מארז תולדות הספרות העברית החדשה

| פרק 1 |
מתי התחילה הספרות העברית החדשה?

פריחת הספרות העברית במאה ה־20 נתפסת על ידי רבים כתופעה מפתיעה, אולי אף בגדר נס. אולם למעשה הקדימה פריחה זו את המאה ה־20 בכמאתיים שנה. כיצד צמחה הספרות העברית? האם, כפי שחושבים רבים, היא צמחה "יש מאין"? כיצד יכלה להתפתח בעידן שהעברית עדיין לא הייתה שפה מדוברת ונמצא רק קומץ של קוראי עברית? כיצד פיתחה אמצעים רטוריים ופואטיים שהובילו אותה לפסגות אסתטיות? כיצד נבנה הרקע שאִפשר את צמיחתם של יוצרים כמו ביאליק או עגנון, שהישגיהם נראים כהתפרצות מפתיעה? כיצד גישרה ספרות זו על מאות שנים ונעשתה נוכחת, ביקורתית וחדשנית?

ביאליק או עגנון נדמים אולי בודדים בגאוניותם, אך הם לא פעלו בחלל ריק. לפניהם, לצִדם ומסביבם פעלו כוחות, גלויים או סמויים, שאִפשרו להם לצמוח ולהיות למי שהיו. כדי להבין את התופעה המופלאה שצצה כאילו בִּן לילה, עלינו לזהות את אותם כוחות ואת הדינמיקה שלהם, ולצייר באמצעותם את תהליך התפתחותה של הספרות העברית. אז נוכל להתמקד ביוצרים המרכזיים שפעלו בה ובמנעד הרחב של יצירתם בשירה, בפרוזה, במחזאות ובכתיבה מסאית.

בחלקו הראשון של שער זה נעסוק בשאלת ראשית התגבשותה של הספרות העברית החדשה באמצעות דיון בשאלה מה קדם לה: מתי ואיזו ספרות נכתבה לפניה ואולי אף הזינה אותה. נדון בדמותו של רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל) ובפולמוס שהתעורר סביבו, וננסה להבין מדוע הוא נתפס בעיני חוקרים מסוימים כמבשר הספרות העברית החדשה. בחלקו השני של השער נציג את ההקשר ההיסטורי והתרבותי של הולדת הספרות העברית החדשה ואת נקודות המפגש בינה לבין תנועת ההשכלה, ונציע מאפיינים המייחדים אותה מן הספרות שקדמה לה. בתוך כך נציג מבחר של יוצרים שפעלו בתקופה זו במסגרת השכלת ברלין והשכלת גליציה. נחתום שער זה בדיון במקומן של נשים בספרות ההשכלה העברית.

1.1 | תיאור כרונולוגי
מקובל למקם את ראשיתה של הספרות העברית החדשה באירופה של המאה ה־18, אם כי גם מועד זה אינו מוסכם על כל החוקרים. כאמור, על מנת להבין את הרקע לצמיחתה, יש לשאול מה התרחש בשדה הספרות לפניה ובמה היא חידשה. שני אנשי רוח בולטים עסקו בסוגיה זו במחצית הראשונה של המאה ה־20: חיים נחמן ביאליק, שנוסף על שירים וסיפורים כתב גם מסות ודברי הגות בשאלות תרבות וספרות,¹ ויוסף קלָוּזנר, מראשוני הכותבים על תולדות הספרות העברית.

יוסף קלָוּזנר (1958-1874)

איש רוח, חוקר ספרות והיסטוריון. נולד ברוסיה ולמד באודסה ובאוניברסיטת היידלברג והיה מקורב לאחד העם. עלה לארץ ישראל ב־1919 והחל בפעילות מדעית וספרותית ענפה. היה בין יוזמי הקמתה של האוניברסיטה העברית בירושלים, קיבל בה את ראשות הקתדרה לספרות עברית חדשה ב־1925 ובהמשך גם את הקתדרה לתולדות ישראל בתקופת בית שני. היה מעורכי האנציקלופדיה העברית בתחום הספרות ועורכהּ הראשי בתחילת דרכה. מפעלו למיפוי ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה החל כבר ב־1920. בין השנים 1950-1930 כתב את ששת הכרכים של היסטוריה של הספרות העברית החדשה העוסקים בספרות ההשכלה עד ראשית תקופת "חיבת ציון" (1881-1781).

גישתו של ביאליק להולדת הספרות העברית החדשה עולה מדבריו אלה:

אין חוט השדרה בספרותנו! כל תקופה ותקופה היא חוליה בפני עצמה, בלי שום קשר עם התקופה שקדמה לה. מששת גִבּורי השירה שהיו מר' שמואל הנגיד עד אלחריזי,² שנשכחו מלב, נמצאת קרחת גדולה של 400 שנה. אצל כל העמים הבריאים והשלמים, החיים חיי עַם בעל מרכז קבוע, יש מסורה בספרות. דור יורש דור, כל משורר מאוחר מושפע מן השירה שקדמה לו והמשורר שאחריו יושפע ממנו [...]. אולם אנו העלובים, הנודדים הנצחיִם, שאת מיטב כחותינו אנו מקריבים על מזבחות אלילים זרים, אין לנו שלשלת הקַבלה בשירה. בכל פעם אנו מפסיקים הפסקה גמורה בספרות וכשאנו באים לבנות מחדש אין אנו משתמשים ביסוד שהונח מכבר, אלא בונים הכל מחדש, ולכן אין לנו בניין גדול משלנו.³

גישתו של קלָוּזנר באה לידי ביטוי בתיאור שלהלן:

במשך מאות בשנים לא יצא מן היהודים האשכנזים בפולניה, גרמניה ואוסטריה - מקומות־מולדתה של הספרות העברית החדשה - אף משורר אחד, זולת מחברים של "סליחות" ו"קינות" על גזירות ת"ח ות"ט,⁴ כיוצא באלו, ולא קם אף חכם אחד עוסק בפילוסופיה או בדברי־הימים של עם־ישראל או באיזה מדע אחר זולת בתלמוד ומְפַרשיו. [...]

כזו היתה היהדות בדור הסמוך לצמיחת הספרות העברית החדשה. רוכלות וקבלנות והלוואה־בריבית מעבר מזה, ותורה מסורה [לפי המסורת] ומקובלת [לפי ה"קבלה", תורת הסוד היהודית], מצוות מעשיות חמורות ומסתורין של בעלי־הזיה מן העֵבר השני. זולת זה - לא כלום. לא פילוסופיה ולא מדע, לא שירה ולא מחקר - אפילו לא תנ"ך ודקדוק עברי.⁵

שאלה

מהי הטענה המשותפת לביאליק ולקלָוּזנר? באיזה הֶקשר מציב כל אחד מהם טענה זו?

לביאליק ולקלָוּזנר משותפת הטענה כי הספרות העברית החדשה צמחה יש מאין וכי במאות השנים שלפניה לא התקיימה כלל ספרות עברית. ביאליק ראה מצב זה כחריג. בדרך כלל מתפתחת ספרות מדור לדור, כשכל דור של יוצרים מושפע ממה שנכתב בדור שקדם לו. הספרות העברית החדשה נכתבה ארבע מאות שנים אחרי הספרות שהייתה לפניה ולכן הייתה חוליה בפני עצמה. ההשלכות של מצב זה באו לידי ביטוי בקושי העצום לבנות אותה מחדש. כמו כן, מצב זה לא אִפשר לספרות העברית להגיע לגבהים אסתטיים. גם קלָוּזנר הציג את מה שקדם לפריצת הספרות העברית החדשה כתקופה של שממה יצירתית. לפי תיאורו עסקו היהודים בלימודי קודש מצד אחד וברוכלות וכספים מצד אחר ולא פיתחו את תרבותם. קלָוּזנר מבקר אותם על שלא פיתחו פילוסופיה, שירה ומחקר.

בחיבורו "בפתח השירה העברית החדשה: מסת מבוא" הציג חוקר הספרות והשירה עוזי שביט מפה כרונולוגית של השירה העברית, זיהה בה את מקורות ההשפעה והגדיר שלוש תקופות של פריחה ומנגד תקופות שלא התרחשה בהן פעילות פואטית עברית.

השירה העברית, עד למאה ה־20, ידעה בתולדותיה שתי תקופות גדולות של פריחה: תקופת המקרא, שהצמיחה את השירה המקראית הגדולה, לסוגיה השונים (השירות הקדומות, השירה הנבואית, מזמורי תהילים, שירת החכמה וכו'), וימי הביניים, שהצמיחו את שירת הקודש העברית (הפיוט) ואת שירת החול העברית של המרכז הספרדי ושלוחותיו. בניגוד לתפיסות המבקשות להבליט את רציפותה של השירה העברית, יש להדגיש, כי השירה העברית של ימי הביניים אינה המשכהּ הישיר של השירה העברית המקראית. בין שתי תקופות־שירה אלו יש נתק, והקשרים בין השירה העברית של ימי הביניים, הן שירת הקודש והן שירת החול, לבין השירה הקדומה, הם עקיפים בלבד. השירה המקראית ושלוחותיה המאוחרות (מִשלי בן־סירא, מגילות מדבר יהודה וכו') הגיעה לקיצה בסוף תקופת הבית השני. הן שירת הקודש העברית והן שירת החול העברית של ימי הביניים צמחו, בתנאים היסטוריים חדשים, כמעט יש־מאין, והגיעו לפיסגת הישגיהם האמנותיים בתקופת "תור הזהב" בספרד.⁶ עם השתנות התנאים הפוליטיים והתרבותיים בספרד בראשית המאה ה־14 החלה גם שקיעתה של השירה העברית של ימי הביניים. בסוף המאה ה־15 שירה זו, על שתי שלוחותיה, של חול ושל קודש, מגיעה, למעשה, כמעט לקץ דרכה: גירוש ספרד7 משמיט את הבסיס החברתי והתרבותי העיקרי מתחת לרגליה של שירת החול, והמשך קיומה במאות ה־16 וה־17 מצטמצם, בעיקר, לשתי ארצות: איטליה והולנד. במקביל, עם המצאת הדפוס והתפשטותו באירופה במחצית השנייה של המאה ה־15 והמאה ה־16, מתגבשות ומסתיימות גם עבודות העריכה האחרונות בסידורים ובמחזורים, והבסיס החברתי להמשך התפתחותה של שירת הקודש נעלם. אמנם, בשנים שלאחר גירוש ספרד קמו לה, לשירה העברית, שורה של מרכזים מקומיים חדשים - בהולנד, בצפון אפריקה, ביוון, בתורכיה, בארץ ישראל ובתימן, ונמשכה גם פעילותו של המרכז העברי באיטליה; אך הפעילויות במרכזים אלו היו, לרוב, בעלות אופי אֶפּיגוֹני [מִשני] מובהק. ואם כי גם במאות ה־16 וה־17 צמחו מספר משוררים בעלי שיעור קומה בלתי מבוטל, [...] הרי האקלים החברתי והתרבותי במרבית הפזורה היהודית, ובמיוחד במערב ובמזרח אירופה, לא איפשר פעילות שירית של ממש.

מבחינת עם ישראל היו ימי הרנסנס, המאנייריזם והבארוק (המאות ה־15, ה־16 וה־17), בהם שיגשגה השירה במרבית התרבויות האירופיות, תקופה של זעזועים היסטוריים קשים, שהטראומטיים שבהם - גירוש ספרד בחלקה הראשון ופרעות ת"ח ות"ט בחלקה השני. האנרגיה הרוחנית העיקרית של עם ישראל הופנתה בתקופה זו לעבר הקבלה [תורת הסוד היהודית], והולידה בסופה של התקופה את שתי התנועות ההיסטוריות הרוחניות הגדולות: השבתאות⁸ (במחצית השניה של המאה ה־17) והחסידות (באמצע המאה ה־18). [...] ניתן לומר כי לעם ישראל היתה תקופה של קבלה, מיסטיקה ומשיחיות במקום תקופה של רנסנס, וכי אותה האנרגיה שעשויה היתה להצמיח שירה עברית חדשה הניבה, בעיקר, טקסטים קבליים ופולמוסים דתיים ורוחניים קשים.

שירה עברית חדשה החלה לצמוח רק סמוך לאמצע המאה ה־18, כמעט בבחינת יש־מאין, על קרקע התרבות החדשה של תקופת ההשכלה האירופית, לאחר תקופה של שידוד מערכות חברתי ותרבותי עמוק.⁹

שאלה

מה היו ומתי חלו תקופות הפריחה הספרותית לפי שביט?

לפי שביט, שלוש תקופות הפריחה של הספרות העברית חלו בתקופת המקרא, בתקופת "תור הזהב" בימי הביניים ובתקופת ההשכלה, עם תחילת השירה העברית החדשה. בין שלוש התקופות הללו יש נתק: הפריחה הראשונה, בתקופת המקרא, הסתיימה בסוף תקופת בית שני (בשנת 70 לספירה). רק לאחר המאה ה־7 ובעיקר מהמאה ה־9, עם כיבושי האסלאם, נולדה שירת ימי הביניים במסגרת התנאים החדשים ולא כהתפתחות או כהמשך עקבי של תקופת המקרא. עם שקיעת "תור הזהב" של ימי הביניים שקעה גם השירה העברית, ורק במאה ה־18, בתקופת ההשכלה, היא נולדה מחדש. שביט מסב את תשומת הלב גם אל המיקום הגיאוגרפי שבו התפתחו התקופות השונות: השירה המקראית נכתבה בארץ ישראל, מרכזה של שירת ימי הביניים היה בספרד, ואילו השירה שהתפתחה במאה ה־18 התרכזה באירופה, בעיקר בתחומי גרמניה.

התמונה שמציג שביט מתארת מצב חריג. בשונה מספרותם של עמים אחרים, התפתחה הספרות העברית במקוטע. בתקופות שונות, על רקע תרבותי מוגדר ובאזור גיאוגרפי מסוים, התפתחה שירה עברית בעלת צביון ייחודי. עם שינוי הנסיבות ירד המרכז הספרותי והשירה העברית שקעה וכמעט נעלמה עד שהתחדשה במקום אחר ובלבוש אחר. "אין חוט השדרה בספרותנו. כל תקופה ותקופה היא חוליה בפני עצמה, בלי שום קשר עם התקופה שקדמה לה", קבע ביאליק באסיפת "חובבי שפת עֵבֶר [עברית]" באודסה בדצמבר 1912.¹⁰

לפי שביט החלה הספרות העברית החדשה להיווצר במאה ה־18. לפניה השתרעו כמה מאות שנים (מהמאה ה־15 עד המאה ה־18, בתקופות הרנסנס והבארוק), שעל אף שפרחה בהן התרבות האירופית, בעבור העם היהודי הן היו חשוכות. גירוש ספרד (1492) ופרעות ת"ח ות"ט (1649-1648) היו רק שני מוקדים שהדגישו את מצבם העגום של היהודים באותה תקופה. המשברים האלה הובילו למשברים רוחניים גם בפילוסופיה הדתית היהודית. העיסוק בתורת הקבלה התבסס והתעצם והתגלה בשיאו בתנועת השבתאות מיסודו של שבתַי צבי, שסחפה המונים ובסופו של דבר נסתיימה בלא כלום ובכך יצרה אכזבה נוספת. לפי קלָוּזנר הובילו התהליכים האלה את היהודים לעסוק בעיקר בכתיבת סליחות וקינות ובפירוש התלמוד, ולא אִפשרו צמיחה של משוררים, בלשנים או פילוסופים.

במחצית הראשונה של המאה ה־20 רווחה בקרב המבקרים התפיסה שבמהלך מאות השנים שלפני פריצת הספרות העברית החדשה לא נכתבה ספרות עברית במובן שאנו מכירים. תפיסה זו התבססה, כמובן, על הנחות יסוד מסוימות, אך בעשורים האחרונים מתברר כי אין היא מדויקת. דן פָּגיס, חוקר השירה העברית של ימי הביניים, מציג תפיסה שונה. לטענתו, תיחום שירת ימי הביניים במאות ה־10 וה־11 והקביעה שלאחר מכן חדלה אינם מדויקים.

מבין שלוש חטיבות השירה המתוארות כאן נחקרה במיוחד שירת אנדלוס. פחות ממנה נחקרה השירה בספרד הנוצרית ובפרובנס, ועוד פחות - השירה באיטליה לדורותיה. אבל שתי החטיבות האחרונות ראויות לתיאור מפורט ממש כאחותן הבכירה. לפעמים - לא תמיד - הן פחות נאצלות ויותר חיוניות ממנה; ואף־על־פי שקיבלו את חידושיה כמסורת, לא נסתפקו בה, וצירפו לה חידושים משל עצמן. שירת־החול לפי מסורתה של אנדלוס עברה באמצע המאה הי"ב, היא סוף תור הזהב, לספרד הנוצרית ולפרובנס, ובמסלול קרוב לזה - לאיטליה. בספרד נתרחבה ונתקיימה עד סמוך לגירוש, בסוף המאה הט"ז. באיטליה החלה להתמזג בסוף המאה הי"ג ביסודות מן השירה האיטלקית. אסכולה עברית־איטלקית מובהקת נתגבשה רק אחרי גירוש ספרד ובעיקר במאות הי"ז והי"ח [...]. כשירד כוחה של האסכולה באיטליה בסוף המאה הי"ח ובמאה הי"ט, הורישה כמה מיסודותיה הבולטים לשירת ההשכלה העברית בגרמניה ובאוסטריה ואחרי־כן ברוסיה ובליטא. חוקרי השירה העברית החדשה לא נתעלמו מן היסודות שקלטה מאיטליה, אבל לפעמים מיעטו בחשיבותם, ומכל מקום נטו לאחרם ולראות בהם חידוד כמעט בודד מן המאה הי"ח, בעיקר של משה חיים לוּצאטו.¹¹

שאלה

במה חולק פגיס על תפיסותיהם של ביאליק, קלָוּזנר ושביט המאוחר מהם?

פגיס טוען כי למעשה, שירת החול שנולדה בימי הביניים המשיכה להיכתב עד המאות ה־18 וה־19 באיטליה וכי היא מתחברת בקשר רציף אל שירת ההשכלה העברית. עם תום "תור הזהב" עברה שירה זו לספרד, לפרובנס ולאיטליה, ולאחר גירוש ספרד התחזקה האסכולה העברית־איטלקית שנמשכה עד המאה ה־18. התמונה שלפיה הספרות העברית התפתחה בצורה מקוטעת היא אפוא תוצאה של נקודת המבט של מחקר הספרות, שהדגיש תקופות מסוימות וראה אותן כחשובות יותר מתקופות אחרות והבליע את חשיבותה של פעילות ספרותית שהתקיימה "בין התקופות" באזורים שונים. נבהיר את התמונה שהציגו ביאליק וקלָוּזנר, ולאחר מכן נדון בערעורהּ הנרמז מדבריו של פגיס.

*המשך הפרק בספר המלא*