מלחמות ומהפכות מקומיות״, גרמו לכך ש״הזרם התת־קרקעי של ההיסטוריה המערבית צף ופרץ סוף־סוף אל פני השטח וגזל את כבודה״.⁶ ארנסט קסירר אמר ש״במהלך שלושים השנים האחרונות, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, התחולל משבר חריף בחיים הפוליטיים והחברתיים שלנו״, ושבני דורו היו ״עדים לשינוי רדיקלי בחשיבה המדינית [...] הופעתו של כוח חדש: כוח המחשבה המיתית״.⁷ הפילוסוף קרל לוויט, גם הוא גולה יהודי מגרמניה הנאצית, אמר ש״העולם נותר כשהיה בזמנו של אלאריק״,⁸ המלך הראשון של הברברים הגרמנים אשר הוביל לביזת רומא בשנת 410. ג׳ורג׳ לוקאץ׳, מבקר הספרות היהודי־הונגרי, כינה את התקופה הזאת ״עידן של חטא ורשע מוחלטים״.⁹ ברוח דומה כתב ב־1942 הפילוסוף וההיסטוריון האנגלי רובין ג׳ורג׳ קולינגווד על ״הסערות הבלתי פוסקות שערערו את חיינו במשך קרוב לשלושים שנה״.¹⁰ סטיבן ספנדר, המשורר, הסופר והמסאי האנגלי, כתב ב־1945 ששנים אלה, ובייחוד שנות מלחמת העולם השנייה, ״העמידו בסכנת קריסה כמעט את כל הדברים שהיו בעבורנו שרירים ומקודשים: אמת ואנושיות, תבונה וצדק. חיינו בעולם רדוף שדים. רבים מאיתנו לא הופתעו כשאי־השפיות של ימינו התפרצה כשיגעון, שמכוחו הידרדרה ההומניות האירופית העלובה לתהומות של קיצוניות, קנאות ורשעות״.¹¹ בשנת 1942 הצטרף ההיסטוריון הצרפתי־יהודי מארק בלוך (1944-1886), אחד המייסדים של אסכולת האנאל (Annales School) רבת־ההשפעה בהיסטוריה החברתית הצרפתית, לרזיסטנס הצרפתי ואמר ש״העולם מותקף בידי הברבריות המחרידה ביותר״.¹² ב־1944 הוא נפל בקרב. שנה לאחר תום המלחמה, ב־1946, הפליג הסופר אלבר קאמי הצעיר לארצות הברית וצפה מסיפון הס״ס אורגון ב״קצה של יבשת פצועה״, כלומר אירופה, שממנה הוא הולך ומתרחק. נושא הרצאתו באוניברסיטת קולומביה היה ״משבר האנושות״.¹³ אכן מלחמת העולם השנייה סימנה קו פרשת דרכים אפיסטמולוגית גדולה ועצומה בעבור הציביליזציה ההומניסטית המערבית המודרנית.

אם שנת 1942 סימלה את שפל המדרגה של הציביליזציה, הרי ההתרחשויות בשדה הקרב גרמו לנקודת השפל הזאת להיות מוחשית ביותר. זו הייתה השנה של הקרב על סטָלינגרַד, הקרב המכריע ביותר במלחמת העולם השנייה, המציין פרשת דרכים אפיסטמולוגית חשובה ביותר שבה התמודדה הציביליזציה ההומניסטית האירופית עם הרגע הקיומי החמור ביותר בתולדותיה. אין תֵמה שרבים אימצו אז את ״התפיסה הכללית שסטלינגרד מסמנת את נקודת המפנה במלחמה״.¹⁴

בעיני בני הזמן, וכן בעיניהם של היסטוריונים, הייתה שנת 1942 השנה המכרעת ביותר במלחמת העולם השנייה בגלל שלושה קרבות חשובים ביותר בשלוש חזיתות שונות: הקרב במידווי (Midway) באוקיינוס השקט, שנמשך מ־4 עד 7 ביוני; הקרב הראשון באל־עלמיין (El Alamein) במצרים, שנמשך מ־1 עד 27 ביולי; והקרב בסטלינגרד, ברוסיה, שהחל באוגוסט 1942 והסתיים בפברואר 1943. קרבות אלו אומנם היטו את הכף בסופו של דבר במלחמה לטובת בעלות הברית. אלא שאָוּאֶרבַּך, שישב אז באיסטנבול, לא היה יכול לדעת כיצד תסתיים המלחמה, ובוודאי שלא היה יכול להיות בטוח שהגרמנים לא יפלשו לטורקיה מדרום, דרך מצרים, או מצפון, לאחר שיכבשו את רוסיה. ב־8 במאי 1942, למשל, עמד הצבא הגרמני במתקפת נגד סובייטית ליד חַרקוב והסב לצבא האדום אבדות כבדות. מייד לאחר מכן התקדם הוורמאכט, נחל ניצחונות ברוסיה, הגיע אל נהר דונֶץ, השתלט על חצי האי קרים ובאמצע יוני כבש את סֶבַּסטופול. ווֹרוֹנֶז׳ נפלה כשכוחות צבא גדולים נעו לעבר שדות הנפט של הקווקז, ובו בזמן התקדמה הארמייה השישית בפיקודו של פרידריך פָּאוּלוּס לאורך הדוֹן לעבר סטלינגרד. לכול היה ברור שברוסיה הייתה ידו של הצבא הגרמני על העליונה.¹⁵

דומה היה שגם בצפון אפריקה נמצא הוורמאכט בלתי מנוצח. ארמיית השריון ״אפריקה״ (Panzerarmee Afrika) בפיקודו של הפילדמרשל אֶרווין רוֹמֶל (Rommel, 1891-1944) פתחה בשלב השני של מתקפתה לעבר מצרים, ומפברואר עד מאי 1942 התייצבה החזית סמוך לטוֹבּרוּק. ביוני פרץ רומל מזרחה ומתקפתו נבלמה רק בקו אל־עלמיין, כמאה קילומטרים בלבד מאלכסנדרייה ומתעלת סואץ החיונית. הצבא הבריטי התכונן לקרב הבלימה האחרון באפריקה.¹⁶ בשנה זו דומה היה לכול שתרבות אירופה מתנודדת על פי תהום.

שנת 1942 הביאה את הציביליזציה ההומניסטית האירופית אל קיצה. ניצחונות הוורמאכט ברוסיה ובצפון אפריקה בישרו אסון, אך בו בזמן עוררו אינטלקטואלים גרמנים גולים לתקוף בחיבוריהם את הברבריות הנאצית ושינו בכך שינוי מהותי את התוכן והצורה של ההיסטוריה האינטלקטואלית המודרנית. שלא כצווייג, לא ויתרו מחברים אלה ויצאו חוצץ נגד הזוועות של גרמניה הנאצית. מאבק התרבות שלהם (Kulturkampf) נגד הנאצים שינה את הנושאים, את השיטות ואת הניתוח של השיח הפוליטי, הכלכלי, הסוציולוגי, האנתרופולוגי, הספרותי, הפילוסופי והאתי.

״העט נגד החרב״ מסב לראשונה את תשומת הלב למניעים המשותפים העומדים מאחורי ארבעה חיבורים בולטים, שאת כתיבתם החלו ב־1942 מלומדים גולים, אשר יצאו חוצץ נגד הברבריות הנאצית.¹⁷ מדובר ברשימה נכבדה ביותר: ״דוקטור פאוסטוס״ מאת תומאס מאן (1947), ״המיתוס של המדינה״ מאת ארנסט קסירר (1946), ״מימזיס: התגלמות המציאות בספרות המערב״ מאת אריך אָוּאֶרבַּך (1946), ו״דיאלקטיקה של נאורות״ מאת מקס הורקהיימר ותיאודור אדורנו (1944).¹⁸ כל אחד מהמחברים האלה זיהה סכנה מסוימת באידאולוגיה הנאצית וגייס תאוריות חדשות, גישות חדשות, מקורות חדשים ואנרגיה חדשה כדי לתקוף אותה. עד כה חקרו מלומדים את המורשת הייחודית של כל אחד מהם בנפרד, אבל איש לא התבונן בהם התבוננות קולקטיבית ולא בחן את הרגע הזה של שנת 1942 אשר היה קו פרשת דרכים מכריע בקריירות שלהם. ואולם הרגשת הבהילות בעבודותיהם מחייבת תשומת לב. הללו הניפו את עטם נגד הברבריות הנאצית והאמינו בדיוק כמו סר ויליאם בלקסטון (Blackstone), המשפטן והשופט האנגלי, בספרו ״פירושים על דיני אנגליה״ (1769-1765) ש״לכתוב משמעו לפעול״ (scribere est agere).¹⁹

כותרת ספר חושפת כוונה ומשמעות. שנו את הכותרת והפקעתם את הספר מההיסטוריה שהולידה אותו והתרחקתם מהבנת המחבר באשר לכוונת ספרו, תוכנו וצורתו. כותרות ארבעת הספרים הנידונים כאן משקפות, במישרין או בעקיפין, את הטראומה שחוו המחברים בזמן שפנתה תרבותם למיתוס ולחוסר תבונה. בתחום הספרות, תומאס מאן רואה בגרמניה הנאצית התגלמות מחודשת של האגדה הגרמנית העתיקה המבוססת על שחצנות ושאפתנות לא מוסריים. הוא משווה את הברית של גרמניה עם הנאציזם לחוזה עם השטן וצופה הרס אפוקליפטי דומה על גרמניה. בתחום הפילוסופיה הפוליטית, קסירר מוקיע את המיתוס הארי הגזעני של ״דם ואדמה״ (Blut und Boden) – הסיסמה המרכזית של האידאולוגיה הנאצית הגזענית, אשר ביססה אתניות על סמך מיתולוגיה רעילה של דם, עם ומולדת (Heimat). מיתוס זה גרם לדבריו להטלת טרור ולהשמדה של אנשים שנחשבו לזרים, והוא גינה פילוסופים כמו אוסוולד שפנגלר (1936-1880) ומרטין היידגר (1976-1889) שצידדו בתרבות הגרמנית המבוססת על פסימיזם, פטליזם ופרנויה, וב״מיתוס המדינה״ ההרסני. בתחום הפילולוגיה, אָוּאֶרבַּך נאבק נגד סילוק הברית הישנה וביטול ההשפעה היהודית על הציביליזציה, ההיסטוריה והתרבות האירופית ההומניסטית. הוא מתבסס על הוויכוח היווני העתיק על ערך האומנות המחקה או יוצרת מחדש מציאות כדי לרומם את המימזיס (החיקוי) מן המיתוס, ולהאדיר כבוד אנושי רגיל ולא גיבורי־על מתעתעים. לבסוף, בתחום הסוציולוגיה, הורקהיימר ואדורנו מראים את האופנים שבהם הודרכה ״הדיאלקטיקה של הנאורות״ על ידי מיתוס של כוח ושליטה, בתחילה כוח ואדנות על הטבע ואחר כך כוח ושליטה על בני אדם, וגרמה לשעבוד חסרי הכוח בידי החזקים ואף להשמדתם של חסרי הכוח.

זמנים של משבר, סכנה חמורה וסיכון מעוררים תמיד תגובות שלאחר זמן נהפכות לקָנוניות. ההיסטוריון הגרמני לאופולד פון רַנְקֵה (1886-1795) כתב ש״מלחמה, כך אומר לנו הֵרַקְלֵיטוֹס, היא אם כל הדברים. מתוך קונפליקט בין כוחות מנוגדים, ברגע הגדול של סכנה, אסון, תחייה וגאולה, התפתחותן של תמורות חדשות נחושה יותר״.²⁰ אוגוסטינוס למשל כתב את ״עיר האלוהים״ כהגנה ואפולוגטיקה על הנוצרים והנצרות ברגע של משבר גדול, כשאלה הואשמו ב־410 על ידי הוויזיגוטים בנפילת רומא. ״הקומדיה האלוהית״ של דנטה אליגיירי (1320-1308) נושא את צלקות הגלות העצובה והמדכאת של מחברה. בקומדיה נאבק אליגיירי ברבים מאלה שגירשו אותו מפירנצה שאהב כל כך ודן אותם לעונש נצחי בגיהינום. משבר ופרשנות, גלות ופרשנות, אינם ניתנים אפוא להפרדה זה מזה בהיסטוריה האינטלקטואלית של המערב.

״העט מול החרב: אינטלקטואלים גרמנים גולים במאבק נגד הנאציזם״ מבקש מהקוראים להתייחס ביתר רגישות למניעים המשותפים העומדים מאחורי החיבורים יוצאי הדופן הנחקרים כאן. טראומה מותירה תמיד צלקות בטקסטים שהיא מותירה מאחוריה, וטראומה פוליטית חסרת תקדים מותירה בהם צלקות עמוקות – אף שמחבריהם קברו אותן במיומנות תחת שכבות רבות של למדנות. המומים מחמת טראומה פוליטית חסרת תקדים הם חיברו כתבי הגנה לציביליזציה המערבית אשר האריכו ימים יותר מ״הרייך של אלף השנים״.

בחרתי בחמשת האינטלקטואלים הגולים הללו לא רק משום ההשפעה שלהם, אלא גם משום שעבודותיהם בגלות במהלך שנה מכרעת זו נועדו אז לשימוש פּוּלמוסי, דבר אשר קוראים בני זמנם בקושי יכלו לדמיין. החיבורים האלה משקפים את מיטב מאמציהם לאסור מאבק תרבות כנגד השקרים, הסילופים, הרודנות והברבריזם הנאצי. במילים של הורקהיימר ואדורנו, כולם כאחד קיבלו עליהם להציל את ״שרידי החופש והנטיות לאנושיות אמיתית, אף שנדמה שהללו חסרי אונים מול המגמה ההיסטורית הגדולה״.²¹ אך לא כל מי שכתב נגד הנאציזם ב־1942 היה גולה. ״הלווייתן החדש״ של קולינגווד, למשל, שהתפרסם בשנת 1942, היה תגובה למלחמת העולם השנייה ולאיום הנאצי והפשיסטי על הציביליזציה המערבית. עם זאת עקירה לגלוּת היא הצד השווה הברור שבכל המחברים הנידונים כאן. לולא היו יוצאים לגלוּת, בגלל מוצאם היהודי או נישואיהם ליהודיות, לא הייתה ביקורתם הנוקבת נשמעת בעוז ולא הייתה מאריכה ימים. ממרחק הגלות הם היו עדים להרס של משפחותיהם, של חבריהם, של כל היקום התרבותי שלהם, של ערכיהם ושל עולמם, ולא יכלו להחריש.

פסימיות בנוגע לגורל הציביליזציה ההומניסטית של מערב אירופה עוברת כחוט השני בין הטקסטים שהחלו לכתוב ב־1942, שעה שאיש עדיין לא היה יכול לחזות את תוצאות המלחמה. החיבורים שלהם מבוססים כולם על אופן מחשבה משברי של ההיסטוריה (crisis mode of historical thought), ההשקפה שאירועים היסטוריים מכריעים או נקודות מפנה היסטוריות חשובות הם שמכוונים ומדריכים את מהלך ההיסטוריה – אבל הם לא מוליכים להתקדמות וקִדמה, אלא לשקיעה והרס דווקא. ולטר בנימין ביטא יפה את הרעיון הזה במאמרו ״על מושג ההיסטוריה״: ״זו הדרך שבה אדם מצייר בדמיונו את מלאך ההיסטוריה: פניו מופנים כלפי העבר. ובמָקום שאנו רואים שלשלת של מאורעות
הוא רואה אסון אחד ויחיד המוסיף לאסוף גלי הריסות זה על גבי זה ועורם אותם בפני רגליו״.²²

יותר מכול היו חמשת המחברים שבהם אני דן מאוחדים במאבקם נגד התרבות האָטָוויסְטִית הנאצית של מיתוסים, גיבורים ואגדות, שהיללה את ״קהילת הדם והגורל של העם הגרמני״ הגזענית, השוביניסטית וההומופובית ודחתה את המושג של ציביליזציה אירופית. קרל צימרמן, למשל, אידאולוג המפלגה הנאצית, אמר כי ״חוק החיים שאין עליו כל עוררין הוא המאבק על הקיום ועל ההתפשטות. מאבק הגזעים על מרחב המחיה שלהם״.²³ היטלר אמר שהוא ״רוצה נוער אלים, אדנותי, חסר פחד, אכזרי״.²⁴ נגד האמונות, ההשקפות והדעות הגזעניות והאנטי־הומניות הללו, יצאו חמשת המחברים האלה. הגולים הנאמנים של הציביליזציה ההומניסטית המערבית שבהם אני דן היו מזועזעים מבריחת החברה שלהם מן התבונה ומן המציאות. כולם כאחד היו שותפים לדעתו של מאן בדבר הקשר המהותי בין גרמניה הנאצית ובין השטניות, ואימצו את הקביעה של הורקהיימר ואדורנו ש״על אף השקרים הפשיסטיים [...] המושג של מולדת מנוגד למיתוס״.²⁵

עקב הזמנים המייסרים דחו כולם כאחד את הסילופים של הנאצים ואת החזרת המיתוס ואי־הרציונליות להיסטוריה המודרנית. הגישה האפוקליפטית של מאן להיסטוריה הגרמנית קישרה בין לותר והרפורמציה הפרוטסטנטית ובין עיי החורבות המעשנים של הערים הגרמניות והשערים של מחנות הריכוז: ״מה שהיה שם ובמקומות אחרים עלה בזוועתו על כל הציפיות ועל כל ההשגות. בגרמניה״, הוא מוסיף בחדות, לתופת הזה קראו ״המדינה הלאומית״.²⁶ קסירר עקב אחר צמיחת המיתוסים הפוליטיים במאה התשע־עשרה והשפעתם על שורשי הטוטליטריות המודרנית: ״בשלושים השנים האחרונות, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם [...] היינו עדים לשינוי רדיקלי במחשבה המדינית [...] הופעתו של כוח חדש: כוח המחשבה המיתית״.²⁷ אָוּאֶרבַּך הדגיש את צמיחת הייצוג הרציונלי של המציאות, החל מהברית הישנה, כבריחה דווקא מאי־רציונליות וממחשבה מיתית, אבל זיהה נסיגה מכך ביצירות הספרותיות מתחילת המאה העשרים של וירג׳יניה וולף, מרסל פרוסט וג׳יימס ג׳ויס. יצירותיהם של סופרים אלה הציבו לדבריו ״אספקלריה לשקיעת־עולמנו״.²⁸ הורקהיימר ואדורנו נדרשו לכישלון הנאורות. מטרתם העליונה הייתה לגלות מדוע האנושות שוקעת ל״סוג חדש של ברבריות״ ולהדגים כיצד קדמה תרבותית הופכת ״לניגוּדה״.²⁹ לסיכום, כל המחברים הגולים הללו ראו בהיסטוריה גבעת גולגולתא של התקווה, או במילותיו האירוניות של ולטר בנימין, ״תקווה לחסרי התקווה״.³⁰

^{*המשך הפרק במספר המלא*}