לבדה היא אורגת

פרק ראשון
צומחת פנימה – על עולם היצירה של נורית זרחי
מידע ביו־ביבליוגרפי

נורית זרחי נולדה בירושלים, בכ"ח בתשרי תש"ב, 19 באוקטובר 1941. ספר שיריה הראשון, יָרֹק יָרֹק, ראה אור בשנת 1966, ומאז ועד היום ראו אור יותר מ־80 ספרים מפרי עטה, לילדים, למתבגרים ולמבוגרים. נורית זרחי זכתה בפרסים רבים: היא זכתה פעמיים בפרס היצירה על שם לוי אשכול (תש"ם ותשנ"א); היא הסופרת היחידה אשר זכתה ארבע פעמים בפרס זאב לספרות ילדים ונוער (אני אוהב לשרוק ברחוב, תשל"ב; וולפיניאה מומי בלום, תשמ"ט; אין שם אריה, תשנ"ג; חוש העסקים שלי, תשנ"ט); בפרס יציב (ילדת חוץ, 1978); פעמיים בעיטור אנדרסן (גן הבמבומבלים, תשל"ח; הילדה רובין הוד, תשמ"ב); בפרס ביאליק (1999) וכן בפרס שרת החינוך לספרות ילדים לגיל הרך (2005). את סיפוריה ושיריה קוראים בגני ילדים, ולומדים בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים. יש הרואים בה את סופרת הילדים החשובה ביותר בעברית בזמננו. נורית זרחי היא משוררת וסופרת פורייה, שממשיכה לכתוב ולפרסם יצירות חדשות גם בתקופה שבה קיימנו בינינו את השיחות שקטעים מהן הובאו בספר זה.

נורית זרחי היא בתו של הסופר ישראל זרחי (1909-1947). בהיותה בת חמש וחצי נתייתמה מאביה ועברה עם אמה, שהייתה מורה, ועם אחותה לקבוצת גבע. שם גדלה ונתחנכה בתור "ילדת חוץ". היא סיימה את בית הספר התיכון בעין־חרוד. בתקופת שירותה הצבאי למדה בערבים בסמינר בית הכרם בירושלים; אחר כך למדה ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. זרחי מלמדת ספרות ילדים במכללת לוינסקי לחינוך, מפרסמת רשימות ביקורת על ספרות ואמנות, מנחה סדנאות לכתיבה יצירתית ומופיעה באירועים של קריאת ספרות בארץ ובעולם. כמו כן הרצתה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב.

נורית זרחי הייתה נשואה פעמיים, בעלה הראשון, ואבי שתי בנותיה, הוא הפזמונאי והמשורר יורם טהרלב.

הילדות היא חומר התשתית של יצירתה לילדים ולמבוגרים: "לעולם היא החוויה המרכזית, אם מפני שזה החומר ממנו עוצבתי ואם מפני הביוגרפיה האישית שלי, או מפני עצמת הפגישה הראשונה עם העולם [...] גיליתי שיש בילדות חומר חי המחיה אותי" (מחשבות מיותרות של גברת, 1982, עמ' 8-9). תחושה דומה של קרבה היא חשה כלפי אמנות: "באמנות אני בת־חורין, כנישאת ללא מאמץ על המים, היא טבעית לי כמו ילדות" (שם, עמ' 8). בין הילדות לאמנות, מציינת זרחי, יש קרבה בשל אופן הראייה מן הפנים החוצה – זהו אופן ראייה ייחודי המנוגד לראייה המקובלת, שבה החוץ נקלט ונתפס בתודעה (שם). הילדות והאמנות מזינות את יצירתה, והן שבות ומופיעות בתור נושא ואופן התבוננות בעולם הן בספרות הילדים והן בשירה ובפרוזה שלה למבוגרים. בפרק האחרון בספר מובא ריאיון עם זרחי ובו שולבו קטעים מיצירותיה שמהם ניתן ללמוד על הזיקה שבין ילדות לאמנות בעולמה וביצירתה. כתיבה לילדים בד בבד לכתיבה למבוגרים מזמנת לזרחי עיסוק בנושאים דומים כמו חיפוש אחר אהבה, התמודדות עם מוות, המשפחה, היות שונה, מקומה של האישה בחברה ועוד. על פי הנמען בוחרת זרחי בכלים פואטיים מסוימים, ויותר מכך: מציגה את העולם באור שונה. כתיבתה של זרחי לילדים מעניקה לקוראיה תקווה, ומשתמשת בהומור ככלי מרכזי להתבוננות בעולם ולהתמודדות עמו, ואילו הכתיבה שלה למבוגרים רצינית ופסימית. על הבדלים אלה עומד הפרק החמישי בספר.

40 שנות יצירה

סקירה דיאכרונית של פעילותה הספרותית הענפה של נורית זרחי מאפשרת לזהות תופעות ההולכות ונמשכות ביצירתה, תהליכים של שינוי וכן מאפיינים מרכזיים ביצירה המוקדמת לעומת היצירה המאוחרת.

תופעה בולטת ביצירתה של זרחי היא כתיבה מקבילה במערכות הנתפסות שונות זו מזו: ספרות לילדים וספרות למבוגרים. זרחי פרסמה יצירות לילדים ברציפות משנת 1967 ואילך. כמעט מדי שנה יצאה לאור יצירה אחת לילדים מאת זרחי, ובשנים מסוימות נדפסו ארבעה, חמישה או שישה ספרים. בד בבד, אף שמספר ספריה למבוגרים קטן ממספר ספריה לילדים, משנת 1966 בכל עשור פרסמה זרחי ספר או ספרים אחדים למבוגרים. בין מערכות ספרותיות אלה מתקיימים לאורך השנים יחסי גומלין ייחודיים. בתופעה זו עוסקים הפרק השני והפרק הרביעי בספר. יצירות מסוימות משמשות מעין תחנות מעבר ונקודות מגע בין המערכות: יש המייצגות ספרות אמביוולנטית (שביט, 1996), שלמרות חזותה הילדותית היא ספרות למבוגרים (הילד והדֹב, 1980; כפפות, 1995), או ספרות שהיא ספק למבוגרים (בעיקר לאימהות המתבגרים) ספק למתבגרים (תינו המופלאה, 1983). ליצירות אחרות ארשת של ספרות לילדים, אך הן נחשפות כספרות מרובדת בעלת משמעויות שונות לילדים, למבוגרים ולמתבגרים (בוטיק סיגי וחוט, 1995; אַמְבַּטְיָם, 2001).

ביצירה של זרחי לילדים בשנות השבעים יש מגוון סוגות רחב: שירה (לדוגמה: המלכה פטריה והמלך פטר, 1971; הנמר שמתחת למִטה, 1976), סיפורים ראליסטיים (לדוגמה: ילדת חוץ, 1978), סיפורים שבהם יסודות פנטסטיים (לדוגמה: קרון ושמו מקרון, 1972), או סיפור על רקע היסטורי שבו יסודות פנטסטיים (זִכרונות מן השרוול, 1979). בשנות השמונים בולטת התמקדותה בסיפורים ראליסטיים לילדים בגיל בית הספר היסודי (לדוגמה: חובשת כתר הניָר, 1981; הילדה רובין הוד, 1982; וולפיניאה מומי בלום, 1986) ובצדם ראה אור סיפור למתבגרים (תינו המופלאה, 1983). השירה לילדים, לעומת זאת, הלכה והצטמצמה בהדרגה, עד שזרחי חדלה לפרסמה. אסופה של מיטב השירים לילדים שכתבה זרחי (באה המלכה למלך, 1992), חתמה באופן סמלי את כתיבת השירה שלה לילדים. משנת 1990 ואילך פרסמה זרחי, נוסף על סיפורים שנמעניהם הם ילדים בגיל בית הספר היסודי, סיפורים קצרים לילדים בגיל הרך (לדוגמה: אין שם אריה, 1992; נמר בפיג'מה של זהב, 1996; פעם היה ופעם לא, 2004). את הוויתור על כתיבת שירה לילדים מסבירה זרחי בריאיון המובא בפרק האחרון בספר, ולדבריה הוא נובע מהיעדר עניין של קוראים ושל מוציאים לאור בשירה לילדים. לכתיבה לגיל הרך פנתה על מנת למצוא תחום שיש בו מקום למבע פואטי קרוב ברוחו, באופיו ובכלים שלו לשירתה לילדים. בסיפוריה לגיל הרך יש ביטוי לתופעות פואטיות מרכזיות בשירתה לילדים: מוזיקליות, ריתמיות ייחודית, שימוש מקורי וממקד משמעות בחזרות בצד כתיבה תמציתית, מבע המשלב עולם פנימי פנטסטי עם תיאור מדויק ורגיש של עולם החוץ.

בניגוד לשירה לילדים, בכתיבה של זרחי למבוגרים השירה היא תופעה מתמשכת ודומיננטית מראשית יצירתה במשך 40 שנה. עד כה ראו אור שבעה ספרי שירה למבוגרים שכתבה זרחי. בקריאה כיום בקובץ השירים הראשון של זרחי (יָרֹק יָרֹק, 1966) ניתן לזהות רק בקושי את קולה המאוחר והייחודי. בקבצים מוקדמים, ובעיקר בקובץ השלישי (אשה ילדה אשה, 1983), ניכרים גם מאפיינים פואטיים הקרובים לשירתה לילדים. עם השנים קולה בשירה הלך והתגבש. שירתה מורכבת מבחינה פיוטית ולשונית, קשה לפיענוח ומציבה עולם שירי ייחודי לה. עניין זה נדון חלקית בפרק השלישי. בפרק הרביעי בספר נבחנות הזיקות, המתח וההבדלים בין שתי מערכות השירה (לילדים ולמבוגרים) בתקופת היצירה המוקדמת של זרחי, שבה עדיין פרסמה שירה לילדים.

נוסף על כתיבת שירה למבוגרים, פרסמה זרחי ספר למבוגרים שכותרת המשנה שלו: "ספר אגדה לילדים מבוגרים" (הילד והדֹב, 1980), ספר מסות אחד (מחשבות מיותרות של גברת, 1982), שלושה קבצים של סיפורים קצרים (1993; 1997; 2003) וסיפור אוטוביוגרפי ארוך (משחקי בדידות, 1999). בפרסום פרוזה למבוגרים החלה כשכבר הייתה סופרת ומשוררת ותיקה. מעקב אחר כתיבת הפרוזה של זרחי מלמד על תהליך של השתנות הסיפורת שלה מבחינת הסוגה, הסגנון והנושאים. בקובץ הסיפורים הראשון שלה (אמן המסכות, 1993) הקפידה זרחי על בניית עלילה שניתן לעקוב אחריה או לשחזרה. היא סיפרה סיפורים שיש בהם עלילה, דמויות וקונפליקט. תשתית הסיפורים הייתה, לעתים, היסטורית או מקראית, אך בין שהסיפור נגע בעבר רחוק, ובין שנגע בעבר קרוב או בהווה נבנתה תחושה של ריחוק: הסיפור נמסר במעין ריק מבחינת הזמן, המקום וההוויה החברתית, ובכל סיפוריה ניכרה נטייה אל הפנטסטי מתוך זיקה לסגנון הרומנטי־פנטסטי של ארנסט תאודור הופמן, או של איסק דינסן. גם בסיפורים שבהם המסגרת הסיפורית ברורה לכאורה, ניכרת התבוננות מנקודת מבט בלתי שגרתית, ואפילו חתרנית, במציאות ובדמויות מוכרות. בקובץ הסיפורים השני של זרחי למבוגרים (מכונית כמו אורכידיאה, 1997) הכתיבה היא בעלת אופי סוראליסטי־חלומי או פנטסטי. הסיפורים מתרחשים במכוון במקומות מרוחקים, ואפילו אקזוטיים. וגם אם ההתרחשות היא במקום מוגדר (ירושלים או על שפת הכינרת) נוצרת הזרה בשל ריבוי יסודות פנטסטיים, ונוצר מרחק בינינו לבין הסיפור והדמויות שבו. קובץ הסיפורים האחרון שראה אור (הרצפה מתנדנדת, 2003) הוא ראליסטי לכאורה: כל הסיפורים מתרחשים כאן ועכשיו, ובכולם מתמקדת זרחי בהוויה רגשית של חיי נשים במצבי משבר. מבחינה פואטית ויתרה זרחי על הריחוק שמעניקים האקזוטי או ההיסטורי והמיתי, וכן על מאפייניו הקלסיים של הסיפור. את העלילה ממירים שברי אפיזודות, ולא תמיד הן מקושרות ביניהן. ההתרחשות הסיפורית מומרת בעלילה פנימית המציגה את חיי הנפש של הדמויות ואת המורכבות הרגשית של היחסים שביניהן. הפרוזה של זרחי שונה מהזרם המרכזי בפרוזה שנכתבה בעברית בתקופת יצירתה: כמעט אין בה התייחסות למקום, לזמן, לאידאולוגיה ולחברה הישראלית. זרחי מתמקדת בפרט, בנקודת המבט שלו על חייו, בבדידותו, ביחסיו עם האנשים הקרובים לו – בעיקר במשפחה. כאמור, מבחינת סגנונה היא מתייחדת בכתיבה בעלת אופי פנטסטי. יוצא דופן מבחינה זו הוא הסיפור האוטוביוגרפי (משחקי בדידות, 1999), שבו מביאה זרחי את סיפור ילדותה על רקע זמנו, ההקשר החברתי שלו ומקום התרחשותו.

בין ראליזם לפנטזיה

סקירה פואטית של יצירת זרחי מלמדת על הקשרים המורכבים שבין ראליזם לפנטזיה.

בביקורת ספרות הילדים רווחת הבחנה יסודית בין שני סוגי ספרות לילדים: Realism for children לעומת Magic (Arbuthnot, 1957) או, במינוח המקובל בביקורת העברית, הספרות הראליסטית של סיפורי "כאן ועכשיו" מול הסיפור הדמיוני (אופק, 1983). הסיפור הראליסטי משכנע את הקורא כי יכול היה להתרחש גם במציאות, למרות היותו בדוי, ואילו הסיפור הדמיוני נתפס בעיני הקורא סיפור שהתרחשותו אינה אפשרית. הספרות הדמיונית כוללת אגדות, מעשיות עממיות וספרותיות, סיפורי פנטזיה, סיפורים על בעלי חיים מדברים או על חפצים מואנשים, נונסנס ומדע בדיוני (Arbuthnot, 1957). ההבחנה בין הראלי לפנטסטי מצויה בתשתית המחקר של ריצ'רד מתיוס על הפנטזיה בספרות שאינה ספרות לילדים (Mathews, 2002). לתפיסתו של מתיוס, הפנטסטי משחרר הן את היוצר והן את הקורא מהכבלים שהראליה מציבה למחשבה האנושית. קריאה ביצירותיה של זרחי, לילדים ולמבוגרים כאחד, מלמדת על מרכזיות הפנטזיה ביצירתה, וכן על היחסים הייחודיים שביצירתה בין שני אופני ההתייחסות הללו לספרות ולמציאות, כלומר בין שני המודוסים האלה. זרחי אמנם כתבה יצירות ראליסטיות מובהקות, אך ההבחנה הדיכוטמית שבין ראליזם לדמיון ופנטזיה אינה תקפה ביצירתה. למעשה, ההבחנה בין ספרות ראליסטית לספרות פנטסטית כופה אמות מידה זרות לפואטיקה של זרחי, שכן מרבית יצירותיה של זרחי משלבות ראליזם ופנטזיה: הפנטזיה יוצאת מתוך הראליה, והיא דרך אחרת, דמיונית ומעוררת פליאה כדי לדבר על המציאות ולהתמודד עמה, במיוחד כשזו מורכבת ובלתי מובנת. יצירת זרחי מתאימה במידה רבה להגדרה שנתנה מיי היל ארבותנוט לפנטזיה בספרות הילדים:

פנטזיה משמעה: סיפור שיש בו קסם או פלא. לעתים קרובות ראשית הסיפור במציאות, אך הוא מתמזג במהירות במעשים נועזים ומשונים, מפתיעים ודמויי חלום.

(Arbuthnot, 1957, p. 337)

יצירות רבות שכתבה זרחי, לילדים ולמבוגרים כאחד, פותחות במציאות, וכהרף עין עובר הקורא לעולם פנטסטי, חופשי מכללים לוגיים של עלילה, דמויות והתרחשות המכוננים את הסיפור הראליסטי. כלי המעבר מהראלי לפנטסטי בסיפורים רבים ומגוונים: משחק ממשי או דמיוני (מקל מכשפות, 1994; השרוך, 1997); המצאה של מכשיר, חפץ, חומר בעל יכולת בלתי שגרתית (קרון ושמו מקרון, 1972; מרק שום דבר, 2005) או גילוי תופעה כזאת (הפסנתר המנגן בכוחות עצמו בסיפור "מכוון הפסנתרים", בתוך מכונית כמו אורכידיאה, 1997); כניסה של דמות שלא מהעולם האנושי לתוך המערכת הסיפורית (קוראים לי פיאט, 1978; אַמְבַּטְיָם, 2001; "הנימפות וסבא גרינהוד", בתוך אמן המסכות, 1993); בחירה מכוונת בדמויות של בעלי חיים או דוממים המתפקדים כבעלי הוויה אנושית (כפפות, 1995; האיש עם הסולם והערים התאומות, 1995; הבובות בסיפור "אמן המסכות" בקובץ בשם זה, 1993); בניית הסיפור על שילוב דמויות אנושיות עם בעלי חיים באמצעות כינון קשר מיתי נעדר מחסומים בין בעלי חיים לבני אדם (הילד והדֹב, 1980); דמויות מגיות כמו פיות (את לא מוכרחה לעוף אם את לא רוצה, 1996) או מכשפות המשוחררות מכבלים של מוסכמות וממגבלה כלשהי (תנינה, 1978); יכולות על־טבעיות שבהן ניחן האדם ("החדשה האחרונה מבבל", בתוך אמן המסכות, 1993); הזיה בהקיץ או שינה וחלום המעבירים את הדמויות למקום ולזמן אחר ומשנים את מצבם בעולם (יוני והסוס, 1975; ניצי מזוִית העין, 1985); מחלה הגורמת הזיות שבהן האדם הוא מישהו אחר בזמן אחר (אביגיל מהר המלכים, 1989); אבסורד או נונסנס (כתם כתר קטשופ אהבה, 1998) וכלים נוספים.

הפנטזיה מייצגת אופן אחר של הסתכלות על המציאות. דווקא באמצעות הדמיוני, הבלתי אפשרי, המסתורי, המגי או המיתי – ניתנת אפשרות לשחרור החשיבה. זאת, על מנת לשוב ולבחון מחדש את האופן שבו אנו מבינים את המציאות ומתייחסים אליה, את האמונות והאידאולוגיות שלנו. ההתבוננות המשחררת מעניקה לגיטימציה לקליטה של המציאות מבעד לעיניים הפנימיות, ולא מבעד לעיניים הממשיות, הגלויות כלפי חוץ. ראייה פנימית זו מבקשת זרחי לבטא באמצעות יצירותיה. באחת המסות שבהן היא מתחקה אחר אופן החשיבה של אמנים כתבה זרחי:

שנים רבות, ולמעשה עד היום, אני חיה רוב הזמן בהרגשה שתחושת המציאות שלי – היא היא המציאות. [...] האם המציאות היא מה שאני יוצרת, או איכות אובייקטיבית שאני נטבלת בה כמידת עצמי? [...] אולי העולם הוא תעתוע, ובעצם אינו קיים כלל מחוץ לדמיוני?

(מחשבות מיותרות של גברת, 1982, עמ' 53)

הפנטזיה היא דרכה של זרחי להתייחסות קרובה ונטולת פניות אל המציאות. היא עושה זאת מתוך עירוב ייחודי של חומרים מיתיים אל־זמניים עם עולמה האישי, ובאמצעות המקרה הפרטי היא נוגעת בסוגיות אוניוורסליות. ספרות הילדים היא תחום שבו מסורת רבת שנים של כתיבה פנטסטית, שחלקה מיועדת רק לכאורה לילדים, למשל: ספרי עליסה מאת לואיס קרול, המעשיות של האנס כריסטיאן אנדרסן, פינוקיו מאת קרלו קולודי, הקוסם מארץ עוץ מאת פראנק באום, פיטר פן מאת ג'יימס בארי. סופרים רבים המשיכו לחפש דרכי ביטוי של הספרות הפנטסטית גם בכתיבה למבוגרים (Mathews, 2002). כך גם זרחי. עבורה המעבר לכתיבת ספרות בעלת יסודות פנטסטיים למבוגרים היה מהלך טבעי ואותנטי, שנתן מבע לקולה הייחודי.

אדגים כאן את היחסים שבין ראליזם לפנטזיה ביצירת זרחי, באמצעות עיון באחדות מיצירותיה. על מנת להבין את אופי הכתיבה הראליסטית של זרחי אדון בתחילה בסיפור ראליסטי מובהק. בהמשך, נעקוב אחר הרצף שבין ראליה לעולם פנטסטי באמצעות עיון בשתי יצירות לילדים שבהן מטופלת סוגיה זהה: הפחד, המיוצג בשתי היצירות באמצעות חיה טורפת. לבסוף, אביא דוגמאות מיצירה לילדים ויצירה למבוגרים, המשתמשות בחומרי תשתית תרבותיים לבניית עולם פנטזיה. בפרקים החמישי והשישי בספר נבחנת הפנטזיה מנקודות מבט נוספות, ההומור והמיתוס.

ראליזם במיטבו: וולפיניאה מומי בלום

וולפיניאה מומי בלום (1986) הוא הישג נפלא של זרחי כמספרת ראליסטית. זהו ספר ייחודי באיכותו הספרותית והאנושית על נושא רווח בספרות ילדים: המשפחה. את מבנה הספר אפשר להשוות ליצירה מוזיקלית המציגה עושר וריאציות על נושא אחד: הסיפור מציג משפחות שונות, ומתאר את היחסים בהן מתוך הבלטת המתח שבין שאיפת הילד־הגיבור לעולם משפחתי מגונן ובטוח שעליו יוכל לסמוך, לבין היעדר ביטחון ויציבות במערכות המשפחתיות שסביבו, בשל פרידה ומוות. הספר מְספר מנקודת מבטו של מומי, ילד בן שמונה, על חייו. האמצעי הספרותי להעברת נקודת התצפית של הילד היא כתיבה במסורת של הסיפור האפיסטולרי, סיפור המכתבים. הספרות למבוגרים עשירה ברומנים אפיסטולריים, ובספרות לילדים ידוע במיוחד ספרה של ג'יין ובסטר אבא ארך רגליים, ובו מכתבים שכותבת ילדה יתומה למיטיב אלמוני. וולפיניאה מומי בלום בנוי כסדרת מכתבים של מומי לגברת עליזה שחף, שכנתו, השוהה בביקור אצל בתה בחו"ל, ובתקופה זו שומר מומי על כלבתה, לולה. מבעד המכתבים אנו למדים על ההתמודדות של מומי עם הפרידה בין הוריו; על ניסיון של אמו לבנות זוגיות חדשה, שאינו עולה יפה; על משפחה חדשה שאביו מקים: נישואין וציפייה לתינוק. מתוך עיסוק בשאלת תשלום (או אי־תשלום) המזונות עבורו ובמאבקה הכלכלי של אמו – מומי מוצא את עצמו מושא לשאלת האחריות הכלכלית של הורים לילדיהם וכן כמי שבוחן סוגיה זו. בד בבד פוגש הקורא, דרך עיניו המתבוננות ומכתביו של מומי לעליזה, את משפחות חבריו ומשפחות השכנים. משפחתו של הד"ר וייזל נראית למומי המשפחה האידאלית: אב, אם, בת (עירית, ילדה בת גילו), סבתא וכלב ששמו סֶרֶפִיקוֹ. חייהם מעידים על הזיקה המשפחתית ההדוקה ביניהם: הם עברו דירה כדי לגור קרוב לסבתא שהתאלמנה, אך גם חייהם אינם נטולי בעיות – הסבא נפטר, הסבתא נותרה בודדה, והילדה, עירית, נאלצה להיקלט בחברה חדשה. משפחות אחרות שנראו למומי מושלמות נחשפו לעיניו על חולשותיהן: ליואב, חברו הטוב, משפחה גדולה, אך מתברר שגם שם יש קשיים ובעיות באשר לאחריות וליחסים בין חבריה; בקרב השכנים המזדקנים יש מי שילדיהם גרים במרחקים (עליזה או מר בלום), יש עריריים ("הכובען המטורף" ניצול השואה) או מי שנהפכו לבודדים וחסרי משפחה עם מותו של בן הזוג (גברת ורדינה פורר). מצב זה גרם לבדידות, וחלק מן השכנים נסעו לילדיהם או עקרו בלית בררה מהבית. מדירת אביו צפה מומי באמצעות משקפת במשפחה של ציפורים, צוּפיות. משפחתן הייתה מעין דגם מופת למסירות בעיני מומי ובעיני אביו: "אבא אמר שמצאנו משפחה מאושרת" (1986, עמ' 14). הצופיות בנו קן והטילו ביצים, אך ארבע הביצים נותרו מיותמות: הציפורים "לא חזרו" (שם, עמ' 28). ההתבוננות מבעד למשקפת בחיי הצופיות, ציפורים הנודעות בזוגיות שלהן, היא התבוננות סמלית: מבחינת זרחי זו אפשרות להציג לפני הקורא דרך שבה מומי חוקר, בעין בוחנת ולכאורה אובייקטיווית ומדעית, את תפקודה של משפחה אחת, שממנה הוא יכול ללמוד. בתחילה הוא למד על הדאגה, האחריות ההדדית והמסירות: "ראינו איך אחת הצופיות עפה ומביאה משהו במקור שלה, וראש קטן מתוך הקן יוצא וחוטף. הנקבה דוגרת והזכר מביא לה מזון" (שם, עמ' 14). זו משפחה המתפקדת באורח מסורתי: האם אחראית לילדים בבית והאב מפרנס. אך בהמשך לומד מומי כי גם בעולם בעלי החיים מתקיים הכלל שעליו סיפרו לו הוריו: "קשה לסדר את החיים שיהיו כמו שרוצים, אפילו אם יש כוונות טובות" (שם, עמ' 11). בד בבד לסיפורי המשפחה המשתקפים במכתביו של מומי, הקוראים למדים על האופן שבו עמד מומי בשתי משימות שאינן קלות לילד בגילו: הראשונה, טיפול לאורך זמן לא קצר בלולה, הכלבה של עליזה. במהלך הטיפול בלולה היה מומי מעורב בתהליך של הקמת משפחה: הוא היה שותף לתהליך השידוך שבין לולה לסרפיקו, הכלב של ד"ר וייזל. לולה התעברה, מומי נכח בהמלטה, טיפל בכלבה ובגורים והיה מעורב בהחלטות באשר למכירת הגורים. המשימה השנייה הייתה טיפול בסחלבים של עליזה ושל מר בלום, שחלה ונפטר. מומי למד לא רק מה הן אחריות והתמדה, אלא גם על המורכבות שבגידול סחלבים ועל הצורך ללמוד כיצד יש לטפל בהם. הסחלבים משמשים מטונימיה המשקפת את מורכבות הטיפול במשפחה: לגדל – לכאורה פשוט, אך להגיע לפריחה נפלאה – לא קל. הוא למד כי אף שהוא רק ילד צעיר שמטפל בסחלבים לבדו, ההתמסרות, האחריות, הסקרנות והידע שהוא רוכש מתוך קריאה בספרים שכתבו מומחים בתחום – הביאו אותו להישג נדיר של הצלחה. מומי התגבר על המשבר ולמד כי הוא יכול להצליח, לקבל ולתת אהבה – גם אם המשפחה אינה מושלמת.

ספר זה של זרחי עומד בכל הקריטריונים של ספרות ראליסטית במיטבה (Arbuthnot, 1957): הוא מספר על נושא שיש בו ערך לחייו של ילד בהווה וגם לחייו בעתיד; העלילה עשירה בפעילות ומרתקת, הדמויות בסיפור אמתיות ומוצגות באופן מורכב, ומעוררות התייחסות רגשית אישית מצד הקורא (אם יחס של אהדה ואם של שיפוט); צורת הכתיבה והסגנון מושכים את הקורא; לספר יש ערך אסתטי וכן ערך פסיכולוגי עבור הילד הקורא בו.

הצל שבנפש: נמר, אריה ופחד

"הנמר שמתחת למִטה" הוא שיר מוקדם המופיע בקובץ שירים ששמו זהה לשם השיר (1976, עמ' 10). זהו שיר לירי המייצג חוויה מעולמה של ילדה הסובלת מפחדים: היא פוחדת מפציעה, מהחושך, משהייה בבית לבדה, מהליכה לישון. הילדה מתוארת כמי שחיה בעולם ראלי שיש בו אימא, אבא ומצוקות קטנות כמו "מַכָּה אוֹ דְּקִירָה" או הורים ש"יוֹצְאִים לְסֶרֶט/ וְלֹא מוֹצְאִים לִי שׁוֹמֵר", אך בעולמה יש גם נוכחות מבהילה של חיה אימתנית: "תַּחַת הַמִּטָּה יֵשׁ לִי נָמֵר". השיר מתמקד בחוויית הבדידות, המצוקות והפחד שלה ובתחושת העזובה שהיא חשה לנוכח העובדה כי דווקא האנשים הקרובים לה ביותר, אמה ואביה, אינם מעניקים לה הגנה. כשהיא מקבלת מכה היא אינה זוכה לביטוי של נחמה אלא לתגובה קרה ללא פרופורצייה למצוקה, לזמן ולמקום: "וּמָה,/ וְחַיָּלִים לֹא נִפְצָעִים בַּמִּלְחָמָה?!", ובאשר לנמרים: "וּבַג'וּנְגֶל לֹא מַפְחִיד יוֹתֵר?/ [...] כְּשֶׁיְּשֵׁנִים לֹא פּוֹחֲדִים/ שְׁנִי מַהֵר". מעבר לתיאור מצוקתה של הילדה, נושא המעורר את הזדהות הקוראים הילדים, השיר פונה לנמען סמוי, למבוגרים, מתוך ביקורת נוקבת כנגדם. הם אינם מבינים את הילדה, אינם מקשיבים לה באמת ואולי אינם רוצים או אינם מסוגלים להקשיב. המבוגרים כשלו בתפקידם הבסיסי ביותר – להבטיח את ביטחונו של ילד שהם הוריו.

16 שנה לאחר הנמר שמתחת למִטה, ראה אור הסיפור אין שם אריה (1992) ובו, בלבוש ספרותי אחר ובאמצעות שימוש בטון שונה, שב ומופיע עולם הפחדים של הילד. הפעם הוא מיוצג באמצעות אריה, בסיפור קצר לילדים קטנים מלווה באיורים מאת הלה חבקין, והסיפור שב ומצהיר: "אין שם אריה". הסיפור הוא ראליסטי לכאורה: ילדים יוצאים לפנות ערב מהבית לגן השעשועים, ומטיילים בין העצים, השיחים, הספסלים, בית הבאר והאנשים שבגן. הסיפור מונה במדויק את המקומות שבהם אין רואים שום אריה. האריה גם אינו נמצא לא ליד הכלב עם הרצועה שדומה לאריה, לא מאחורי גזע העץ המפחיד ולא בבית הבאר החשוך – אך בכל אחד מהמקומות הללו עולמם הפנימי של הילדים מראה להם אריה ומשמיע להם את דבריו המפתים, המושכים, המפחידים. אצל הקורא המבוגר הפחד מועצם, משום שהוא מזהה את הרמיזות האינטרטקסטואליות למעשייה על זהבה ושלושת הדובים, לבלדה "שר היער" מאת גתה או לשירי ערש שבהם שולטים יסודות של אימה (ברוך, 1985). הסיפור ממתן את הפחד באמצעות הומור ובאמצעות המודעות של הדובר לפער שבין היש לאין בעולם, לראלי הגלוי מול הפנטסטי הסמוי. הפנייה לילד מניחה כי יש ביכולתו לשלב את שפת הסיפור הכתוב שלו הוא מאזין, עם השפה החזותית של האיור, וכי הילד מסוגל לזהות את הפער שבין שתי השפות. מצד אחד, הילד שומע בסיפור שוב ושוב (9 פעמים): "אֵין שָׁם אַרְיֵה" או "לֹא רוֹאִים שׁוּם אַרְיֵה" או "זֶה לֹא אַרְיֵה". מילת השלילה "לא" מופיעה 20 פעם בסיפור הקצר הזה. ומצד אחר, איוריה של הלה חבקין מייצגים באופן חזותי את מה שהטקסט מתאר באמצעות שימוש בביטויי הכחשה ובלשון שלילה: האריות המאיימים שהילד חושש מהם מצוירים ונמצאים בכל מקום. הציורים שמתארים את מה שנשלל בשפה הכתובה מייצגים במדויק את מחשבותיו המפחידות של הילד ומלמדים על אי־מהימנות הדובר. הסיפור מסתיים בשעה שהמתח בין הראלי לפנטסטי המפחיד נותר בעינו: הגיע ערב, הציפורים משכיבות את הגוזלים לישון ואינן חושבות על אריה בכלל, "כִּי הֵן יוֹדְעוֹת שֶׁאֵין שָׁם שׁוּם אַרְיֵה. וְהֵן מְצַפְצְפוֹת בְּקוֹל כָּל כָּךְ רָם רַק בִּגְלַל שֶׁהַיְלָדִים שֶׁלָּהֶן לֹא רוֹצִים לָלֶכֶת לִישׁוֹן. וְגַם אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לָלֶכֶת לִישׁוֹן" (אין שם אריה, 1992, ללא מספרי עמודים). בסיפור זה זרחי אינה מאשימה את המבוגר בכשל בהגנה על הילד. הדובר בסיפור הוא דובר בלשון רבים, ילד ומבוגר גם יחד. הקורא הבוגר יבין כי העולם הוא עולם חסר נחמה: הציפורים יכולות רק לצפצף ולהעמיד פנים שאינן פוחדות, אך גם הן פוחדות כמו הגוזל והילד הצעיר.

בשיריה ובסיפוריה של זרחי למבוגרים המחיצות שבין ראליה לפנטזיה התמוטטו לחלוטין: "בַּחוּץ יֵשׁ שָׂדוֹת שֶׁל אֲוִיר וְרוּחַ/ אֲבָל הַבַּיִת הוּא מַרְאִית./ [...] הַלַּיְלָה הוּא יוֹם חָזָק" (מלון היפנודרום, 1998, עמ' 24). "בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר עוֹמֶדֶת תְּהוֹם" (התקרה עפה, 2001, עמ' 53) הרצפה, התקרה, הבית – דבר אינו יציב ואינו קבוע, ואף על פי שהעולם הראלי לכאורה ממשיך להתקיים, קיומו של העולם הפנימי הלא יציב גובר עליו וכובש אותו.

הספרות של זרחי היא ספרות שניתן לכנותה במונחיו של הפסיכולוג קרל יונג ספרות ויזיונארית (חזיונית). יונג מבחין בין שני סוגי ספרות: ספרות ה"יֵש", המייצגת את הראליה, וספרות ה"אֵין", המייצגת את המעמקים האפלים של הנפש.

הסיפור או הרומן בעל הצביון החזיוני קובעים במרכזם מוצג או יצור, חיה, דמות אדם, בעלי סימני היכר בדיוניים מופלגים, הקושרים אותם לספרות־על [...] החזיוניות [...] מבטלת את החלוקה המקובלת בין אדם לאלוהיו ובין אדם לחיה, ובכך מוסיפה סגוליות מיתולוגית למסופר. [...] יסוד התעלומה הנלווה לבדיוניות המופלגת מבטל סימני זיהוי מקובלים, ועם זאת מזמין בלי הרף פרשנות מפענחת.

(ברזל, 1990, עמ' 200)

זרחי כותבת בסיפוריה ובשיריה את ספרות ה"אין". היא מביעה את האפל שבנפש, את הלא מודע המשותף לכולנו, באמצעות אגדות ומיתוסים המשמשים מסכה המאפשרת עיסוק בחומרי נפש ארכיטיפיים, וכן על ידי התבוננות בצֵל היונגיאני (יונג, 1982), באמצעות פנטזיה המרחיקה מ"כאן" ומ"עכשיו" למחוזות ולדמויות שלא מכאן. הפנטזיה המודרנית מאופיינת בשילוב ייחודי זה של המיתי האל־זמני עם ניסיונו האישי של הפרט. גרעינה של הפנטזיה הוא השיח שבין האני לבלתי מוגבל, טוען מתיוס בספרו על הפנטזיה (Mathews, 2002). סגנון כתיבתה של זרחי מקיים מכלול זיקות עם ספרות הפנטזיה שנכתבה בשפות שונות, ואילו בישראל כתיבתה של זרחי בודדה אותה מהזרם המרכזי בספרות העברית. הספרות העברית לאורך חלק ניכר מהמאה העשרים פנתה לספרות ה"יש": לברור, לחד־משמעי, ללאומי, לכאן, לעכשיו, ובשפה רזה. בספרות העברית לאורך שנים לא היה הפנאי או המקום להתפנות לעולם הפנימי, לחלום המאזן את עולמו וצרכיו של הפרט. זרחי, נאמנה לעצמה ולקולה הייחודי, פנתה להקשבה פנימה ולכתיבת ספרות ה"אין" ובכך הייתה פורצת דרך. הפנייה ל"אין" מאפשרת לעקוב אחר ההיעדר הגדול בעולמה של זרחי: הילדות, ובה התמודדות ילדה עם פרידה ואבדן, וחיפוש מתמשך אחר אהבה – נושא שבו עוסק הפרק השלישי בספר.

בדידות מאוכלסת

כאמור, במציאות המיוצגת ביצירותיה של זרחי משמשים בערבוביה ראליה ודמיון, מציאות היסטורית, מיתית וספרותית. בכתיבה של זרחי יש נוכחות ממשית ושוות ערך למה שנתפס כראליה, לדמויות מיתיות, תנ"כיות, עממיות וספרותיות. עולם המיתוס והאמנות, כתבה זרחי באחת המסות שלה, מאפשר לה חיים ב"בדידות מאוכלסת [...] אני חשה את עצמי כחברה באותו מועדון המורכב בעיקר מרוחות רפאים, אנשים שחיו פעם, המוכרים לי דרך אותם אמנים, סופרים, משוררים, ציירים" (מחשבות מיותרות של גברת, 1982, עמ' 9-10). מיתוסים ואמנים אלה חודרים ליצירות על ידי שילובם, במודע או שלא במודע, ביצירותיה. קריאה ביצירות זרחי תובעת לא פעם מהקורא קריאה אינטרטקסטואלית (Kristeva, 1986), שבה הוא קורא בו־בזמן בטקסטים נוספים, מעולמות רבים ומגוונים, בהתאם לידע הקודם שלו בספרות ובתרבות. קריאה מסוג זה מפגישה את הקורא עם תופעה שבה הטקסט היחיד מאוכלס בפועל בטקסטים החיים ומתממשים בו תוך כדי קריאה. זו קריאה שאינה מאפשרת רצף קריאה שגרתי או פרשנות סטטית, אלא מכוננת דינמיקה אחרת של קריאה ושל פרשנות, מתוך תנועה בין הטקסטים למיניהם. יצירות רבות של זרחי, לא רק למבוגרים אלא גם לילדים, מציבות לפני הקורא תביעה לקריאה מעין זו. ואדגים כאן בקצרה.

על ההתמודדות עם מחלת סרטן השד, עם ניתוח הכריתה ומה שאחריו – כותבת זרחי במחזור שירים למבוגרים. בשירים היא פונה ליצירות ספרות רבות, המופיעות בשירים סבוכות זו בזו: העולם הפנטסטי, עליז משעשע וגרוטסקי של לואיס קרול כפי שבא לביטוי ביצירתו עליסה בארץ הפלאות, סיפור הצליבה וסיפור טליתה קומי מהברית החדשה, הסיפורים ההיסטוריים־מיתיים על ריצ'רד לב הארי ועוד. שירי מחזור השירים "אליסה קומי" (התקרה עפה, 2001, עמ' 56-65) קשים לקריאה גם בשל האינטנסיוויות הרגשית וגם בשל המורכבות האינטרטקסטואלית שלתוכה נכנס הקורא. המציאות המורכבת והפנטסטית שיצרה זרחי בטקסט זה מצליחה, ולו במעט, להמחיש לקורא את הבלבול, האימה, הייאוש, ניסיונות ההתמודדות והתקווה שבמצב שבין חיים למוות המתואר בשיר. אדגים באמצעות שלושה קטעים מתוך השיר "לואיס ואליס":

לוּאִיס וְאֶלִיס, אֶלִיס וְלוּאִיס, לוּאִי לֵב הָאֲרִי,

אֲנִי הַיֶּלֶד שֶׁלְךָ, לוּאִי, בַּלוּחַ הֶחָלָק,

כִּי צִפֳרֵי הַשָּׁדַיִם שֶׁלִי עָפוּ.

שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, הֵם לֹא עָפוּ, מַדַאם הָאֲדֻמָּה כָּרְתָה אוֹתָם בַּלָשׁוֹן

[...]

[...] תְּכַבֶּה אֶת הַפֶּצַע, תְּכַבֶּה אֶת מַה שֶּׁמֵּת, תְּכַבֶּה אֶת הָאָרֶץ

הַשְּׁחוֹרָה הַזֹּאת, אֶת הַלַּיְלָה הָאָרֹךְ שֶׁל אֶלִיס לוּאִיס.

[...]

אֶלִיס וְלוּאִיס, אֵלִי אֵלִי, עַד שֶׁנִּגְמַר הָעוֹלָם,

אַלִיסָה קוּמִי.

("לואיס ואליס", בתוך התקרה עפה, 2001, עמ' 58-59)

פחות מורכבת היא נוכחות המקרא והמיתוס בסיפורים למבוגרים "היא יוסף" או "מעבר לתהילים" (בקובץ אמן המסכות, 1993). לזרחי המקרא הוא חומר חי ומתסיס, שבו היא משתמשת כדי לבחון את שאלת מעמד האישה אז והיום, או את הזיקה שבין מגדר לזהות מינית, דרך סיפור יוסף או סיפורה של אבישג. בסיפור יוסף היא בוחנת את שאלת יחסי הילד/ילדה עם האב ויחסי האחים, מנקודת מוצא חתרנית. את סיפורה של אבישג מספרת זרחי מחדש, מנקודת מבטה של אבישג, ותוהה על מקום האישה במערכת השלטונית, כנשלטת או כשולטת סמויה, על כוחה וחולשתה, על מידת השפעתה על ההיסטוריה וכן על תפקיד הסיפור המקראי – כמוצר אמנות – בעיצוב התודעה הנשית והתודעה ההיסטורית היהודית. בכתיבתה השתמשה זרחי בחומרים מקראיים ומדרשיים ובדמיון היוצר שלה לכתיבה מחדש (Ben Porat, 2003) של סיפורים מסורתיים מנקודת מבט ביקורתית של אישה יוצרת במאה העשרים. סיפורי המקרא, סיפורי המיתולוגיה וסיפורים אחרים משמשים גם בכתיבתה של זרחי לילדים. לדוגמה, הספר אביגיל מהר המלכים (1989) נבנה באמצעות סדרה של זיקות מורכבות למקרא. אביגיל היא ילדה יתומה פליטת מלחמה (ללא זמן, ללא שם), שאינה יודעת דבר על עברה או על משפחתה. היא הגיעה למקום ששמו כשם מלחמה אחרת, גבעון, אך לא הסתגלה לחיי המקום ולחיי הילדים. היא ברחה, ובבריחתה חוותה חוויה שבין חלום להזיה בעת מחלה קשה. בהזייתה רכבה על אתון לבנה שנהפכה לידידתה, הייתה כוהנת מושיעה, צפתה במפגש של שאול עם בעלת האוב בעין דור, נכחה בקרב המפלה של שאול על הגלבוע ולבסוף פגשה גם את דוד, המלך החדש. השמות והמקומות: אביגיל, גבעון, הגלבוע, שאול, דוד – כל אלו בונים מרחב אינטרטקסטואלי מורכב שבו הקורא, כמו אביגיל עצמה, מתמודד עם שאלות נצחיות על מלחמות, אבדן, רשע וגם חסד, חיפוש מקורות לעוצמה פנימית, ושאלות על משמעות החיים. הקורא, כמו אביגיל עצמה, עשוי למצוא, דווקא מתוך מורכבות הקשרים האינטרטקסטואליים, נחמה וסיכוי לחיים חדשים: "אני חיה [...] אני לא רוצה לחזור לשם לעולם לעולם לעולם [...] זו ההזדמנות שלה להתחיל את הסיפור שוב מהתחלה" (שם, עמ' 54). קריאה מסוג זה אינה פשוטה, כיוון שהיא תובעת מהילד היכרות עם המקרא, וגם יכולת לעקוב אחר מכלול האנלוגיות, אך מורכבות זו יוצרת אמינות באשר לתקווה ולחיוב החיים שבסיפור.

קריאה אינטרטקסטואלית ביצירות של זרחי המיועדות לכאורה לילדים, אך פונות לקוראים בכל גיל מודגמת בפרקים השני, החמישי והשישי בספר.