חלומות תוססים 2 - הכאב שבינינו

פרולוג

קייסון
גיל שמונה־עשרה
זינקתי על אדן החלון הגדול ונלחמתי בחיוך שעלה על שפתיי בזמן שחיכיתי במסדרון העמוס של בית הספר.

"קייס," קרא אחד מחבריי, וקולו הדהד מעל לקולותיהם של מאות התלמידים. "מבריזים?"

"לא," לחשתי ואז יריתי מבט מרגיע לאחת המורות שלנו שהסתכלה עליי מהכניסה לדלת הכיתה שלה, שם היא חיכתה לתלמידים של השיעור הבא. "ברור שלא, מתי הברזתי אי־פעם?"

"לא היית בשיעור שלי הבוקר, מר דיקסון."

פי נפער כשהתאמצתי לחשוב על הסבר. "הייתי עסוק... היו שם ברווזים..."

עיניה התגלגלו כשהיא נכנסה לתוך הכיתה שלה. "ריתוק, מר דיקסון. לך לכיתה שלך."

שווה את זה.

"אז מבריזים?" שאל החבר שלי כשהוא ניגש לעמוד לידי, והפעם בנימה עדינה יותר ובמבט מתנצל ומשועשע בו־זמנית.

"לא, אני רק חייב לראות משהו."

מהמקום שבו ישבתי היה לי נוף מושלם.

"יש כל כך הרבה מה לראות," הוא גנח בקול. "מה אני אמור לחפש?"

"חכה רגע, גבר."

היא תבוא, הייתי בטוח בזה. היא תמיד נעצרה ליד הלוקר שלה בהפסקה, לוקר שהיה קל מדי לחטט בתוכו, כי היא הפסיקה להשתמש במנעולים מזמן.

מעשי קונדס גרמו לימים לעבור מהר יותר. בין שזה היה משהו קטן כמו להעביר את השדכן מצד לצד על השולחן כשהמורה לא הסתכלה, או לרכוב על פרה דרך מסדרונות בית הספר.

אבל למתוח את אמברלי אולסן? חייתי בשביל זה.

בשביל הרגעים הקטנים שבהם הרשיתי לעצמי להתקרב אליה. התגובות שלה היו מתוקות כל כך. הדרך שבה היא רקעה ברגלה בעדינות וצעקה, "קייסון דיקסון!" לא מודעת בכלל לכך שהשתוקקתי לשמוע אותה אומרת את שמי בכל מיני דרכים.

שהייתי מאוהב בה נואשות.

אותו גיחוך שנלחמתי בו התפרץ לחיוך בלתי מרוסן כשהיא ניגשה ללוקר שלה והיססה כשקלטתי אותה הולכת.

אמברלי קיפצה לכל מקום, כדור קטנטן של התרגשות שהתנועע בצורה שנראתה כמעט כמו ריקוד.

מכל הימים שבהם היא לא הייתה אמורה לרקד, יום הולדתה לא היה אחד מהם.

הייתי ממוקד כל כך בלנסות להבין מה לא בסדר, עד שכמעט פספסתי אותה כשהיא פתחה את הלוקר שלה ואת כל ברווזי הגומי הקטנים שדחפתי לשם נשפכים החוצה.

אנשים השתנקו. אחרים צחקו וקראו יום הולדת שמח. אחי הצעיר, שעמד לידה, נעץ בי מבט זועם. מישהו דחף אותי בצחוק.

אבל לא יכולתי להתלהב.

כי היא לא רקעה ברגלה. היא לא צעקה.

היא רק עמדה בשלולית הברווזים על הרצפה במשך שניות ארוכות לפני שהרימה את ראשה ומצאה אותי במהירות.

מבטה היה קורע לב ושיפד אותי במקום, כי היא בהתה בי כאילו ריסקתי לה את הנשמה.

ואני נשבע שלא הצלחתי להבין מה עשיתי.

אבל זו הייתה הפעם האחרונה שמתחתי את אמברלי אולסן.

פרק 1

קייסון
היו כל כך הרבה סיבות שבגללן לא האמנתי שאהיה פה שוב אי־פעם.

במקום הזה. ליד האנשים האלה.

עבר כמעט עשור, ובכל זאת, מצאתי את עצמי חוזר הנה כאילו נשמתי הובילה אותי לכאן. כשיצאתי מהטנדר שלי במרכז אמבר, תחושה מטרידה נחתה עליי ואיימה למוטט אותי.

שילוב של חרטה ואשמה ובושה... וגם בית.

כמעט עזבתי באותו רגע, כי בית לא היה משהו שהגיע לי. לא אחרי מה שעשיתי.

אבל איכשהו, מצאתי את עצמי בתוך ברוד – בית קפה משולב עם בר – נמשך לעבר הסיבה שבגללה נעצרתי באמצע הרחוב מלכתחילה.

בהיתי ובהיתי, ניסיתי לגרום לעצמי להבין שמה שאני רואה אמיתי.

אבל כשראיתי אותו הכול השתנה.

השהות שלי הרחק מפה הפכה אמיתית.

העבר חזר במהירות.

החזה שלי כאב.

כי הבחור שבהה בי כאילו הייתי הזיה או בדיחה גרועה היה גבר בוגר, בזמן שבמשך כל השנים האלה זכרתי אותו כנער מתבגר ומציק. כאב לי לראות את השינוי שהתחולל בו בתשע וחצי השנים שעברו.

כאב לראות שאחי הקטן נראה בדיוק כמו אבא שלנו... שכל בני משפחתי האשימו אותי במותו.

העברתי את ידיי בשערי ועל פניי כשיצאתי מבית הקפה שהיה שקט בצורה מוזרה, והתרחקתי ממנו, מהאנשים שבהו בי, ומאמברלי אולסן.

"תעוף מפה. אתה לא רצוי פה."

הדרישה והתזכורת שלה כשהיא בהתה בי באימה ובזלזול, התרוצצו בראשי וגרמו לי להפנים את העובדה שהייתי צריך להישאר רחוק מפה.

לא היה לי מושג למה חשבתי בכלל שזה יהיה רעיון טוב לחזור לפה.

"קייסון."

נעצרתי מטרים ספורים מהטנדר שלי כששמעתי את הנימה הקשה בקולו של אחי, והתלבטתי אם להמשיך ללכת או לא.

לשמוע מה יש לו להגיד או להתנצל על שחשבתי שאוכל לעשות את זה...

קיללתי בליבי והסתובבתי, מצאתי אותו עומד שם עצבני.

"תשע שנים – אפילו יותר," הוא אמר בשיניים חשוקות. "למה עכשיו?"

פרשתי ידיים לצדדים לפני שהנחתי להן ליפול. "חשבתי שאתה לפחות תשמח. פאק."

"תשע. שנים," הוא אמר בכעס. "נאלצתי לראות את אימא נשברת במשך תשע שנים בגללך. אז תגיד לי למה חזרת עכשיו."

לעזאזל, זה כאב.

ניסיתי לשמור על הבעה ניטרלית כשהמילים שלו חלחלו... כשניסיתי לפלס את דרכי מתוך הכאוס בראשי.

כל כך הרבה זמן ניסיתי להצדיק את היעדרותי וסירבתי להכיר בכאב שהתלווה להבנה שלא ידעתי עד כמה התגעגעתי למשפחתי עד שראיתי את סוייר עומד מולי.

רציתי לחבק אותו.

רציתי להתנצל על כל כך הרבה דברים.

אבל חלק גדול יותר ממני רצה לעזוב לפני שאחמיר את המצב.

הכאב שהרגשתי? גם המשפחה שלי הרגישה אותו. ואחרי התגובה הראשונית שלו – אחרי תגובתה של אמברלי – לא יכולתי שלא לתהות אם העובדה שאני פה רק תפתח מחדש פצעים ישנים שנדרשו שנים לרפא.

כחכחתי בגרוני ועניתי, "אין עבודה על האסדה כרגע. כמעט כולם נשלחו הביתה עד להודעה חדשה."

ההבעה על פניו השתנתה לפקפוק וגרמה לליבי להאיץ כשהתחננתי אליו בדממה לקבל את זה, בידיעה שהוא עלול לחשוף את השקר שלי. "זו לא הפעם הראשונה שזה קרה מאז שעזבת."

"אני יודע, סוייר. אני יודע." הייתי מודע מדי לכל שאר הפעמים שהייתה לי הזדמנות לחזור לכאן ולא חזרתי.

כשהוא רק המשיך להסתכל עליי וחיכה להסבר טוב יותר, העברתי אצבעות בשערי וחשבתי מה להגיד... אילו אמיתות לספר לו. נלחמתי להדחיק את ההתנצלויות ואת התחינות כדי שיסלח לי על משהו שהוא לא היה מסוגל להבין.

פלטתי קללה חרישית, וזרועותיי נפלו לצידי גופי כשאמרתי לו את האמת היחידה שהייתי מוכן לחשוף. "אחרי מה שקרה איתך לפני כמה חודשים, הרגשתי כאילו אני מאכזב אותך. כאילו לא הייתי שם בשבילך כשהיית זקוק לי. אז אני פה."

"היינו צריכים אותך לפני תשע שנים," הוא אמר בנימה נוטפת טינה שהוא לא הצליח להדחיק. "ובקשר לזה שאכזבת אותי?" צחוק קשה נפלט מפיו. "קודם כול, כמו שאמרת, זה היה לפני חודשים. חוץ מזה, יש עוד שני אחים אחרים ששכחת מהם לגמרי."

קפאתי במקום כשהוא דיבר עליהם.

הידקתי את הלסת שלי בחוזקה כדי לא להגיב.

אגרפתי את כפות ידיי בניסיון להתעלם מהכאב העמוק ומהמרירות שהרגשתי בכל פעם שחשבתי עליהם.

סוייר היה היחיד שמההתחלה המשיך לנסות ליצור איתי קשר מכל מיני סיבות, ולא כדי להאשים אותי. כשהחברה שהייתה לו במשך שנים מתה שבועות אחדים אחרי אבא שלנו, התחלתי להתקשר אליו מדי שבוע כדי לבדוק מה איתו – כדי שידע שעדיין אכפת לי. הוא היה היחיד ששמרתי איתו על קשר בתשע השנים האחרונות.

אבל בו והאנטר... האחים הגדולים שלנו? שלושתנו לא דיברנו במשך כל הזמן הזה.

היה גבול לכמות השיחות שיכולתי להתמודד איתן שבהן הם האשימו אותי שהרסתי את המשפחה שלנו, שהתחלתי אפקט דומינו שהרס גם את החיים שלהם.

היה גבול לכמות ההודעות שיכולתי לקבל שבהן הם האשימו אותי שהרגתי את אבא שלנו אף על פי שהייתי במרחק של חצי מדינה.

היה גבול לכמות הפעמים שיכולתי להקשיב להם סוגדים לגבר שהתנהג אליי בצורה מחפירה.

"גם אם אין עבודה ברגע זה," סוייר המשיך בגבות מכווצות בהתרסה, "חייבת להיות עבודה איפשהו שם. ומה עם החברה שלך?"

הלחץ שהפעלתי על הלסת התחיל לכאוב.

הכאב שהתפרץ בחזה שלי השתלט על כל דבר אחר שהעיירה הארורה הזו עוררה, אבל הכרחתי את עצמי להדחיק אותו. להדחיק אותו בכוח.

כי לא הייתה לי הזכות להרגיש את הכאב הזה.

מעולם לא הייתה.

"אין עבודה," חזרתי בקול צרוד. "שלחו את כולנו הביתה."

ראשו של סוייר נע בהנהון מהוסס, והבעתו השתנתה למשהו קרוב יותר להבנה. כאילו העובדה שהתעלמתי מהשאלה על החברה שלי הייתה תשובה בפני עצמה.

הוא זז במקום, ושפת גופו נרגעה. "חיכיתי לרגע הזה כל כך הרבה זמן, לעזאזל. אבל אני אצטרך זמן כדי להתגבר על העובדה שלא היית פה כשהיית צריך להיות."

"ברור."

"יש לך איפה לגור?" ראשו נטה הצידה והוא כיווץ גבות. "אימא יודעת?"

"לא. לא ידעתי אם..." אם אסתובב ואעזוב ברגע שאגיע לפה. אם אגיע לכאן בכלל... "עדיין לא," אמרתי לבסוף.

"אם אתה מתכנן לעזוב שוב, תעזוב עכשיו לפני שהיא תגלה," הוא צמצם חלק מהמרחק בינינו, וקולו הקשיח תוך כדי. "אתה נשאר? אז תישאר. אבל תדע שאם תקום ותעזוב שוב, ארדוף אחריך ואקרע אותך במכות על איך ששברת לאימא שלנו את הלב. ברור?"

הנהנתי.

גוש נוצר בגרוני כשחשבתי על האישה הזאת. על כל מה שהיא כבר עברה וכל הדברים שהייתה עיוורת להם.

ועל העובדה שהיא כנראה כבר ידעה שאני בעיר, כי ככה זה עבד באמבר, טקסס.

עד כמה שהתחשק לי לברוח, להימלט מהביקורת ומהלחשושים שיכולתי להרגיש אותם זוחלים על עורי, לא הייתי בטוח שאוכל לעשות לה את זה – לא שוב.

"אתה צריך להחליט מה אתה מתכוון לעשות."

"אני לא עוזב."

הוא הסתכל עליי במשך כמה רגעים ונראה כמנסה להחליט אם להאמין לי או לא, לפני שהנהן והחזיר את מבטו לעבר המבנה. "אני צריך לדבר עם ריי, אבל אתה יכול לגור בחדר האורחים שלנו בינתיים."

גל של הפתעה והכרת תודה שטף אותי, אבל התפוגג כשהוא נעצר מול הדלתות של ברוד ואמר, "ותעשה לי טובה, תתרחק מאמברלי."

לא הייתי בטוח אם אני רוצה לצחוק או לדרוש לדעת למה... אבל יכולתי להרגיש את זה – את החשדות הישנים, את הכאב וההשתוקקות שקברתי עמוק בפנים, מנסים לעלות מחדש.

מבטי נדד לעבר ברוד, אבל יכולתי לראות רק את האנשים שישבו ליד החלונות, שלא ניסו להעמיד פנים אפילו שהם מסתכלים על משהו אחר מלבדנו.

אבל ידעתי שאיפשהו שם בפנים נמצאת אמברלי אולסן.

הבחורה שביליתי את שנות נעוריי בלהכריח את עצמי להתרחק ממנה כמה שיותר.

הבחורה שהשתנתה למישהי כמעט בלתי מוכרת.

הבחורה שהיה ברור ששנאה אותי.

הבחורה שראתה יותר מדי לפני כל אותן שנים...

"כן, טוב, זה יהיה קל לאור העובדה שהיא העיפה אותי מהמקום שלה."

"אני רציני, קייס. היא לא צריכה להתמודד עם החרא שלך שוב. היא סבלה מזה מספיק כשגדלנו."

הסתכלתי על סוייר, ופניי נפלו כשהבנתי את עומק תחינתו ואת מה שקרה בברוד.

ושוב התחלתי לתהות למה חשבתי שזה רעיון טוב לחזור.

לא משנה שעבר כמעט עשור. היו יכולים לעבור שניים או שלושה עשורים, וזה לא היה משנה שום דבר. העיירה הזו הייתה קטנה, והיה לה זיכרון ארוך.

"סמוך עליי," התחלתי להגיד בקול קודר, "אני לא רוצה שום קשר עם אמברלי אולסן."

הוא הניד בראשו, משך את אחת הדלתות ונעלם לתוך בית הקפה.

אחרי כמה רגעים הוא יצא החוצה עם אותה בחורה שהיה איתה כשנכנסתי לראשונה לברוד. זו שהייתה צמודה אליו לפני שהוא ראה אותי.

ריי.

הזרה שזעזעה את העיירה לפני חודשים אחדים כשחשפה מי האימא הביולוגית שלה, והפכה לאחותה הבכורה של אמברלי. הבחורה שגרמה לסוייר להתאהב שוב. אבל לא הצלחתי ממש להתמקד בה קודם. הייתי המום מדי מהשינויים שחלו באחי.

ועכשיו?

אלוהים אדירים, היא באמת נראתה כמו אמברלי.

לאור העובדה שאמברלי וסוייר היו תמיד קרובים, עד כדי כך שלא יכולת למצוא אותם האחד בלי האחר, זה היה ממש מוזר.

שיער שחור ארוך. עיני שקד צלולות. שפתיים מלאות כל כך, מהפנטות ממש.

אבל לעומת העיניים של ריי, שהיו שובבות ומלאות התרגשות, עיניה של אמברלי היו מלאות טינה. לעומת פיה של ריי, שנטה מעלה כאילו היא מסתירה סוד, פיה של אמברלי נטף בוז – לא השתנה שם משהו יותר מדי מאז שהיינו ילדים.

זהות ושונות לחלוטין.

מבטה עבר לסוייר לפני שחזר אליי כשהם נעצרו מולי, ושפתיה התעקלו לחיוך. "אני ריי."

"אני יודע."

"ייקח לו אולי רגע להתגבר על ההלם," היא אמרה ודחפה את אחי בצחוק, "אבל אני ממש מתרגשת שאתה פה."

סוייר נראה מזועזע יותר ממני מההצהרה שלה. "באמת?" הוא נראה מבולבל, כאילו שקל שוב את הצעתו. "שיניתי את דעתי, אתה לא יכול לגור איתנו."

"אוי אלוהים," מלמלה ריי כששאלתי, "רגע, מה?"

"פאק, ריי," אמר סוייר כשהיא נתנה לו אגרוף במותן והמשיכה פשוט לחייך אליי כאילו שום דבר לא קרה.

"אל תתייחס אליו. הוא עובר רגע מיותר של איש מערות. ברור שאתה יכול לגור איתנו." היא ירתה לעברו מבט כועס מזויף לפני שהתמקדה בי שוב. "אני מתרגשת כי אני יודעת עד כמה התגעגעו אליך. זה הכול."

"אני מקווה מאוד שזה הכול," מלמל סוייר לעצמו ותפס את ידה של ריי כשהיא הרימה אותה שוב כדי להרביץ לו. הוא הצמיד אותה לגבה ומשך אותה לצידו. "אז, הבית שלנו. רוצה לנסוע אחריי?"

שפשפתי את העורף והנהנתי בניגוד למילים הבאות שלי. "נראה לי שכדאי שאלך..." בלעתי רוק בניסיון להוריד את הגוש שנוצר בגרוני כשהחוויתי בראשי לעבר האזור שמאחורי סוייר וריי. כשהמשכתי לדבר, המילים נשמעו מאולצות. "אתה יודע... אימא. כדאי שאלך אליה."

הדאגה והכעס שהחלו לעלות על פניו של סוייר התפוגגו במהירות לשילוב של הבנה ושעשוע. "טוב שאתה מוכן לראות אותה, כי היא כבר בדרך לבית."

ברור שהיא בדרך לבית.

העיירה המזוינת הזו.

"היא יודעת?"

סוייר משך בכתפיו והתחיל לגרור את ריי לאחור. "אולי. כנראה. רק אמרתי לה שזה חשוב."

חשוב... לא הייתי בטוח שאוכל לקרוא לזה ככה.

מפחיד, אולי.

משתק.

לא דיברתי עם אימא שלי כבר תשע שנים. איך הייתי אמור לדבר איתה אחרי זה? איך הייתי אמור לעמוד מולה כשכולם האשימו אותי במה שקרה לאבא?

פאק, בשלב כלשהו התחלתי להאשים את עצמי.

"קייס." הרמתי את עיניי לשמע הנימה הקשה בקולו וגיליתי שהוא בוחן אותי באותה הבעה כמו קודם. בחוסר אמון ושנאה. "אם אתה מתכנן לעזוב, תעזוב עכשיו."

ראשי נע לאט כשהסתובבתי לעבר הטנדר שלי וקראתי מעבר לכתפי, "אסע אחריך לשם."

נדמה לי ששאלתי את עצמי עשרות פעמים בזמן הנסיעה הקצרה מה בדיוק חשבתי שאני עושה. למה בחרתי לחזור לאמבר מכל המקומות בעולם. למה חשבתי שאוכל לחזור לפה ולהיכנס בחזרה לתוך החיים שלהם אחרי שדאגתי להוציא את עצמי מהם.

מצחיק שמעולם לא החשבתי את עצמי כפחדן, אבל מאז שכף רגלי דרכה בעיירה המיקרוסקופית הזו, זה כל מה שהרגשתי.

כל הכאב והלחישות והלא ידוע... יהיה קל כל כך להפנות להם את הגב ולברוח. יהיה קל כל כך להמשיך את חיי רחוק מכאן – להעמיד פנים ששום דבר מזה לא קורה.

אבל כשחניתי ליד הטנדר של סוייר בשביל הגישה, ידעתי שאני לא מסוגל.

לא משנה עד כמה קשה זה יהיה, עד כמה טיפשי יהיה לחשוף את עצמי ואת משפחתי לכל זה, ידעתי שיש סיבה שבגללה חזרתי לפה.

הפסקתי לברוח מסיבה כלשהי.

לקחתי את התיקים שלי מהמושב האחורי והסתובבתי לעבר אחי והחברה שלו, שניהם עמדו שם כשעל פניהם אותה הבעת ציפייה ודאגה.

סוייר חייך אליי חיוך מאולץ והושיט את ידו לתיקים, אבל תפסתי אותם חזק, כי הייתי חייב משהו להחזיק בו. "אני מסתדר."

"יהיה בסדר, גבר."

"היא התגעגעה אליך כל כך," הוסיפה ריי.

"כל מה שהיא רוצה זה שהמשפחה שלנו תחזור להיות יחד," המשיך סוייר. "זה שאתה פה, זו ההתחלה."

לא אמרתי שום דבר.

לא הייתי בטוח שאני מסוגל.

הם נראו בטוחים כל כך, אבל הם לא היו אמורים להיות. כי הם לא ידעו מה באמת אימא חשבה או הרגישה. הם לא ידעו מה אני חשבתי או הרגשתי. הם אפילו לא ידעו מה הוביל אותי לעזוב מלכתחילה.

אף אחד לא ידע.

טוב, כמעט אף אחד.

מבחינת המשפחה שלי, קמתי ועזבתי כי הייתי ילד בעייתי שהשתוקק ליותר תשומת לב. ולא חזרתי בגלל אותן סיבות.

לא היה להם שום מושג.

יותר מזה, אף אחד מהם לא ניסה אף פעם לגלות למה – הם פשוט התחילו עם ההאשמות. אבל הם היו צריכים להאשים מישהו. הם היו צריכים מישהו להפנות אליו את הכעס שלהם.

הסכמתי לכל זה בזמן שיצרתי לעצמי חיים שבהם לאף אחד לא היה שום מושג מה קורה איתי. במקום שבו יכולתי להיות כל אחד. יצרתי לעצמי חיים שהייתי גאה בהם, וגדלתי להיות מסוג הגברים שלא היו מאפשרים לי להיות אילו הייתי נשאר באמבר.

בסופו של דבר, ידעתי שהייתי עושה את כל זה שוב.

אבל זה לא הקל את החלק הזה.

שתקתי כשהלכתי אחריהם לתוך הבית והתחלתי לצעוד במורד המסדרון שסוייר הצביע עליו, בדיוק כשנשמעה דפיקה על דלת הכניסה.

בנשימה מאומצת המשכתי לחדר האורחים כדי להניח את התיקים לפני שהסתובבתי.

כששמעתי את הקול שלה, פשוט עמדתי שם והקשבתי, בניסיון לגייס את הכוח למה שעמד להגיע – לכל האפשרויות.

"כולם בסדר? אתם מאורסים? ריי בהיריון?" היא ירתה את השאלות.

"אוי אלוהים, לא. לא – שום דבר. שום דבר מכל מה שאמרת," אמרה ריי כשסוייר רטן, "אלוהים אדירים, אימא."

"אמרת שזה חשוב," היא אמרה בנזיפה שגרמה לי להרגיש עשרים שנה צעיר יותר.

"כן, טוב," סוייר התחיל להגיד ומשך את המילים. "זה –" עיניו הכחולות כקרח ננעלו עליי במבט מעודד כשיצאתי למסדרון.

נדרשו לאימא כמה שניות לעקוב אחר מבטו, והבעתה קפאה לרגע כשהיא ראתה אותי עומד שם. ואז הלם, תדהמה, אושר וצער נלחמו על מקומם לפני שהבעתה התרוקנה והיא זקפה את כתפיה.

"היי, אימא," אמרתי בזהירות.

יבבה חזקה נפלטה מפיה לפני שהיא הצליחה לסגור את הפה. לאחר כמה שניות היא התחילה לצמצם את המרחק בינינו.

צעד אחר צעד, לאט.

ובכל צעד היא נראתה כאילו היא בטוחה שאני עומד להיעלם לפני שהיא תספיק את הבא.

היא הושיטה יד רועדת כדי לגעת בלחי שלי, וראשה זז בתנועה דומה להנהון כשהיא נגעה בי.

בלי לומר מילה היא הניחה לידה ליפול לצידי גופה והסתכלה על סוייר כשהדמעות הראשונות התחילו לזלוג על לחייה. "איך יכולת?" היא שאלה אותו, ואז הסתובבה ומיהרה לדלת.

ברגע שנסגרה הדלת, סוייר זינק קדימה ויצא החוצה כשהוא מסתכל לאחור בהבעה לא ברורה.

הידקתי את הלסת שלי ונלחמתי בכאב המייסר שפילח את החזה שלי.

"טוב, פאק," המילים נפלטו מפי בנשימה כואבת.

"קייסון," ריי התחילה להגיד, אבל התעלמתי ממה שהיא עמדה לומר והסתובבתי לעבר המסדרון.

"לא הייתי צריך לצפות למשהו אחר."

כנראה הגיע לי גרוע יותר מזה.